על חינוך שחסר ועל חינוך מחדש...

חינוך [ אברהם אבן שושן המילון החדש 1993 ]: הקניית הרגלים, דרכי חשיבה והתנהגות; פיתוח המידות, האופי והכשרים הרוחניים של החניכים.

על פספוסים (פ' רפה, פתוחה), שקרים ודובר צה"ל:

בהגיענו למחסום, קיבל את פנינו אב מודאג. הוא מתאר ברהיטות את פיסת המציאות ההזויה הבאה: ארבעה זאטוטים (להלן פספוסים),  בני 7 - 8 , מעוכבים כבר שעה במכלאת המעוכבים של המחסום. לא מאפשרים לו להתקרב אליהם. הם נתפסו בידי חיילים בג'יפ, כאשר עזרו במסיק הזיתים של שכניהם בכפר בית פוריכ.  ראש מועצת בית פוריכ בתמונה, כל העולם בתמונה אבל יוק - דבר לא זז.

אנו מטלפנות למוקד ההומניטרי של הצבא, שם מבטיחים לבדוק. לאחר 10 דקות , ניסינו שוב לברר אבל המוקדן הלך. מסבירות למוקדן החדש את המצב והוא מבטיח לברר. במקביל אנו מדווחות לחברתנו נ' ב"עורף", שמבטיחה להתקשר לקצין במת"ק.  מסתבר, שגם אנשים מן הכפר כבר נמצאים בקשר עמו.

חולף זמן. בינתיים - עם או בלי קשר למדווח למעלה - הצטברות של לפחות 100 הולכי-רגל בצד הפנימי של המחסום, ושיירת מכוניות המשתרכת כמעט עד שכם - כולם ממתינים לבידוק המיוחל. את מפלס המתח הגואה ממש אפשר למשש באוויר.

בחזית הפספוסים: לא קורה דבר. אנו מתקשרות לר' חברתנו, שיוצרת קשר עם העיתונאי ניר יהב. הוא מתקשר ומקבל מאתנו את המידע הנוגע לילדים.  אנו מתקשרות שוב למוקד ההומניטרי של הצבא. הפעם במקום תשובה שומעות אוזנינו מוזיקה מוקלטת עליזה.

מההתקהלות בצד הפנימי של המחסום נשמעות זעקות חוסר סבלנות. בתגובה, מופעל צופר מחריש אוזניים מרום מגדל השמירה שבמחסום. דקות ארוכות. צליל מבהיל.

בחזית הטלפונית: המוקדן מגיב לעוד צלצול שלנו באלה המלים: "העיכוב הוא מסיבות ביטחוניות. כרגע בודקים את הילדים. אני מודע לגילם הרך. אם הייתי חושב שזה לא מוצדק לעכבם, הייתי פועל לשחררם."

לקהילת המעוכבים הקטנה מצורף בחור צעיר ועצבני לצורך חינוך מחדש, ללמדו איך מתנהגים בתור של מאה שכנים שרוצים הביתה לבית פוריכ  אחרי ששהו בשכם בענייניהם.

התפתחות בחזית הצעירה: לאחר שעתיים מתיר מפקד המחסום לאבא שדיבר אתנו, להיכנס למכלאה ולשבת עם הילדים.

נ' מבשרת לנו בטלפון שקצין המת"ק בדרך למחסום. בעוד היא מדברת, אנו חוזות במו עינינו את האבא צועד קוממיות מן המכלאה ואחריו, כמו ארבעה ברווזונים קטנים, מצטנפים מקור (החיילים לא הרשו להביא להם בגדים חמים) אבל נראים גאים לאללה - ארבעת הילדים. משוחררים.

אפילוג: ניר יהב, העיתונאי ששוחח אתנו "בזמן אמת", פנה לדובר צה"ל וקיבל את התגובה הבאה: "מדובר בשלושה נערים אשר יידו אבנים לעבר רכבים ישראלים אשר נסעו על כביש סמוך לבית פוריכ. הנ"ל הוחזקו במחסום עד להגעת משטרת ישראל - אז הועברו לטיפול המשטרה".

אנו חוזרות ומדווחות  על מה שראינו במו עינינו במחסום בית פוריכ: ארבעה ילדים בני 7 ו-8 הובאו בידי חיילים למחסום והוחזקו במכלאה לבדם שעתיים. אז שוחררו הביתה. לא נערים. לא משטרה. לא שום טיפול. יוק. (חווארה 19.11)

איזה בחור פלסטיני לא הבין איזה חייל. סתם אי הבנה, הוא לא עמד במקום הנכון, או לא הרים את הרגל הנכונה, האיזה חייל קפץ אליו פתאום עם נשק שלוף והראה לו מה זה לא להבין מה שאומרים לו. האיזה פלסטיני, מופתע מעוצמת התגובה, הרים את הידיים ואמר "בסדר, בסדר".

החיילים היו מן הזן המחנך. הפלסטינים יודעים שבהגיעם למחסום, הם אמורים לעצור כעשרים מטר ממנו, על קו קיים, או על קו דמיוני, לקבל אישור בצורת ניע יד או אצבע, ואז להתקרב לחייל.

ערבים ישראלים, שבכל זאת חיים באיזו דמוקרטיה, הגיעו ישר אל החייל במחסום, בלי לחכות ליד שום קו. "אין לך נימוסים"? תוהה החייל. "אתה לא יכול לחכות עד שאקרא לך? עכשיו תחזור רוורס ותחכה שאסמן לך להתקרב". בלית ברירה חוזר הישראלי אחורה, מחכה לסימן. החייל מסמן והוא מתקרב שוב. "תגיד, משעמם לך?" שואל הישראלי את החייל ולא שם לב שהוא נמצא בפלנטה אחרת מזו שהוא מכיר. "אתה לא רוצה לראות אותי כשמשעמם לי", עונה החייל, שלא מבין איך ערבי שנתון לחסדיו מעז לדבר כך.      {חווארה 1.10)

50 - 100 איש בתור הגברים. החיילים מרבים לצעוק עליהם "אירג'ע לוורא". בתור בחור צעיר חובש כובע לבן. החיילים לוקחים לו את הכובע ומשתעשעים בו, חובשים אותו  על ראשם, אח"כ על קסדתם. צוחקים. לבסוף - מחזירים לו. (חווארה 14.10)

בראש המגדל שר חייל "מוות לערבים", תוך כדי הנפת ידיים בתנועות ניצוח. מפקד המחסום ניצב לרגלי המגדל ואין בפיו אף הערה לחייל המזמר. (חווארה 2.10)

משתמו המשימות ורוח ערבית נשבה והחמה נשקה לאופק ליוו אותי שתי ילדות וספרו כמה קשה ללמוד כשהחרדה כל כך קשה -  ופתאום הביטו לבית שנתפס בידי הצבא  ואמרו לי : "הסתכלי, יש חיילים שרוקדים על הגג". שלוש דמויות אכן עשו תנועות משונות על גג הבית ומהקולות הרמים שהשמיעו קלטתי רק את המילים "עם ישראל". לצערי, עד ששלפתי את מצלמת  הווידאו הם נעלמו כמו סיוט.  (חוסאן 26.10)

מגרש החנייה היה ריק. מעטים יוצאים ובאים. זה לא הפריע לחיילת לנסות את מיתרי קולה ב"תעל" ו"יאלה יאלה" קולניים. מזל שהיינו שם כדי לשאול אותה איך היא היתה מרגישה אם היו צועקים עליה כך.  החיילת השיבה שהיא לא ידעה שהיא צועקת, ושהיא עושה להם טובה בזה שהיא קצת מרימה את הקול, אחרת לא ישמעו אותה. אחר כך היא קראה להם יותר בעדינות ולא שכחה להוסיף "בבקשה", ומיד הסתכלה במבט ניצחון בנו ה"מחנכות" כאומרת: רואות, אני לומדת יפה. (חווארה 1.10)

הרבה אנשים ממתינים למעבר מכיוון שכם לגדה. התורים מתקדמים לאט, לא בגלל  בדיקה קפדנית אלא בגלל תרגילי הסדר שעושים לממתינים.  בכל פעם שמישהו ממאות הממתינים מפר את הוראות הסדר הטוב - לא שומר על השקט, יושב על הבטונדה המפרידה בין השורות, נדחף, צוחק... -  עוצרים החיילים את המעבר לכמה דקות, לעתים אפילו  ל-10 דקות תמימות.

שני חיילים עומדים מעבר לקרוסלות, במגע ישיר עם המוני הממתינים, ודוחפים (פיזית) ובקריאות-צרחות של "אירג'ע לווערא", מרחיקים את הממתינים מהקרוסלות. במשך כל הזמן מתקיים עימות אלים בין החיילים ההודפים ובין הפלסטינים הממתינים, שמדי פעם פוצחים בזעקות מחאה וב"אללה אכבר". (חווארה 23.10)

מה בין כל זה לביטחון ישראל?

מחסום חווארה

"במקום לתת לנו תפוחי אדמה שמים עלינו הרים"

חודש הרמדאן היה רע במיוחד - זה זמן רב לא נתקלנו ביחס כה עוין ותוקפני לפלסטינים מצד החיילים, בהשראה פעילה של מפקד המחסום.

אדם מבוגר לבוש בהידור מספר לנו שבכל פעם הוא עובר בתור הצדדי כיאה לגילו, אולם היום מצאו  החיילים-הבודקים בעטיפת תעודת הזהות שלו את כרטיס הביקור של ... מחסום ווטש, ובשל כך שלחו אותו לעמוד בתור הגברים הצעירים! המפקד, וחייליו כמוהו, מסלקים כל פלסטיני שמעז להמתין בצל הבטונדות או בסככת- המעוכבים-לשעבר, ב "יאללה יאללה, לך!",  בקול שהוא יותר נביחה רמה מאשר אמירה . (חווארה, 7.9)

עוד יום צום-חום של רמדאן, זרם פלסטינים שאינו פוסק לרגע מגיע למחסום, נחסם, מעוכב, נהדף, מושפל, ונחנק. שלוש עמדות בידוק של הולכי-רגל - פעילות. משאית שיקוף - פעילה. תורים ארוכים ארוכים, בידוק אטי, לחוץ מאוד. החיילים עצבניים ומגיבים בזעם ובצחוק לגלגני חליפות. התור הצדדי המיוחד לנשים, ילדים וקשישים נמשך הרחק הרחק ולאט לאט.  (חווארה, 16.9)

ילד מוביל אישה שעיוורונה ניכר בה במסלול של בדיקות הרכב. החיילים נדרכים לקראתם. לאחר עיכוב של 10 דקות, נציג המת"ק בודק ומעביר אותם. גבר עם מקל של עיוורים, שמגיע עם מלווה לאותו מסלול רכב, מוחזר לתור הצדדי ונפלט ממנו לאחר חצי שעה ויותר. בהמשך גבר עם פעוטה, ששתי רגליה מגובסות בפיסוק רחב, בוכייה ומותשת, צריכים לחכות ליד הבטונדה עד שהאם תחזור משיקוף חפצים. מו"מ והמתנה ארוכים מנשוא, ואנו רחוקות מכדי שנוכל לדעת יותר פרטים. הרבה "אקשן" במשמרת שלנו: מדי פעם החיילים רואים מישהו "זולג" והם שועטים למרדף בששון. בפעם הראשונה היה זה ילד מפגר, ואחד החיילים (אולי מ"צ) אף ירה באוויר. מיד - הקפאת חיים במחסום. ואחר כך, מגיעים שני קצינים ועוד מ"צ, כנראה לביקור בירור. במרדפי הזליגה הבאים, לא נשמע ירי. חיילת מ"צ תוהה: "על מה הקפאת חיים? על זלגן? נו, תעשה לי טובה..."

אם, הדוברת ערבית בלבד, ממתינה לבנה. המ"צ מתנדבת לקרוא לו מהתור, אך המפקד מונע זאת ממנה: "תעמדי בצד עד שיבוא", הוא אומר לה בעברית צחה.

השעות חולפות והתור איננו כלה. עוד ועוד אנשים מגיעים, ממתינים, נחסמים, הערב יורד, הצום אמור להישבר, אבל לא, הם עוד תקועים שם. החיילים צוחקים בלעג, כשאנחנו מתלוננות שבחור צולע ומקרטע על רגל אחת, נשלח במחוות יד נחרצת סביב סביב לקרוסלות. (חווארה, 14.9)

בצד מעוכב רכב. בתוכו שלושה גברים מבוגרים, שנסעו על הכביש המוביל לאיתמר ולאילון מורה, כביש אפרטהייד ליהודים בלבד. הם מעוכבים כבר שעה וחצי. ברכב מזון לארוחת הערב החגיגית לשבירת צום הרמדאן. הם מרמאללה, לא ידעו שהכביש אסור עליהם.  את כבישי האפרטהייד באזור מגוריהם הם כן מכירים,  והרי כאן אין שילוט ואיך ידעו? אני מתקשרת למוקד הצבא. ארבעים דקות של טלפונים ביני למוקד. בין השאר נאמר לי שאין רכב כזה במחסום. אני מוסרת שוב מספר רכב ומתארת את מיקומו המדויק במחסום: בנתיב הרכבים היוצאים משכם, מתחת למחצבה. אחרי דיון ארוך וחמש שיחות טלפון נמסר לי שברמדאן עונש העיכוב קוצר משלוש שעות לשעה בלבד והם מייד ישוחררו. וכל זאת לאחר עיכוב של מעט יותר משעתיים! (חווארה, 15.9)

ברחבת החניה פונה אלינו סולימאן מג'מעין בבקשה שנעזור לאתר את קרוב משפחתו. הוא עבד ללא אישור בגני תקווה (שוהה בלתי חוקי) ונעצר בידי המשטרה ככל הנראה ביום ראשון. הם לא יודעים היכן הוא, מה אתו. בניסיון לסייע לו התקשרנו למשטרה. השוטר ענה שהם מוסרים מידע כזה רק למשפחה ושתגיע אל משטרת מסובים (מג'מעין! ללא אישור כניסה!). גם פנייה למת"ק שכם לא הניבה תוצאות, שם ענה ע' : "זה לא בגיזרה שלי" והפנה אותנו למוקד ההומניטרי. ע' מהמוקד אמרה שאין לה דרך לעזור: "אנחנו לא עובדים מול משטרת ישראל כי זה שב"חים".

חזרנו לסולימאן שאמר: "במקום לתת לנו תפוחי אדמה שמים עלינו הרים" (חווארה, 17.9)

איש זקן עיוור המונחה בידי שני ילדים כבני 6, מנסה לעבור דרך הכביש. החייל שולח אותו בחזרה לסוף התור ההומניטארי, והוא מתחנן, ללא הועיל. ("סדר צריך להיות !"). (חווארה, 14.9)

מגיע אביו של מעוכב, בידו האחת תמרים ובשניה בקבוק מים. הוא מבקש רשות לתת אותם לבנו, שעדיין לא שבר את הצום. מפקד המחסום מסרב, דורש מהאב בצעקות שיצא מהמחסום. הוא מפנה את גבו אל האב ומסתלק משם לכיוון שכם, בהליכה שמשדרת מי כאן האדון. האב עומד מבויש, התמרים והמים בידיו וממתין. רבע שעה הוא המתין עד שהמפקד הואיל לחזור אליו ובחיוך ניצחון הודיע לו ש"לא יכול לעזור לך". אחרי שעה וחצי, ישוחרר. (חווארה, 18.9)

מפקד המחסום לא אפשר, משום מה, לאדם מבוגר- עיוור- לעבור בתור ההומניטרי. צעיר פלשתיני שהתערב לטובת העיוור נדחף והוכה בידי המפקד. הוא הושלך אזוק למכלאה, סימני פגיעה בפניו וסימנים אדומים מעל המותן. לדבריו, התיק שלו נעלם בזמן המהומה ובתיק היה מוהר בערך של  11,000 ש"ח. לבקשתנו, קצין המשטרה הצבאית ברר ומסר שהתיק נמצא אצל קרובי המשפחה... אבל הבחור בא לבדו....  ולמעשה, איש אינו יודע איפה התיק.

מפקד המחסום ניגש לצינוק לדבר עם המעוכב. הוא פיקד עליו לשבת בפינה של התא. המעוכב ניסה להסביר לו משהו שלנו היה קשה לשמוע ואז הקצין צעק בזו הלשון: "שב, אתה לא מקשיב לי, אני אזיין את האימא שלך אם לא תקשיב לי." לאחר כמה דקות שחררו לבחור את הידיים מהאזיקים והובילו אותו לצד השני של המחסום, כנראה להמשך ברור לגבי התיק שנעלם. לאחר הבירור הבחור הוחזר לצינוק ושוב נאזק. לאחר שלוש שעות הוא שוחרר - ללא התיק. (חווארה, 22.9)

יום ראשון של עיד אל פיטר. היום נהוגים ביקורי משפחות, אבל מחסומי שכם ריקים. בשנה שעברה ראינו משפחות, בבגדי חג, מתנות בידי הילדים, בדרכם לבקר משפחה. המחסומים היו עמוסים, נשים וילדים, שעברו בתורים המהירים, חיכו לגברים. אבל היום היו המחסומים ריקים. שאלנו על כך גבר צעיר, שעבר במחסום לבדו ללא משפחתו. "בגלל המצב", השיב לנו.

ממש בהגיענו, בחור צעיר נדרש להישען על עמדת הבידוק האמצעית כשפניו אל העמדה. בבעיטה חייל מפסק את רגליו. החייל ממשש את גופו - רגליים, מפשעה, בטן. החיילים צוחקים: "איך הוא רועד". כל העניין נמשך כחצי דקה. תעודת הזהות מוחזרת לצעיר והוא ממשיך בדרכו.  (חווארה, 30.9)

יולדת במחסום חווארה

בלילה בין ה-5 ל-6 בספטמבר ילדה אישה עובר מת במחסום חווארה. היולדת הגיעה בחצות למחסום בדרכה לבית החולים בשכם, והיא עוכבה בידי חייל. הלידה התחוללה במחסום כשעה לאחר מכן.  פרסמנו  את המקרה בערוצי התקשורת ורק כך הוא הגיע לידיעת שלטונות הצבא.

ואנו שואלות:

• הייתכן שיולדת, שצועקת מרוב כאבים בעצם תהליך הלידה, צריכה להמתין במשך שעה שלמה עד שהמעבר יתאפשר?
• הייתכן שאין לחייל במחסום סמכות לאשר ליולדת לעבור מיד לבית החולים?
• האם אין מפקד כונן שהחייל יכול לפנות אליו בכדי לקבל הוראות מיידיות?
• האם יש מערך של הוראות שעה לפתרון  מקרים הומניטריים?
• האם העברת הוראות מן המפקדים אל החיילים בשטח לקויה או שהחיילים מנותקים לחלוטין ממפקדיהם?
• האם אכן אנו צינור הדיווח הבלעדי מן השטח?

ולמה בכלל צריך למנוע תנועה חופשית בדרך מהכפר קוסרה לבית החולים בשכם?

זר לא יבין זאת

הכביש שוטח ויושר ובאמצעו בודקה. על הגבעה שממזרח לצומת התנחל אותו צירוף צה"לי של מגדל ודחפורים והכול שרוי באבק. כשהגענו, כל המכוניות עמדו, ותוך דקות ספורות התחילה תזוזה. חלק נבדקו במהירות וחלק נסעו לדרכם, שמחים שהמחסום כבר מאחוריהם. מן הגבעה יורד אלינו חייל חמוש ועז-צורה ומבקש שנעמוד "כאן" (היכן שעמדנו) ולא ניכנס לאזור "המחסום", שהוא כרגע פשוט כביש פתוח. שאלנו אותו לשם מה כל הבנייה המסיבית והוא עונה שכך יהיה יותר נוח לבדוק ותהיה יותר שליטה. אלה דבריו של החייל: חומה ומגדל. (ואדי נאר 24.8)

המחסום כבר איננו, ונשארו רק שמשייה מרוטה ובודקה קטנה. שלושה או ארבעה חיילים מסתופפים בצל הבודקה ומכוונים את המכוניות בשני הכיוונים. לפועלים המגיעים מעבודתם במעלה אדומים ובקידר אין רשות לעבור ברגל (כפי שהיה עד כה), ועליהם לעלות על מונית, לשלם דמי נסיעה וכך לעבור אל מעבר למחסום -- כברת דרך של כ-200 מטר --  משם עולים הפועלים על מונית אחרת המסיעה אותם למחוז חפצם.(ואדי נאר 24.8)

חינוך מחדש

בהגיענו, החיילים נראו מתוחים מאוד; התורים מסודרים למדי, והחיילים עסקו כל הזמן בחינוך העומדים בתור - אחורה, אחורה, אחורה, עוד עוד עוד...דבר גורם לנו לתהות מה התרחש במקום לפני הגעתנו. התנהלות זו נמשכה לאורך כל המשמרת.
שש מכוניות ממתינות בכניסה לשכם,  ליד ביתן הרכבים הנכנסים - ע' נציג המת"ק מסביר לנהג המכונית כי ללא תסריך לא יוכל להיכנס עם הרכב לשכם. לאורך כל המשמרת, ניכר הרצון של החיילים הבודקים רכבים לחנך: -  "תחזיר אותו לאחור, הוא עקף את כולם!" מורה סמל לחייל

הניצב שם. המכונית היא - מה לעשות - מרצדס חדשה ויפה, והחייל נבוך לעשות זאת. לסמל אין כל בעיה. הוא הורה לנהג לשוב על עקבותיו. תהינו - האם יעניש אותו גם בעמידה עם הפנים אל הקיר או אולי בכתיבה 100 פעמים על הלוח: "יותר לא אעקוף את התור". (חווארה 25.8)

בפגישות שאנו מקיימות עם גורמים שונים ביחס להתנהלות במחסומים, שמענו הרבה על ההנחיות של מותר ואסור, על הכללים והחוקים ועל ההדרכה הניתנת לחיילים בענייני ההתנהלות במחסומים.  אבל הפער הוא עצום בין מה שאנו שומעות לבין מה שאנו נתקלות בו בשטח.  שמענו לא אחת מפי מפקדים שאסור להעניש במחסומים. ומה אנו רואות בכל משמרת? חיילים שמחליטים על דעת עצמם להעניש - שלוש שעות עיכוב, החזרה לסוף התור, החרמת ניירות - וכל זה למה? "כי הוא התחצף אלי"! "כי הוא צריך ללמוד לקח" ועוד.  מה קורה כאן? מהו המסר שמועבר לחיילים? או לחילופין, האם המסר המעובר לחיילים הוא כי  "כל חייל מלך".

פנו אלינו שני נהגי מוניות שהוזמנו לבית המשפט הצבאי לתעבורה במחנה עופר . הם הגיעו ביום המיועד וחיכו שם, ובסוף היום אמרו להם ש"אין תיק". "אין תיק" פירושו שהתביעה עדיין לא העבירה לבית המשפט כתב אישום. (בית לחם 11.8)

נהג מונית מבית אומר מחכה לתאריך משפט התעבורה שלו משנת 2005. רשיונותיו נשללו ומהלך חייו נעצר.  הוא מנוע מנהיגה,  שזו פרנסתו היחידה (מאז שנת 2005!). (בית לחם 11.8)

מצפייה של שנתיים בבתי המשפט הצבאיים התברר כי זכויותיהם של נאשמים אינן נשמרות, נמנע מפגש ראוי עם עורכי דין, תרגום ההליך משפה לשפה לוקה בחסר, ורק לעתים רחוקות מתקיימות חקירות עדים ובדיקת ראיות. התצפיות הבהירו שכל עוד הכובש הוא הקובע והאוכף את החוקים המיועדים לאוכלוסייה הכבושה - והוא גם השופט וגם המעניש - אין ולו מראית עין של צדק במשפט.

ברוח הימים האלה, לאחר הפוגרום בעסירה א-קיבליה, מעניין לצטט את תשובת מח"ט חברון לחברותינו, שפגשו בו במקרה ליד מחסום בית המרקחת בחברון ושאלו אותו על אלימות המתנחלים: "החיילים קיבלו הוראות להגיב במיידי על כל התפרעות של מתנחלים ולא לחכות לשוטרים". החיילים לעתים קרובות לא פועלים על פי ההוראות הללו כי יש קירבה בלתי נמנעת בין המתנחלים לחיילים. לחייל בודד או לזוג חיילים קשה להגיב." (חברון 27.8)

מדינת ישראל הפריטה את ניהול המחסומים בין הגדה לישראל ומסרה אותו לידי חברות אבטחה פרטיות. אחד ממעברים אלה הוא מחסום בית לחם (מעבר רחל). לאחרונה אנו עדות להחמרה קשה בתנאי המעבר של הפלסטינים במחסום זה. כבר שבועות שאנו מקבלים תלונות מדי בוקר על הדוחק הנורא שנוצר במקום ועל כך שאנשים מאבדים מקומות עבודה בגלל איחורים יום יומיים. הדוחק הוא כזה שפלסטינים פונו לבתי חולים עם שברים בצלעות וקשיי נשימה.

על פי פרסומי משרד הביטחון המחסום פתוח 24 שעות - אלא שאין זה כך לפלסטינים.  עבורם הוא נפתח ב-05:00 . מדי בוקר עוברים במקום כ-3000 איש, רובם פועלים בדרכם לעבודה. הכניסה לבניין היא במעבר צר, בין חומת ההפרדה לגדר ברזל. לאחרונה נוסף למעבר כיסוי של פח גלי כדי למנוע עקיפה של התור על ידי קפיצה מעבר לגדר. הדוחק במקום גרם לפריצה בגדר ועתה נוצרה בעיה חדשה - אנשים נפגעים מן הגדר הפרוצה.

כל הנכנס למתקן עובר למעשה בשני שלבים: שלב א', שאינו גלוי לעֵין המשקיפות שלנו, אורך כשעה וחצי. שלב ב', הגלוי לעינינו, אורך כ-20 דקות. בצד הישראלי יש 12 עמדות בידוק. רק בשש מהן יש מחשבים. בשתיים מאלה יש גם מכשיר לזיהוי ביומטרי. מאבטחי החברה האזרחית, המארגנים את התורים, מנסים לדחוף רבים ככל האפשר לעמדות אלו, דבר הגורם לעוד עיכוב. האם הזיהוי הביומטרי באמת הכרחי ?

לאנשים שעובדים במלאכת כפיים נשחקת טביעת כף היד מדי פעם. אין במחסום אפשרות לחדש את הטביעה והם נשלחים למת"ק. פעילות פשוטה זו יכולה לגזול ימים של עבודה מהפועלים. הייתכן שבמאה ה-21 אין דרך לפתור בעיה כזו במחסום עצמו?

במחסום בית לחם פועלים גופים שונים: משטרת ישראל, המשטרה הצבאית, משמר הגבול וחברת "ארי" שזכתה במכרז לניהול המקום. ההתנהלות במחסום מצטיינת לא פעם בגסות, בבוטות, בצרחות ובאלימות התנהגותית. החיילות והחיילים בעמדות הבדיקה מנהלים שיחות טלפון בעת המשמרת, ועובדי "ארי" מעשנים במתקן למרות האיסורים המפורשים. קצב העבודה ירוד בהתאם.

הפסקת המעבר כ"עונש" אסור על פי נוהלי הצבא. כאשר העומדים בתור אינם ניצבים בשורה ישרה ובשקט, כאשר פלסטיני מתלונן או מעשן - נפסק המעבר כחלק מענישה קולקטיבית.  

התקלות הטכניות רבות: "המחשב מקולקל", "מכונת הבדיקה של התיקים התקלקלה",  "אחד ממגלי המתכות התקלקל". אין תוכניות חלופיות במקרים אלה והרי מדובר בפרנסתם של אלפי אנשים קשי יום (בית לחם 13.7).

"החלק הקשה ביותר של יום עבודה של שמונה שעות בחום הוא העכוב בתור במחסום"... (בית לחם 10.7)

הגיהנום במחסום בית לחם נמצא בצד השני, הרחק מן העין. הדוחק בלתי נסבל...(בית לחם 15.7). 
 

לפני שנתיים, עם סיום השיפוץ של המת"ק, חולקו כרטיסים מגנטיים שתוקפם פג עתה בבת אחת. התוצאה היא שנוצר לאחרונה לחץ בלתי נסבל במת"ק שכמעט הגיע לתיגרות ליד הקרוסלות בכניסה למשרדים. נוסף לכך, מתברר כי יש הקלה במתן כרטיסים מגנטיים אפילו למנועי שב"כ, מה שכמובן מעצים את התור. אך לכרטיסים מגנטיים אלה אין ערך רב, שכן כרטיסים מגנטיים אינם מבטיחים אוטומטית אישורי עבודה. (בית לחם 6.7)

אנשים ממתינים יום שלם בתור, רק כדי לשמוע בסופו שעליהם לחזור שנית. המינהל האזרחי קבע נוהל חדש לפיו מתקבלים בכל יום תושבי ערים או כפרים מסוימים, על פי מחזור שבועי. משמע, מי שנדחה ביום מסוים יוכל לחזור רק כעבור שבוע וימתין שוב בתור.

כמאה אנשים חיכו לפתיחת המת"ק. מישהו פונה אלינו ברוגז: זה הבוקר הרביעי ברציפות שהוא בא לכאן ולא עולה בידו להיכנס. מפקד המת"ק מסרב בתוקף להתייחס לרשימה השמית שהפלסטינים מכינים ולחלק מספרים בהתאם, כפי שהיה נהוג, והתוצאה היא שברגע שהמת"ק נפתח כולם נדחקים קדימה, ורק החזקים ביותר מצליחים להיכנס. לשאלתנו, הסביר המפקד שאלו ההוראות שקיבל. אחרת, אמר, הוא יוצא בלילה שוב ושוב, כדי לסלק את  הפלסטינים שממתינים במגרש החניה, עד שהמת"ק ייפתח ב-08:00. כך, הוא אומר, הם  ילמדו לא לבוא מוקדם מדי. עוד מאמץ של הצבא לחנך קצת את הפלסטינים.  (בית לחם 22.7)

מאות פועלים פלסטינאים מסכנים את חייהם בעת שהם נדרשים לחצות את כביש 443 הסואן בדרך למחסום מכבים-רעות, שאין אפשרות אחרת לחצות אותו. כעת ממתינים להם בצדו השני של הכביש גם שוטרי התנועה, שקונסים אותם בדו"חות על חצייה לא בטוחה.

דובר אגף התנועה במשטרה, רפ"ק דורון בן-אמו, מסר בתגובה כי "רק במדינת ישראל ישנה תרבות של חציית כבישים בין עירוניים שלא כחוק. כיום, שליש מהרוגי תאונות הדרכים הם הולכי רגל ושוטרי התנועה מונחים לאכוף את העניין ביתר שאת. באשר למקום הנדון, אכן קיימת בעיה עבור הפועלים הפלסטינים המגיעים מידי יום לעבודה. על המדינה או הצבא למצוא פתרון תשתיתי הולם לבעיה. עלינו אוכפי התנועה מוטלת החובה לדאוג שהחוצים לא יסכנו חייהם במעבר הכביש".

"מרקם החיים" ומינהלת התיאום והקישור

"המִנהל האזרחי ינהל את העניינים האזרחיים באזור.....לרווחתה ולטובתה של האוכלוסייה ולשם הספקת השירותים הציבוריים והפעלתם, בהתחשב בצורך לקיים מִנהל תקין וסדר ציבורי." (מתוך צו מס' 947  של הממשל הצבאי).

הגדרה זו של תפקידי המינהל האזרחי ( למעשה שם "מכובס" לממשל צבאי) היא  לדאוג ל"מרקם חיים" סביר לפלסטינים. תמונת המצב בשטחים לעומת זאת מעידה בבירור על הרס מרקם החיים. מרקם חיים נורמלי מתאפשר רק במידה וקיים חופש תנועה, ולפלסטינים אין חופש תנועה. כל שגרת חייהם תלוייה בקבלת היתרים שונים הניתנים במשרדים האיזוריים של המינהל האזרחי (מתק"ים). צפיה של חברות מחסוםWatch בנעשה במשרדים אלה מוכיחה מגמה מכוונת לא לתת את השירות או להפוך את קבלתו לסיוט מתמשך. מה שנראה כחוסר יעילות הוא למעשה מנגנון יעיל ביותר להצרת צעדי הפלסטינים, והוא צורה אפקטיבית של שליטה ודיכוי - לא פחות יעילה מהגבלות התנועה עצמן.

ניתן אולי להסביר את הצורך במתן היתרים בכניסה לישראל, אבל הצורך בהיתרים לכל תזוזה של פלסטינים באזורים השונים בשטחים הכבושים מעיד שמתן ההיתר הוא מעין "פריבילגיה" המותנית בכך שהמבקש יוכיח כי "יש לו סיבה מוצדקת" לרצות לעבור ממקום למקום. כתוצאה מגישה זו הליך הנפקת ההיתרים איננו שקוף וברור ונתפס ע"י המינהל האזרחי כחריג, כי הרי הכלל אוסר על כל תנועה של פלסטינים.

הכרטיס המגנטי, המונפק ע"י המינהל האזרחי, הוא על פניו כרטיס זיהוי עם טביעות אצבעות וצילום קרקעית העין. בפועל הכרטיס הפך למעין "תעודת יושר", ובלעדיו לא ניתן לקבל אישורים אחרים כגון אשורי תעסוקה, מסחר, רפואה וכד'. לא כל פלסטיני מקבל כרטיס מגנטי. לפני שנתיים, כשהתחילו להנפיק את הכרטיסים האלה, נטען כי הכרטיסים יחודשו באופן אוטומטי. אולם לאחרונה התברר כי רבים מאד נדרשים לחדש את הכרטיסים הללו. בנוסף יש פונים חדשים רבים המבקשים לקבל את הכרטיס. העובדה הזו מביאה למשרדי המתק"ים קהל רב, המגיע למקום כבר בשעות הקטנות של הבוקר, על מנת להיות בקדמת התור ולזכות בכרטיס המיוחל.

חם היום. בחדר ההמתנה  המזגן לא עובד. כ-50 ממתינים, בחלקם הגיעו כבר לפנות בוקר.  כולם זקוקים לכרטיס המגנטי. הפלסטינים הכינו רשימה מסודרת של הממתינים בתור. אנו מתלוננות ומציעות:  " אולי שיבדקו מי מנוע שב"כ ואינו זכאי לקבל כרטיס מגנטי, וישחררו אותו ויחסכו זמן המתנה?" מסבירים לנו כי  "מהראשון ליוני נותנים מגנטיים גם למנועים".  עברו חמש דקות ובחור צעיר יוצא ומספר כי סורב.  בכתב יד נכתב על בקשתו "מנוע שב"כ".  חזרנו להתלונן ולאחר בירור התברר כי  יש מכסת מסורבי שב"כ המקבלים מגנטיים והמכסה הושלמה להיום, "שיבואו מחר". היום הוא מסוכן לביטחון, מחר - אם יצליח להכלל במכסה - הוא יהיה כשר.

בחדר ההמתנה נתלתה  מודעה שממחר ועד יום חמישי המת"ק יהיה סגור למבקשי כרטיסים מגנטיים. החיילים יוצאים להשתלמות - כמובן כדי לשפר את השירות לפלסטינים.  ולמה לא הייתה תלויה מודעה לפני מספר ימים? ואיך יידעו הפלסטינים שאין למה לבוא מחר לפנות בוקר ולנסות לתפוס תור לצורך הנפקת כרטיסים מגנטיים? "הם יודעים", "הודיעו לתיאום הפלסטיני", "האנשים שבמת"ק יודעים ונהגי המוניות יעבירו את המסר".  ניסינו לברר מדוע לא בודקים מראש את המנועים כדי לשחררם מוקדם? במשרד הפנים יש פקידה שכל תפקידה הוא  לחלק את המספרים לבאים לפי צרכיהם - ולברר אם יש ברשותם את המסמכים הדרושים. מדוע  לא במת"ק?  מדוע שלא יבדקו את מספרי ת"ז של הממתינים ויודיעו להם  אם יש טעם שיחכו,  ואולי לחלק מספרים כדי שהאדם יוכל ללכת לאכול ארוחת בוקר או צהריים?  למה?  (מת"ק עציון 22.6)

המערכת הביורוקרטית אינה מתאימה עצמה לצרכים המשתנים. אפילו כאשר יש במקום מאות ממתינים - פותחים רק חלון או שניים. צרכי האוכלוסיה אינם קריטריון לעניין זה.

• המתקן לחלוקת מספרים מוצב מעבר לקרוסלת הכניסה - מקום שאין לפלסטינים גישה אליו בעת הכניסה למת"ק - במקרה? או שמא בכוונת מכוון?.
• אם ברור כי ביום עבודה ניתן לטפל רק במספר נתון של פונים, והדרישה עולה על מספר זה, לא יוסיפו עמדת טיפול נוספת. "שהם" יבואו שוב ושוב, כי זמן "הילידים" ומצבם הכלכלי אינו מענינו של המינהל.
• אילו היה מענה בטלפון שמספרו מופיע על השלט בחדר ההמתנה, ניתן היה לחשוב כי למינהל האזרחי יש באמת  עניין במתן שרות ובהתחשבות בפונים...
• חוברת בערבית שמסבירה לפלסטינים כיצד להתמודד עם מערכת ההיתרים היתה  משחררת מאי הוודאות - אבל ב-40 שנות כיבוש לא היה זמן מספיק להכנת חוברת כזו. במקרה? אולי אי הוודאות עצמה משרתת את השליטה של ישראל באזרחים הפלסטינים?
• טביעות אצבעות של עובדי כפיים נשחקות לעיתים קרובות מאד. ניתן היה להעמיד במחסומים ה"מתקדמים המיועדים לרווחת התושבים" מכשיר לזהוי טביעת אצבעות שיזין את החידוש למערכת. אבל הפלסטינים נשלחים בעשרותיהם   להמתין שעות לצורך זה בתורים במת"קים. למה? כי אין כוונה לתת שרות!

לתשומת לב המוקד ההומניטרי

השער ה"הומניטרי"  נפתח בפעם האחרונה 20 דקות לפני שהגענו ואנו חיכינו עוד 20 דקות עד שהוא  נפתח פעם נוספת, כלומר השער היה סגור בשעת הלחץ  40 דקות .  אנשים שאפילו שלטונות הכיבוש מכירים בהם כזכאים לטיפול "הומניטרי"חיכו כמעט שעה רק כדי לעבור לתור פנימי נוסף המאפשר גישה לשרוול הבידוק. התור ה"הומניטרי" - מי נתן לשער זה שם כה הזוי?   למה הוא לא זז? למה קשישים, חולים, נשים, ילדים ותינוקות צריכים לחכות בעמידה על הרגליים כל כך הרבה זמן ? הצרה הזו באה , כמו תמיד , רק מידי אדם .

ההסבר - בשעות הלחץ יש צורך בשוטר/קצין אחד או שניים כדי לנווט את האנשים לבדיקה בשרוולים באופן מסודר. בדיוק בשעות האלה נעלמים לפעמים כולם . אין איש.

הכניסה לקרוסלות הרגילות - אלה המיועדות לקהל הצעיר והכשיר מנווטת ממרחק ע"י חייל או חיילת בעמדת זכוכית . וזאת , בנפרד מן  התור ה"הומניטרי" שהשער המוביל אליו נפתח ידנית. הנכנסים בקרוסלות "הרגילות" ממהרים כבר מאד ,מחפשים מסלול בדיקה פנוי ומגלים שבשרוול מס. 5 , המיועד ל"הומניטרים", מעטים הממתינים והם , ה"רגילים", מצטרפים לתור הפנימי המיועד לנשים. מי שאמור לפקוח עין , לדאוג שהשרוול "ההומניטרי" ישרת את הנזקקים לו וכאשר יתפנה לפתוח את השער, נעלם בדיוק בשעת הלחץ הגדולה ביותר.

בכל בוקר נפתח השער "ההומניטרי"רק במשך כשעתיים לצורך מעבר הנשים התלמידים החולים הקשישים וצוותי הרפואה ואז , בדיוק אז , אין קצין/שוטר במקום והממתינים רואים בעיניים כלות את הצעירים נכנסים לפניהם ואין עוזר.  לאחר פניות חוזרות ונשנות למוקד ההומניטרי של הצבא "מבררים" ואז מגיעים השוטרים , הקצינים והחיילים וכולם סוף סוף כאן . וכל זאת בבוקר שקט שבו חיכו במשך שעה שלימה אימהות עם תינוקות על הידיים כשבחורינו ישבו בנוחיות בחדרים פנימיים . חשבנו כי בתור "ההומניטרי" יחכו פחות, אך בפועל החלשים מחכים יותר?  (קלנדיה 22.6)

שלילת חופש התנועה שהכיבוש גורר אחריו, היא בלתי אנושית ובלתי חוקית.   במחסומים ובמת"קים מופעלים  אמצעים ביורוקרטיים,  שכל תכליתם היא להפריע עוד יותר את חופש התנועה.

ולעצם העניין -  שום שיפור תנאים לא יפתור את הבעיה,  רק סיום הכיבוש.

במרבית ימי החודש היה סגר  -  יום הזיכרון, יום העצמאות, ביקור הנשיא בוש ועוד כהנה וכהנה: חג וחגא, אך עוולות המחסומים נמשכות כהרגלן.

נימוס ודרך ארץ....   מודעה חגיגית נתלתה בכמה מן האשנבים: "אין לדבר בטלפון לשימוש לא מבצעי. בפקודה!".  ברוח זאת החיילת באשנב 7 שוחחה בטלפון לא פחות מ-35 דקות, והפסיקה רק אחרי שנציג המת"ק ניאות להעיר לה על כך וביקש ממנה להפסיק. זמן קצר לאחר מכן הוא נעלם, וחיילת באשנב אחד התחילה לדבר בטלפון. את סוף השיחה הזאת לא זכינו לראות, גם כשעזבנו שלושים דקות לאחר מכן.  (בית לחם 20.5)

נסגרת עמדה אחת מתוך שלוש שפעלו. הממתינים מצטופפים בשני תורים. עד עכשיו דיווחו על 30 דקות המתנה, עכשיו יחכו יותר. החיילות ממשיכות לצווח ולפזם שירים והחיילים מצטרפים בקול רועם, צוחקים, מתגלגלים מצחוק והפלסטינים ממש לא מבינים על מה ולמה. (חווארה 4.5)

מעבר בית לחם - מעבר ידידותי  -   הילדים שצריכים לעבור במחסום נדחו בגלל תואנות שונות בהתאם לנהלים שלא הסכימו לגלות לנו.  אי אפשר לנצח: אם יש אישור ויש קושאן (תעודת לידה מקורית) - הילדים יותר מדי גדולים; אם הם בגיל המתאים ויש קושאן (בהתחלה אמרו תחת גיל 10, אחר כך הסתבר שזה מתחת לגיל 13) הם בכל זאת לא עוברים כי האישור של המלווה הוא "אישור עבודה"או "אישור מסחר" והרי "לא הולכים לעבודה עם הילדים!". אם אין קושאן או שזה רק צילום ולא מקור - אין על מה לדבר...  החייל והחיילת שמאיישים את שתי העמדות מדברים באופן בוטה מאוד, צועקים, לא מתייחסים. החיילת משוחחת רוב הזמן בטלפון למרות השלט התלוי מעליה שאין לדבר בטלפון בזמן ה"עבודה"....  מאבטח  מתרוצץ, צועק, מעמיד אנשים בשורה, מסרב להכניס ילדים ולא מוכן להקשיב לפלסטינים. פתאום מגיעות כמה תיירות ורוצות לעבור לבית לחם. הוא עוצר את תור הפלסטינים המבקשים להיכנס לישראל ואומר לתיירות לעבור. הן תמהות:  "למה אנחנו צריכות לעבור לפניהם?" (מצביעות על הפלסטינים שבצד השני), והוא משיב:  "כי לכן יש דרכונים ולהם אין". הן עוברות למרות הבושה והמאבטח מסנן בין שיניו: "עושים להן טובה והן עוד מתלוננות!"  בתגובה לבקשתנו לדבר עם המפקד, הוא מגיע ונובח עלינו: "אסור לכן להתערב, אתן מפריעות לעבודה.  אני לא רוצה לדבר אתכן, אתן מפרות את הנהלים, אני אזמין משטרה!" - "אולי באמת תסביר לנו מהם הנהלים לגבי הילדים" - "אסור לי למסור מידע צבאי."  -  א-פרופו נהלים, הרי אסור לעשן במקום ציבורי: "למה אתה מעשן כאן?",   "לי מותר!"  (בית לחם 30.5)

מחסום הוסר ויש מחסום  -  התקשר תושב עסירא א-שימלייה ודיווח שהחל משעות הבוקר עומד ג'יפ עם מספר חיילים במרחק 200 מ' ממחסום 408. מחסום 408 הוסר לפני חמישה ימים "כדי להקל על מרקם החיים של הפלסטינים". עוצרים כל מכונית, מורידים את הנוסעים, גברים נדרשים להרים חולצה ולעשות סיבוב, כל דלתות הרכב נפתחות והדבר אורך זמן רב. למעלה מ-200 מכוניות ממתינות כשעתיים. טלפון שלנו למת"ק הבהיר שאין להם מושג במה המדובר. יבררו. חצי שעה מאוחר יותר עונה חייל מת"ק - מופתע מחדש, ולאחר הסבר נוסף מבטיח "אנחנו עדיין מבררים".  12:05 - תשובת המת"ק: המחסום שם בגלל שצריכים לעבור שם שפ"סים (זאת אינה שגיאת כתיב, כך קוראים בצבא לשוטרים פלסטינים). ביקשנו לדעת מדוע מעבר של שוטרים פלסטינים בכביש המחבר בין כפר פלסטיני לשכם צריך להיות תחת בידוק כבד.  מה יעשו להם הפלסטינים הנוסעים לשכם? התשובה : "טוב. נברר שוב". בשעה 13:08 - המחסום הוסר והחיילים עזבו . (חווארה 3.5)

ושאבתם מים בששון.....  פרויקט בניית צנרת מים בכפר בית פוריכ מתנהל במימון האיחוד האירופי. אחת החברות המעורבות בו היא "שחם", חברת בת של מקורות , הממוקמת בחולון. המשאית בסיפורנו הגיעה מחולון עם נהג ערבי ישראלי, ואספה את מהנדס הפרוייקט הפלסטיני ברמאללה. המהנדס הוא עובד של משרד פלסטיני המשתף פעולה עם ארגונים ישראליים והצלב האדום. מדובר בפרויקט הומניטרי רחב-היקף. המשאית הזו העבירה סחורה בשווי של כ-170,000 ₪ בעוורתא, בדרכה לבית פוריכ. בדרכם חזור הציע הנהג לתומו לשתות קפה בחווארה, ולשם כך עשו כמה עשרות מטרים מעוורתא לחווארה בכביש "מדיסון" האסור לפלסטינים. נזכור שהמשאית ישראלית, הנהג בעל ת"ז ישראלית, והמהנדס - אבוי - פלסטיני. משהגיעו לכיכר ליד מחסום חווארה, ניצודו כולם. מפקד המחסום :  "הפלסטיני נשאר. המשאית יכולה להמשיך." המשאית לא המשיכה.  המפקד הכניס את הפלסטיני - מפאת פלסטיניותו - לצינוק,  ולקח מהנהג את תעודת הזהות שלו - כי מה פתאום הוא עומד עם המשאית ליד הבטונאדה. הסיפור על פרטיו הבינלאומיים לא הרשים אותו כלל. הפלסטיני עוכב בשעה 16:40. ב-18:15 שוחררו הנהג, המהנדס והמשאית, סככת הבדיקות התרוקנה  ואנחנו עזבנו. (חווארה 11.5)

ילדים בחברון   -  בשבת האחרונה התלוננו המתנחלים שילד פלסטיני ניסה לדקור  בסכין  ילד יהודי, ליד בית המריבה. 15 חיילים הלכו עם שלושה מתנחלים- שני  גברים ואישה - מבית לבית  בשכונה  בניסיון לזהות את הילד. בכל בית הצמידו את הילדים לקירות ובדקו אם יש עליהם סכין!   המתנחלים לא זיהו אף ילד - ואחרי כשש שעות נגמר החיפוש. (חברון 21.5)

בודקים ילקוטי ילדים קטנים העוברים במחסום, ביניהם ילדים בני שבע, הנאלצים להסיר חגורות ושאר אביזרים מצפצפים. (חברון 27/28.5 )

לתשומת לב המוקד ההומניטרי

מוחמד מוביל חלב לבתי חולים בשכם. ב-25.05 הגיש בקשה לחידוש אישור הכניסה שלו לשכם, שתקפו עמד לפוג ב-1.06. מאז ומדי יום הוא ניגש למת"ק קליקיליה, שם הוא נענה ב"בוא מחר". כך הפסיד חמישה ימי עבודה והחלב לא הגיע לבתי החולים. באישור שמוחמד מחזיק מצויין כי הוא מיועד ל"אספקת מזון בכתר, הומניטרי ורפואי". על כך קיבלנו אישור מקצין פניות הציבור במינהל האזרחי. גם בעבר נתקל מוחמד בקשיים בירוקרטיים בעת פניותיו לחידוש האישור שבידו ונדרשה התערבותנו עד שהאישור הונפק. פניותינו למת"ק קלקיליה לא הביאו לפתרון הבעיה. מפאת דחיפות הנושא ביקשנו ב-4.06 את התערבותו של קצין פניות הציבור במינהל האזרחי. בהתאם לבקשתו שלחנו לו פקס עם פרטי המקרה, וכך עבר עוד יום ללא חלב בבתי החולים בשכם. בעקבות התערבותו נמסר לנו ביום חמישי, 5.05,שהאישור אמנם יימסר למוחמד, אבל רק בעוד חמישה ימים -  לאחר חג השבועות,  "כי מחר יום שישי, ואחר כך שבת, ביום ראשון ערב חג ויום שני חג". בינתיים ניסה מוחמד לעבור לשכם בימי החלוקה שלו דרך המחסומים שבפאתי העיר  -  פעם במחסום חווארה ופעם במחסום בית איבא. כשנתקל בסירוב החיילים לאפשר לו מעבר הוא פנה אלינו, אנו פנינו למת"ק שכם ובהוראת ראש המת"ק איפשרו  את העברת החלב לבתי החולים. ביום שלישי, 10.06, לאחר שעזרנו שוב למוחמד להעביר את החלב, הוא חזר למת"ק קלקיליה (אייל). שם, סיפר לנו, אמרו לו  שהיות  שהתלונן ו"עשה להם בעיות", עליו למלא שוב את טפסי הבקשה. שוב נאלצנו להתערב ולדרוש מהמת"ק בקלקיליה לעשות את המוטל עליהם . לבסוף הצליח מוחמד לקבל את האישור המיוחל אחרי שעות של המתנה. ולכמה זמן הונפק האישור? לא לשנה חלילה ולא לחצי שנה אלא לשלושה חודשים -ויש להניח שאז יחזור הגלגל להתגלגל. ולזה ייקרא "מרקם חיים" ו"הקלת המעברים על הפלסטינים". (קלקיליה 25.5)

 לכבוד

רא"ל (מ) אהוד ברק,

שר הביטחון

הבטחת הקלות והסרת חסימות כדי להקל על "מרקם החיים" של הפלסטינים בגדה המערבית.

ובכן: באזור יהודה, עד צומת חלחול מזרח - כבישים 317, 356, 60, 35, כביש דהריה-טנא עומרים - לא הוסרה אף חסימה, לא הוסרה אף תלולית עפר. נוספו חסימות, נוספו בטונדות, נוספו שערי ברזל.

במטוטלת שבין זכויות האדם לבין הביטחון - כל חסימה שאתה מוסיף מקטינה את הביטחון ומוסיפה לשנאה ולאלימות. אתה אחראי לסימביוזה שבין כל כוחות הביטחון באזור לבין המתנחלים. אתה אחראי להפרת זכויות האדם של הפלסטינים. אתה אחראי למדיניות ההפרדה בחברון - מדיניות שמוסיפה זכויות למתנחלים ומצמצמת את זכויות הפלסטינים. האם זו הדרך הנכונה להילחם בטרור, או שזו הדרך הבדוקה לשמר את הטרור כגורם יציב באזור?

הפער בין הצהרותיך לבין קיומן בשטח מגביר את התסכול ואת אי האמון. אל לנו לשכוח שלא הגענו לארץ ריקה  וכולנו נוצרנו בצלם. התעלמות מחיי הפלסטינים ומכבודם נוטלת מהציונות את משמעותה המוסרית, את איכויותיה הערכיות וההומניות. ומה יהיה עלינו בסופו של דבר? (דרום הגדה, 6.5)

מעוללות חברון

ליד הבטונדות שמסמנות את סוף שטח H2, מאחורי בית הקברות היהודי, הוצב עוד מחסום נייד. הסגן עומד שם עם רובה שלוף ליד חומת אבן, וברקע מאחוריו תלויה כביסה לייבוש על יד בית שפלסטינים עדיין גרים בו. מולו, על מדרגות הכניסה לבית, עומד עוד חייל עם רובה שלוף ומשני צדי הכביש מוצבים עוד ארבעה חיילים. כל אלה כ-300 מ' מעל מחסום תל רומיידה, שם ייבדקו הפלסטינים ממילא שוב. למה הוצב כאן עוד מחסום? תשובת המפקד: "מפה ועד למחסום תל רומיידה הם יכולים לעשות פיגוע". למי הם "יעשו פיגוע", לשכנים שלהם? זוהי שכונה פלסטינית, אין בה אף יהודי. אז למה מחסום - אם לא כדי להוכיח שאנחנו  השולטים?!

ומי עובר שם? זקן עיוור שמגשש את דרכו, צעירים וזקנים שהחיילים מבקשים מכל אחד מהם לפתוח את המעיל, להרים אותו, לעשות תנועה סיבובית. את חלקם הם עוצרים ליד קיר הבטון ועם הרובה הם מורים להם לפשק רגליים ובודקים את פנים הירכיים. (תל רומיידה, חברון, 1.4)

פתאום עולה מכת רעש נוראה מהרמקולים שעל גג בניין המזנון והמזכרות של המתנחלים: 'חברון שלנו, זכות אבותינו, חברון של העם היהודי, חברון שלי, חברון עיר הקודש ניתנה לעם קדוש מאת הקדוש ברוך הוא'. הפלסטינים בחנות המזכרות ממול טוענים שהרעש הזה משגע אותם כל היום וכל הלילה. ביקשנו להוריד את הווליום.

מן המזנון יוצא איש שהופך בין רגע לבריון, מזדהה כעופר אוחנה, תוקע לי בפרצוף מצלמת וידיאו, טוען שיש לו תעודת עיתונאי, מקלל. הוא קורא לנוער המתקהל להתפלל למותנו. מחנות המזכרות יוצא המוכר שהופך גם הוא לבריון וצועק באובססיביות, "בוגדות" וכיוצא בזה, "אני הייתי ארבע שנים בצבא ויודע שאתן פוגעות בביטחון". עוד עוברי אורח מוסיפים כהנה וכהנה. אנשי משמר הגבול מתבוננים ולא עושים כלום. מגיע שוטר אמיץ וגם עליו מתנפלים המתנחלים  תוך קללות, דחיפות ואיומים. מגיעה ניידת עם עוד שוטרים ואחד שולף מצלמת וידיאו - הפריט היחידי המרתיע את הבריונים, שמנסים להתחמק מהמצלמה.

אדם מבוגר מבשר לנו ש"תמיד היו זונות", נער מציע לי שהבן שלי יתחתן עם ערביה, צעיר עם כיפה לבנה גדולה משתולל פיזית ומתעמת עם שוטרים, ושני הבריונים הראשונים ממשיכים לקלל לצעוק ולאיים: "כשנגיע לשלטון נתלה אתכם על עץ כמו את המן", "אתן עושות לנו בושות לעיני הפלסטינים", "המשפחה שלך מתביישת בך". הפתרון הרגיל של משמר הגבול: להרחיק אותנו ולא את אלה שמתפרעים ברשות הרבים, לנקודת המשטרה הסמוכה, לשם הגשת תלונה.בתום הגשת התלונה מספרת לנו החוקרת שהיא מקבלת מהמתנחלים מכתבים "לכבוד גב' אייכמן" (מערת המכפלה, חברון, 6.4)

עופר אוחנה מזמין אותנו שוב לגור ברחוב הבוגדות 9. הוא מסביר לחיילי מג"ב שאם פלסטיני ידקור חיילים אנחנו נרקוד על הדם שלהם. (חברון, 17.4)

בשער בין חברון לקרית ארבע מבקש השומר מהנהג שלנו להראות תעודה מזהה. בשלב זה נעמד עופר אוחנה מול הרכב ומונע את נסיעתו. גם השער סגור. אנו יוצאות מהרכב, מבקשות מהשוטר להזיז את האנשים ולאפשר לנו לנסוע. השוטר מסביר לשומר שאנחנו אתו, אבל בשלב זה מתקהלים כ-50 מתנחלים, רובם גברים, נערים וילדים. הרכב הופך למטרה. יריקות, טלטולים, צעקות, איומים, קללות. בחוץ מסתובבים שישה שוטרים וכמה חיילים אבל אף אחד מהם אינו עושה דבר כדי למנוע את הנזק שנעשה לרכב או לעצור את האלימות הגוברת. רכב משטרה נוסף שמגיע פורק עוד שלושה שוטרים.  השוטר הנהג מחבק את אחד המתנחלים וההתפרעות בחוץ נמשכת. מישהו מוציא אויר מהגלגל האחורי של הרכב שלנו ואחרי כמה דקות מישהו מנקב עם סכין את הגלגל הקדמי.  שוטר נדחף ומוכה בידי קבוצה של 5-6 מתנחלים. איש לא עושה דבר כדי להרים את השער, להזיז את האנשים ולאפשר לנו לנסוע מהמקום. במקום זאת, אחרי למעלה מחצי שעה נכנס אחד השוטרים לרכב ואנחנו מתבקשים להגיע לתחנת המשטרה. כולנו מעוכבים כיוון שהשתתפנו בהתקהלות בלתי חוקית.
עם שני גלגלים מפוצצים אנחנו עולים לכיוון תחנת המשטרה. בזמן שבו היינו בתוך הרכב לא נראה היה שמישהו מבין השוטרים לוקח ברצינות את העניין. הנערים שהכו שוטרים לא נעצרו והמשטרה לא עשתה דבר כדי לתעד את ההתקהלות והאלימות שהיו במקום. השוטרים פחדו להתעמת עם המתנחלים והעדיפו להסתגר בתחנה. עצוב לראות את אוזלת היד ולחוש, ממש על גופנו, את הסימביוזה  שבין כוחות הביטחון והמתנחלים. (חברון, 25.4)

גיליון זה מוקדש לראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט שביקש בשבוע שעבר בכנס מח"טים: "תחשבו על הפלסטינים שמופשטים במחסומים, זה יכול להיות סיר מבעבע שעלול להתפרץ ולגרום לכוויות נוראיות וזה יכול להיות משהו אחר, שתלוי אך ורק בהבנה שלכם וביכולתכם לפעול בחכמה ובנחישות" (הארץ, 11.4.08).  אדוני ראש הממשלה, בוא וראה מה באמת קורה במחסומים.

"ציר מדיסון" - מי יודע? "ציר מדיסון" אני יודע..

16:00 - שבע מכוניות חונות לצד הכביש ונוסעיהן עומדים ליד מכוניותיהם בעמידת המתנה האומרת הכל:  שתי משאיות קירור, משאית המובילה בלוני חמצן, משאית ריקה, וואן של הסהר האדום המוביל תרופות ומכונית פרטית שבעליה הוא רופא מחווארה. סרן א' מהמינהל האזרחי (המת"ק) מגיע לאחר עשר דקות ועוד לפני שפנינו אליו, מודיע שהוא מכיר את כל המקרים! כולם נסעו על "ציר מדיסון" והפרו את החוק. שאלנו, אם יש חוק, למה אין שילוט המורה על איסור הנסיעה לפלסטינים? "צודקים" הוא משיב. ולמה החיילים שתופסים אותם לא מונעים מהם לעלות על הכביש? "לכי ותעמדי את שם", הוא משיב. מאפשרים להם לנסוע ובקצה הכביש תופסים ומענישים. אחר כך הוא אומר (יותר מפעם אחת) "כולם זייני שכל" בהתכוונו לפלסטינים המעוכבים (ואולי גם אלינו) ומשחרר את המשאית עם בלוני החמצן. "יש חוק מח"ט" הוא קובע בעניין איסור הנסיעה,  "והם יודעים, בואי נעבור אחד אחד ונשאל". אחר כך הוא משחרר את הרופא "רק בגללך. אם הוא רופא יש לו שכל והוא עוד גר בחווארה, הוא צריך לדעת איפה אסור ואיפה מותר". אמרנו שלפעמים אנשים ממהרים או עייפים, הדרך האלטרנטיבית עוברת בכביש משובש וארוך, וזה רק אנושי לבחור בדרך הנוחה והקצרה. מאחר שה"חוק" אינו חוקי הרי שגם העבירה אינה עבירה. ומה לגבי מוביל התרופות? "הוא שקרן ותחמן, אני מכיר אותו".  לאחר זמן-מה גם הוא משוחרר ועוזב. האחרים נשארו עד 17:00 ו-17:30 לרצות את עונשם - שלוש שעות של עיכוב לפחות. החיילים הביטו בשעונם והקפידו על כל שנייה. (חווארה 2.3)

הבחנו בידיים המנופפות לנו מתא בטון שלצד המחסום. ניגשנו ומצאנו תא כליאה מבטון, ללא דלת, ובתוכו דחוסים   14 (!) צעירים. כולם סטודנטים שעוכבו לפני שלוש שעות, כאשר ניסו לחצות את "ציר מדיסון" ברגל, בדרכם לעוורטא (כנראה ניסו לחסוך לעצמם את מחסום חווארה בדרך זו). החברותא של 14 חברים יחדיו הקלה על העיכוב, אך מפאת צרות תא הכליאה  "נשפכו" כמה צעירים החוצה (גם מעקה בטון מפריד בינם לבין החופש). מפקד המחסום הרבה להתרות בהם שייכנסו בחזרה לתא. לפתע רץ מפקד המחסום אלינו ודרש שניקח אותו במכוניתנו לרדוף אחר שישה פלסטינים שנצפו על ידו כשהם חוצים את "ציר מדיסון". אנחנו המומות וכמובן מסרבות: "שאנחנו ניקח אותך באוטו שלנו לתפוס פלסטינים?" הוא כעס עלינו,  שהרי הם, לדבריו, הולכים הישר מ"ציר מדיסון" (שבין שכם לעוורטא) לתל אביב. 

המפקד החליט כעבור זמן לשחרר את הצעירים אבל להשאיר את הארבעה  שהיו מחוץ לתא. אלא מה? הוא לא זוכר מי היה בחוץ. הוא מנסה ללחוץ על הפלסטינים להסגיר את האשמים, אלא שהללו, באקט של סולידאריות, מוכנים להישאר כלואים ולא להסגיר את "הפושעים". לבסוף הוא בוחר באחד ומחליט להשאירו, ומשחרר את השאר לאחר הרצאת חינוך באנגלית (בתחילה ביקש מאתנו שנתרגם לערבית, אבל באותו רגע שכחנו את מעט הערבית שידענו). הצעירים סרבו בתחילה ללכת בלי חברם אך משראו שלא איכפת למפקד המחסום אם יישארו, הם פנו ללכת. לא עזרו תחנונינו. המפקד סרב לשחרר את המעוכב הבודד. כאשר המפקד אמר שהצעיר נענש בגללנו, החלטנו  שנוכחותנו גורמת לעיכוב הנוסף ועזבנו. ( זה התברר כשיקול מוטעה כי הוא השאיר אותו כשעה ורבע אחרי שעזבנו.) כולם אגב הוחזרו לשכם, שיתכבדו נא ויעברו עכשיו דרך המחסום -  עיכוב נוסף של כשעה. (עוורטא 6.3)

ביציאה ממחסום עוורטא בהצטלבות עם "ציר מדיסון" מקימים חיילים מחסום עם דוקרנים כדי לצוד את ה"עבריינים" שיבואו מבית פוריכ ובית דג'ן ויסעו על הכביש המיועד רק למתנחלים. הגענו למחסום בשעה 18:45 -- שעה שבה המחסום כבר סגור ומסוגר. החיילים ספונים במגדל השמירה ומכונית אחת ובה ארבעה גברים פלסטינים מעוכבים, שמחכים עד בוש לשחרורם. לדבריהם עוכבו כבר בשעה 16:30.  עם הגיענו כוון עלינו זרקור מסנוור ואחר כך מגיעים החיילים. מפקד המחסום אומר שהם מעוכבים מ-17:10. למעשה אין משמעות לפערי הזמנים (תפסו אותם במחסום חווארה הסמוך. לדבריהם  ב-16:30  וב-17.10 הם הגיעו לעוורטא -  כולם צודקים). אלא מרגע שמפקד המחסום מקבל את ה"סחורה" הוא רשאי להחזיק בה במשך שלוש שעות תמימות, וכך לדבריו יעשה. נוסעים אלה הם מרמאללה ואינם מכירים את "החוקים" והאיסורים באזור שכם. התקשרנו למת"ק בעניין המעוכבים ושאלנו את החיילים מדוע לא יתלו שלט שהנסיעה לפלסטינים אסורה על "ציר מדיסון" וכך יימנע הצורך להעניש "עבריין" על משהו שהוא כלל לא ידע. למשמע הרעיון הזה  הזדעק מפקד המחסום: "זה שלט נורא גזעני !" אמר  ואחר כך הוסיף: "הפלסטינים מסובבים אתכם כמו פקק של בקבוק. הם לא מרמאללה, אני מכיר אחד מהם והוא מפה, מהכפר". כדי להראות לנו כמה הוא בסדר אמר על נוסעי המכונית שכן היו מרמאללה "הם היו בסדר, לא עשו לי בעיות ולכן הרשיתי להם לשבת ברכב שלהם ולא בצינוק". לפי גילם של ארבעת המעוכבים, כל אחד מהם היה יכול להיות להיות אביהם של החיילים.  (עוורטא, 15.3)

"ציר מדיסון" בלשון צ"הל הוא כביש מס' 557, שיוצא מכביש 60 דרומית משכם ומוביל  להתנחלות איתמר, לכפרים  הפלסטיניים  בית פוריכ, בית דג'ן ומסתיים בהתנחלות אלון מורה. על כביש זה אסורה תנועה פלסטינית ברכב או ברגל, עליו או לצדו, לבטחונם של המתנחלים. תושבי הכפרים הפלסטיניים האלה, המבקשים לנסוע דרומה לרמאללה, בית לחם או חברון לדוגמא, חייבים לעבור צפונה דרך מחסום בית פוריכ לשכם, לחצות את שכם מערבה, ולצאת דרך מחסום חווארה דרומה: מסע של כשלוש שעות (כולל המתנה בשני מחסומים), במקום נסיעה של כמה דקות.

ברשימה של מערכת הביטחון שפורסמה בימים אלה: "מחסומים שהוסרו",  צוינה גם חסימה על "ציר מדיסון". בשנים הארוכות שאנו נוהגות בציר זה מדי יום, לא פגשנו את החסימה "המסתורית" - היכן היא? מי מכיר? מי יודע?

מחסום בית לחם ("מעבר רחל") הוא אחד מן "הטרמינלים" שבנו  משרד הביטחון לשם הסדרת המעבר בין דרום הגדה לירושלים. במחסום זה עוברים מדי יום כ-4000 איש, בשעות 05:00 - 08:30 ושוב בשעות 15:00- 17:00. והרי ההודעה שנמסרה לכנסת על בניית הטרמינלים כלשונה:

פרוטוקול מס' ‎495

מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה

יום רביעי, כ' בתמוז התשס"ה (‎27.7.2005), שעה ‎10:00

(דברי מר טייבר)

המדינה ומשרד הבטחון לקחו על עצמם משימה להפוך את המעברים האלה למעברים הומניים ככל האפשר, שיתנו שירות ראוי בכל המובנים. גם בצד החזותי שלהם, גם בצד הפיזי שלהם, שיהיו תנאים נאותים וראויים לבני אדם כמו שצריך, ברמה של טרמינלים, אפילו טרמינלים ברמה של טרמינלים  בינלאומיים.

הדברים נשמעים כדברי בדיחה רעה מעולם הדמיון. איך נראה המחסום "ההומני... ברמה של טרמינלים בינלאומיםי"? בית שימוש - אין; ספסל ישיבה - אין; מחסה מפני הגשם והשמש - אין; מעבר "הומניטרי" המתחשב בילדים ובנשים - אין; ברזיה של מים - אין (ולמרבה הפלא,  אפילו דיוטי פרי - אין).

"הטרמינל" למעבר הולכי הרגל נבנה כאולם רחב ידיים שבצדו הישראלי הוצבו 12 עמדות בידוק - רק חמש מהן מופעלות. לעומת זאת, מן הצד הפלסטיני יש רק שתי עמדות בידוק. וכך, מדי בוקר, כאשר אלפי אנשים מנסים להגיע בזמן לעבודה, נוצר דוחק בלתי אפשרי המסכן את העוברים והשבים.

הגענו למחסום בשעה 05:10  ומעבר האנשים התחיל דקות אחדות קודם לכן. מאחורי הקירות שבירכתי המחסום-- אזורים האסורים עלינו-- הגיחו הפועלים הפלסטינים קשי היום כאשר מעיליהם בידיהם, החגורות פתוחות או שאינן מושחלות במכנסיים והנעליים בידיהם או שהם נעולים ללא שרוכים.  בסיפור "מרקם החיים" ו"צלם האנוש" התופעות הללו לא כלולות! תוך כדי ריצה לעבר נקודות הבדיקה מתלבשים - טוב ככל שניתן - והכל בתקווה כי ההסעה לעבודה "לא תברח" בינתיים. 

הגיהנום הרגיל אופייני למחסום הזה. אדם צעיר שהחזיק בזרועותיו תינוק עמד בתוך שטח המחסום, ליד הכניסה. היה ברור שהוא חיכה לאמו של התינוק. השומרים ניסו לגרש אותו אל מחוץ למחסום, אל הקור ששרר בחוץ. אלא שהפעם השכל הישר גבר, והוא הורשה להמשיך ולעמוד באולם. התברר שהתינוק לא שלו - האם הגיעה עם התינוק לתור בצד השני, אלא שבשל הדוחק הרב אי אפשר היה לפנות לה מקום כדי שתגיע לראש התור. התינוק הועבר מיד ליד עד שנחת לבסוף בזרועותיו של הזר. לא פחות מחמישים דקות עברו עד שהאם הגיעה  סוף סוף אל תינוקה.

אדם אחר, שהחזיק תינוק חולה בזרועותיו והיה מלווה בבתו בת ה-11, ביקש מן השומרים לאפשר לו לצאת מן המחסום בלי לעמוד בתור. הוא הציג את תעודת הלידה של בתו המאשרת שהיא אכן בת 11. אבל לא -- הוא יוכל לצאת עם התינוק, הילדה לא!. הוא ניסה להסביר שהוא חושש שהילדה אינה יודעת לחזור הביתה בעצמה. אז מה. הילדה נאלצה לחזור הביתה לבדה. (5.2)

המחסום בצד הישראלי נפתח ב- 05:05.  רק ארבע עמדות בידוק נפתחו. הדוחק היה נורא.  יותר ויותר אנשים מצטופפים בצורה בלתי אנושית והבלגן שולט. אין מה לדבר על בירור מקרים "טריוויאלים", כמו מישהו שבכרטיס המגנטי שלו כתוב שהתוקף פג ב-2009 ו"המחשב בעמדת החייל אומר" שהתוקף יפוג השבוע; או מישהו שעד שלשום עבר ללא בעיות ומאתמול הוא מנוע שב"כ; לקראת 06:55 נפתחת עוד עמדה בידי קצין שאליו פנינו קודם לכן שינסה לשחרר את הדוחק. בעמדה שהתיישב בה הקרוסלה ליציאה אינה תקינה. האנשים עומדים בתור מאחורי אותה העמדה. לאחר זמן, כשמתבררת לו התקלה, הוא עובר לעמדה אחרת, דבר שגורם כמובן, לבלגן נוסף בתור. המצב הוא של חוסר שליטה ותוקפנות. הפלסטינים דוחפים, צועקים ורבים. השומרים צועקים עליהם שיזוזו אחורה. לפעמים דוחפים בניסיון לדחוק אותם לאחור. המתח גדול וניתנת הוראה לדרוך את הנשק. יש אנשים שמנסים לעבור דרך העמדות הלא מאוישות. חלק מצליחים וחלק לא . ב-06:50, איש בן 40-50 התמוטט לאחר שעבר את המחסום. הצוות של השמירה הפרטית דאג להזמין אמבולנס של מגן דוד אדום שהגיע לאחר 20-25 דקות. בדקו אותו. רופא עיניים פלסטיני שהיה במקום תיווך בין הצוות (שלא ידע ערבית) לבין האיש. לפי צוות האמבולנס לאיש לא היה התקף לב והזמינו אמבולנס פלסטיני. האיש פונה לאחר ששכב על הרצפה כשעה. כנראה שהתמוטט כתוצאה משבר בצלעות שגרם הדוחק. המשטרה הכחולה ומשמר הגבול הגישו עזרה. בנוגע למצב הכללי במחסום, היה להם רק פתרון אחד: לצעוק שיעמדו בתור, לסגור את העמדות כאשר הפלסטינים לא עשו זאת (וכך להגביר את הדוחק) ולפתוח שוב את העמדות כאשר העונש הקולקטיבי בכלל לא עזר. פנינו לאחד מקציני המשטרה בבקשה שיעביר את הנשים שהיו חסרות  אונים מול המהומה. התשובה: הן יחכו כמו כולם. (7.2).

לאור המחזות שאנו צופים בהם מדי יום התלוננו בפני הדרגים האחראיים פעמים רבות. ביום 16 במרס 2008 פנינו בזו הלשון אל מר מתן וילנאי, סגן שר הביטחון;  האלוף גד שמני, אלוף פיקוד המרכז;  האלוך יוסף מישלב, מתאם הפעולות בשטחים; תת אלוף יואב (פולי) מרדכי, ראש המינהל האזרחי:

"בוקר טוב לכם,

היום יום א', יום תחילת  שבוע העבודה. הדבר  הזה איננו סוד ביטחוני - כל תושב ואזרח במדינת ישראל יודע כי היום מתחיל יום העבודה הראשון בשבוע.

עכשיו 06:00 בבוקר - וכבר כשעה מתנהל במעבר רחל (מחסום 300) "הקרב" היומי על הכניסה למחסום - אלא שהיום הוא קשה מהרגיל. אנשי החברה האזרחית המתפעלים את המקום מתנהגים באלימות קשה, דחיפות צרחות וקללות - התנהגות מבישה (וזה תיאור עדין).

06:00 - פניה למוקד ההומניטארי של הצבא - "אני לא חושב שאני יכול לעזור כלפי החברה האזרחית - פניתי למת"ק - אבל בשעה  כזו...... ביום ראשון..."

06:05 - המחסום נסגר - הלחץ גדול, ממש הפתעה - מי היה חושב שיהיה שם לחץ כזה ביום ראשון בבוקר? המצב הזה נמשך כבר שבועות. הוסבר לנו כי ייפתח עוד שרוול בבית לחם - מתי? למה ההתעללות היומית הזו?  האם צריך לקרות אסון לפני שזה ייפסק?

06:30 -- הכניסה עדיין סגורה. רק עכשיו נפתחה עמדת בדיקה חמישית .

כמה פועלים יפסידו היום יום עבודה? כמה השפלות לא תשכחנה".

למכתב זה קיבלנו מענה רק מלשכתו של אלוף פיקוד המרכז, שהודיע לנו כי המחסום הוא באחריות משטרת ישראל, מחוז ירושלים, והפנייה הועברה אליהם.

ודברים אלה כתב לנו אלוף פיקוד המרכז - הריבון בגדה המערבית!

מחסוםWatch מתריע - ינואר 2008

מלאו שבע שנים לפעילותינו.

ארבע וחצי שנים עברו מאז התחלנו לפרסם את מחסוםwatch מתריע -  סיכום חודשי של הנעשה בחצר האחורית של מדינת ישראל.

בדוחות שלנו משתקפת בברור מדיניות הענישה הקולקטיבית השוררת בגדה המערבית. שליטה בירוקרטית חונקת ומניעת חופש התנועה הן שפוגעות באופן אנוש ביכולתם של הפלסטינים לנהל חיי שיגרה. הפגיעה הקשה בפרנסה, בחינוך, בשרותי הבריאות ובחיי קהילה דמוקרטיים היא רק קצה הקרחון של המתחולל בשטחים הכבושים. הביטוי "מרקם החיים"  מחפה על  רמיסת צלם האנוש של הפלסטינים ועל הפגיעה בכבוד האדם ובחירותו.

לאחרונה  קיים מכון ון ליר (13 בפברואר 2008)   כנס בנושא "מחסומים חוסמים ונחסמים".  בדברי המשתתפים, רובם קצינים בכירים בדימוס שחלקם היו מבוני המחסומים, עברה  כחוט השני התובנה שהנזק שגורמים  המחסומים עולה לאין שיעור על  תועלתם.

בשבועות האחרונים חוזרת על עצמה תופעה מדאיגה של חיילים המתנהגים באכזריות אל פלסטינים העוברים במחסום בית איבא. לאחר שהחייל מכה את הפלסטיני, מוצא עצמו הפלסטיני  מואשם באותה תקיפה עצמה :

 חייל  דוחף בכוח גבר מבוגר המנסה להגיע לאיזור מכלאת המעוכבים והודף אותו לתוך התור. מפקד המחסום מכה ברובה פלסטיני השוכב על רצפת המכלאה.  אנו רואות מקרוב שהמפקד הוא זה שמכה ובועט בו. בהתערבות קצין המת"ק נפסקו המכות.  הגבר שנהדף לתור הוא אחיו של המוכה. לטענת החיילים,  סטר הפלסטיני לחייל במהלך ויכוח. עדי ראיה פלסטינים לא ראו את הסטירה. קצין המת"ק הזמין אמבולנס ושני פרמדיקים טיפלו בבחור במשך כשעה ולאחר מכן הכניסו אותו לאמבולנס  כשהוא נשען על אחד מהם. הפרמדיק סיפר שהאיש עבר ניתוח  וחשש שהמכות פגעו בצלקת הניתוח.  באותה משמרת התנהג החייל הדוחף  באופן גס ובוטה,  צעק כל הזמן והעניש מדי פעם את הנבדקים האחרים ללא סיבה. (23.1)

במחסום התרחש אירוע אלים שבו שבר מפקד המחסום זגוגיות של מכונית. המכונית עמדה במקום אסור לחניה והנהג טען שלא שמע את הקריאה לעצור. (12.02)

שעה 12:00 - נהג מונית שהתקדם אל הנוסעים במחסום כדי להציע להם הסעה  הוכה בראשו בידי החיילים וידו נשברה . לאחר שנשלח למכלאת המעוכבים נחבש בידי חובש צבאי.  בשעה 17:30 היה עדיין מעוכב במכלאה בטענה שהמשטרה צריכה לקחת אותו לחקירה, כי  הוא מואשם  בתקיפת חייל. הוצא לו צו מעצר ל-69 שעות - מקסימום השעות המותרות בחוק.  מאז הצהרים לא שתה ולא אכל, עיניו אדומות ומביעות כאב ולא אפשרו לו ללכת לשירותים. מבירור שערכנו בהמשך עלה שהאיש היה מעוכב במחסום עד חצות הלילה.  אמבולנס הגיע  ופינה אותו לבית חולים רפידיה בשכם, שם אושפז עם שבר ביד וכאבי ראש.

תעודת הזהות של הפצוע נשארה אצל החיילים. למחרת הגיעו נציגי המשפחה כדי לקחת את תעודת הזהות ונענו כי יש נגדו  תלונה על תקיפת חייל ולכן לא תוחזר לו התעודה.

מששוחרר מבית החולים הלך למחסום כדי לחלץ את התעודה ונאמר לו שהתעודה נמצאת במת"ק שכם. בשיחה  עם קצין המת"ק נטען שהתעודה לא נמצאה במת"ק. האיש עצמו ניסה להגיע למת"ק שכם אבל מאחר שלא היתה בידו תעודה מזהה לא נתנו לו לעבור במחסום   (13.02)

בשעה 14:00 הורד בחור מנקורה מאוטובוס  על ידי שני חיילים ולאחר ויכוח  החלו להכות אותו בהאשמה שתקף חייל. העמידו אותו בגשם שוטף, וכשהוא רועד מקור  התקשר לנציג ארגון זכויות האדם וביקש שיצילו אותו "לפני שהוא הולך למות". בשעה 20:00 עדיין לא שוחרר ומאז נותק הקשר עמו. למחרת נודע לנו כי הוא הוחזק במכלאה עד השעה 22:00  . לפי עדותו, לאחר שהקצין עזב את המחסום באו חיילים והיכו אותו שוב . (14.02)

במקרים שתוארו פלסטינים מואשמים בתקיפת אותם חיילים שהיכו אותם. תופעה זו חוזרת ונשנית במחסום בית איבא. ה"עבירות"  כפי שהן מתוארות בודאי שאינן  מצדיקות הפעלת  אלימות והתעללות מצד חיילים.