ירושלים, יום ה', 24.7.08, בוקר

25.10.10 בוקר

נוכחות ומדווחות: עפרה בן-ארצי, יהודית שטרנברג

באולמה של השופטת שרון ריבלין-אחאי הופיעו היום כ-50-40 קטינים. יום שני (וחמישי) הוא יומם של הילדים, ואכן שני ספסלי הנאשמים נראו כמו כיתה בבית ספר יסודי, אלא שכאן הנשים הן לא אימהות ולא מורות אלא התובעות והשופטת.

נכחנו בדיון שבו הסנגור היה עו"ד אחמד ספיה. ישבו שם 6 ילדים – זוגות-זוגות: זוג מחרבתא, זוג מבית-עוּר וזוג ממקום אחר. מן ההורים שמענו לאחר הדיון על שיטת ציד הקטינים (המוכרת עד זרא) של כוחות הביטחון בשטח: הם נכנסים על רכבם, נשקם וציודם לכפר שנמצא בשטח Bאו C, חונים ליד בית הספר, ממתינים לסיום הלימודים ומתגרים בילדים עד שמתחיל יידוי אבנים. ההורים אינם מכחישים ואומרים ש"ככה זה עם ילדים". אחר כך, באישון לילה (2:30), הילדים נחטפים מבתיהם על ידי אותם כוחות או בידי חבריהם ונעצרים עד תום ההליכים. בדרך כלל המעצר מסתיים בעסקת טיעון, ובדרך כלל, כמו במקרה של הנער בן ה-15 שהיה לפנינו, גם תג המחיר זהה: 4 חודשי מאסר, 8 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 1,500 ש"ח.ההצגה חוזרת על עצמה, ואלמלא היה מדובר בדיני נפשות, היה אפשר לומר שהרוטינה משעממת עד מוות.

אי אפשר להישאר אדיש לסצינה באולמה של השופטת שרון ריבלין-אחאי: השופטת והתובעות הן כולן נשים ישראליות, יהודיות, צעירות, חינניות ונמרצות, ומולן עומדים קטינים וסנגוריהם – כולם ילדים וגברים ערבים. קשה מאוד לצפות במאבקן העיקש של התובעות בילדים הפלסטינים.

באולם 1, שבו נידונות האשמות שהעונש בגינן עולה על 10 שנים בפני הרכב של שלושה שופטים, מצאנו אתצאלח אחמד עומר ג'הלין הנאשם בהחזקה וסחר בנשק – אישום משנת 2008. האיש עורר את סקרנותנו בשל העובדה שהוא עצור כשנתיים ומנהל משפט בעצמו ללא ייצוג של עו"ד. הוא נראה כבן 50. לא נכחו באולם קרובי משפחה. נאסר עלינו בתוקף לשוחח עמו ואף לקבל מספר טלפון של קרובי משפחה כדי לאסוף פרטים נוספים אודותיו. מדובר בשלב הטיעונים לעונש, והשופטים שלחו בתחילת הבוקר את התובעת להשלים פרטים הנוגעים לשותפיו של הנאשם לעבירה. בצהריים התחדש הדיון, והתברר שלצלאח ג'הלין היו 2 שותפים לעבירה שדינם כבר נגזר. על שותף אחד נגזרו 28 חודשי מאסר, בעוד שעל צאלח דורשת התביעה להטיל 15 שנות מאסר. השופטים תמהו על בקשת התביעה, הדגישו את "הפער הצורם" בין עונשו של השותף לאותה עבירה עצמה ובין העונש שמבקשת התביעה, וציינו את "עקרון אחידות הענישה" התקף גם אם מדובר בעבירה חוזרת מאותו סוג, שעליה שילם הנאשם בעבר במאסר ובקנס גבוה. לבסוף ניתנה לנאשם זכות הדיבור, והוא ביקש להשוות את עונשו לזה של שותפו. [תיק 3264/08 ,ת"ז 990670150 ]

שוב, קשה מאוד לצפות בתובעת צעירה וחיננית המגנה כלביאה על גוריה על הדרישה להטיל עונש כה כבד על נאשם שאין לו אפילו עורך דין.

בחצר בית המשפט היינו עדים לדילמה של נרי רמתי לגבי קבלת עסקת טיעון בעניינו של עציר מבית רימה, ג'מאל רימאווי, הנאשם ביידוי אבנים. על כפות המאזניים עמדו חמישה חודשי מאסר (3 שבועות נוספים לעציר) מול ניהול משפט הוכחות, שבעבורו גייסה התביעה להיום עֵד, אך התברר שהעד שהובא אינו העד הנכון. מאוחר יותר למדנו שהעציר סירב לקבל את עיסקת הטיעון שכללה קנס של 4,000 ש"ח – סכום גבוה ביותר עבורו.

שיגרה דומה באולמו של השופט צבי היילברון: הנאשם, מחמוד עבד אלמגיד עבד אלסלאם זעול, הורשע בכתב אישום מתוקן, לפיו החל מאוגוסט 2008 ועד מעצרו בינואר 2009 היה חבר בחולייה השייכת לארגון החזית העממית ובמסגרת זו היה שותף לייצור בקבוקי תבערה, שימוש בהם ויידוי אבנים. באמצעות הסנגור, עו"ד חאלד אלאערג', הושג הסדר טיעון לפיו יושתו על הנאשם 24 חודשי מאסר בפועל וקנס כספי. בשל עברו הנקי של הנאשם, הודאתו באשמה ורמת הענישה התואמת את זו של שאר חברי החולייה, קיבל בית המשפט את הסדר הטיעון: 24 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי ל-5 שנים וקנס בסך 2,000 ש"ח.