ילדים

09:50-12:00 

ארבע משאיות המתינו לבידוק לפני מעברן למרחב התפר. ב 10:30 נכנסו לבידוק.

בחנייה הפלסטינית המתינו נהגים רבים לקליינטים.

עובדי וסוחרי ברטעה הגיעו, כרגיל, מצויידים באישורים הנדרשים, נכנסו לטרמינל ועברו, חוץ מאחד. האיש, שמוצאו מברטעה המזרחית שבמרחב התפר אך הוא תושב זבדה שבגדה, בא עם בנו בן השש. לאיש אישור עבודה במרחב התפר ובנו רשום בתעודת הזהות שלו. הוא רצה ללבקר עם הבן את אמו, הסבתא, שמתגוררת בברטעה המזרחית. לא הרשו לו לעבור עם הילד. לא השגנו את שרון, מנהל המחסום, וטלפנו למת''ק סאלם. במת''ק נתנו לנו טלפון לפניות הציבור בבית אל: 
02-9977001 , שם ענו לנו שלאיש יש היתר עבודה, שאינו כולל את הילד, ולצורך ביקור עליו להוציא היתר מיוחד. דיברו על אפשרות של חטיפת ילדים וכיוצ''ב. האיש ובנו חזרו לביתם בזבדה.

15:10 מחסום שקד/טורה
באים לקראתנו שני חיילים להודיע לנו שלא נתקדם לעבר המחסום. 
התנועה דלה. בודדים עוברים מהגדה למרחב התפר. אחד עם שקי פיתות, סטודנט עם ספר, 3 בחורים נושאים כסאות חדשים.

רכב צבאי כבד עם כף הרמה עובר את המחסום וחוזר עם כף מלאה באדמה שחורה טובה. מאוחר יותר כשעזבנו נסענו לחפש אותו והתברר שבמחנה מכינים שטח לגינון.

טרקטור עמוס בפסי פלסטיק עובר לגדה כמעט בלי בדיקה. הנהג עבר בבנין הבידוק.          

15:40 עזבנו.

15:50 מחסום ריחן/ ברטעה
בכניסה דלי חדש על פי הבאר. מאד דקורטיבי. 12 משאיות מחכות לבדיקה.

המשכנו לכוון המחסום בצומת דותן. המפחמות באזור מושבתות, לא מייצרים פחמים. אין עשן ואין ריח (כזכור יצאה הוראה לסגירת המפחמות). על הכביש שלושה כלי רכב צבאיים ומספר חיילים. אנחנו מדברות עם אחד החיילים שמנדב כי "הפסקת העבודה במפחמות נעשתה בגלל החומר המסרטן וגם בגלל שהעצים גנובים". אנחנו מעירות שמשפחות רבות התפרנסו במשך מאות שנים מהעבודה הזו ועכשיו אין להן פרנסה ושואלות את החייל איך הוא מרגיש בקשר לכך והתשובה שלו: "טוב מאוד".

16:05 מחסום דותן מאויש. הבדיקה של כלי הרכב העוברים - שטחית ביותר. רק כמה מילים עם הנהגים והצצה למכוניות.

בדרך חזרה, ביציאה ממחסום ריחן/ברטעה, אנחנו מעוכבות די הרבה זמן. הפקידה מתייעצת בטלפון. בסוף היא בודקת את תא המטען ונותנת לנו לעבור.

16:20 שומר חמוש יצא ממתקן הבידוק של הרכבים, ניגש לאמצע הכביש והסתכל בפועלים החוזרים. 4 מכוניות יצאו מן הבידוק ( שתיים נהוגות בידי נשים).

בשרוול אל הטרמינל - תנועה ערה מאד. פועלים יורדים מהסעות של קבלנים ישראלים ופלסטינים. בטרמינל שני אשנבים פעילים והמעבר מהיר. אשה דוברת עברית, בידה דרכון ישראלי, עוברת מהגדה לביתה בברטעה המערבית (הישראלית) עם שלושת ילדיה. מחכה לבעלה שעדיין עובר בידוק. כולם מדברים עברית. היא קצת נרגשת ומספרת שזו הפעם הראשונה שהיא עוברת במחסום. על הספסל יושב שבחני"ק אחד.

17:00 עזבנו.

אחרונות בתור חיכינו שתפתח קרוסלת המתכת ונעבור לאזור הבידוק הפנימי. לא אנחנו וגם העומדים לפנינו לא הבחינו שעמדת החיילים ננטשה והמנגנון המסובב את הקרוסלה מנותק. רק ילד אחד שעבר לפני אמו את השער, עמד מהעבר האחר, לבדו, לא קדימה ולא לאחור. ילד כלוא.

ברגעים הראשונים חייך הילד במבוכה, ואז התחלף החיוך במבט דאוג. הוא קרב את גופו אל אמו שעמדה בעבר האחר של מוטות המתכת, תפס את כף ידה ואחז בה חזק כבעוגן הצלה.

הפלסטינים, המורגלים בשרירות שעל פיה מתנהל המקום, עברו בהשלמה למסלול הבידוק המקביל.

נשארנו עם האם, בטוחות שתוך דקה או שתיים תיפתר הבעיה. הרי כל הקורה במחסום מצולם ומועבר בזמן אמת דרך מסכי הפלזמות לאחראיים על תפעול המקום.
טעינו.
הדמעות שהחלו זורמות במורד לחייו של הילד הניעו אותנו למהר ולטלפן. חשבנו שמייד לאחר שניידע את המוקדים ישוחרר הילד.
שוב טעינו.
התשובה האחידה שהתקבלה:"אני מברר/ת".

שבנו וטלפנו ושוב:"אני מברר/ת".

אחרי עשרים דקות, לאחר שהבטחנו לאם ולבנה ש:"מייד..." – "הם רק יסתכלו במצלמות ומישהו יגיע ללחוץ על הכפתור..." נו, עכשיו הסברתי להם, הם מבררים ויהיה בסדר...", כשהבנו שאין לדעת כמה זמן עוד יישאר הילד כלוא ומנותק מאמו, עברה רוני למסלול המקביל כדי לבקש את עזרת החיילת שם. אני נשארתי עם האם והמשכתי לדבר עם המוקדנים שלא הבינו ושוב לא הבינו והעבירו אותי לקצין אחראי שגם הוא לא הבין וניהל אתי שיח של חרשים:

הקצין: "איך קוראים לאמא שלו?"
אני: "לא יודעת".
הקצין: "אז איך אני אזהה אותו?"
אני: "יש לו שתי רגליים... למה אתה צריך לזהות אותו? – תשחררו אותו ודי!"
הקצין:"רגע, לא הבנתי, תסבירי לי, הוא בשטח האדום?  לאן הוא רוצה לעבור?"

רק לאחר כשלושים דקות נשלח חייל מהמשרדים הפנימיים כדי ללחוץ על הכפתור המשחרר. אך לפני שלחץ התעקש להסביר שבעצם: "הילד אשם במצבו. הוא לא היה צריך לעבור לבד לצד השני".

לא רק שהקורבן אשם, אלא אפשר להאריך את סבלו כדי להמשיך ולספר את הנרטיב של הכובש. 

לפלסטינים אין מאמינים. לכן תמיד הם מצוידים בצרור ניירות ומסמכים המעידים על מוגבלותם, מצבם ועל עצם קיומם.

כזה הוא הקשיש בן ה-71 תושב ירושלים, אדם מוגבל וחולה שקשה עליו ההליכה וקשה עליו עוד יותר העמידה בתורים הדחוסים של מחסום קלנדיה.

האיש הציג בפנינו את תעודת הנכה שברשותו להוכחת מצבו הבריאותי וסיפר על ההתעמרות כלפיו במעבר המיועד לבעלי תעודות ירושלמיות, שם למרות שעל פי הנהלים יש לאפשר לזקנים מוגבלים ונשים בהריון להישאר ישובים באוטובוס, כופים עליו לרדת, ללכת למחסום הרגלי, לעמוד בתורים, לחצות את קרוסלות ולהיבדק (שוב) בפני החיילים.

"תכתבו את מה שאני מספר לכן. תכתבו את זה" ביקש.

06.20 מחסום חקלאי עאנין

יום קר במיוחד , מעטים יצאו היום לעבודה עשרות בודדות . ההתנהלות – בקדמת המחסום. נער  צעיר מסורב מעבר והוא חוזר כלעומת שבא, אחרי רגע מגיע חזרה בידו מסמך כלשהו שאינו מספק את החיילים המשלחים אותו חזרה לאחור.

העובר אחריו אומר שהנער ,  בגיל שבין 12 ו- 16 החזר מכיון שלא הגיע אם אחד מהוריו . תעודת הלידה שבידו לא שכנעה את החיילים

בחינות אמצע השנה , ילדי הבדואים במורד הגבעה נרגשים. הבחינה היא באנגלית והן בוחנות אותנו אם אנחנו יודעות לקרוא אנגלית ואולי גם קצת ערבית

07.00 מחסום טורה ( שקד)

החיילים עולים זה עתה למחסום , תוך פחות מ- 10   דקות המחסום פותח שעריו וקולט את העוברים למרחב  ( מתחם) התפר.

 לכיוון הגדה עוברים בעיקר כלי רכב ותלמידים או סטודנטים .וגם  עובדים במשרדים כאלה ואחרים.  

הילדים מגיעים בריצה פותחים תיקים , חיילים בודקים והם ממשיכים .

אין שום תכונה מיוחדת.  שגרת כיבוש ! יודע הסוס ויודע גם רוכבו את המוטל עליו, אלה גם אלה משחקים את המשחק בסדר מופתי .

07.40- 08.20  מחסום ברטעה החדש

רחבת החניה במחסום למטה מלאה עד אפס מקום בכלי רכב. פועלים נכנסים לטרמינאל ללא עיכובים ועוברים מייד בשרוול

הכל מנתהל על מי מנוחות . אין חדש . מכשיר השיקוף אינו חושף  את  שעוברים האנשים בבואם ובצאתם, . אנו קולטים רמזים באמירות אגב המופנות כלפינו:"איזה שלום?  עם מי שלום?" הם עונים  כשאנו מפנים אליהם ברכה בעברם על פנינו , ועוד כאלה הערות

משאיות מזון עמוסות ממתינות לתורן להבדק , על הכביש. ,

 קשת חוצה את השמים ומתחרטת אחרי רגע, ובמקומה מכסים ענני גשם כבדים ואפורים. אנחנו ממהרות לאסוף איש עם שני ילדיו  הקטנים לכיוון בית חולים. עוד עיכוב קצר , עד שתתברר זהותו של האב , ולמה לא תאמו מראש את הביקור ושאלות נוספות מנוסחות באדיבות מרובה אינן מצליחות להסתיר את העובדה שהמו"מ מתנהל בין שליט ונשלט. בו בזמן חוצים את המחסום לכיוון ישראל  ולכיוון הגדה כלי רכב בבעלות ישראלית , הם עוברים בהינף יד  לשלום ונעלמים אי שם, בלי שום בעיות .....

קלנדיה:
בשטח ההפקר' שאין רשות הלוקחת עליו אחריות מוניציפאלית, במקום שהוא:  "No mans` land", שעל פי המפות שייך לעיריית ירושלים ועליה חלה חובת מתן שירותים שפינוי זבל היא רק אחת הדוגמאות להם, הובערו ערימות אשפה בסמוך לחומה התוחמת את המתחם, כי זו האופציה היחידה של תושבי מחנה הפליטים להיפטר מהמפגע התברואתי המצטבר לכדי הרים של זבל.

הטענה שעובדי העירייה מדירים רגלם מהמקום מהחשש שיותקפו, לא תופסת מים נוכח פשיטות הפקחים על הרוכלים קשי היום ומבצעי ציד האדם, ילדים כבוגרים, שהם מעשה יום ביומו באותו מקום עצמו.

על החומה, בשחור על כחול נכתבה דרישת שלום מברלין: "Freedom, Peace & justice for Palastine! Tabea from Berlin" ובין מאות הרכבים התקועים בפקק האין-סופי שאין לראות את זנבו, הילד מוחמד מוכר תורמוסים ארוזים בשקיות ניילון קשורות בגומייה.

מחסום ג'בע
לאחרונה (מספרים נהגי המוניות), תוגברו השוטרים המונעים נסיעה חופשית ורציפה של היוצאים מרמאללה/קלנדיה בדרכם לכביש 60 ובהמשך למחסום חיזמה בחיילים. צריך כנראה כוח משולב לעבודה הזאת שנועדה לשירותם ורווחתם של המתנחלים.

בצד המחסום עמדו ארבעה פלסטינים מעוכבים, מביטים בכלב וכלבנית פוסעים לעבר רכבם, שבו – במעטפת החיצונית ובחללו הפנימי אומן הכלב בהוראת אדוניתו. 
כשסיים הצמד מיחידת עוקץ את מלאכתו וכשהנהג הפלסטיני שרכבו "ארח" את הכלב (שלפי דת האילם מטמא כל חפץ שהבל פיו בא עמו במגע), כדרכם של פלסטינים שניסיון עשרות שנות כיבוש לימד אותם להודות בקול גדול בכל פעם שהם נחלצים ללא פגע מלועו של הארי, קרא בקול גדול לעבר החייל שהשיב לו את צרור רישיונותיו: "תודה רבה לך!"

6.45-9.00

מעבר מיתר 

מגרש החנייה בצד הישראלי עמוס במכוניות ובפועלים שטרם יצאו לדרך. הצד הפלסטיני ריק, כל המגיע נבדק במהירות ועובר.

כביש 60 – כל המעברים פתוחים והתנועה זורמת. נוכחות ערה של רכבים צה"ליים לאורך הכביש.

חברון

קר ובהיר בעיר, הילדים צועדים לבית הספר מכורבלים במעילים.

מתנדבי החו"ל נצבים במחסומים, סופרים את העוברים.

חיילי גולני נראים חסרי מעש, מפקחים כמעט מבלי להתערב על התנועה.

העיר שקטה ונקייה, מתח כלשהו מורגש באמצעות הג'יפים של הצבא שמסתובבים בין המחסומים.

כביש 317

צומת זיף – נכנסנו למכולת לקנות וגם לברר לגבי ידיעה על פלסטיני שפרץ את המחסום ונורה בשבת.

על פי גירסת החנווני היה זה פלסטיני שנהג ברכב ללא רשיון וניסה לברוח מהמשטרה. הרקע פלילי, לא לאומני.

עברנו בח'ירבת טוואני לבדוק את החפירות והמשכנו הביתה.

חיילת, אחת.

9:10 – 10:50

3 עמדות פתוחות. בעמדה מס' 2 חיילת בוטה, קולנית, מנצלת את העובדה שנשים פלסטיניות מבוגרות לא מבינות את כל מה שהיא אומרת/צועקת להן ומקניטה אותן.

בהתחלה חשבתי ששמעתי לא נכון או שהיא מדברת עם החייל/ת שעמה בעמדה. אח"כ שמעתי אותה פונה לפלסטינית אחרי בדיקת האישור ואומרת: "100 שקל".. "סתאאם" וזה חזר על עצמו מספר פעמים.

לפלסטינית שלא הבינה איך להצמיד את האישור לשמשה קראה "פוסטמה".

לאישה שרצתה לעבור עם בתה אך לא היה עבור הילדה אישור מתאים, אמרה: "הביתה, הילדה לא עוברת. הביתה, שתלך לחירבה שלה".

כשהתקרבתי התעלמה ממני לחלוטין. פניתי למת"ק והגשתי תלונה. רשמו חלק מהדברים  והבטיחו לי לטפל.

2 החיילים האחרים בעמדות 1 ו- 3 עשו את "מלאכתם" בשקט גמור. החיילת בעמדה 2 ניסתה כנראה להפיג את שעמומה ולא הבינה עד כמה היא מאבדת צלם אנוש.

 המתנדבות הבינלאומיות התקשרו מהצד הפלסטיני ומסרו שהיו כ- 600 פלסטינים שחיכו כשהן הגיעו ב- 10:00. הן גם ראו נוכחות מסיבית של משטרה ונאמר להם שהפטריארך אמור לעבור ולכן יש חסימות.

חברון

א-טואני

נהג מונית סיפר לנו על הקשחת נהלים במעבר ילדים, על כך שלעתים קרובות דורשים החיילים בעמדת הבידוק שילד המלווה בהוריו, כשמציגים בפניהם את תעודת הלידה ואת עובדת רישומו בתעודת הזיהוי של ההורים, יהיה מצויד גם בתסריח (אישור מעבר) משלו.

כשמכתתים ההורים רגליהם למת"ק הפלסטיני או למת"ק הישראלי, מחכים שעות בתור, נאמר להם שילד לא מקבל תסריח אלא עובר בתוקף רישומו בתעודת הזהות של ההורים. כששבים ההורים וילדם אל מול החיילים -  הם בשלהם. מסרבים לקבל את עדות ההורים או לבדוק את הנושא מול אנשי המת"ק. לא נותר להורים אלא לנסות מזלם במחסומים אחרים בהם אין, או טרם קיימת החמרה זו. המספר היה עד למקרה שלאחר עימות עם החיילים, אדם שהיה מלווה בבנו הקטן נתקף זעם, קרע לגזרים את אישור המעבר שלו, השליך את הקרעים לארץ, אחז ביד ילדו ועזב בכעס את המקום.

"ספר להן, ספר להן עלי..." אמר לבן שיחנו אדם שעצר מלכת וסיפר שלפני כמה ימים נלקח מביתו למוסקובייה (מגרש הרוסים) באשמת היותו שב"ח בביתו. האיש בן ה-45, תושב השטחים, נשוי לאישה ירושלמית, הוחזק במעצר שלושה ימים.
"היכו אותך?"
"נו, זה ברור..." השיב. לאחר שלושת ימי המעצר הובא בפני שופט שנזף בשב"ס: "מה אתם מביאים לי איש כזה מבוגר?".
האיש שוחרר והועבר לשטחי הרשות  דרך מחסום בית סירא (ליד מודיעין) והוא בכלל יש לו חדר שכור באר-רם.

סיפר לנו גם א"ש את סיפורו, שהוא בזעיר אנפין סיפורם של רבים מבני עמו: שרוב הפלסטינים מוצאים עצמם לכודים בין המגבלות להצרת חירותם וזכויותיהם שמטילה עליהם המערכת הישראלית לבין השחיתות השלטונית הפלסטינית. אמר שהם שם, הגדולים שבמוקטעה, לוקחים הכול לעצמם ולא משאירים אמצעי מחייה למרבית בני עמם.

א-ש, שעד תחילת האינתיפאדה פרנס בכבוד את משפחתו בת עשר הנפשות, שעבד עשר שנים כמנופאי בגבעת אולגה וכנהג משאית, שהוביל סחורות בכל רחבי מדינת ישראל, שלפעמים, כשהעביר סחורות לרמת הגולן הגיע שכרו היומי עד למעלה מאלף שקלים, נמצא היום, הוא ובני ביתו על סף רעב. שהוא כלוא בתוך פלסטין, שהפוליטיקה הפכה אותו מאדם פרודוקטיבי לאביון המכתת רגליו, המתפרנס מהיד אל הפה מרוכלות מזדמנת.

"היום מה?" סיכם, "כל שנה יותר גרוע. שמונה ילדים יש לי, רוצים לאכול. מה אני יכול לעשות? שאגנוב? -  קברו אותנו ואנחנו בחיים".

בעמדת הבידוק הפנימית, החיילת שלצד החייל האחראי על בדיקת התעודות, זו שתפקידה ללחוץ על הכפתור המפעיל את מסוע התיקים, הייתה עסוקה במשך דקות ארוכות בסירוק שערה.
העומדים מול השניים המתינו כלואים במתחם הפנימי, והמתינו, והמשיכו להמתין. "שנייה," קרא/פקד החייל שסקר בהתפעלות את פעילות חברתו. גם העומדים מבחוץ, בתור שהלך והתארך חיכו בסבלנות עד שהשתחררו ידיה של החיילת  ואצבעה שבה ללחוץ על הכפתור המפעיל את המנגנון.  

8:45– 13:30

מטרת המשמרת: פעילות מס' 7 בשנה זו בגן חאשם אל דאראג', בעזרת עיד והודא. 

חאשם-אל-דארג':

היום יום המרפאה שאונר"א מפעילה בכפר (מאחר ותושביו פליטים מאזור ערד). לא ידוע לנו באיזו תכיפות. לכן רכב אונר"א חונה לפני אחד המבנים. מדי פעם, במשך שהותנו בגן, ילד יוצא לטיפול במרפאה.

נוכחים בגן כ-20 ילדים, וישנה גם אישה נוספת שלעיתים עוזרת להודא. כשאנחנו באים, הם עסוקים בדקלום (או שירה) כלשהו. הודא והילדים ממש שמחים לקראתנו. חלקם קמים ולוחצים בשמחה את ידינו. אנחנו כבר חברים, והילדים מרגישים משוחררים יותר בנוכחותנו.

נושא הפעילות: הבית שלי: הקראה, שיחה ובניה.

תוכנית הפעילות: הקראה של הספר "הבית של יעל", שיחה בנושא ה"בית", ובניית בית מחצי קופסת חלב המודבקת על בסיס קרטון.

מאחר ולא השגנו את הספר בערבית, השתמשנו במקור העברי. סיפרנו בעברית ועיד תרגם לערבית, תוך הצגת התמונות. בגירסא שלנו יעל הפכה לאימן. כמובן שהחלפת ההקראה בסיפור בלשון המדוברת אינה רצויה, מאחר והיופי, הקצב, העושר והערך הספרותי הולכים לאיבוד. בכל אופן, כפי שרואים בתמונות, הסיפור עורר הרבה ענין והתלהבות. השיחה בנושא הבית שלי הייתה מצומצמת יותר – חבל. 

הפעילות היצירתית הפעם היא מורכבת יותר מהרגיל. לשמחתנו, הודא כבר הפרידה מראש בין הילדים הקטנים לגדולים. לקטנים חילקנו דפי צביעה שהבאנו איתנו. בהמשך נוכחנו לדעת שצריך גם השגחה על הקטנים, כי היה קשה להשתלט עליהם.

כרגיל, אנחנו מקפידים על חלוקת הפעילות לשלבים מוגדרים. יכולת להתמודד עם מבנה מורכב וקשב הם חלק מהמיומנויות שאנו אולי עוזרים לפתח.

1.      חילקנו לכל ילד קרטון בצוע, חצי קרטון חלב, ודפים לקריעה. שמנו דבק לבן בצלחות על השולחנות. יש כמובן בעיה לוגיסטית של שולחנות קטנטנים המאכלסים יותר מדי ילדים. את קרטון החלב מדביקים באמצעות רצועות נייר מרוחים בדבק.משום מה יש גם לילדים וגם להודא רתיעה מקריעה ידנית של רצועות הנייר, והתלכלכות בדבק. בשל כך, וגם בשל חוסר מיומנות, חלק מהילדים הציפו את רצועות הנייר בדבק שמרחו באמצעות "מקלות רופא" שחילקנו (לפחות כבר לא בוכים כאשר אנחנו מוציאים את מקלות הרופא).

2.      השלב הבא: הדבקת חלונות ודלתות שהודא גזרה מראש מבריסטולים צבעוניים שהבאנו בפעם הקודמת. התכנון המקורי היה שכל ילד ייגש למוחמד ויבחר את החלקים שהוא מחליט להדביק – על מנת להתמודד עם הדבקה וציור אוטומטי שראינו בפעמים קודמות. אולם בגלל הצפיפות, זה לא ניתן היה לביצוע. במקום זה, עברנו עם החלקים וכל ילד בחר (בערך...).  

3.      השלב הבא: בחירת דמויות לגזירה, צביעה, והדבקה בדלתות והחלונות. שוב עברנו בין הילדים. הסתבר שמדובר בריבוי מוגזם של תפקידים. רוב הילדים רק הדביקו (עם עודף דבק בולט).

4.      השלב הבא: ציור סביבת הבית על קרטון הביצוע, הדבקת חול על קרטון הביצוע (הבאנו מבחוץ), והדבקת קישוטים מגניבים ששמרנו לסוף (מדבקות זוהרות, פונפונים).

לסיום, הודא עברה בין הילדים והדביקה לכל ילד מדבקת חיזוק שהבאנו ("כל הכבוד" וכדומה בערבית), לאחר מספר מילות הערכה לעבודתו. הילדים הרימו את עבודותיהם והראו לכולם (ראו בתמונות).

הילדים לקחו את עבודותיהם לביתם. הרושם שלנו: מאד נהנו, והיו גאים בתוצאות.                                                        

המבנה החדש שנבנה על ידי אונר"א מתקדם.יש כבר טיח (ראו תמונות).

תמונות מהסדנה (מוחמד)  --האלבום של 30 בדצמבר:

https://picasaweb.google.com/115469912026094971633?authkey=Gv1sRgCPzNi8HWpLaXzgE

ישיבת"צוות":

לפי השגרה שכבר פיתחנו, אחרי שהילדים התפזרו ישבנו בנחת,שתינו קפה באדיבות מוחמד, אכלנו עוגיות, ודנו בלקחים מהפעילות. כרגיל, אנחנו די משולהבים בתום כל סדנה. הרושם הוא שהפעילות הייתה קצת מורכבת יותר מהרגיל, אבל עדין התאימה לרוב הילדים. טוב לאתגר מדי פעם. העיקר – הילדים נהנו.

הסדנה הבאה: ביום חמישי, 12/1/2012. נושא הסדנה הבאה: ירקות ופירות. יכלול הקראת ספר על מלך הפירות, שיחה ואכילה של פירות וירקות, והדבקה תוך מיון של תמונות של ירקות ופירות על תמונה נתונה, וכן צביעה. 

סיכום עבור עצמנו: סיפוק מהפעילות הנמשכת באופן עקבי. תחושה שההתמדה יוצרת יחסי אמון וחברות.