שרירותיות

13:00 - חבלה

פלשתינאיות עוסקות בזנות בישראל???

גבר פלשתינאי (נדמה כאילו נשא את דבריו זמן רב ואנחנו הצטרפנו באיחור): ...יום יבוא והם יהיו מתחת לרגליים. אתם תראו. איזה מין עולם זה? - אני צריך רשות להיכנס לאדמה שלי?!

היהוד הוא עכשו בעל הבית. לא לתמיד. החיילים, אלו אנשי שטן. אלו חיילים של שטן בעולם. הולך להיות פיצוץ בשכם. בקלקיליה. הולך להיות פיצוץ בכל מקום. לאנשים אין כאן אוכל. יש אנשים שנכנסו בפנים ולא חזרו. יש נשים שנכנסו בפנים ולא חזרו. למראה אי ההבנה המצטיירת על פנינו, הוא מסביר: נשים עברו לישראל והפכו לזונות. יבוא זמן והם לא ישתקו. בחורה שמשאירה את הילדים שלה, אם תחלה מי יתן אוכל לילדים? הילדים ילמדו לגנוב. ילמדו לעשות רע. אתם דוחפים אותנו. הלוואי שהיהודים י---(גידוף גס) וגם הערבים (גידוף גס אחר). אלהים לא עוזר לנו, כי אנחנו לא מקשיבים לו. קראתי בקוראן - למוסלמים היה פעם שלטון. כשהקשיבו לאלהים. באיסלם, ביהדות וגם אצל הנוצרים - אלהים מבקש את אותן בקשות. צריך לקרוא בקוראן. אף אחד לא עוזר לנו. רק אלהים יעזור כשנקשיב לו. באפריקה אין מים לאנשים. לי עוד יש. מסכנים , מסכנים האנשים באפריקה.

13:10 -אוטובוס הילדים חוזר.

ידידנו מעדיף את נתן זהבי עצבני ואת כרמלה מנשה

א רמין,הכפר הבדואי שאנשיו לא קיימים זולת לצורך הטרדתם והריסת בתיהם.

הבאנו בגדים למשפחות שמבניהן נהרסו. אתמול ב-11 בלילה כשישנו. באו חיילים והעירו אותנו, שאלו על התעודות שלנו. צריך להתלונן אצל הגדולים. אונרא והצלב האדום סיפקו אוהלים ואוכל לילדים. לפני שבוע איש מהמנהל בבית אל אמר: עוד חודש אני מביא לך צו הריסה. גם האוהל לא חוקי. לא נותנים לנו לחיות. האנשים עובדים באלפי מנשה. 250 שקל ליום. עובדים בגינון, בבניין. ב-1960 עברה המשפחה מבאר שבע הנה. לא היה עשב לכבשים. עכשיו יש מעט כבשים, אין שטחי מרעה. ידידנו אינו מקשיב לרדיו ערבי. לעומת זאת הוא מקשיב בדבקות לנתן זהבי וכרמלה מנשה. "זאת כרמלה, מי שהראש שלו סתום, תפתח לו את הראש בדיבורים. אולי יש לכם הטלפון של ערוץ 10. אם יהיו עניינים אולי יעזרו."

פעם חשבתי: יהודים וערבים - אחים עד המוות. היום - הלוואי שתהיה אינתיפדה

15:10 - ראס עטיה

[בעזון, גבר מקומי תאר בדקדקנות את הדרך הקצרה ביותר  לראס עטיה. מה רבה היתה תדהמתו כששמע שאיננו רשאיות להיכנס לחבלה. הבעת פניו אמרה: שטות כזו לא שמעתי מימי.]

מכר חדש, תושב ראס עטיה, אומר כי הגענו בזמן קשה. איש מבוגר נהרג. מפחדים שיהיו עוד הרוגים. [הרקע - נקמת דם, שכמובן סופה מי ישורנו.] המשטרה הפלשתינאית אינה יכולה למלא את תפקידה ולשמור על חיי התושבים, שכן תנועותיה מוגבלות על ידי צבא הכיבוש.

הצבא נכנס מידי פעם לכפר ומונע גישה לאדמה. לפעמים מגיעים ב-2:00 בלילה, גם ב-3:00. משמיעים אזעקה. פני החיילים צבועים בשחור. אם תופסים מישהו, מעכבים אותו גם שלוש שעות.

בכפר 1900 תושבים. בעונת המסיק הגישו מאות תושבים בקשה לאישור יציאה לכרמים. נתקבלו 25(!) אישורים בלבד. גם ילדים זקוקים לאישור. באין ברירה, יש המפקירים את היבול ויש

הנעזרים בבעלי האישורים הספורים, תמורת מחצית היבול. מתן הרשיונות שרירותי. יש המקבלים אישור לשלושה חודשים ויש הזוכים לשנה, "הכל לפי הכף שלו, לפי הלילה עם האישה." בעלי קרקעות אינם יכולים לעסוק בענפי חקלאות אחרים, בגין העדר תשתית כלכלית תומכת. במקרה של פגעי טבע, אין מי שיפצה את הניזוקים.(כמקובל בארצות מתוקנות.) כך אדם שהקים חממה והרוח נשאה אותה, איבד את כל ממונו. עדיין לא פרע את ההלוואה בסך 12,000 שקלים. יש שנטשו את החקלאות בגין תמורה זעומה  - מחיר ארגז עגבניות 5 שקלים.

המגנטים מכונים מגנטים מזויפים. הם עשויים רק לתועלתו של הכובש - כדי להשיג טביעת אצבע ותצלום מעודכן. חידוש המגנט עולה 120 שקל. מכשירי הבידוק מסרטנים.

העובדה המוחצת היא ריבוי מנועי השב"כ במקום. הדבר מקומם ומתמיה את אנשי שיחנו משום שאפילו  אבן אחת לא נזרקה כאן. אין שום אפשרות לברר את סיבת המניעה. ארבעת אנשי שיחנו כולם מנועים. עורכי דין גובים הון תועפות, אינם מבטיחים דבר ואף אינם עושים דבר. מי יש לאל ידו לזרות לרוח 32,000 שקל? לפעמים מתברר שלמשטרה אין כלל טענות, אך לא כן השב"כ. והשב"כ כידוע אינו חייב דין וחשבון לאיש. תשובה שגורה היא: "אתה מנוע ל-99 שנים." בכפר רבים הסייענים. (כך הדבר גם במקומות אחרים.) אדם המסרב להיות סייען, יצפה לכך שיהיה מנוע לצמיתות.

אומר אחד מן האנשים: "עד שנת 2000  עבדתי בישראל. הייתי קבלן בניין. החיים היו טובים. בימים עבדתי ובלילות ביליתי. אהבתי את הטיילת. כל כך אהבתי את היהודים שרציתי להתגייר. פעם אמרתי 'אנחנו אחים עד שנמות.' היום ש---(גידוף גס). הלוואי שתפרוץ אינתיפדה. אני כבר בן 30 ולא עשיתי כלום בחיי. לישון ולקום, לישון ולקום, זה חיים? זה לא חיים. הסייען עשה את החיים שלי שחורים. הייתי הורג את המלשין הזה, אם הייתי יודע מיהו. התחלת הבעיה וסוף הבעיה היא שאתה לא סייען. אתם גורמים לטרור. כשאין מה לאכול, מה אתם מתפלאים אם מתפוצצים בגלל 100,000 דולר שהמשפחה מקבלת. אתם לא רוצים ביטחון. בתוך הלב שלי אני אומר: 'יה אלהים, שתחזור האינתיפדה.'"

איש שיחנו מסרב לאבסורד של נסיעה בדרך בה בנו. הוא מתעקש ונוסע איתנו דרך מהירה יותר. איש לא עצר בעדנו. ממש כפי שהבטיח.

 14:15 

כשהגענו, מגרש החניה היה מלא עד אפס מקום וזה לא בישר טובות. באולם המתינו 15 אנשים ונאמר לנו שבפנים מחכים כ50 איש! הממתינים התלוננו שהחילים בפנים אינם עובדים, הם משוחחים ביניהם, מדברים בטלפון ונחים. בשבועיים האחרונים היינו עדות לשיפור ניכר בהתנהלות המת"ק, קצב הכניסה והיציאה היה סביר ואנשים לא נאלצו להמתין שעות רבות. קווינו לשיפור נוסף ולא צפינו לחזרה להתנהלות האטית הקודמת, הרעה והמזיקה. 

14:40

הוכנסו פנימה כמה אנשים, אבל איש לא יצא.

15:10

צלצלנו למוקד ההומניטרי ותארנו את המצב. כרגיל, הם היו אדיבים ונכונים לעזור. 

15:15 

יצא אדם שקבל כרטיס מגנטי. לדבריו, הוא חיכה מ-8:30. האיש שיצא אחריו אמר שהוא הגיע ב- 8:00  ואילו גבר ואשה שיצאו אחריהם ספרו שהם הגיעו לפני זמן קצר, הוכנסו, חיכו מעט וקבלו את כרטיסיהם. לא הבנו למה הם, שבאו כעת, קבלו את כרטיסיהם מיד ואילו מי שהגיעו ב-8 בבוקר, חיכו שעות ארוכות ויצאו רק עכשיו. לאשה מבוגרת שנגשה אלינו, היה הסבר לסדר-היציאה הזה, שמאפשר לאחרונים לצאת ראשונים ומעורר תחושה של אי-צדק והתעללות. לדבריה, היא באה אחרי 14:00, הוכנסה פנימה ופגשה בפנים את בנה שחיכה שם משעה 9:00. כשנכנסה, לקחו את טביעת כף היד שלה, כפי שלקחו מכל מי שנכנס לפניה. היא ראתה שהחילים הניחו בערמה את הנירות עם טביעות כף היד. כיון שהיא היתה אחרונה, הניר שלה הושם למעלה, בראש הערמה. הכרטיס המגנטי שלה הגיע, החיל לקח את הניר שבראש הערמה, קרא לה ונתן לה את כרטיסה. היא הבינה שטביעות האצבעות שנלקחו מבנה ומכל האחרים שהוכנסו ראשונים בבוקר, נמצאות בתחתית הערמה ולכן הם עדין מחכים, בעוד שהנכנסים אחרונים, נירותיהם מונחים למעלה, והם מקבלים את כרטיסיהם מיד ויוצאים. 

אפשר לתקן בקלות את סדר היציאה הבלתי צודק הזה. אם החילים ישימו את הנירות לא בערמה אחת, אלא יניחו אותם לפי סדר הכניסה של האנשים, הם יוכלו למסור להם את הכרטיסים לפי אותו סדר וכך להבטיח שהראשונים שנכנסו, יצאו ראשונים. חבל ש מפקד המת"ק לא מורה לחילים העוסקים בהכנת הכרטיסים, לשנות את דרך עבודתם ולמנוע בכך את אי הסדר ואי הצדק השורר עכשיו.

15:35

הכניסו 8 אנשים.

15:45

הודיעו על סגירת האולם, למרות המספר הרב של הממתינים שנותרו בו ולמרות העובדה ששעת הסגירה הרשמית היא 17:00. דברנו שוב עם המוקד ההומניטרי. האולם לא נסגר. אנשים החלו לצאת בזה אחר זה. החילים עבדו בקצב מזורז. חבל שלא עבדו בקצב זה בשעות הקודמות.

17:05

יצא אחרון הממתינים.   

 14:15 

כשהגענו, מגרש החניה היה מלא עד אפס מקום וזה לא בישר טובות. באולם המתינו 15 אנשים ונאמר לנו שבפנים מחכים כ50 איש! הממתינים התלוננו שהחילים בפנים אינם עובדים, הם משוחחים ביניהם, מדברים בטלפון ונחים. בשבועיים האחרונים היינו עדות לשיפור ניכר בהתנהלות המת"ק, קצב הכניסה והיציאה היה סביר ואנשים לא נאלצו להמתין שעות רבות. קווינו לשיפור נוסף ולא צפינו לחזרה להתנהלות האטית הקודמת, הרעה והמזיקה. 

14:40

הוכנסו פנימה כמה אנשים, אבל איש לא יצא.

15:10

צלצלנו למוקד ההומניטרי ותארנו את המצב. כרגיל, הם היו אדיבים ונכונים לעזור. 

15:15 

יצא אדם שקבל כרטיס מגנטי. לדבריו, הוא חיכה מ-8:30. האיש שיצא אחריו אמר שהוא הגיע ב- 8:00  ואילו גבר ואשה שיצאו אחריהם ספרו שהם הגיעו לפני זמן קצר, הוכנסו, חיכו מעט וקבלו את כרטיסיהם. לא הבנו למה הם, שבאו כעת, קבלו את כרטיסיהם מיד ואילו מי שהגיעו ב-8 בבוקר, חיכו שעות ארוכות ויצאו רק עכשיו. לאשה מבוגרת שנגשה אלינו, היה הסבר לסדר-היציאה הזה, שמאפשר לאחרונים לצאת ראשונים ומעורר תחושה של אי-צדק והתעללות. לדבריה, היא באה אחרי 14:00, הוכנסה פנימה ופגשה בפנים את בנה שחיכה שם משעה 9:00. כשנכנסה, לקחו את טביעת כף היד שלה, כפי שלקחו מכל מי שנכנס לפניה. היא ראתה שהחילים הניחו בערמה את הנירות עם טביעות כף היד. כיון שהיא היתה אחרונה, הניר שלה הושם למעלה, בראש הערמה. הכרטיס המגנטי שלה הגיע, החיל לקח את הניר שבראש הערמה, קרא לה ונתן לה את כרטיסה. היא הבינה שטביעות האצבעות שנלקחו מבנה ומכל האחרים שהוכנסו ראשונים בבוקר, נמצאות בתחתית הערמה ולכן הם עדין מחכים, בעוד שהנכנסים אחרונים, נירותיהם מונחים למעלה, והם מקבלים את כרטיסיהם מיד ויוצאים. 

אפשר לתקן בקלות את סדר היציאה הבלתי צודק הזה. אם החילים ישימו את הנירות לא בערמה אחת, אלא יניחו אותם לפי סדר הכניסה של האנשים, הם יוכלו למסור להם את הכרטיסים לפי אותו סדר וכך להבטיח שהראשונים שנכנסו, יצאו ראשונים. חבל ש מפקד המת"ק לא מורה לחילים העוסקים בהכנת הכרטיסים, לשנות את דרך עבודתם ולמנוע בכך את אי הסדר ואי הצדק השורר עכשיו.

15:35

הכניסו 8 אנשים.

15:45

הודיעו על סגירת האולם, למרות המספר הרב של הממתינים שנותרו בו ולמרות העובדה ששעת הסגירה הרשמית היא 17:00. דברנו שוב עם המוקד ההומניטרי. האולם לא נסגר. אנשים החלו לצאת בזה אחר זה. החילים עבדו בקצב מזורז. חבל שלא עבדו בקצב זה בשעות הקודמות.

17:05

יצא אחרון הממתינים.   

תקציר – המלחמה בילדים בשיאה

9:15 – 10:45

3 עמדות פתוחות. 3 מאבטחים וקצין מסתובבים כל הזמן בין העמדות.

משום מה הרבה מאוד ילדים מגיעים היום. גם לפני שבוע שמנו לב שהיו הרבה יותר ילדים מאשר בימים רגילים.

היום ההוראה היא שילד יכול לעבור עם הוריו בהצגת קושאן רק עד גיל 5. מגיל 5 חייב כל ילד אישור מת"ק. לפחות 25 ילדים הוחזרו לאחור בשעה וחצי שבה נכחתי שם.

אנשים לא מעטים ניסו לפנות לחיילים ולקצין, טענו שלא ידעו שגם ילד קטן צריך אישור – שום דבר לא עזר. הקצין, מבוגר יותר מהחיילים ומהמאבטחים, דיבר אמנם בשקט והסביר שוב ושוב את ההוראה, ואז שילח את האנשים לאחור והפנה אליהם את הגב:

- אתה פלסטינאי? פנה לאבא שמתחנן כמעט שיעבירו את בנו בן ה- 6

- כן

- ואתה צריך אישור כדי לעבור לירושלים?

- כן

- הילד פלסטינאי?

- כן

- אז למה אתה חושב שהוא יכול להיכנס לירושלים בלי אישור?

- ... אבל הוא ילד קטן. אם היה בן 14 אני מבין, אבל הוא בן 6!

- מגיל 5 אתה חייב להזין אותו במחשב במת"ק.  אין מעבר.  הביתה!

מאוד מדכא היום במחסום ואין שום דבר שאנחנו יכולות לעשות! האם יש משהו שאנחנו יכולות לעשות בקשר לילדים? 

כך בדיוק מחנכים לשנאה.

הגענו בשעה 15:00. המת"ק היה ריק חוץ מאב מעסאוויה שבקש לשחרר את בנו בן ה-17 שנעצר עם עוד 2 חבריו בבית לחם.

האב חיכה משעה 13:00 כיוון שאיש המשטרה שמאייש את המקום אמר לו לחכות ונעלם. לא הצלחנו לעלות על עקבותיו, מסרנו לו את הטלפון של חיה (שהיתה לא זמינה) שיברר מה עליו לעשות (אחד הצעירים,  בעל הרכב, שוחרר ערב קודם).

הגיע תושב בית לחם, שסורב לקבל טיפול ביום ב' (היום של בית-לחם) האחרון בגלל עומס, ניסה את מזלו, ללא הצלחה ("שילמדו להגיע ביום הנכון") לא הצלחנו לרכך את השומר במת"ק.

מקרה נוסף של מעוכב (?) שהגיע עם מעסיק ירושלמי, קיבל הנחייה מרותי להתקשר לסילביה.

עזבנו בשעה 16:20

שעה 13:40  חבלה-

השער היה  פתוח  ואנשים עברו  ללא בעיות.

14:35 חווארה- 

 אין  בעיות.

15:35 זעתרה –

חיילים  הורידו את הנוסעים מכלי הרכב  ועשו  בדיקות בכלי הרכב, לקחו ת.ז  של הנוסעים לבדיקה.

15:50 עזון עתמה-

כשהגענו נדהמנו לראות כה טור ארוך של פועלים הטור חצה את הכביש היו כששים  פועלים הטור היה מגודר בקוביות פלסטיק ושלושה חיילים "שמרו  על הסדר" שחס וחלילה  מישהו יעז  לסטות מהטור ואם מישהו זז, החייל מיד דוחף אותו בגסות בקוביית הפלסטיק ומחזירו לתוך הטור. הבדיקה נעשתה באיטיות כי היו רק  שני אשנבי בדיקה, ובינתיים מתווספים לטור עוד ועוד פועלים.  הייתה ממש סכנה לחיי הפועלים מפני שכלי הרכב  שנסעו  בכבישו נסעו במהירות מטורפת. פנינו למפקד המחסום שכפי הנראה הוא מתנחל. הוא אמר שהוא לא יכול לעשות שום דבר, זה תפקידה של המשטרה הצבאית. אנחנו רק  שומרים שלא יהיו הפרות סדר ועל חיי החיילים.

דיברנו עם הפועלים והם אמרו שזה קורה כל יום ושאתמול היה יותר גרוע. התקשרנו למוקד כמה וכמה פעמים וכל הזמן אמרו שזה בטיפול. כמובן לא שתקנו כל הזמן צעקנו על החיילים שלא נתנו לנו לגשת לאשנב לדבר עם השוטר הצבאי, ואיימנו שנתקשר למוקד אבל זה לא עזר. לאחר כחצי שעה  הגיעה תגבורת של כשישה חיילים וחשבנו הנה "הישועה " באה  אבל במקום לעזור הם סגרו  עוד יותר על הפועלים  וכששאלנו למה הם לא עוזרים בבדיקה הם ענו שזה לא בסמכותם והם באו לשמור על החיילים כי אתמול נשקפה סכנה לחייהם.

 הפועלים התחילו להשתולל  ואז  החייל  דחף אותם,  אבל אותו מפקד מחסום  שאמר  שאין בסמכותו  לבדוק  התחיל להוציא את האנשים המבוגרים  מהטור ולבדוק אותם. התקשרתי לחנה ברג  מרב ייאוש,  זה היה פשוט מחזה נוראי. חנה לא הייתה בבית אבל היא התקשרה  למוקד ואמרה שתשלח מכתב תלונה.  

בשעה 17:45  כבר היה חושך,  פועלים בודדים הגיעו  והטור התקצר ל-כשלושים  ואז  החלטנו לעזוב.

נ.ב- ליד הטור של הפועלים וגם איפה שהחיילים עמדו, עמד פח אשפה  גדול וללא מכסה  הייתה בתוכו איזה ג'יפה, היה מלא זבובים  והסירחון  היה נוראי. שאי אפשר לסבול.  אני מבקשת שחברות תצאנה לבדוק  בין השעות 15:30 עד 17:00, וסליחה שזה דו"ח ארוך כל כך. פשוט אני עוד לא יצאתי מזה - כואב נורא.

0615 מחסום חקלאי עאנין
המסיק נמשך בינתים. כמה עשרות פועלים יצאו זה לא מכבר לאחר בידוק בשער המרוחק. אנו רואות את הבאים יוצאים בידיים ריקות , ללא שקיות.האם זה מקרי?  או מהטעם של בדיקות חטטניות מדי בחזרה.

כמה עשרות אפרסמונים בשלים מושלכים בין הגדרות , העוברים אומרים שבעליהם השליך אותם לאחר שלא הורשה לחזור עמם לכפר. לא הורשה!  כל זאת מן הסתם, כדי לשמור על  בטחון מדינת ישראל . מפני מחרחרי ריב  מדון  וזדון . נושאי  אפרסמונים למשפחתם. שקית המהווה סיכון ביטחוני לאזרחי מדינת ישראל , וצהל - הצבא החזק ביותר במזרח התיכון לא ייקח סיכון !כך גם שקיות עם בגדי תינוקות, כך גם שקיות המכילה סוודרים לחורף. כל אלה מהווים סיכון בטחוני!

אנו מחלצות את הפרי  מבין הגדרות , ככל שיכולות , ומוסרות לעוברים.

בשעה 07.10 מגיע הטנדר הצהוב ואוסף את תשעת התלמידים/ות  הבדואים/ות  לבית הספר באום ריחן.

07.00  אנו עוזבות.  כמה  עשרות תושבים וילדים עזבו יצאו, מעטים נמצאים עדיין במחסום  החיילים ימתינו עד לסיום מעברם.

המחסום בעאנין פתוח בין 05.30-06.30 או עד  מעבר כל הממתינים. בין 12.00- 13.00, בין 03.00- 17.00 או עד  מעבר הכל. כל זאת כל עוד נמשך המסיק.

07.15 מחסם טורה - שקד
רוב העוברים מגיעים מהגדה למתחם התפר . ילדי הבית הבודד עוברים בעגלה רתומה לסוס לכיוון הגדה.  מספר מכוניות גם כן.
תלמידים/ות  ומספר אמהות עם פעוטות עוברות לגדה – הם מדשדשים בבוץ שהצטבר שמאחורי חומת האבן. עוד גדר תייל ושער נוספו בצד הגדה אל מול השער המוביל לבית הספר, מכאן קשה לבחון  ולהבין מה תכליתם. מעבר לכך:  הכיבוש מתנהל כמו מכונה משומנת ומדושנת, כפי שאומרים: "הכל בסדר!"

07.40 מחסום ברטעה החדש - ריחן
פועלים רבים יוצאים לעבודה בברטעה  מספר נהגים משועמם נחים  תוך המתנה לפרנסה. מהטרמינל מוחזרים מספר אנשים הנושאים עמם שקית ב"כמות מסחרית".
מוחזר איש ובידו חגורות מכנסיים המיועדות לשוק בברטעה. הוא חוזר, מניח את הסחורה היכן שמניח וחוזר לטרמינל. כך גם איש עם  גלון של שמן. הוא  בדרכו למסעדה בברטעה  אך אינו מורשה להעביר את השמן. עליו לנסוע למת"ק סאלם על מנת לקבל אישור העברה. הלך יום עבודה הלך כסף לנסיעות ועוד הלך זמן שלא יחזור. הכל בגלל גלון של שמן (15 ליטר) שאמור לעבור ממקום למקום בשטח כבוש – שטח לא לנו.
עוד מוחזרים: רופא עם שקית תרופות שיש לו אישור להעביר תרופות. סוחר עם תיקים שקנה בחג בברטעה ולא הצליח למכור ועתה מבקש להחזירם לחנות. שהני האחרונים בהתערבותו של ש. עוברים בסופו של דבר.
ששה טנדרים על הכביש ממתינים להקרא לבידוק

08.30 עזבנו  

תקציר
שער גוכיה שוב אינו נפתח.
בכפר פורשת בית דג'אן יש מצוקת מים גדולה ואין כסף להפעיל גנרטורים לחשמל.

11.15 - מחסום זעטרה (צומת תפוח) - בודקים רכבים המגיעים מכיוון חווארה. אין תור. יש חייל במגדל השמירה בצומת. 

לפני מגדלים, בצד הכביש בובקט,עומדות  4 מכוניות ישראליות ומכונית משטרה. אולי בקשר לתיקונים בכביש.
קוסרה - 11.25 פגשנו כמה נערים שאמרו שמאז שחיילים הרגו בן הכפר בהתקלות עם מתנחלים, לפני כחודש, לא קרו התקפות נוספות של מתנחלים .

מחסום מעלה אפרים - 11.40 אין חיילים. גם בדרכנו חזרה לא ראינו חיילים.

בין גתית למכורה – מסביב וממול בית האריזה הולכים ומתרחבים השדות המעובדים בגידולים הצורכים השקייה מרובה. הם מנוהלים (וכנראה שייכים) לתושב  נעמה שבדרום הבקעה. הקצבות המים שלו מרשימות. עוד נדבר על בעיית המים כשנגיע לחקלאים פלסטינים בבקעה. גם ההתנחלות מכורה מרחיבה את השטחים המעובדים. הוקמו שם גם כמה מבנים חדשים ללולים.

ביקור אצל משפחה בפורשת בית דג'אן
לבעל הבית שאירח אותנו יש ארבעה בנים נשואים. כיוון שיש להם שטח אדמה פרטי שלושה מהם בנו לעצמם בתים, שהמינהל האזרחי הרס בשנות ה-90. הבנים נאלצו לחפש להם מגורים במקומות אחרים. שרידי הבתים עדיין נמצאים.
המחסור במים היא הבעיה העיקרית שמעיקה עליהם כרגע. למרות שיש להם אדמות השייכות להם על פי חוק הם אינם יכולים לעבד אותן בלי מים. מצד אחד, חברת  מקורות שואבת את מי התהום באזור (ויש מי תהום בשפע בבקעה) אך רשויות המים מסרבות לספק מים לתושבי הבקעה הפלסטינים. מצד שני אין באפשרותם לקבל מים מבארות בכפר, כי בינם לבין הבאר מפריד כביש והמינהל האזרחי מסרב לאשר להם להעביר צינור מתחת לכביש. האפשרות היחידה שנותרה היא להעביר מים במכלים גדולים מעֵין שיבלי. הם משלמים בעד ההובלה 15 שקל לקוב מים ובמחיר כזה לא משתלם להשקות גידולים חקלאיים.
בכפר שלהם רק חלק מהתושבים מקבלים מים (תמורת תשלום) ממקורות, וגם זה בהקצבות מצומצמות.
לפי מה נקבעות ההקצבות, למי כן ולמי לא? מי קובע?
הראו לנו בור מים לאצירת גשמים ליד בית שנסתם בהוראת המנהל האזרחי.

בעיה אחרת היא החשמל. גם כאן, למרות שהכפר בשטח C ומדינת ישראל אחראית על רווחת התושבים כולם, חברת החשמל מספקת חשמל רק לחלק מתושבי הכפר. עד לא מזמן המשפחה קיבלה חשמל מהגנרטור המשותף של הכפר. אבל העלייה התלולה במחירי הנפט מייקרים את הפעלת הגנרטורים והם לא יכולים להרשות לעצמם. לדבריהם חברת החשמל דורשת ממועצת הכפר סכום עתק כדי להתחבר.

הם סיפרו גם שממשלת קטאר מוכנה להשקיע הרבה כסף להקמת חממה ליצור חשמל מאנרגיית השמש במקום ואפילו נמצא לכך שטח מתאים. אבל... המינהל האזרחי מסרב לתת להם את האישרים הדרושים. 

אנשים שדיברנו איתם התלוננו על שרירות הלב של החיילים היכולים לעצור כל פלסטיני מתי שירצו ולכמה זמן שירצו.

מכביש אלון ראינו  כניסה לבית חסומה בסוללת עפר, שנעשתה בידי הצבא. מדוע? מה פשעם? גם זה נראה כסוג של "תג מחיר".

מחסום חמרה  - 13.30  מייד בבואנו התקרבו אלינו מפקד המחסום ועוד שני חיילים ודרשו שנתרחק עד לבטונדה הצהובה ואם לא הם יעצרו את מעבר האנשים במחסום. התרחקנו.
היום הוא היום הראשון בחג הקורבן (עיד אל אדחה) ויש הרבה יותר הולכי רגל מהרגיל - משפחות עם ילדים בבגדי חג לביקורי משפחה.

מחסום תיאסיר - 14.20  גם כאן הרבה משפחות במצב רוח חגיגי.
14.35- חילופי משמרות והבדיקות והמעבר נעצרו לפחות מחמש דקות.

עלינו למחסום הולכי הרגל. החיילים היו מאוד ידידותיים. סיפרו על החיים הקשים שלהם. הם נמצאים במשמרת במחסום יותר מ-12 שעות, ללא מנוחה.
כשירדנו ראינו את הדוקרנים החדשים , בגובה של 5 ס"מ לפחות ובעובי של ס"מ, המזנקים ממשטח הכביש בלחיצת כפתור של החיילים. וזה בנוסף לשתי זרועות מחסום לפניהם.

15.00- מחסום גוכיה - השער סגור. טלפון לזהרן, שדיבר עם המפקד האחראי ונאמר לו שנשלח למקום ג'יפ לפתוח את השער. עד 15.40 לא הגיע איש.
בחודשים האחרונים, מלבד זמן קצר שהשער נשבר ע"י טנק, ונשאר פתוח עד שתיקנו אותו, זבאופן קבוע המחסום הזה אינו נפתח כלל, וזה מאז שיחידות ההנדסה הקרבית משרתות באזור. נציין שוב כי זה המעבר היחיד המאפשר למי שגר ממזרח לכביש אלון לעבד אדמותיו או אדמות של פלסטינים הנמצאות ממערב לכביש. כמו כן זה המעבר היחיד הרשמי המאפשר גישה לעיירה טאמון, המרכז העירוני של התושבים באזור מלבד לאלה שמתגוררים במזרח הבקעה ומונע את רווחת התושבים והעיירה גם יחד.

16.25- מחסום זעתרה (צומת תפוח) - אין חיילים. 

10.45 - מעלה אפרים – מאויש וכל המכוניות הפלסטיניות נבדקות.

11.00 - בין גיתית למכורה יש שדות חדשים, מזה שנה. של מתנחלים, כמובן. הפלסטינים, באין מים, לא מעבדים פה שדות כלל. לפני כחצי שנה גידלו בחממות קישואים שאח"כ הושלכו לצד הדרך, היום עומדות החממות שוממות ושבורות. אבל על ידן , כנראה באחזקתם של אותם מתנחלים, יש שדה מוריק ובשעת צהריים חמה זו הממטרות מתיזות זרמי מים לכל הכיוונים בששון ושמחה. בה בעת  שמונעים מהפלסטינים כל גישה לאספקת מים והם נאלצים לנסוע למרחקים גדולים להביא לעצמם במים במכלים, פה חוגג הבזבוז.

11.45 – מחסום חמרה – אין תנועה. בולדוזר ענק חונה במרכז המחסום.

מחסום גוכיה פתוח לרווחה!
פלסטינים מספרים שטנקים עוברים במחסום זה תדיר ואחד מהם שבר/עיקם את זרוע הברזל. השער נשאר פתוח כדי לאפשר לטנקים לעבור. עד לפני שבועיים היה כזה צורך ביטחוני למנוע מהפלסטינים בבקעה לעבור אל מרכז חייהם שבגדה, מלבד בימים ובשעות מסוימים ובאישור ובפיקוח הדוק של הצבא, אז מה השתנה עכשיו? איך זה שפתאום אין כל בעיה שיעברו פה כחפצם וללא בדיקה? ואם כל אחד יכול לעבור מכאן מערבה לתחומי הגדה ללא כל בדיקה אז מה התועלת הביטחונית בשאר המחסומים?

נסענו לאל- פארסיה, לאחר שהבוקר קיבלנו דיווח על הריסת מבנים שם. טוב, מבנים זו מילה גדולה. במרכזו של מאהל בן 5 מבנים הרס בולדוזר צבאי ב-9.00 בבוקר את דיר הכבשים, ועתה הכבשים שרועות בחום הצהריים במכלאה חשופה לקרני השמש האכזריות. מדהים כיצד בוחר הצבא מבנה אחד, יש להניח שבאופן שרירותי (ככה זה נראה), והורס אותו בלבד. האשה מתלוננת שבקושי יש להם מה לאכול, ועכשיו זה... מה יעשו? הבן , דובר עברית, מספר שלפני פחות מחודש ב-20.9 באו אנשי המינהל האזרחי של  הכיבוש ונתנו צו הריסה לאוהל גדול שהיה במקום הדיר. המשפחה הרסה את האוהל לנגד עיני אנשי המינהל והשאירה רק את הדיר הקטן, אבל קצין מינהל אמר להם, לדברי הבן, "זה לא מעניין אותנו – אנחנו רוצים שתלכו מכאן!".

מתנדבים מה – EPPI מיאנון, שפגשנו שם, סיפרו שאמש עקרו מתנחלים 150 עצי זית צעירים בקוסרה.

נסענו צפונה כ-5 ק"מ לאל-חמה מאהל קטן לצד הכביש. לפני יומיים הרס הצבא את הרפת שלהם. האנשים לא היו שם אך הרפת נבנתה כבר מחדש.

בשעה 13.30 החלטנו לנצל את פתיחתו של מחסום גוכיה ולנסוע מערבה. טילפנתי למכר שלי שגר בעאטוף על גבול טאמון. כ-5 ק"מ דרום-מערב מהשער. הוא גר על צלע גבעה ומשקיף על העמק הפורה והיפהפה של אל בקעא, (דרומה לראס אל אחמר). במקום מגוריו יש מים וחשמל (שמספקת הרשות הפלסטינית, כי הגבעה הדרומית נחשבת לשטח B), אבל למטה , בעמק, זהו שטח C ושם אין כלום. בעמק יש שדה מוריק, שבעליו חפר עבורו באר ללא רשיון (שהרי לא ניתןנים שם אישורים) ויש עליו כמובן צו הריסה.

אנשים סיפרו כי מדי כמה ימים נכנסים שני טנקים דרך מחסום גוכיה ועולים על ההר שמצפון לעמק אל בקעא, ומתחילים לירות  מעל לראשי האנשים המתגוררים במאהלים בעמק. תושבי האזור נמלטים על נפשם אחוזי פחד בכל פעם שזה קורה ולמעשה הם פותחים במנוסה ברגע שהם רואים את הטנקים עוברים בגוכיה. על פי המפה שבידי ההר מסומן כשטח אש, אך העמק – לא. ובכלל – לירות בטנקים מעל לראשי אנשים ובהם ילדים, נשים וזקנים??? כנראה זו עוד דרך אכזרית לגרום לאנשים לעזוב.

 יום רע מאד במחסום 300!

בית לחם, מחסום 300:

הגענו ב-07:15 למהומת עולם. האנשים בחוץ כבר "בישרו" לנו שהמעבר היה קשה ביותר היום. אנשים חיכו שעות על שעות.

נכנסנו לטרמינל ומצאנו שלושה חלונות פתוחים ולא היה דוחק באולם היציאה. מהצד השני היו צעקות ויכולנו להבין שיש שם עצבנות עצומה מצד הפועלים.

קל לתאר מדוע: אחרי 4 ימים של חופש לא מרצון, סוף סוף הגיע יום א' ואפשר היה לחזור לעבודה. אך לא כן! המעבר האיטי גרם לכך שהרבה פועלים נאלצו לחזור כלעומת שבאו מכיון שהם מאחרים לעבודה. כולם השתמשו בטלפונים הניידים כדי להודיע למעבידיהם שהם "תקועים" וכנראה קיבלו תשובה שכבר לא יחכו להם בחוץ. המתח עלה ועלה וכן גם הצעקות. גם קריאות הטלפון שלנו (סילביה וחנה בר"ג) היו מרובות אבל המצב לא השתנה עקב כך. בצד הבית לחמי הייתה רפתוחה ק עמדה אחת  והמעבר היה איטי ביותר.

לגבי שעת פתיחת המחסום קיבלנו הודעות סותרות: אחד האנשים אמר לנו שפתחו רק ב-06:30, השוטר איציק שהגיח פתאום מבפנים אמר שפתחו ב-05:15. התגובה, או חוסר התגובה, מהאנשים בפנים (מפקד המחסום למשל) נשמעו "מופתעים" מההודעות שלנו שיש מהומות עולם, אך זה כמובן העמדת פנים כי אפשר לשמוע את הצעקות עד למרחוק. האדישות הכללית היא מדהימה בגסותה ומבשרת רעות לרמת הרגישות של העומדים בראש הפירמידה, במקרה זה המפקד של הטרמינל.

 ב-07:30 היה רעש גדול בצד השני, אולי כדי להפחיד את הפועלים, אין לדעת מה זה היה.

קבוצה של נשים מוסלמיות עם ילדים יוצאת עם אישורים (כמובן). הן נוסעות לטיול לרמת גן ומתרגשות לראות סוף סוף את הים!! הילדים במיוחד מתרגשים.

07:50 צעקות אימים בצד הבית לחמי. מה זה? אין יודעים. האולם פתאום מתמלא, אך בינתיים סגרו חלון אחד ונשארים רק שני חלונות.

 08:15 עכשיו הלחץ בואלם ממש גדול ועדיין רק 2 חלונות פתוחים. אנשים עצבניים, מרוגזים, מיואשים.

  08:25 פותחים חלון שלישי.

 08:30 אנשים שעוברים, חוזרים כלעומת שבאו.

 08:35 מדווחים על עוד "מלאן" אנשים בחוץ, בצד הבית לחמי.

08:45 אחרי שקט מפחיד בצד הלא נראה, האולם שוב מתמלא. עם שלושה חלונות פתוחים המעבר די מהיר.

09:00 עדיין מלא באנשים בצד השני וגם באולם. אנחנו עוזבות. נראה שהמעבר קרוב להיגמר.

09:10י שובות במכונית, אנחנו רואות אוטובוס פלסטיני מס' 24 יוצא מהתחנה מלא פועלים.

מת"ק עציון:

09:30 האולם ריק חוץ מאדם אחד. בפנים יש כנראה כמה אנשים. אחרי כמה דקות מופיע פועל פלסטיני אחד שהלך – עם אישור עבודה לביתר עילית – לעבוד בצור הדסה. הוא נתפס על ידי מג"ב, אישורו נלקח ממנו, ועכשיו יש לו בעיה. נתנו את המספר של חיה א'.