זעתרה (תפוח), חווארה, יום א' 25.1.09, אחה"צ

תאריך: 25/01/2009 ,אחה"צ

צופות: יהודית ב., נעה פ., גלית ג., וטל ה. (מצלמת ומדווחת)

דוחות אחרונים:

זעתרה (צומת תפוח)

מחסום פנימי בלב הגדה, בצומת כביש 60 וכביש 5 (חוצה שומרון), ממזרח להתנחלות תפוח. מחסום זה הוא "הגבול" שסימן צה"ל בין צפון הגדה למרכזה, בהתאם למדיניות הבידול בין שני חלקי הגדה המונהגת מאז דצמבר 2005. במחסום עוברים כלי רכב לשני הכיוונים וכן הולכי רגל המחליפים רכב בצומת. יש בו מסלולים נפרדים לישראלים ולפלסטינים. בראשון אין בודקים ובשני בודקים. התור מתארך ומתקצר חליפות. מופעל בידי הצבא, פועל 24 שעות ביממה.
(עודכן באפריל 2010)

סגור תיאור

מחסום צומת תפוח (זעתרה) 14:55
כ-150 מכוניות ממתינות לבידוק – מגיעות מאזור שכם.
במגרש בלב הצומת, שמשמש גם מעין מתחם צבאי, תחת דגל מג"ב, ארבעה מעוכבים על הרצפה שעונים בגבם על מכולה המשמשת מעין משרד. מחסן של הצבא (צילום משמאל). עיניהם/פניהם מכוסים בחולצות/צעיפים, ידיהם כבולות באזיקי פלסטיק מאחורי גבם. אחד המעוכבים לא חדל לזעוק: "חייל! בבקשה! אני חולה! אני צריך שירותים!!"
חייל שומר עליהם צמוד, מדי פעם מהדק מטפחת על עיניים, לא שועה במופגן לתחנוני המעוכב הצועק.קצין עומד בגרם המדרגות הצמוד למכולה, ממש מעליהם, צופה, מקשיב, זחוח.לשאלתנו כמה זמן הם כבר מעוכבים, החייל השומר עליהם עונה לנו שהוא לא יודע. "זה מהמשמרת הקודמת." לא נענה לבקשותיו של המעוכב להגיע לשירותים. אנחנו מצלצלות למוקד. חייל אחר "מיידע" אותנו ש"מצאו להם ברכב סמים ונשק".

מגיעות שתי כלבניות עם כלב הנקשר למכולה במרחק סנטימטרים מאחד המעוכבים. 15:25מגיע ג'יפ ועמו סרן מאיר פנים (לנו). תוך דקות המעוכבים משתחררים. הסרן מצביע לעבר אחד מהמעוכבים ואומר לנו בחצי גיחוך: "רואות את ההוא עם הפסים? לפני שבע שנים הניח מטען והיה בכלא," ומסכם: זה היה מעצר משטרתי. (??)
הסמים והנשק כבר התאיידו כנראה דרך נס. חייל אומר לנו: צילמתן אותי? ראיתם? מגב"ניק משחרר ערבים!!"' ובינתיים מעכבים גם איזה חמש מוניות.

מחסום חווארה 16:15
מג"ב שולט בגזרה. הבוקר שיברו את הבסטה הקטנה של מוכר המיצים. הוא גם הוכה, כך מספרים לנו.
המחסום היה סגור למשך שעה וחצי לפני הצהריים.
התור הצדדי לנשים וקשישים ארוך ואטי. שוב מאות אנשים ממתינים לבדיקה.
הכול מתנהל כרגיל: הקול המשועמם/מעוצבן/מלגלג/כועס ובעיקר עילג של המ"ציות ברמקולים, ה"אחד אחד!", ה"זוזו אחורה!", החגורות, ההשפלה, הצפיפות האיומה בתור, הדמעות והידיים הרועדות של הסטודנטית, שמה לעשות, שכחה את הת"ז שלה בתיק אחר בבית ולא נותנים לה לצאת מהמחסום לחווארה אחרי יום הלימודים בשכם (עד שהיא והמת"ק ואנחנו והם והן איכשהו הגענו לפתרון הגאוני - להתקשר לאביה שיקרא את מספר הת"ז והיא תגיד אותו למת"ק והוא יעביר ויבדקו ויאשרו וכו' וכו').
מה עוד? חידוש. עבורנו לפחות: זרוע ברזל צהובה ארוכה פתוחה בפאתי מסלולי הבדיקה של הרכב, יכולה להיסגר בכל עת וכך לחסום את הכניסה/יציאה משכם עיר ואם.

ב-17:35 עזבנו, הגיעה השעה להסיע את בושה חרפה ובחילה הביתה לישון. אביהן הגאה (על קרחתו, כרסו, דרגותיו,כלי-זינו המגוונים וחרדותיו הקיומיות) – הכיבוש – נשאר לחגוג בשטח.