צעירים וסטודנטים

הגענו בשעה 15:00. המת"ק היה ריק חוץ מאב מעסאוויה שבקש לשחרר את בנו בן ה-17 שנעצר עם עוד 2 חבריו בבית לחם.

האב חיכה משעה 13:00 כיוון שאיש המשטרה שמאייש את המקום אמר לו לחכות ונעלם. לא הצלחנו לעלות על עקבותיו, מסרנו לו את הטלפון של חיה (שהיתה לא זמינה) שיברר מה עליו לעשות (אחד הצעירים,  בעל הרכב, שוחרר ערב קודם).

הגיע תושב בית לחם, שסורב לקבל טיפול ביום ב' (היום של בית-לחם) האחרון בגלל עומס, ניסה את מזלו, ללא הצלחה ("שילמדו להגיע ביום הנכון") לא הצלחנו לרכך את השומר במת"ק.

מקרה נוסף של מעוכב (?) שהגיע עם מעסיק ירושלמי, קיבל הנחייה מרותי להתקשר לסילביה.

עזבנו בשעה 16:20

 13:30 – 16:15

13:30 מחסום בזק
עדין חם ויבש. אביך.

13:30 מחסום חמרה
עוברים הרבה פועלים באוטובוסים מכל גודל. אנשים מברכים אותנו מבעד לחלונות. המעבר מהיר.
אחדים מהחיילים יושבים בצד. נשמעים קולות של דיבורים וצחוק.
3 או 4 מהמכוניות שעברו נשאו סימנים בינלאומיים - או"ם, אוקספם (oxfam).

אחד מנוסעי מונית שהמתינה לידינו (בפרק הזמן שנחוץ ל 10 אנשים להסיר את חגורותיהם ולהשחילן מחדש), סיפר שהוא קורבן להוראתו של רבין (ז"ל) מימי האינתיפדה הראשונה. הוא היה נער, יידה אבנים, נתפס, ומאז העצם השבורה לא שבה למקומה הטבעי.

מפקד המחסום (מוכר לנו מהפעמים הקודמות) הגיע אלינו. הפעם כדי לשמוע על השיחה שהיתה לנו עם נוסעי אותה מונית. הוא רצה לדעת אם סיפרו משהו שקשור למחסום. שאלנו אותו אם קרה משהו שצריך היה לספר לנו – הוא ענה שלא! הוא גם ידע לציין שהוא חי בשלום עם כל הפעילות הצבאית שלו, ושכך יהיה גם בעתיד.

14:50  עזבנו

15:15מחסום תיאסיר
ממתינים: משאית בטון, משאית עם משאבת בטון, משאית קש, טנדר.
מכיוון מערב: שני מחסומי הכביש מורדים. הדוקרנים על הכביש – שלופים. כאשר מגיע רכב ממערב, זרועות המחסומים מתרוממות והדוקרנים נכנסים למחבואם אשר מתחת לכביש. סו"ס לאחר זמן רב, זכינו לחזות פעם נוספת בצעצוע הזה בשעת פעולה.

איש צעיר שיושב על שפת הכביש שמתחת למגדל התצפית. הוא אינו כפות ועיניו לא מכוסות. אף חייל לא מנע מאיתנו לעלות אל עמדת הולכי הרגל. מהקשר בקע קול: "תתנהגו אליהם בנימוס" (אלינו???). מפקד וחייל נמנעו מלענות על שאלות, ועם זאת הבנו שהצעיר "מבוקש", שהוא מחכה כ "שעה וחצי", ושהוא "יישב כמה שצריך". מי יקח אותו? איך יודעים שהוא ה"מבוקש"?  חייל הולך עם בקבוק שתייה ומושיט אותו למעוכב המבוקש.

15:50 עזבנו

16:15 מחסום בזק

7:10: הצתה מאוחרת: טלפון למת"ק: עונה פקידה, לדבריה לא התקבל אצלה שום דיווח על מבוקש שנעצר במחסום. בהעדר פרטים על הבחור לא יכולנו לברר עליו.

קלנדיה– כשהגענו ב-6 בבוקר, שמנו לב לתורים הארוכים עוד לפני שהגענו למעבר, כששמענו את הולכי הרגל צועקים מתסכול. נאמר לנו שרק שתי מכונות רנטגן פעלו עד 6, אולי זו אחת הסיבות למצב. המקום, כפי שציינו בעבר, מזוהם למדי.

הדרך המחברת את קלנדיה לחיזמה היתה כה עמוסה שלקח כשעה להגיע לענאתא והגענו על כן רק לאחר שילדי בתי הספר כבר עברו. הכל נראה מתנהל כשורה אך המעבר החדש, לצערנו,  עדיין לא פעיל.

מספר חיילים סיפרו לנו על שתי נשים מבוגרות, אחת מהן עיוורת, שבאות כל יום למחסום אך אינן מצליחות לעבור היות ואין להן את הניירות התקינים. דובר ערבית הסביר להן לאן הן צריכות לגשת כדי לקבל את האישורים הנדרשים אך מסתבר שהן עדיין מגיעות כל יום. האם יש משהי במחסוםווטש שיכולה לעקוב אחרי מקרה מצער זה?

מחסום טורה שקד 0730 – 0800
תנועה ערה בשני הכיוונים, הולכי רגל, עדר עזים, כלי רכב. המעבר די מהיר, אך כיוון שלביתן הבדיקה יכול להיכנס כל פעם רק אחד, והוא משמש את שני הכיוונים, נוצר לפעמים עיכוב.

הבחנו בכמה תוספות בינוי ברוח הזמן (בצילומים): מחסום בטון על הכביש, מחסום בטון ליד עמדת החיילים, עמדה על גג ביתן הבדיקה.

מספר אנשים ציינו בפנינו התנהגות גרועה במיוחד של חיילת בביתן הבדיקה/ לדבריהם גרועה כמוה עוד לא היתה. אחד האנשים אמר שבקושי רב הצליח להתאפק מלהתפרץ כלפיה.

מחסום ברטעה – ריחן 0810 – 0900
גם כאן התנועה ערה בשני הכיוונים ולפי מספר אנשים המעבר מהיר וללא עיכובים. אחד העוברים פנה אלינו בבקשת עזרה לאחיו. בסיומה של השיחה נתנו לו את ה"כרטיס" הדו-לשוני שהופץ לאחרונה. נוכחנו כי זה דבר מאוד מועיל! חבל שלא חשבנו על זה קודם, ולכל העושות במלאכה – הידד!

סטודנטית מג'יסר א-זרקא בישראל, עמוסה בחפצים ומלווה באביה, ביקשה לעבור את המחסום כדי להגיע לפתיחת שנת הלימודים בג'נין (שם היא לומדת זו השנה הרביעית). לאחר שהאב כבר עזב, הגיע תורה באשנב ונאמר לה שתוקף האישור שלה פג והיא לא תוכל לעבור. התקשרנו לשרון מנהל המחסום, שטען כי סטודנטים יכולים לעבור בברטעה רק לפי רשימות מאושרות מהאוניברסיטה, שהוא עדיין לא קיבל לשנה זו. אולי תוכל לעבור בג'למה. עזרנו ליצור קשר עם האב ונפרדנו בפתח השרוול, נקווה שהגיעה לאוניברסיטה בשלום.  

תקציר: לקראת ה-20 בספטמבר, בקעת הירדן נערכת למלחמה!!!  אלפי חיילים, טנקים עמדות ירי. בעיקר באזורים שסביב המחסומים. האם בכוונת ישראל לקבל את האנשים שינסו, לדעתה, לחצות את המחסומים בירי  מטנקים? למה בדיוק מתכוננת ישראל? וזאת בנוסף למעצרי-שווא, אי פתיחתו של מחסום גוכיה ולהריסת בארות בשטחי A.

13.30 – שער שומרון – אוטובוס הביא עימו לכאן כ-30 פלסטינים, כנראה שב"חים שנתפסו בישראל ועתה משחררים אותם לכיוון הגדה. מכיוון שזהו כביש אפרטהייד - אין בו תנועת פלסטינים ולכן אינם יכולים לתפוס טרמפ הם מתחילים לצעוד מזרחה לצד הדרך המהירה בצורה המסכנת את חייהם,  למרחק של כ-7 ק"מ עד היישוב הכי קרוב, בשעות הלוהטות של קיץ פלסטיני. כל חטאם הוא שרצו לשבור שבר לביתם. בהמשך הדרך ראינו עוד 2 פלסטינים מכתתים את דרכם, כנראה נגלה קודמת.

14.15 -מעלה אפרים – מאויש, לאחר תקופה ארוכה שלא היה מאויש. הבינלאומיים אמרו שיומיים קודם גם היה מאויש. מכוניות נבדקות בקפדנות  בשני הכיוונים, תעודות ומטען.

14.30- מחסום חמרה  - לא היו מכוניות כלל ולכן לא עצרנו. בדרכנו חזרה (17.30) לא היו מכוניות מכיוון הבקעה אך היו מכוניות מצד מערב ונבדקו בקפדנות בעוברן. בינלאומיים סיפרו לנו (וגם הראו לנו צילומים המאשרים זאת) שעל הגבעה שמעל המחסום הציב הצבא כמה עמדות ירי עם שקי חול המכוונות לכיוון הגדה. כנראה כדי לקדם את צבא הזקנים והילדים שיצעדו לעבר המחסום. או לא. משיחות עם פלסטינים אני שומעת שאין שום הכנות ושום התארגנויות לכך. החשש שלי הוא שגם אם לא יהיו הפגנות, עצם ההכנות המלחמתיות הללו יפתו את הצבא להשתמש בכוח שבידם, ומדובר פה באזרחים תמימים.

מחסום גוכיה -  השקפנו מרחוק ולא ראינו פלסטינים עוברים. אך לא יכולנו לראות אם הג'יפ הצבאי הגיע או לא. לאחרונה קיבלנו דיווחים שהמחסום לא נפתח כלל. ייתכן שמסיבה זו הפלסטינים התייאשו והפסיקו לבוא. על יד המחסום חיילים רבים וטנק. הכנות ל-20 בספטמבר? האם הצבת טנק במקום בו עוברים אזרחים וילדים אינה פרובוקציה? האם יש כוונה להשתמש בטנקים? נגד מי?

תוספת מיום למחרת - 14.9.2011: פלסטיני אמר לי שהטנק עומד ליד מחסום גוכיה והשער היה פתוח כל היום. הוא חושב שבכלל פרקו את השער. השמועה עשתה לה כנפיים והפלסטינים עברו לגדה באופן חופשי, גם אם מאויים. אני מניחה שהמטרה היא לבנות מחסום מסיבי יותר, במקום אותה זרוע ברזל. אבל האמת שלא גודל השער משנה, שהרי השער עומד באמצע הכלום , וגם אם יבנו שער התואם את הכלא שבו סגרו את תושבי הבקעה, מה הבעיה לעקוף אותו?

ביקרנו אצל משפחת סלאמין ליד התנחלות בקעות, שבניה נעצרו כמה פעמים בשבוע שעבר (דיווח בסוף). בעת הביקור הגיע ג'יפ של הביטחון של בקעות (עם שומר דרוזי) עשה סיבוב מאיים ליד המאהל והתרחק כשהוא מותיר אותנו בתוך עננת אבק.

ב-15.55, כשיצאנו מהביקור בא הג'יפ של בקעות לקראתנו, ליד כרמי ההתנחלות. השומר סימן לנו לעצור, שאל מי אנחנו ומה מעשינו, אך למרות שהזדהינו הוא עצמו סירב להזדהות ואמר לנו שזהו שטח צבאי סגור ואסור לנו להימצא בו. הבהרנו לו שללא צו אלוף המקום איננו שטח צבאי, הוא הזהיר אותנו שלא נעז להיכנס שוב לאזור (לא מדובר בשטח ההתנחלות אלא בשטחי המרעה של הפלסטינים, שאמנם מוכרזים כשטחי אש, כמו כל הבקעה, אך דווקא אותה דרך עפר  איננה שטח אש - בגלל קרבתה לשדות ההתנחלות). לאחר שהג'יפ התרחק הוא חסם את דרכנו בחיבור של השביל עם הכביש. עקפנו אותו ונסענו לתיאסיר. מייד לאחר הפנייה לתיאסיר הגיע ג'יפ צבאי וחייל ירד אלינו ואמר שהשומר של בקעות צילם את מספרה של מכוניתי והזעיק את הצבא. החייל אמר לנו שאסור היה לנו להימצא באזור של סלמין כי זהו שטח צבאי סגור. ביקשנו לראות את הצו, שכמובן לא קיים, ועל כן אמרנו שנמשיך לבקר באזור מכיוון שהוא איננו שטח צבאי סגור, ונסענו.

16.15 – מחסום תיאסיר – תור של 7 מכוניות. המחסום סגור. לדברי ממתינים כבר חצי שעה. עם הגיענו המתינו עוד 10 דקות עד שהמחסום נפתח. ראינו שהתחלפה משמרת, אך האם באמת המחסום צריך להיות סגור בזמן ההחלפה, ולכמה זמן?

אחרי שנפתח המחסום, מכוניות מהגדה נבדקו – מטען ותעודות, הולכי הרגל נבדקו בקפדנות ויצאו כעוסים מהמחסום (תוצאת ההמתנה הארוכה, יש להניח). תעודותיהם של נוסעי מכוניות העוברות מהבקעה לגדה נבדקו והתורים נמשכו.

אדם קשיש ואשתו הגיעו לעמדת החיילים מבלי שהחיילים קראו להם. הוא נענש ונשלח כל הדרך חזרה לאותו קו דמיוני, ש"הפלסטינים יודעים איפה הוא"-  להמתין. המתין 5 דקות עד שקראו לו להגיע לעמדת הבדיקה ואז אמרו לו לצאת מהמכונית אך הוא התקשה לצאת. מסתבר שהוא לא רק קשיש אלא גם נכה. זה לא ממש הטריד את החיילים והם שלחו אותו לפתוח עבורם את תא המטען. הקשיש קירטע בקושי ועשה כדבריהם, אך זה לא מספיק – עכשיו לפתוח את מכסה המנוע. הקשיש עושה כל זאת במאמצים רבים. לבסוף ג ם שלחו אותו להביא את הניירות מהרכב וכאן כנראה נגמרו להם כל ההמצאות ולמרות השיעמום התירו לו להמשיך. כאשר עזבנו ב-16.55 , היו 4 מכוניות ממערב ו-4 ממזרח.

תוספת לדו"ח על מעצרם של 3 בני משפחת סלאמין
משיחה עם אחד האחרים (האח האובד לא זוכר את האירוע) כל שהצליחו להבין שהצבא הוריד אותו על הכביש ואח"כ הוא היה במשטרה הפלסטינית, שמצאו אותו בשתיים לפנות בוקר.  18 השעות בהן שוטט מבולבל, ללא מטרה, מבלי לדעת איפה הוא נמחקו מזכרונו. עדי ראיה ראו אותו אחר הצהריים ליד זבידאת בכביש 90 וליד עין אל בידאן, ליד שכם (שם נאסף על ידי המשטרה הפלסטינית לבסוף).

ביום חמישי 8.9.2011 -  נעצר אחד האחים (עודאי) שוב, הפעם יחד עם אחיין בן 14, ליד ביתו, בתואנה שהוא עקף את מחסום גוכיה ללא אישור. לשאלתו למה לו לעקוף את השער הוא הרי גר מעברו המזרחי וגם נמצא שם, לא היה מענה. החיילים אזקו אותו וכיסו את עיניו בפלנלית . הוא עוכב במחסום חמרה 4 שעות, בשעה שאנו ניסינו לפעיל את קציני המת"ק, שהגיעו לשם כך למחסום חמרה. שני הצעירים שוחררו במחסום חמרה ולקח להם עוד שעה וחצי להגיע הביתה, בלי כסף, בלי תעודות, ובמקום בו אין תחבורה ציבורית וכמעט ואין תנועה של מכוניות פלסטיניות.

ביום שישי 9.9.2011 שוב נעצר עודאי, והפעם יחד עם רועה אחר, רזי לבית אבו  סאקר. הם נאזקו, הוכו קשות ועיניהם כוסו בפלנלית. התואנה – לא היו עליהם תעודות. אחד מהם הציע לרוץ הביתה (200 מטר משם) ולהביא את התעודות, אבל החיילים מיאנו לשמוט את טרפם מידם, לאחר התערבות המת"ק הם שוחררו כעבור שעתיים.

הרס בארות בנסאריה  - דיווח של בינלאומיים -  בנאסריה שבשטחי B, הרס הצבא 3 בארות גדולות וזאת לאחר שהרס שם בארות גם בשבוע שעבר. נאסריה נמצאת על הכביש שבין מחסום חמרה ושכם, בצידו המערבי של המחסום.

קלנדיה
6:00 - בחוץ מחכים כ-200 גברים בשלושה תורים ארוכים. ליד השער ההומניטרי הסגור עומדים כ-50 גברים ונשים. בפנים פתוחים כל חמשת המעברים ובכל מעבר מחכים כ-30 אנשים.
ברחבה אנו פוגשות שתי מתנדבות נורווגיות שהגיעו למקום בשעה 5:00 והן מדווחות כי המעבר היה די מהיר.
השער ההומניטרי נפתח מייד לאחר בואנו וכל 50 הממתינים נכנסו. השער נשאר פתוח, לא ברור אם בשל תקלה במנעול או בכוונה להקל את המעבר. במשך 30 דקות עברו במעבר ההומניטרי 175 אנשים נוספים, מתוכם 30 נשים ו 20 ילדים.
גם הקרוסלות נפתחו מייד כשהגענו ואחר כך כל 5 דקות. סה"כ עברו דרך הקרוסלות כ-300 אנשים במהלך 30 דקות, עד שהתור התרוקן לחלוטין. גם בפנים לא ניכר לחץ על התורים בבידוק.
גבר שהגיע בשעה 6:10 דיווח טלפונית כי יצא בצד הישראלי בשעה 6:45. סה"כ 35 דקות.

6:20 - המעבר מהיר מאוד. כרגע מחכים בתור"רק" כ- 60 גברים.דרך השער ההומניטרי  שלא נסגר ממשיכים אנשים לעבור ביחידים, מיד בהגיעםלסככה.

6:30 - במשך מחצית השעה בה היינו במחסום נכנסו דרך הקרוסלות 300 אנשים ודרך המעבר ההומניטרי 220 אנשים. 17-18 אנשים בדקה.
באותו זמן עברו דרך חמשת מעברי הבידוק כ- 600 אנשים (כולל מי שהיו בפנים כשהגענו). בממוצע (באומדן גס) ארכה בדיקת כל אדם כרבע דקה. 
כשעזבנו היה התור ריק לחלוטין ובפנים המתינו עוד כ-10 אנשים בכל מעבר בידוק.

6:40 - מחסום המכוניות עמוס, אי אפשר לראות את סוף התור.

החלטנו לעבור לכיכר הילדים בענאתא. נסענו בדרך היותר קצרה, דרך מחסום חיזמה ופסגת זאב. נתקענו בפקקים של הבוקר בכביש 60, כשכולם נוסעים בו זמנית מהצפון לכיוון ירושלים (ישראלים), או לכיוון יריחו/בית לחם (פלסטינים).

הדרך, שללא הפקקים הייתה נמשכת מקסימום 15 דקות, ארכה הפעם 50 דקות!

מחסום ענאתא 
7:30 - מייד אחרי מחסום ענאתא ישנה כיכר גדולה המרכזת בתוכה את מערך ההסעות של כל תלמידי השכונה אל בתי הספר שלהם. מראה התלמידים המתנקזים לכיכר וממנה לאוטובוסים הוא מרהיב. תמיד, כשיש אפשרות להגיע למקום בין 7:15 ל 7:45, אנו ממהרות למקום השפוי ביותר (יחסית) במערך הכיבוש.
היוםהגענו בדיוק בזמן.

חלק משלושת אלפים הילדים הנוסעים בכל בוקר מענאתא לבתי הספר השונים כבר עזבו, אך כאלפיים ילדים עוד הסתובבו בשטח, כשאנשי וועד השכונה מפקחים על הבטיחות, על זרימת האוטובוסים לכיכר, על הכוונת הילדים לאוטובוסים המתאימים – וגם על ההתנהגות המנומסת.

יו"רהוועד, העומד בכל בוקר ובכל צהרים בשטח, הסביר כי הם מקפידים על כך שהילדים לא ישתוללו, לא יריבו ביניהם ובעיקר שלא יזרקו אבנים על מכוניות שיטור וצבא.

7:50 - הכיכר כבר כמעט ריקה מילדים, עוד 2-3 אוטובוסים וגם המאחרים יהיו בדרכם לרכוש השכלה.

שוחחנו עם יו"ר הוועד, שסיפר כי המחסום החדש ההולך ונבנה במקום מזה כשנתיים אמור להיפתח ממש בקרוב. הוא חושש מבעיות כיוון שהאנשים אולי לא יסתגלו בקלות למחסום החדש והממוחשב.
ביקשנו שיטלפן אלינו מבעוד מועד, כשידע מתי המחסום עומד להיפתח, ואנו ננסה להגיע ולעזור כמיטב יכולתנו.
הסתכלנו סביב, על ההר נבנו הרבה בנייני ענק חדשים. לדברי היו"ר מחיר דירה מרווחת בבתים החדשים הינו כעשרה אחוז ממחיר דירה דומה בירושלים. לא ייאמן. הרי רק החומרים עולים יותר!

לפני שנפרדנו הדהים אותנו איש שיחנו כששילב בשיחתו ציטוט של ביטוי עברי העשוי להכשיל הרבה צעירים ישראליים בפסיכומטרי: עד מתי רשעים יעלוזו...
 

7.35 – 5.55
מחסום ריחן – 5.55 –הפועלות עולות בשרוול לכיוון המכוניות ובחיוך מודיעות  "היום בסדר, [לקח לנו לעבור] רק חצי שעה". קצב היציאה מהיר ובטרמינל פעילים 2 אשנבים.

פגשנו סטודנטית בהיריון העוברת כל יום מברטעה לג'נין ומודאגת מן הבדיקה היומית במכשיר השיקוף – דיברנו עם שרון, שהבטיח שלמכשיר אין שום קרינה והוא בטיחותי.

פגשנו עובד מבוגר ללא ילדים שיש לו  אישור (בקשה) לעבודה ממעביד בחדרה אבל כבר כמה חודשים מטרטרים אותו מסאלם  לבירורים בלשכת עבודה בחדרה ושום דבר לא מתקדם.

יש פועלים הגרים ליד מחסום שקד ועובדים באזור התעשייה שח"ק ליד התנחלות שקד.  עקרונית ,הם יכולים לעבור ממחסום שקד אבל כיוון שמחסום שקד נפתח רק בשבע הם חייבים להיטלטל בבוקר למחסום ריחן, ובגלל בעיות של "סגירת מעגל" [חובה לחזור מאיפה שיוצאים] מחייבים אותם לחזור גם כן מריחן. דיברתי על כך עם נציג המת"ק, שטען שבעלי טופס 300  יכולים לחזור דרך מחסום שונה מזה שיצאו בו.

6.30 – קצב היוצאים הואט, הטרמינל ריק והמעבר מהיר. 

מחסום שקד –  נגמר הרמדאן והשעון ברחבי הגדה חזר לפעום באותו קצב עם השעון הישראלי.
7.03 - המחסום נפתח וכ-15 אנשים נכנסים מצד הגדה.  ראשון היוצאים למרחב התפר יוצא ב-7.10 וקצב היציאה 2 -1 דקות.

7.15 – ילדים מן הבית הבודד מגיעים למחסום. מרוב קירות ואבנים קשה לראות איזו בדיקה הם עוברים. טרנזיט אחד עם 23 ילדים מגיע למחסום – כל התיקים נבדקים על ידי חיילת כששלושה מאבטחים עם נשק עומדים לידה. הילדים והרכב עברו תוך 5 דקות.

7.30 – מכוניות עוברות בשני הכיוונים.

 חזרנו לחיפה עם 3 ילדים קטנים המלווים על ידי אימם ודודם לבי"ח רמב"ם. האב של הילדים לא יכול לנסוע איתם כי הוא מנוע על תנאי ל-6 חודשים. בזמנו הוא לא קיבל אישור עבודה בארץ כי לא מלאו לו 30 שנה (חסרו חודשיים). כיוון ששלושת הילדים חולים והיו לו הוצאות רפואיות גדולות (200 שקל לשבוע) –- הוא הסתכן, עבד בישראל ללא אישור, נתפס והועמד לדין. בעזרת עו"ד לוחמני ושופט אנושי הוא יצא ללא מעצר ורק חצי שנה מניעה על תנאי (במקום שנתיים).

עיד אל פיטר – חג, מיעוט עוברים ושבים.

 07:25 מחסום חבלה -השער נראה סגור, מאחוריו ממתין רכב. חיילים רבים נמצאים במקום. 4 אנשים יוצאים מבנין הבידוק, לבושים חגיגית, "הולכים למשטרה" (?). אחרי 7 דקות נוספות נפתח שער המחסום והרכב הממתין יוצא לדרכו. הסיבה לכך שהרכב עוכב היא טעות באישור של מספר הרכב של הנהג והיה צורך לחכות שיגיע הבעלים של הרכב כדי שיוכל להעבירו. יש זרימה איטית למחסום והחוצה של מכונית, טרקטור, אנשים. השער ישאר פתוח עד 09:00, יפתח שוב ב-12:00 עד 13:00 ובערב מ 17:45 ועד 19:00

08:05 מעבר אליהו -ריק משני הצדדים.

08:10 עזון -שער ברזל צהוב פנימה בתוך הכפר, פתוח. הצעירים שישבו לידו אמרו שהכל בסדר, אין בעיות.

08:25 ג'יוס -חנויות סגורות, אין אנשים. גשם ירד כל הלילה ועכשיו רק מזרזף.

שמענו על מפקד שב"כ חדש, רפיק שמו, (מעניין אם העדה שלו מקבלת פריווילגיות עבור שרותו המסור) שמעמיד בהפתעה [אחת לכמה ימים, כמה פעמים ביום] מחסום בכניסה לכפר. מכניס נערים צעירים, 14,15, 16 למכוניות של השב"כ ומשדל אותם באיומים או בפיתויים (אתן לך אישור עבודה וכניסה לישראל – הבטחות שכמובן אינו יכול למלא בדרגתו) כדי שישתפו פעולה עם השב"כ וילשינו על תושבים. בלחץ מתאים אפשר להשיג הלשנות גם כשזה שקרים אבל לשב"כ זה לא משנה ואח"כ מפחידים אותנו שיש התראות. (מפנה אתכם לכתבה שהתפרסמה היום בעיתון "הארץ" על זיגמונט באומן "הישראלים מפחדים מהשלום"). התושבים מתלוננים על גזל של 9600 דונם שנגזלו עם 7בארות מים בהם לטובת התנחלות צופין, סמוך לקיבוץ אייל, כוכב יאיר וצור נתן. המועצה קיבלה הודעה על הזזת הגדר מערבה והחזרת 2600 דונם + באר אחת בלבד שיחולקו בינם ובין הכפרים האחרים הסמוכים להם: כפר ג'מאל ופלמיה.

כדי שיוכלו להגיע לאדמות ולעבד אותן יש רק שער אחד (927) בג'יוס שנפתח לחצי שעה בלבד 3 פעמים ביום. המיקום של השער גוזל הרבה זמן כדי להגיע לאדמות.

נסענו לפלמיה דרך כפר ג'מאל. הרחובות ריקים, החנויות סגורות. הגענו לשער 919 בפלמיה על גדר ההפרדה, שם פגשנו את ראש הכפר שאירח אותנו. על כביש המערכת מסתובבים 2 כלי רכב הלוך ושוב, מתצפתים עלינו ומדווחים בקשר.  שער 919 נפתח אך ורק בתקופת המסיק 3 פעמים ביום: 05:00-05:30, 12:00-12:30 ו- 16:00-16:30. 

שימו לב לשעה האחרונה שניתן לעבור  חזרה לכפר – עדיין אור יום והעבודה במסיק רבה. אנו מציעות להגיע אל השער בתקופת המסיק על מנת לבדוק את תנאי המעבר בו בפועל.

נסענו לראות את השער החקלאי של פלמיה, שער מס. 927. השער פתוח ומאפשרים מעבר למכוניות ומכונות חקלאיות. התושבים שיש להם אדמות מעבר לגדר צריכים כל תקופה (חודש, חודשיים, שלושה, שנה – תלוי ברצון נותני האישורים) לפנות ולבקש רשיון מעבר בשער ויכולים לעבור אך ורק דרכו לאדמותיהם גם כשזה מאריך את דרכם מאד.

ירדנו דרך כור, בקה וחג'ה אל - אל פונדוק. באל פונדוק תנועה ערה וחנויות פתוחות.

ירדנו בכביש 5066 לכוון עמנואל וראינו מחסום ביציאה מחארס ותור של כ-10 מכוניות עומד ולא זז בכלל כ-5 דקות. נגשנו לשם ולאחר שמפקד המחסום וידא מי אנחנו התור זז מהר והסתיים. אחד הנהגים סיפר שחיכה שם כחצי שעה "סתם ככה". כדאי להופיע שם מפעם לפעם.

המלצה שלנו לסיום: לקיים סיורי כבישים בין כפרים.

"עוד לא בן חמישים" היה משפט המפתח.

בבקר ביום השישי השלישי לרמדאן שונו כללי המעבר: הוחמרו הקריטריונים ובוטלו אישורי התפילה.

חמישים היה גיל המינימום. צעירים מהם ולו בימים אחדים, גברים כנשים, בעלי או חסרי אישורים נדחו. שעות לאחר מכן (בשעה שמונה לדברי הקצינים),לאחר שאלפים שהתדפקו על שערי קלנדיה בשעות הבקר המוקדמות נואשו ועזבו את המקום, חדל להתקיים "השוויון" בין המינים וחוקי התקפות עבור נשים בלבד היו כבשגרה.

שני גושי אדם נבדלים היו במקום, גוש פנים וגוש חוץ.

הצבא על מגוון יחידותיו בשטח הפנימי, הסטרילי, מוגן ברובים ורימונים, במתחם מבוצר וחסום בגדרות מתכת, חסימות בטון וסלילי תיל.

ומחוץ, במעטפת החיצונית, אלפי נשים גברים וטף שנקבצו מכל רחבי הגדה המערבים, מבקשים לממש את הבטחת הריבון המחויב לחופש הפולחן.

הסדר המשמעת וההיררכיה שלטו בגוש הפנימי, לעומתו בחיצוני שלטו ההפתעה, הזעם והכאוס.

אנשים שרק לפני ימים אחדים קיבלו במשרדי השלטונות אישורי מעבר תקפים וחתומים ליום זה, נוכחו כיצד אותן ידיים שהגישו להם את האישור, דוחות אותו ואותם בניד יד וגסות קול.

גברים רבים שעד אמש היו קשישים דיים לעבור והפכו הבקר לאיום, התרוצצו חסרי אונים בין הפתחים, מושיטים בידם את המסמך לעדות צדקתם ומנסים בשנית, בשלישית וברביעית את מזלם.

אלא שהפתחים והסדקים היו מהודקים מתמיד. הסטריליות תוגברה וגם "ברשת הדייגים" (בעגת הצבא) כמעט ולא נתגלו פרצות. המעטים, בעיקר נערות, שהצליחו לחמוק ולעבור את חומת החיילים הראשונה, ניצודו במהרה ושולחו מבעד ל"שער המסורבות" היא "הדלת המסתובבת" לשיטתם.

גם מי שביתם במזרח ירושלים התקשו לשוב לביתם:"עוד לא בן חמישים" היה משפט המפתח...

בין המתרוצצים והמנסים מזלם היה הבחור שלפני שבועיים ראינו אותו נעצר ומופלל  בידי החיילים. האיש סיפר שנלקח תחילה לתחנת המשטרה שבמתחם המחסום, משם הועבר לעטרות ובסופו של יום מצא עצמו עצור בעופר. בין לבין, בדרך, הוכה בידי מוביליו. רק ביום ראשון, יומיים לאחר מעצרו שוחרר בערבות של 5,000 ₪. 

בתוך קהל הקצינים הבכירים שפקדו ופקחו עמדו שניים ששוחחו: "המון שב"חים עוברים פה!..." אמר האחד לחברו ושניהם הנהנו בדאגה למראה הנדחקים הרבים והמעטים העוברים כשהקריטריון היחיד שאין בלתו הינו הגיל הרשום בתעודת האדם, ולא ניכרה בהם אי נוחות או עברה בהם מחשבה באשר לתמונת האבסורד המתחוללת למולם.

 כשחלפו השעות ושעת התפילה בירושלים קרבה, נסגר המחסום בפני הקשישים. זו השעה שגם חזקת הגיל פוקעת. במזרחו של המתחם, בשער הגברים כרעו הנותרים על האדמה ונשאו תפילה מול בטונדות, חסימות, סלילי התיל, הכלים הכבדים ונוכח עיני החיילים שראו והתעלמו.

בשגרה, בשעה זו שבים חוקי המחסום לקדמותם. אלא שלא ביום השישי הזה. הוראת נוהל 'סגר' קידמה את מי שחיכו לשעת הצהרים כשבידיהם אישורי מעבר כדי לעבור לכוון ירושלים והם נידחו ושבו על עקבותיהם בבושת פנים לקול צעקות החייל המבוצר בעמדת הזכוכית הקדמית.