ילדים

6.30-10.00

הרבה אירועים מתרחשים  לאחרונה בכפר א-טוואני. החלטנו להקדיש את המשמרת היום לביקור אצלם. למרות היכרות רבת השנים עם האנשים, למרות שנאבקנו עימם [כמו עוד ארגוני שלום וזכויות אדם] על זכותם לשבת שם ולחיות שם בבטחה, אנחנו מזדעזעות כל פעם מחדש מהרִשעות ומהאטימות שבהתנהלות המדינה ומוסדותיה איתם.

כל חטאם הוא שהם גרים למרגלות ההתנחלות מעון וחוות מעון הידועה לשמצה, ושבתחום מגוריהם ישנם ממצאים ארכיאולוגים מהתקופה הרומית והביזנטית  [איזה יישוב בישראל לא יושב על עתיקות?]

ומה קרה בחודשים האחרונים?

קצת היסטוריה 
אחרי הרבה מאבקים והתערבות של גורמים רבים, הסכימו סוף סוף לחבר אותם לצנרת מים [הם נשענים בעיקר על בורות אגירה]. וראו זה פלא, כמו שהתחילו לחפור כדי להניח את הצנרת, מישהו נזכר שהמקום בכלל אתר היסטורי ראוי למחקר. מה יותר חשוב? מים לאנשים [לא יהודים] או  שרידי בית כנסת מלפני אלפי שנים? ניחשתם. אז הפסיקו את הנחת התשתית למים ובאמצע החצר  של מישהו  תקעו שלט של רשות העתיקות וחפרו. עכשיו לנו יש אתר חשוב. אסור לגעת רק לעלות לרגל.

ביום שישי האחרון ה-3.2.2012 הגיעה קבוצת מטיילים מטעם  טיולים בשבילי התנ"ך מסוסיא. קודם ביקרו ביאטא, שם יש ברכות מימי נבל הכרמלי  ואחר כך באו לראות שרידים של בית הכנסת העתיק  בא-טוואני. "מישהו יידע אתכם, ניסה לתאם איתכם?" שאלנו את האנשים, שחצרם הפכה לקדושה. "לא," הם עונים בפליאה על עצם השאלה.

האוטובוסים חנו בכניסה לכפר והמטיילים נכנסו ברגל, מלווים במשטרה וצבא. התפללו ותקעו בשופרות. הצטרפו אליהם יהושפט טור ואחיו מחוות מעון ואנשי התנחלות מעון, שלא מחמיצים שום הזדמנות להיכנס ולהציק לאנשי א-טאווני. אחרי כשעה וחצי של מהומה הלכו.
"מה עם צינור המים? מתי יחברו אתכם למים?" שאלנו. "מי יודע," הם עונים.

 מה בסך הכל קרה? הכל חוקי...

באותו ליל שבת שוב נכרתו בדרך מסתורית כ- 25 עצי זית ליד ביתם ועוד 15 בחלקה מרוחקת יותר. אנשי טוואני התלוננו במשטרה.  אמש, בחצות, שמעו רעשים, יצאו לראות מי בא. "משטרה, צבא," ענו להם, "כנסו הביתה."

נכון הם באו. לשמור? לעצור מתנחלים?   "לכו לכו הביתה" צעקו אנשי החוק למתנחלים, זה מה ששמעו אוזני התושבים. עד שלוש לפנות בוקר הסתובבו שם כוחות הביטחון, מגרשים את הפורעים.  לא נעצר איש.

ככה יום ועוד יום לילה ועוד לילה.

שוב שאלת תם: האם ככה היו נוהגים עם פלסטינים שהיו מעזים לחבל ברכוש יהודי?

עוד קצת היסטוריה
משנת 1981 כשהוקמו מעון ואח"כ החווה הצמודה אליה נהנים אנשי א-טאווני מנחת זרועם  של היהודים היקרים האלה. החל בזיהום בורות המים ע"י השלכת פגרי תרנגולות פנימה, המשך בעקירת עצי זית וכלה בהצקות ובהפחדת הילדים הבאים מהיישובים הסמוכים  לביה"ס הנמצא במקום.

משנת 2004 בזכות פעילותה הנמרצת של  חגית בק, עם אנשי היישוב ועם הוועדה לזכויות הילד בכנסת בראשות מיכאל מלכיאור ובעזרתם האדיבה של רן כהן ואבו וילן ממר"צ דאז, נמצא הפתרון הגאוני, שצה"ל הסכים לו ונאלץ לקיימו עד היום, והוא - גי'פ צה"לי עם חיילים ילווה כל בוקר את הילדים הבאים מאום טובא ונאלצים לעבור ליד מעון, בדרכם לביה"ס.

ברכנו על המוגמר. זה טוב מלא כלום. אבל תחשבו על זה: חכמי חלם שלנו לא חושבים [לא מעזים]  למנוע מבריוני חוות מעון להשתלח בילדים. יותר פשוט, יותר הוגן ויותר זול להצמיד משמר צבאי לקבוצת ילדי ביה"ס בוקר בוקר.

מישהו מאיתנו מנסה להציב את המשוואה הזאת במקומותינו?

מאז זה המצב.

אז מה בינתיים? אנשי טוואני מספרים שבזמן האחרון הצבא לא מגיע כלל או מגיע באיחור, והילדים, שסוכם ללוותם ב7.30 בבוקר כדי שיגיעו בזמן לביה"ס, מאחרים או חוזרים הביתה מהפחד ללכת ללא ליווי.

טלפון לאל"מ גיא חזות, מפקד חטמ"ר יהודה, לשמוע את גרסת צה"ל. "העניין בטיפול, " הוא מבטיח לי. "דיברתי עם חיילי והם כועסים כי הם מבזבזים זמן יקר. הם אלה שמחכים והילדים הם אלה שמאחרים או לא מגיעים בכלל. למה איש לא מתלונן על כך?" ועוד הוא אמר כי הפעילות הזו היא על חשבון זמן לפעילות מבצעית, וכי גם אוטובוסים של ילדי המועצה האזורית דרום הר חברון מאחרים לפעמים בשל אילוצי ביטחון. "זה קורה," אומר אל"מ חזות. 
"השעה 7.45," אני אומרת לו ,"אין ג'יפ ואין ילדים. גם היום יאחרו לביה"ס." 
העניין בטיפול, הוא חוזר ואומר.

כמעט 8.00, מרחוק נשמעת צהלת ילדים. הג'יפ הצבאי המיוחל נראה באופק. גם היום הם יאחרו לביה"ס. מגיעים גם בחורים מארגון שלום המלווים את הילדים ומשקיפים בנעשה. גם הם מספרים על התנהלות הצבא. גם מהם ביקשנו דיווח יום יומי וצילומים אם אפשר. נקווה שמול  עובדות בזמן אמיתי יתנהל צה"ל כמסוכם.    

------------------------------
והנה הגיע הדוח של המלווים הזרים:

להלן עדכון לדוח סיור בית הספר מאתמול בבוקר, 5.2.12.  הליווי איחר להגיע ב-50 דקות.  הילדים המתינו לבדם במקום מסוכן, היכן שהותקפו בעבר על ידי המתנחלים.  שני מתנחלים עמדו במקום שג’יפ הצבא היה אמור להיות, צועקים ושורקים, מפחידים את הילדים.  אחרי האירוע הזה הילדים חזרו לטובא כי המתנחלים לא עזבו את הלולים.  הליווי לא הגיע לקצה הלולים לקחת את הילדים, ולא עבר את כל המסלול עד הסוף; הוא עזב בקרבת החממות של מעון.  האחראי על הביטחון במעון גם עקב אחרי הילדים מרחוק.

Operation dove team
Operation Dove - Nonviolent Peace Corps
Palestine/Israel
Ass. Comunità Papa Giovanni XXIII
 www.operationdove.org

08:30 מחסום שקד-טורה

גשם, רוח, עברו רק שישה אנשים ושתי מכוניות.

09:40 מחסום ריחן-ברטעה

להפתעתנו לא פתחו לנו את מחסום הרכב בדרך למגרש החנייה הפלסטיני אלא חיכו לאחראי. האחראי סיפר לנו שהאמון בין עובדי המחסום לנשות מחסום ווטש הופר בשבת (?). לדבריו מישהי העבירה בשבת ילדה חולה ואמה' וכשהתעורר איזשהו דו שיח עם הבודק היא הקליטה אותו. אנשי המחסום נפגעו עמוקות (!). לבסוף פתחו לנו.

במשך השעה שהיינו במגרש החנייה הפלסטיני המתינו תשע משאיות, בגשם שוטף, לבידוק. ארבע מכוניות המתינו בטרום בידוק.

פועלים חקלאים שעברו השכם בבוקר חזרו, כי לא יכלו לעבוד בגשם. גם הפועלים מחברון, שמתקינים את הביוב בברטעה המזרחית, חזרו בגלל הגשם.

תושב הכפר אמריחה סיפר לנו שאחד מילדי הכפר, הלומדים ביעבד, כנראה זרק אבן. מאז, כחודש ימים, סגור השער לדרך המוליכה מאמריחה ליעבד. ילדי בית הספר, כולל ילדי גן, כ-150 ילדים, צריכים ללכת כארבעה קילומטר ברגל, בגשם ובבוץ. היום לא הלכו לבית הספר.

10:45 גשם ירד ללא הפסקה. עזבנו את המחסום.

09:50-12:00 

ארבע משאיות המתינו לבידוק לפני מעברן למרחב התפר. ב 10:30 נכנסו לבידוק.

בחנייה הפלסטינית המתינו נהגים רבים לקליינטים.

עובדי וסוחרי ברטעה הגיעו, כרגיל, מצויידים באישורים הנדרשים, נכנסו לטרמינל ועברו, חוץ מאחד. האיש, שמוצאו מברטעה המזרחית שבמרחב התפר אך הוא תושב זבדה שבגדה, בא עם בנו בן השש. לאיש אישור עבודה במרחב התפר ובנו רשום בתעודת הזהות שלו. הוא רצה ללבקר עם הבן את אמו, הסבתא, שמתגוררת בברטעה המזרחית. לא הרשו לו לעבור עם הילד. לא השגנו את שרון, מנהל המחסום, וטלפנו למת''ק סאלם. במת''ק נתנו לנו טלפון לפניות הציבור בבית אל: 
02-9977001 , שם ענו לנו שלאיש יש היתר עבודה, שאינו כולל את הילד, ולצורך ביקור עליו להוציא היתר מיוחד. דיברו על אפשרות של חטיפת ילדים וכיוצ''ב. האיש ובנו חזרו לביתם בזבדה.

15:10 מחסום שקד/טורה
באים לקראתנו שני חיילים להודיע לנו שלא נתקדם לעבר המחסום. 
התנועה דלה. בודדים עוברים מהגדה למרחב התפר. אחד עם שקי פיתות, סטודנט עם ספר, 3 בחורים נושאים כסאות חדשים.

רכב צבאי כבד עם כף הרמה עובר את המחסום וחוזר עם כף מלאה באדמה שחורה טובה. מאוחר יותר כשעזבנו נסענו לחפש אותו והתברר שבמחנה מכינים שטח לגינון.

טרקטור עמוס בפסי פלסטיק עובר לגדה כמעט בלי בדיקה. הנהג עבר בבנין הבידוק.          

15:40 עזבנו.

15:50 מחסום ריחן/ ברטעה
בכניסה דלי חדש על פי הבאר. מאד דקורטיבי. 12 משאיות מחכות לבדיקה.

המשכנו לכוון המחסום בצומת דותן. המפחמות באזור מושבתות, לא מייצרים פחמים. אין עשן ואין ריח (כזכור יצאה הוראה לסגירת המפחמות). על הכביש שלושה כלי רכב צבאיים ומספר חיילים. אנחנו מדברות עם אחד החיילים שמנדב כי "הפסקת העבודה במפחמות נעשתה בגלל החומר המסרטן וגם בגלל שהעצים גנובים". אנחנו מעירות שמשפחות רבות התפרנסו במשך מאות שנים מהעבודה הזו ועכשיו אין להן פרנסה ושואלות את החייל איך הוא מרגיש בקשר לכך והתשובה שלו: "טוב מאוד".

16:05 מחסום דותן מאויש. הבדיקה של כלי הרכב העוברים - שטחית ביותר. רק כמה מילים עם הנהגים והצצה למכוניות.

בדרך חזרה, ביציאה ממחסום ריחן/ברטעה, אנחנו מעוכבות די הרבה זמן. הפקידה מתייעצת בטלפון. בסוף היא בודקת את תא המטען ונותנת לנו לעבור.

16:20 שומר חמוש יצא ממתקן הבידוק של הרכבים, ניגש לאמצע הכביש והסתכל בפועלים החוזרים. 4 מכוניות יצאו מן הבידוק ( שתיים נהוגות בידי נשים).

בשרוול אל הטרמינל - תנועה ערה מאד. פועלים יורדים מהסעות של קבלנים ישראלים ופלסטינים. בטרמינל שני אשנבים פעילים והמעבר מהיר. אשה דוברת עברית, בידה דרכון ישראלי, עוברת מהגדה לביתה בברטעה המערבית (הישראלית) עם שלושת ילדיה. מחכה לבעלה שעדיין עובר בידוק. כולם מדברים עברית. היא קצת נרגשת ומספרת שזו הפעם הראשונה שהיא עוברת במחסום. על הספסל יושב שבחני"ק אחד.

17:00 עזבנו.

אחרונות בתור חיכינו שתפתח קרוסלת המתכת ונעבור לאזור הבידוק הפנימי. לא אנחנו וגם העומדים לפנינו לא הבחינו שעמדת החיילים ננטשה והמנגנון המסובב את הקרוסלה מנותק. רק ילד אחד שעבר לפני אמו את השער, עמד מהעבר האחר, לבדו, לא קדימה ולא לאחור. ילד כלוא.

ברגעים הראשונים חייך הילד במבוכה, ואז התחלף החיוך במבט דאוג. הוא קרב את גופו אל אמו שעמדה בעבר האחר של מוטות המתכת, תפס את כף ידה ואחז בה חזק כבעוגן הצלה.

הפלסטינים, המורגלים בשרירות שעל פיה מתנהל המקום, עברו בהשלמה למסלול הבידוק המקביל.

נשארנו עם האם, בטוחות שתוך דקה או שתיים תיפתר הבעיה. הרי כל הקורה במחסום מצולם ומועבר בזמן אמת דרך מסכי הפלזמות לאחראיים על תפעול המקום.
טעינו.
הדמעות שהחלו זורמות במורד לחייו של הילד הניעו אותנו למהר ולטלפן. חשבנו שמייד לאחר שניידע את המוקדים ישוחרר הילד.
שוב טעינו.
התשובה האחידה שהתקבלה:"אני מברר/ת".

שבנו וטלפנו ושוב:"אני מברר/ת".

אחרי עשרים דקות, לאחר שהבטחנו לאם ולבנה ש:"מייד..." – "הם רק יסתכלו במצלמות ומישהו יגיע ללחוץ על הכפתור..." נו, עכשיו הסברתי להם, הם מבררים ויהיה בסדר...", כשהבנו שאין לדעת כמה זמן עוד יישאר הילד כלוא ומנותק מאמו, עברה רוני למסלול המקביל כדי לבקש את עזרת החיילת שם. אני נשארתי עם האם והמשכתי לדבר עם המוקדנים שלא הבינו ושוב לא הבינו והעבירו אותי לקצין אחראי שגם הוא לא הבין וניהל אתי שיח של חרשים:

הקצין: "איך קוראים לאמא שלו?"
אני: "לא יודעת".
הקצין: "אז איך אני אזהה אותו?"
אני: "יש לו שתי רגליים... למה אתה צריך לזהות אותו? – תשחררו אותו ודי!"
הקצין:"רגע, לא הבנתי, תסבירי לי, הוא בשטח האדום?  לאן הוא רוצה לעבור?"

רק לאחר כשלושים דקות נשלח חייל מהמשרדים הפנימיים כדי ללחוץ על הכפתור המשחרר. אך לפני שלחץ התעקש להסביר שבעצם: "הילד אשם במצבו. הוא לא היה צריך לעבור לבד לצד השני".

לא רק שהקורבן אשם, אלא אפשר להאריך את סבלו כדי להמשיך ולספר את הנרטיב של הכובש. 

לפלסטינים אין מאמינים. לכן תמיד הם מצוידים בצרור ניירות ומסמכים המעידים על מוגבלותם, מצבם ועל עצם קיומם.

כזה הוא הקשיש בן ה-71 תושב ירושלים, אדם מוגבל וחולה שקשה עליו ההליכה וקשה עליו עוד יותר העמידה בתורים הדחוסים של מחסום קלנדיה.

האיש הציג בפנינו את תעודת הנכה שברשותו להוכחת מצבו הבריאותי וסיפר על ההתעמרות כלפיו במעבר המיועד לבעלי תעודות ירושלמיות, שם למרות שעל פי הנהלים יש לאפשר לזקנים מוגבלים ונשים בהריון להישאר ישובים באוטובוס, כופים עליו לרדת, ללכת למחסום הרגלי, לעמוד בתורים, לחצות את קרוסלות ולהיבדק (שוב) בפני החיילים.

"תכתבו את מה שאני מספר לכן. תכתבו את זה" ביקש.

06.20 מחסום חקלאי עאנין

יום קר במיוחד , מעטים יצאו היום לעבודה עשרות בודדות . ההתנהלות – בקדמת המחסום. נער  צעיר מסורב מעבר והוא חוזר כלעומת שבא, אחרי רגע מגיע חזרה בידו מסמך כלשהו שאינו מספק את החיילים המשלחים אותו חזרה לאחור.

העובר אחריו אומר שהנער ,  בגיל שבין 12 ו- 16 החזר מכיון שלא הגיע אם אחד מהוריו . תעודת הלידה שבידו לא שכנעה את החיילים

בחינות אמצע השנה , ילדי הבדואים במורד הגבעה נרגשים. הבחינה היא באנגלית והן בוחנות אותנו אם אנחנו יודעות לקרוא אנגלית ואולי גם קצת ערבית

07.00 מחסום טורה ( שקד)

החיילים עולים זה עתה למחסום , תוך פחות מ- 10   דקות המחסום פותח שעריו וקולט את העוברים למרחב  ( מתחם) התפר.

 לכיוון הגדה עוברים בעיקר כלי רכב ותלמידים או סטודנטים .וגם  עובדים במשרדים כאלה ואחרים.  

הילדים מגיעים בריצה פותחים תיקים , חיילים בודקים והם ממשיכים .

אין שום תכונה מיוחדת.  שגרת כיבוש ! יודע הסוס ויודע גם רוכבו את המוטל עליו, אלה גם אלה משחקים את המשחק בסדר מופתי .

07.40- 08.20  מחסום ברטעה החדש

רחבת החניה במחסום למטה מלאה עד אפס מקום בכלי רכב. פועלים נכנסים לטרמינאל ללא עיכובים ועוברים מייד בשרוול

הכל מנתהל על מי מנוחות . אין חדש . מכשיר השיקוף אינו חושף  את  שעוברים האנשים בבואם ובצאתם, . אנו קולטים רמזים באמירות אגב המופנות כלפינו:"איזה שלום?  עם מי שלום?" הם עונים  כשאנו מפנים אליהם ברכה בעברם על פנינו , ועוד כאלה הערות

משאיות מזון עמוסות ממתינות לתורן להבדק , על הכביש. ,

 קשת חוצה את השמים ומתחרטת אחרי רגע, ובמקומה מכסים ענני גשם כבדים ואפורים. אנחנו ממהרות לאסוף איש עם שני ילדיו  הקטנים לכיוון בית חולים. עוד עיכוב קצר , עד שתתברר זהותו של האב , ולמה לא תאמו מראש את הביקור ושאלות נוספות מנוסחות באדיבות מרובה אינן מצליחות להסתיר את העובדה שהמו"מ מתנהל בין שליט ונשלט. בו בזמן חוצים את המחסום לכיוון ישראל  ולכיוון הגדה כלי רכב בבעלות ישראלית , הם עוברים בהינף יד  לשלום ונעלמים אי שם, בלי שום בעיות .....

קלנדיה:
בשטח ההפקר' שאין רשות הלוקחת עליו אחריות מוניציפאלית, במקום שהוא:  "No mans` land", שעל פי המפות שייך לעיריית ירושלים ועליה חלה חובת מתן שירותים שפינוי זבל היא רק אחת הדוגמאות להם, הובערו ערימות אשפה בסמוך לחומה התוחמת את המתחם, כי זו האופציה היחידה של תושבי מחנה הפליטים להיפטר מהמפגע התברואתי המצטבר לכדי הרים של זבל.

הטענה שעובדי העירייה מדירים רגלם מהמקום מהחשש שיותקפו, לא תופסת מים נוכח פשיטות הפקחים על הרוכלים קשי היום ומבצעי ציד האדם, ילדים כבוגרים, שהם מעשה יום ביומו באותו מקום עצמו.

על החומה, בשחור על כחול נכתבה דרישת שלום מברלין: "Freedom, Peace & justice for Palastine! Tabea from Berlin" ובין מאות הרכבים התקועים בפקק האין-סופי שאין לראות את זנבו, הילד מוחמד מוכר תורמוסים ארוזים בשקיות ניילון קשורות בגומייה.

מחסום ג'בע
לאחרונה (מספרים נהגי המוניות), תוגברו השוטרים המונעים נסיעה חופשית ורציפה של היוצאים מרמאללה/קלנדיה בדרכם לכביש 60 ובהמשך למחסום חיזמה בחיילים. צריך כנראה כוח משולב לעבודה הזאת שנועדה לשירותם ורווחתם של המתנחלים.

בצד המחסום עמדו ארבעה פלסטינים מעוכבים, מביטים בכלב וכלבנית פוסעים לעבר רכבם, שבו – במעטפת החיצונית ובחללו הפנימי אומן הכלב בהוראת אדוניתו. 
כשסיים הצמד מיחידת עוקץ את מלאכתו וכשהנהג הפלסטיני שרכבו "ארח" את הכלב (שלפי דת האילם מטמא כל חפץ שהבל פיו בא עמו במגע), כדרכם של פלסטינים שניסיון עשרות שנות כיבוש לימד אותם להודות בקול גדול בכל פעם שהם נחלצים ללא פגע מלועו של הארי, קרא בקול גדול לעבר החייל שהשיב לו את צרור רישיונותיו: "תודה רבה לך!"

6.45-9.00

מעבר מיתר 

מגרש החנייה בצד הישראלי עמוס במכוניות ובפועלים שטרם יצאו לדרך. הצד הפלסטיני ריק, כל המגיע נבדק במהירות ועובר.

כביש 60 – כל המעברים פתוחים והתנועה זורמת. נוכחות ערה של רכבים צה"ליים לאורך הכביש.

חברון

קר ובהיר בעיר, הילדים צועדים לבית הספר מכורבלים במעילים.

מתנדבי החו"ל נצבים במחסומים, סופרים את העוברים.

חיילי גולני נראים חסרי מעש, מפקחים כמעט מבלי להתערב על התנועה.

העיר שקטה ונקייה, מתח כלשהו מורגש באמצעות הג'יפים של הצבא שמסתובבים בין המחסומים.

כביש 317

צומת זיף – נכנסנו למכולת לקנות וגם לברר לגבי ידיעה על פלסטיני שפרץ את המחסום ונורה בשבת.

על פי גירסת החנווני היה זה פלסטיני שנהג ברכב ללא רשיון וניסה לברוח מהמשטרה. הרקע פלילי, לא לאומני.

עברנו בח'ירבת טוואני לבדוק את החפירות והמשכנו הביתה.

חיילת, אחת.

9:10 – 10:50

3 עמדות פתוחות. בעמדה מס' 2 חיילת בוטה, קולנית, מנצלת את העובדה שנשים פלסטיניות מבוגרות לא מבינות את כל מה שהיא אומרת/צועקת להן ומקניטה אותן.

בהתחלה חשבתי ששמעתי לא נכון או שהיא מדברת עם החייל/ת שעמה בעמדה. אח"כ שמעתי אותה פונה לפלסטינית אחרי בדיקת האישור ואומרת: "100 שקל".. "סתאאם" וזה חזר על עצמו מספר פעמים.

לפלסטינית שלא הבינה איך להצמיד את האישור לשמשה קראה "פוסטמה".

לאישה שרצתה לעבור עם בתה אך לא היה עבור הילדה אישור מתאים, אמרה: "הביתה, הילדה לא עוברת. הביתה, שתלך לחירבה שלה".

כשהתקרבתי התעלמה ממני לחלוטין. פניתי למת"ק והגשתי תלונה. רשמו חלק מהדברים  והבטיחו לי לטפל.

2 החיילים האחרים בעמדות 1 ו- 3 עשו את "מלאכתם" בשקט גמור. החיילת בעמדה 2 ניסתה כנראה להפיג את שעמומה ולא הבינה עד כמה היא מאבדת צלם אנוש.

 המתנדבות הבינלאומיות התקשרו מהצד הפלסטיני ומסרו שהיו כ- 600 פלסטינים שחיכו כשהן הגיעו ב- 10:00. הן גם ראו נוכחות מסיבית של משטרה ונאמר להם שהפטריארך אמור לעבור ולכן יש חסימות.

חברון

א-טואני