ראשיתו של פרויקט הפרטת המחסומים בהחלטת ממשלה בשנת 2003, אם כי יישומו החל בפועל בשנת 2006. במסגרת הפרויקט מתקיים מיקור חוץ (outsourcing) של תפקידי שמירה ובידוק במחסומים שעל קו התפר. התהליך המכונה "אזרוח המעברים" מתבצע ב-48 מחסומים המוגדרים כ"מחסום אחרון לפני כניסה לישראל", אף על פי שחלק ניכר מהם נמצא מעבר לקו הירוק, בדומה לתוואי חומת ההפרדה.

את תהליך ההפרטה מובילה מנהלה ייחודית במשרד הביטחון שנקראת מנהלת המעברים. המנהלה הוקמה בספטמבר 2005 על-ידי שר הביטחון דאז שאול מופז, כדי שזו תרכז את הקמת המעברים, את אזרוחם ואת שדרוג הטכנולוגיה בהם. בראש המנהלה עומד אל"מ במילואים בצלאל טרייבר, איש עסקים מבית יהושע, שהיה מופקד בראשית האינתיפאדה השנייה על מבצע גיוס מתנדבים למילואים. ברמה ההצהרתית לפחות מטרת הפרויקט היא "לצמצם את החיכוך הקיים כיום במעברים ולשפר את רמת השירות בלי שרמת הבידוק תיפגע. המעברים יוגדרו כנקודות גבול לכל דבר ויהיו דומים בחזותם לטרמינלים, כמקובל בעולם."

משמעותו של מיקור החוץ היא שעובדים של חמש חברות שמירה פרטיות (מיקוד, ארי אבטחה, ש.ב אבטחה, מודיעין אזרחי ושלג לבן) מחליפים את חיילי צה"ל בביצוע משימות הבידוק והאבטחה במחסום, כך שהמדינה אינה המעסיקה הישירה של העובדים במחסום. על כל מחסום מפקד קצין ביטחון (קב"ט) שהוא עובד של שכיר של משרד הביטחון, והוא האחראי העליון בשטח להתנהלות המחסום. בנוסף למאבטחים הפרטיים ולאנשי מנהלת המעברים קיימת במעברים נוכחות של הצבא, המשטרה ורשות שדות התעופה, בהתאם למעבר (משטרת ישראל ו/או מג"ב במחסומי "עוטף ירושלים" ורשות שדה"ת במעברי עזה). סמכויות המאבטחים הפרטיים מוקנות להם על פי חוק "סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור תשס"ה-2005". החוק מסדיר פעולות של בידוק, חיפוש בגופם או בכליהם ועיכובם של אנשים החשודים ב"איום על בטחון הציבור", שעל פי חוק זה מותר לעשותן ללא צו בית משפט. בחוק זה נקבע, כי הסמכויות הניתנות לחיילים בשירות חובה, לשוטרים, למאבטחים עובדי מדינה ולמאבטחים שאינם עובדי מדינה – זהות.

אני מבקשת לטעון, כי במקרה של הפרטת המחסומים, ההפרטה היא מהלך פחות מובן מאליו ממה שנדמה, וכי הרציונל המניע את התהליך הוא רציונל אידיאולוגי-ניהולי לא פחות – ואולי יותר – משהוא רציונל כלכלי מובהק. במקביל אנסה להעלות כמה שאלות חדשות המתעוררות נוכח המחסומים החדשים ושיש בהן כדי לגרום לנו לחשוב על מה שכבר חשבנו שאנו יודעים על הכיבוש. ברקע הדברים תהדהד השאלה, מה קורה למדינה כאשר בהתאם לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית היא מפריטה את מנגנוניה הדכאניים ביותר, ומה קורה לכיבוש, כאשר ההיגיון שלו מתלכד עם ההיגיון של הקפיטליזם המאוחר. האם עוד ניתן לדבר היום על הכיבוש כפי שהכרנו אותו – בלתי סדיר, בלתי צפוי, מאורגן בחוסר-ארגונו, מאופיין בשרירותיותו – או שמא לפנינו כיבוש חדש, שגם ההתנגדות אליו צריכה ללבוש צורות חדשות?

בין אזרוח להפרטה: על ההיגיון הניאו-ליברלי של פרויקט הפרטת המחסומים

תהליך הפרטת המחסומים מהווה חלק אחד, קטן יחסית בהיקפו, בתוך מערך הפרטת השירותים והייצור במערכת הביטחון (הכוללים בין היתר מערכי אחסנה, הפצה ורכש לוגיסטי, אחזקת רכב, מטבחים ושירותי הסעדה, כביסה אישית, שירותי תדלוק, אבטחת מחנות ושירותי הדרכה). ראשיתו של המהלך רחב ההיקף הזה בוועדת סדן (1993), ועדה ממשלתית בראשותו של פרופ' ישראל סדן, אשר מונתה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, יצחק רבין, במטרה "לסייע בגיבוש מדיניות מערכת הביטחון בראיית הצורך הלאומי, בכל הנוגע לביצוע פעולות ייצור, שיקום ואחזקה על ידי צה"ל, כנגד ביצוען בתעשייה האזרחית."

ביוני 1994, עם סיום עבודתה, המליצה הוועדה על כללי הקצאה של עבודות בין צה"ל לבין התעשיות הביטחוניות. כללים אלה נועדו "לאזן בין השמירה על יכולתו של צה"ל לקיים מוכנות וכוננות של אמצעי הלחימה שהופקדו בידיו, לבין הצורך הלאומי לקיים תחרות אל מול המשק האזרחי, וכן להבטיח קיומן של תעשיות ביטחוניות אזרחיות". במאי 1997, בהתבסס על המלצות ועדת סדן, פרסם משרד הביטחון הוראה שעניינה "ביצוע עבודות על ידי צה"ל בתחרות עם מפעלים אזרחיים". הוראות אלו היו אמורות ליצור "תחרות הוגנת בין צה"ל לבין התעשייה, על בסיס מכנה משותף ונתונים השוואתיים נכונים, תוך הכללת כלל עלויות הביצוע העצמי, ובראייה משקית כוללת."

אך למרות שגובשו המלצות ונקבעו נהלים, לא קרה כמעט דבר. למעט המשך קניית שירותים, מוצרים ונשק מארצות-הברית בהתאם להסכמי הסיוע הביטחוני, מיעטו צה"ל ומשרד הביטחון לקדם תהליכי הפרטה משמעותיים. על כך אנו למדים מדו"ח מבקר המדינה משנת 2004, המעלה ביקורת נוקבת על אי ההתקדמות בתהליכים אלו. לטענת הדו"ח, צה"ל לא הגדיר משימות המיועדות לאזרוח וועדות משותפות של צה"ל ומשרד הביטחון שהיו אמורות לקדם את התהליך הפסיקו לפעול בטרם הגישו תכנית עבודה. דבר זה עולה בקנה אחד עם ההנחה, שבתוך צה"ל ומשרד הביטחון קיימות התנגדויות ארגוניות-מוסדיות לתהליכי הפרטת משימות ותעשיות. ישנם חוקרים המציינים, כי ייתכן שתמיכתו של צה"ל בועדת סדן נבעה מלכתחילה מלחצים שהופעלו עליו. מעבר להתנגדויות העשויות לנבוע כאמור מהנטייה הבסיסית של ארגונים ומוסדות לשמר את כוחם, ניתן בנקל להתרשם מכך שהייתה קיימת אי-בהירות לגבי התועלת הכלכלי שיכולים תהליכי ההפרטה להניב. הדבר מצוין מפורשת בדו"ח המבקר וראוי לצטטו בהרחבה: "בראיית מערכת הביטחון, בתחומים אחרים קיימת נחיתות לתעשיות: כושר הייצור שלהן בעתות חירום עלול להיפגע עקב גיוס עובדיהן לשירות מילואים, שעה שכושר הייצור הצה"לי נתפס כמעניק גיבוי לדרגי התחזוקה הנמוכים; קיים חשש שהיקלעות לקשיים כלכליים תגרום לאי-עמידתן של התעשיות בהתחייבויותיהן כלפי צה"ל; קיימים בצה"ל תחומי פעילות, שלגביהם לא קיים שוק אזרחי תחרותי ומפותח – דבר העלול להשפיע על מחירי התפוקות, במיוחד בטווח הארוך, וליצור תלות תפעולית בספק יחיד; הוצאת משימות לתעשיות כרוכה בקיום תהליכי בדיקה ורכש, שצורכים משאבי זמן וכסף מצד מערכת הביטחון; כמו כן, נדרשות פעולות מיוחדות של בקרה ומעקב מצד צה"ל אחר עמידתן של התעשיות בהתחייבויות הנובעות מהסכמי האזרוח – פעולות הכרוכות אף הן בעלויות... בתהליכי הביצוע העצמי בצה"ל נוטלות חלק תשומות שונות, כשהעיקריות שבהן: כוח אדם, נכסי הון וקרקע. שעה שהתעשייה מתמחרת תשומות אלו על פי ערכן הריאלי בהתאם למחיריהן בשוק, צה"ל, ככלל, אינו מתמחר את התשומות המשמשות בביצוע משימותיו על פי מחירים כלכליים. כך לדוגמה, עלות חיילים בשירות חובה, הנוטלים חלק בתהליכי הייצור בגופים הלוגיסטיים של צה"ל, מתומחרת לרוב בתחשיביו בגובה אפס; זאת נוכח המציאות, שבה המדינה מעמידה לרשותם משאב זה על פי חוק, ללא כל תמורה. כתוצאה מכך נוצר מצב, שבו ניתן יתרון כלכלי מובנה לחלופת הביצוע העצמי בצה"ל על פני הייצור בתעשייה, במיוחד בתהליכים עתירי כוח אדם בשירות חובה."

מהו, אם כן, היתרון הכלכלי הגלום בהפרטת כוח האדם במחסומים המופרטים? ייתכן שאין כזה. לכן, לא מפתיע לגלות, כי חרף העובדה שההחלטה על הפרטת המחסומים התקבלה בהחלטת ממשלה בשנת 2003, דו"ח מבקר המדינה מאוגוסט 2005 קובע, כי "בתהליך הקמתם של מקצת המעברים במרחב התפר ובתהליך אזרוחם של המעברים חל עיכוב מתמשך; הוא נבע בעיקר מחילוקי דעות בין משרד הביטחון למשרד התחבורה על תחומי האחריות בבניית המעברים ומחילוקי דעות בין משרדים אלו למשרד האוצר על מקור המימון הדרוש להקמתם, לתפעולם ולאחזקתם."

מכאן נראה, כי שהרווח הכלכלי הפוטנציאלי שעשוי להיות לתהליך הפרטת המחסומים משני, אם לא בטל לחלוטין, כשיקול המוביל להפרטה. בתהליך ההפרטה ניתן לראות תוצר של שיח ניהולי ניאו-ליברלי, הרואה בהפרטה תהליך המגביר את היעילות הארגונית – מראש ובכל מקרה – בלי שיהיה צורך להצדיק את המהלך באופן רציונלי ופרטני מבחינה כלכלית (אפילו במסגרת הרציונליות הכלכלית הניאו-ליברלית). אין צורך להסביר באיזה אופן הפעילות תתייעל מרגע שתופרט, מכיוון שההתייעלות נתפסת מראש כתוצאה הכרחית של תהליך ההפרטה.

אומר עופר הינדי: "אני מפיקוד המרכז. כפי שצוין, נבנו 31 או 32 מעברים במרחב התפר בעוטף ירושלים, אולם צריך לזכור שכרגע מי שמתפעל אותם, למעט 4 מעברים מאוזרחים, זה חיילי צבא ההגנה לישראל ואין להם די תודעת שירות. פרט למעבר היפהפה שנבנה חייבים לשים אדם שיודע לתת את השירות הנדרש. צה"ל לא בנוי לתת את השירות הזה. צה"ל עושה כל שביכולתו – צה"ל הקים עכשיו שני גדודי מעברים, שמייד עם הקמתם נלמדה בהם תודעת שירות, אבל הם עדיין מופעלים על-ידי חיילים. "

כפי שניתן לראות, ההתייעלות לא נמדדת במונחים כלכליים וביטחוניים, אלא במונחים הנראים זרים לחלוטין למציאות הכיבוש: אסתטיקה ושירות ללקוח. מעניין לגלות כי עקרון השירות מהווה עקרון מרכזי בשורה של עיקרים ניהוליים, שאומצו על ידי צה"ל כאשר זה קיבל על עצמו בראשית שנות ה-90, את נוהל ה-TQM (Total Quality Management), נורמה ניהולית שפותחה בשנות החמישים בארה"ב ויושמה בחברות פרטיות אמריקאיות ובעולם כולו, במיוחד ביפן. צה"ל הוא הצבא הראשון בעולם שאימץ את השיטה הניהולית הזו והתאים אותה למציאות הארגונית של צבא. גישה הזו הולכת יד ביד עם התפיסה המניעה את מה שמכונה "המהפכה הניהולית בצה"ל", שראשיתה בימיו של הרמטכ"ל דן שומרון (1989-1991), אשר טבע את המימרה הידועה "צבא קטן וחכם". משמעותו של הביטוי, בהקשר זה, היא כי הארגון (צה"ל) יצמצם ככל האפשר בפעולות ובמשימות שהוא אינו מגדיר כנובעות באופן הכרחי ממהותו וממטרותיו, למשל פרויקטים בעלי אוריינטציה לאומית-חברתית ומגייסת.

לכן, שבעוד שברור מאוד מדוע משימות חברתיות שלקח על עצמו הצבא בעבר, כמו הקמת תכנית מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות, הידוע גם בתור פרויקט "נערי רפול") או הכשרתן והעסקתן של מורות חיילות, אינן בראש מעייניו של הצבא היום, וכן ניתן להבין מדוע, בתנאים מסוימים, קניית שירותים ומוצרים מוגמרים מהשוק הפרטי תהיה יעילה יותר מבחינה כלכלית וארגונית, קשה יותר להבין כיצד הופכת משימת השיטור והבידוק במחסומים למשימה שאינה חלק מארסנל "פעילות הליבה" של הצבא. כאמור, גם קשה מאד למצוא בהפרטה איזשהו הגיון כלכלי מיידי, לאור העובדה שעלות העסקתו של חייל בשירות חובה נמוכה באופן משמעותי מעלות העסקתו של מאבטח פרטי.

צמצום החיכוך: המחסום כפנים הברוטליות של הכיבוש הישראלי

באוגוסט 2004 פורסם דו"ח שפיגל, אותו הכינה ועדה מיוחדת בראשות תת-אלוף ברוך שפיגל, שמטרתה הייתה לבחון את המתרחש במחסומים. היא המליצה שורה של המלצות שבמרכזן מושג החיכוך – החיכוך הוא אותה מציאות הכרחית המתקיימת במחסומים ושיש לדאוג באופן תדיר להפחתתה. הוועדה ראתה במה שהיא מכנה "שחיקה באמינות ובדימוי של צה"ל" את הבעיה המרכזית של המחסומים וגיבשה שורה של המלצות שיאפשרו לצמצם את החיכוך ולתרום להתייעלות ו"לשמירה על האמינות והתדמית של צה"ל".

באופן מעניין, אחד מן הקווים המנחים של הדו"ח הוא שיש ליצר סדירות בנהלים, באמצעים ובפרקטיקות במחסום, וזאת בניגוד להיגיון הצבאי של הכיבוש והמחסום שמתאפיינים באי-סדירות. הפעילות במחסומים מוגדרת על ידי הוועדה כ"פעילות מבצעית לכל דבר", ובהתאם לכך ההמלצות דורשות התמקצעות של כוח האדם הפעיל במחסומים. אחת התוצאות של דו"ח שפיגל הייתה הקמתם של גדודים מיוחדים בתוך המשטרה הצבאית, שמטרתם ביצוע פעילות השיטור במחסומים. תהליך ההפרטה עולה גם בקנה אחד עם מסקנות הוועדה.

בטרמינלים החדשים, המופרטים נהלי הבידוק עוברים סיסטמטיזציה ודה-הומניזציה מוחלטת ומתבצעים "ללא מגע יד אדם", או במלים אחרות, ללא חיכוך. תהליך הבידוק מתבצע במסדרונות המורכבים מחדרונים קטנים, שלהם קירות מזכוכית חד-כיוונית. מאחורי הזכוכית עומד המאבטח, והוא מורה על כניסת הנבדקים לחדרון הראשון באמצעות קריאה ברמקול. בחדרון הראשון מצווים הנבדקים להשאיר את חפציהם האישיים ולצאת מהחדר. רק משיצאו ודלת החדר ננעלה מאחוריהם, נכנס המאבטח לחדר וסורק את הכבודה. לאחר יציאתו מורשים הנבדקים (שוב באמצעות קריאה ברמקול), לעבור לחדר הבא במסדרון, שבו הם נדרשים להטיל את הכרטיסים המגנטיים שלהם לתוך גיגית ולהעבירה דרך חלון קטן לעמדת הבידוק הממוחשבת. כאמור, כל התהליך מתרחש בלי שיתקיים מגע ישיר בין המאבטחים לבין הפלסטינים העוברים במחסום. על גגות המסדרונות נעים, בחלק מהטרמינלים, מאבטחים חמושים נוספים.

כשמתבוננים במחסום המופרט, קל מאד לשכוח את השרירותיות שעודנה קיימת במנגנוני הכיבוש. במחסום קלנדיה, למשל, מקדם את פני המבקרות שלט לבן, עליו כתוב באותיות דפוס אדומות "המעבר במחסום זה משמעו כניסה לשטחי הרשות הפלסטינית. הכניסה לישראלים אסורה בהחלט." השלט מוצב שם חרף העובדה, שדווקא מותר לישראלים לעבור במחסום ולהגיע לכפרי הסביבה, שאינם מוגדרים שטחי A ושאינם בשליטתה של הרשות הפלסטינית. מותר לאזרחים ישראלים לשהות בשטח המחסום, ממש כפי שמותר למאבטחים האזרחיים לשהות בו. ובכל זאת, יש לפעולת המיסוד כוח שפועל בנקל גם על מי שמודעת לשקריותו. מי שנותרת בחוץ יכולה בקושי להציץ מבעד לקרוסלות הברזל אל תוך "בית הנתיבות" החדש, המעוטר בשלטים, שעליהם כתוב "שהות נעימה ובטוחה" בעברית, ערבית ואנגלית. מה שנותר מחוץ לטווח הראייה, מה שמתרחש מבעד לשערים ולגדרות, נעלם. כאשר כל פעילות המחסום מועברת לבית נתיבות מסודר שכזה, היא אמנם אינה חשופה לשמש, לפגעי מזג האוויר, לשרירות ליבם של החיילים – אבל אינה חשופה למבט ביקורתי מבחוץ. זה אותו מבט שכונן את המחסום כפנים הברוטליות של הכיבוש מלכתחילה. המבט המציק, המטריד של נשות וארגוני זכויות האדם.

במאמרו “Outsourcing Violations: The Israeli Case”, עוסק ניב גורדון בצורות לא כלכליות של מיקור חוץ, המאפשרות לצה"ל להסיר מעצמו את האחריות להפרת זכויות אדם. גורדון מתמקד בשיטות של העברת אחריות מצה"ל למנגנוני ביטחון אחרים, בהם צבא דרום לבנון (צד"ל), משמר הגבול (מג"ב) ומנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. הוצאת תחומים "רגישים" מידי הצבא מאפשרת לישראל להסיר אחריות ממשימות וממקומות שבהם מתבצעת הפרה מסיבית של זכויות אדם. נדמה לי שאת אותו ההיגיון ניתן להחיל גם במקרה הנידון, שבו מתקיים מיקור חוץ של ממש, לא לארגוני ביטחון אחרים, אלא לשוק.

חפשו אותי במחסום: ההבדל בין חיילים, שוטרים ומאבטחים

נראה כי לפחות לעת עתה, מחסומים מופרטים דומים מאד באופני פעולתם למחסומים המופעלים על-ידי חיילי צה"ל: הדמיון הפיסי והחברתי בין המאבטחים לחיילים והחפיפה בסמכויות ובאופני ההתנהלות של שתי הקבוצות ניכרים לעין. כך גם התפקידים הממולאים על ידי המאבטחים, ואפילו תפיסתם העצמית אינם שונים מהותית מאלה של עמיתיהם החיילים.

עובדי חלק מחברות האבטחה לבושים באופן דומה עד להתמיה לשוטרי מג"ב. רק חולצות הטריקו, המחליפות את החולצות הצבאיות, וכובעי מצחייה עם שם החברה מסגירים את שייכותם הארגונית. מביקור במחסומים נוספים בתקופה האחרונה עולה, כי התופעה המוזרה של "התחזות" ארגון אחד לאחר הפכה לרווחת מאוד ולמבלבלת. לאוסמוזה המוכרת בין מג"ב, שהיא יחידה משטרתית, לבין הצבא, מצטרפת העובדה, שבשנים האחרונות הכשיר צה"ל כמה גדודים של המשטרה הצבאית דווקא (יחידת "תעוז" וגדוד "ארז"), למשימות השיטור במחסומים. במחסומים מסוימים, למשל במחסום א-זעיים ("הזיתים") שנמצא בין מעלה אדומים לירושלים, ניצבים זה לצד זה חיילי המשטרה, שוטרי הצבא והמאבטחים האזרחיים שמתחפשים, בתורם, לשני הקודמים.

המאבטחים הפרטיים מגיעים כמו רבים מחיילי המחסומים מהפריפריה החברתית-כלכלית של החברה בישראל. למרות שאין נתונים רשמיים המאשרים זאת, נראה כי רוב המאבטחים במחסומים, כמו עמיתיהם מאבטחי קו התפר, מאבטחי המשרדים ומאבטחי הקניונים, הם ערבים דרוזים ובדואים, מזרחים ומהגרים מאתיופיה ומברה"מ לשעבר. סאלח, דרוזי מהצפון, עומד במחסום שיח' סעד עם שני מאבטחים נוספים – ולדימיר, וזה המכונה על ידי חבריו גבריאלי. ולדימיר השתחרר לפני חודש וחצי משירות צבאי בתותחנים, שירות שכלל לא מעט שעות עמידה במחסומים. דוד, שוטר מג"ב בשירות סדיר שעומד במחסום אומר לי במרירות בראיון: "אני בטוח אפול באבטחה, אין לי ראש לאוניברסיטה ותארים." המאבטחים הפרטיים החדשים, כמו חיילי היחידות ה"לא-מובחרות" הם אותם הרוגים מן השוליים החברתיים-כלכליים, עליהם כותב יגיל לוי במאמרו "הרוגי הפריפריות: המיפוי החברתי של הרוגי צה"ל באינתיפאדת אל-אקצא". חיילים, או במקרה הזה שכירי חרב, שמגיעים משכונות מצוקה ועיירות פיתוח, עם מערכות חינוך כושלות, ושאין להם כמעט סיכוי להגיע לאוניברסיטה. כאלה שמותם הטראגי מכעיס פחות את הציבור הישראלי.

וחשוב מכך – גם המחסומים המופרטים, בין אם הם טרמינלים משופצים או עמדות בידוק מתפוררות, אינם מתפקדים כמעברי גבול בינלאומיים אלא כחלק ממשטר התנועה בשטחים הכבושים – משטר שהוא אחד ממנגנוני השליטה האפקטיביים ביותר של הכיבוש הישראלי המאוחר. קיימות לא מעט עדויות לכך שעצם החלפתם של החיילים במאבטחים אזרחיים לא מיטיבה בהכרח עם מי שנאלץ לעבור במחסום. בעדות ממחסום ריחן, המחסום הראשון שהופרט, למשל, אפשר למצוא מרכיבים החוזרים במאות מחסומים אחרים, הפזורים לאורכה ורוחבה של הגדה כפי שנאמר בכתבה של עלי ואקד שפורסמה ב-YNET: "עובדי החברה [ש.ב – שמירה וביטחון] עורכים בין היתר את הבידוק של הפלסטינים העוברים במחסום. על פי דיווחי הפלסטינים והפעילות הישראליות, מי שנראה חשוד בעיני אנשי האבטחה נשלח לבידוק נוסף בחדר עיכוב סמוך למחסום. הצינוק הוא בגודל של שני מטרים על שני מטרים. גם במזג-האוויר החם של השבועות האחרונים, אין בו כיסא, חלון או מאוורר, לפעמים הם דוחסים ארבעה וחמישה אנשים בבת אחת, והיו פעמים שדחסו 20 איש לתוך הצינוק הזה. זה יכול לקחת דקות, אבל זה יכול לקחת גם שעה ויותר".

                                     ***

שפת הכיבוש המאוחר היא מטוהרת וכוזבת. בהשפעת ההתפתחויות בקפיטליזם המאוחר ובגלובליזציה, נדרש הצבא – והוא עושה זאת ברצון – להשתמש בשפה ניהולית-ביורוקרטית, המאפשרת לטשטש את מהותו של צבא הכיבוש ואת מעשיו, ולתארם כפרי החלטות רציונליות ומקצועיות. הטיהור הלשוני אינו רק אנלוגי לזה המתבצע בשדות הניהול הכלכלי, אלא גם מתלכד איתו. למימד האזרחי, בניגוד לזה הכלכלי, של התהליך, יש תפקיד חשוב בתהליך. בפרויקט הפרטת המחסומים מתלכדים ההיגיון ה"אזרחי" (במובן של לא-צבאי) עם ההיגיון הניאו-ליברלי (במובן של לא-מדינתי). שני ההגיונות האלו מתלכדים משום שמבחינת השיח הניאו-ליברלי, הפרטה של כל מנגנון מדינתי מזוהה מראש עם יעילות. נדמה כי ברור לכל, מבחינה תפיסתית ואידיאולוגית, כי השוק הוא דרך טובה יותר לארגן את החברה, וכך גם את האלימות.

כאמור, בעוד הרווח הכלכלי והפרקטי של תהליך ההפרטה כלל אינו ברור וחד-משמעי, לעצם הפעולה של החלפת חיילי צה"ל במאבטחים אזרחיים, המצטרפת לסדרה שלמה של פעולות המבקשות ליצור מעין "נורמליזציה אזרחית" של המחסומים המופרטים, קיים משקל פוליטי ואידיאולוגי משמעותי ביותר. היותם של המחסומים מוקד לביקורת חריפה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, הופכת אותם לאתר אידיאלי לטיהור הכיבוש על ידי הממסד (בנוסח "כעת הכיבוש נעים, יש בו סככות מוצלות, ספסלים נוחים וברזיות מים"). במצב כזה ברור כי התנגדות לכיבוש מפרספקטיבה של זכויות אדם אינה מספקת במקרה הטוב, וכי דרוש מאבק פוליטי-חברתי לסיום הכיבוש.

* אילת מעוז היא פעילה פמיניסטית. עיקרי המאמר הוצגו בכנס מרקס 2008 שנערך בחודש מאי האחרון בתל-אביב על פי יוזמת "הגדה השמאלית".