נשים

14:55 מחסום עאנין
ארבעה טרקטורים ואנשים מעטים ממתינים במזג אוויר סגרירי וקר. בדיוק ב 15:00 החיילים פותחים את שערי המחסום והמעבר מהיר. הטרקטוריסט, שבזכותו נודע לנו על האפשרות שניתנה ל 26 חקלאים מעאנין לעבור במחסום שקד-טורה בימים שמחסום עאנין סגור (ראו דו''ח מ 29/12/2011), סיפר לנו שקיבל אישור חקלאי חדש ואף ניצל את הזכות לעבור במחסום טורה. סיפר לנו שאפילו הורשה לעבור שם במכוניתו, מה שמקצר, כמובן, את זמן הנסיעה מעאנין למחסום משעה וחצי (בטרקטור) לעשרים וחמש דקות (במכונית). אינו יודע אם חקלאים נוספים מעאנין עברו בטורה.

15:25 מחסום שקד-טורה
תנועה מעטה, ברכב וברגל, בשעה זו.

תושב טורה, שביתו נמצא ממש סמוך למחסום, עובד שם כפועל ניקיון, מטעם חברה פלסטינית. הוא מנקה 6 מחסומים, מג'וברה שליד טולכרם ועד שקד-טורה ומשתכר רק 2000 ש''ח לחודש ו 700 ש''ח הוצאות רכב. לאיש אדמה במרחב התפר אך בד''כ הוא מקבל אישור חקלאי רק בעונת המסיק. לאחיו חנות בברטעה אך הוא אינו מקבל אישור תעסוקה ושהייה שם. מותר לו להיכנס למרחב התפר רק עד הבטונדות שלפני המחסום. לדבריו אינו מקבל אישורים כתוצאה מהתנגדותו להריסת מרפסת ולעקירת ברושים שבחזית ביתו עקב בניית גדר ההפרדה. הוא הצליח במאבקו והגדר נבנתה בלי לפגוע בביתו ובברושיו, ''רק'' בחופש התנועה שלו ובפרנסתו.

16:00 מחסום ריחן-ברטעה, צד מרחב התפר
טנדר אחד ומכוניות פרטיות אחדות ממתינים למעבר למרחב התפר.

פועלים יורדים בשרוול הרשת ועוברים מייד בטרמינל. סטודנטיות גאות ויפות חוזרות מלימודיהן בגדה. שני בחורים נושאים קופסת קרטון גדולה ובה טלוויזיה דקה ''42. לכבוד הטלוויזיה פותחים את השער ונותנים להם לעבור לא דרך הקרוסלה. אבל, לכבוד אישה זקנה הנושאת שני שקים גדולי ממדים לא פותחים את השער הזה והממתינים בתור מסייעים לה להעביר את שקיה דרך הקרוסלה. משפחות אחדות עם ילדים קטנים עוברות בשני הכיוונים, אולי לרגל חופשת בתי הספר. שלושה ילדים בדרכם לגדה נלכדו בקרוסלה. אמם נשארה מאחור. לבקשתנו שחררה הבודקת את הקרוסלה והכניסה גם את האם.

כאשר בטרמינל פועלים שני אשנבים כמעט שלא נוצר תור. כאשר בשעת העומס, 16:30 בערך, נסגר לזמן קצר אחד האשנבים, נוצר תור של כ 30-40 איש. טלפון שלנו לאחראי מסייע, כנראה, האשנב השני חוזר לפעולה והתור נעלם במהירות.

17:00 אנחנו עוזבות את המחסום בעוד פועלים ממשיכים לרדת בשרוול, רבים מהם נושאים שקי תפוזים. ריח ההדרים משכר.

 10:00-15:00

על כביש 317 בולדוזר סוגר מעברים מהשטחים החקלאיים לכביש, למרות שרוב הכביש חסום ברובו עוד משכבר הימים.

א-תוואני

עלינו לחרבת א- תוואני לביתו של גו'מעה ושמענו את הסיפורים העצובים על התעללות מתנחלי מעון בתושבי הכפר. לדוגמה, הבנות שמפחדות לחצות את הכביש ולכן יציאתן מהכפר צריכה להיות מלווה במתנדבים האיטלקים, להם יש מצלמות המתעדות את הנעשה ומגנות על התושבים מפני התעללויות והערמת קשיים.

ג'ומעה מבקש מאראלה ואהוד (פעילים מקבוצת הכפרים) לשלוח מישהו שיעזור לו לסדר מיכל לצואה של העיזים והכבשים על מנת לייצר גז מתאן, אותו אפשר לנצל ישירות לצרכי חימום, תאורה או בישול.

גו'מעה קונה קוב מים ב-15 שקל ויש לו מיכל של 100 קוב.

חברון

נסענו לחברון, לאהל המחאה, שם שובתת רעב מזה יומיים האנה אבו הייכל ושמענו את סיפורה. היא שכנה של ברוך מרזל, ומכוניתה נשרפה זו הפעם החמישית, ושל אחיה פעם אחת (סה"כ 6 פעמים). היא תשאר באוהל כי היא נכה ואין לה שום אפשרות להגיע לביתה ללא רכב ובוודאי לא לסחוב סל עם מצרכים לביתה.

האנה ואחותה גרות בבית בשטח של 1300 מ"ר בתל רומידא. בשנת 1996 הציעו לה מתנחלים כסף רב עבור השטח והיא סרבה בתוקף.

ב-2009 מתנחלת הודיעה שהאנא לא גרה בביתה והיא נעצרה ושוחררה. האנה דרשה מהחיילים שהביאו אותה למעצר ברכב שיחזירו אותה לביתה וכך היה.

היא סיכמה את דבריה באומרה שהיא תקועה למתנחלים כמו עצם בגרון והמתנחלים תוקעים את החיים ברחוב השוהדא ורחוב אל קתרינה. כל החנויות והמסחר שהיה באזור תל רומדיה משותק וחייהם קשים ובלתי נסבלים, הם הבטיחו להפגין בלי אלימות כמו כל אוהלי המחאה בעולם.

האנא היא הראשונה שהקימה אוהל מחאה בחברון ואולי ברשות הפלסטינית כולה.

אחרונות בתור חיכינו שתפתח קרוסלת המתכת ונעבור לאזור הבידוק הפנימי. לא אנחנו וגם העומדים לפנינו לא הבחינו שעמדת החיילים ננטשה והמנגנון המסובב את הקרוסלה מנותק. רק ילד אחד שעבר לפני אמו את השער, עמד מהעבר האחר, לבדו, לא קדימה ולא לאחור. ילד כלוא.

ברגעים הראשונים חייך הילד במבוכה, ואז התחלף החיוך במבט דאוג. הוא קרב את גופו אל אמו שעמדה בעבר האחר של מוטות המתכת, תפס את כף ידה ואחז בה חזק כבעוגן הצלה.

הפלסטינים, המורגלים בשרירות שעל פיה מתנהל המקום, עברו בהשלמה למסלול הבידוק המקביל.

נשארנו עם האם, בטוחות שתוך דקה או שתיים תיפתר הבעיה. הרי כל הקורה במחסום מצולם ומועבר בזמן אמת דרך מסכי הפלזמות לאחראיים על תפעול המקום.
טעינו.
הדמעות שהחלו זורמות במורד לחייו של הילד הניעו אותנו למהר ולטלפן. חשבנו שמייד לאחר שניידע את המוקדים ישוחרר הילד.
שוב טעינו.
התשובה האחידה שהתקבלה:"אני מברר/ת".

שבנו וטלפנו ושוב:"אני מברר/ת".

אחרי עשרים דקות, לאחר שהבטחנו לאם ולבנה ש:"מייד..." – "הם רק יסתכלו במצלמות ומישהו יגיע ללחוץ על הכפתור..." נו, עכשיו הסברתי להם, הם מבררים ויהיה בסדר...", כשהבנו שאין לדעת כמה זמן עוד יישאר הילד כלוא ומנותק מאמו, עברה רוני למסלול המקביל כדי לבקש את עזרת החיילת שם. אני נשארתי עם האם והמשכתי לדבר עם המוקדנים שלא הבינו ושוב לא הבינו והעבירו אותי לקצין אחראי שגם הוא לא הבין וניהל אתי שיח של חרשים:

הקצין: "איך קוראים לאמא שלו?"
אני: "לא יודעת".
הקצין: "אז איך אני אזהה אותו?"
אני: "יש לו שתי רגליים... למה אתה צריך לזהות אותו? – תשחררו אותו ודי!"
הקצין:"רגע, לא הבנתי, תסבירי לי, הוא בשטח האדום?  לאן הוא רוצה לעבור?"

רק לאחר כשלושים דקות נשלח חייל מהמשרדים הפנימיים כדי ללחוץ על הכפתור המשחרר. אך לפני שלחץ התעקש להסביר שבעצם: "הילד אשם במצבו. הוא לא היה צריך לעבור לבד לצד השני".

לא רק שהקורבן אשם, אלא אפשר להאריך את סבלו כדי להמשיך ולספר את הנרטיב של הכובש. 

לפלסטינים אין מאמינים. לכן תמיד הם מצוידים בצרור ניירות ומסמכים המעידים על מוגבלותם, מצבם ועל עצם קיומם.

כזה הוא הקשיש בן ה-71 תושב ירושלים, אדם מוגבל וחולה שקשה עליו ההליכה וקשה עליו עוד יותר העמידה בתורים הדחוסים של מחסום קלנדיה.

האיש הציג בפנינו את תעודת הנכה שברשותו להוכחת מצבו הבריאותי וסיפר על ההתעמרות כלפיו במעבר המיועד לבעלי תעודות ירושלמיות, שם למרות שעל פי הנהלים יש לאפשר לזקנים מוגבלים ונשים בהריון להישאר ישובים באוטובוס, כופים עליו לרדת, ללכת למחסום הרגלי, לעמוד בתורים, לחצות את קרוסלות ולהיבדק (שוב) בפני החיילים.

"תכתבו את מה שאני מספר לכן. תכתבו את זה" ביקש.

08:50 מחסום שקד-טורה

אין לימודים, רק בחינות. תלמידי בית ספר חוזרים מבחינה, עוברים בלי בעיות.

בחורה, מדריכה, רוצה להביא מהגדה לסיור במרחב התפר קבוצת תלמידים בני 13-14. הפנינו אותה למת''ק.

תושב דהר אל מלכ, שאביו נפטר שם לא מזמן, מספר שאחיו, תושבי הגדה, לא מקבלים אישורים למרחב התפר.

10:10 מחסום ריחן-ברטעה

במגרש החניה הפלסטיני צפוף מאוד. שתי משאיות ממתינות לטרום בידוק. אח''כ הגיעו כמה טנדרים וטרנזיטים עם סחורה. הכל ''כרגיל''.

11:10 עזבנו את המחסום

7.45-12.30

כביש 60

רוחות חזקות מנשבות, אין כמעט תנועה על כביש 60.

למרגלות בית חגי, הכניסה למבואותיה הדרומיים של חברון נחסמה זה מכבר בקוביות אבן. בשנה האחרונה הוסיפו גם גדר תלתלית, כאילו שמישהו יכול לעבור את החסימה הזאת. הבוקר הגדר קופלה לצד הדרך  וחיילים בנגמ"ש שומרים שם.

"על מי או על מה אתם שומרים?"
"לא יודעים" הם עונים.

החלטנו לנסוע היום לכיוון תקוע, דהיינו לפנות מזרחה בכניסה לסעיר ולהמשיך עד תקוע בואכה ירושלים. לחברון נכנסנו בדרך חזרה.

כביש 3517 - כביש 3670

הדרך יפה ושוממת. קטע ממנה הוא המשך של כביש 356. בהמשך, כביש המוליך על פי השלט להתנחלויות 'מיצד/אספר' הנראה מבוסס וותיק ולא רחוק ממנו, התנחלות 'פני קדם', שם מתגוררים עוד בקרוונים. על גבעה לידם נראים קרוונים מעוררי שאלה. הדרך לשם משובשת וחסנו על רכבנו אז נהגנו חנה בצד הדרך. לפתע ראינו במעלה הדרך קבוצת חיילים. ניגשנו אליהם, אולי נקבל מהם תשובות לשאלותינו. הם מילואימניקים, סבלניים וחייכנים.

"אה, אתן ממחסום ווטש!!אני בעדכן!" אומר החייכן ביותר. "לא, סתם. סתם אמרתי. בדיוק ההפך!" הוא ממשיך. 
"מה אתם עושים פה?" אנחנו שואלות. 
"שומרים על הדרך".
"מה יש לשמור?" 
"שלא יהיו בעיות , חדירות" הם עונים.
"מה יש על הגבעה?" אנחנו שואלות.
"לא יודעים". הם עונים. 
חיילים "טובים וצייתנים" שכאלה מוציאים מאיתנו את כעסנו על הכיבוש. הם מקשיבים בשקט ולא עונים. הם מסבירים לנו איפה ההתנחלויות האמורות ואנחנו נוסעים לראות. הן ממוקמות על גבעות נישאות, הכל נשקף מהן. הבסיס הצבאי ממש צמוד למצד. שוב ניכרת הסימביוזה שהשכילו השלטונות לייצר. שוב ניכרת העובדה שכל היושבים במקומות אלה יושבים בברכת הממשלה. השלטים מספרים שיש המשך לגוש עציון.

חזרנו לכביש המוביל לתקוע, כל שלטי הישובים מסמנים כמעט רק התנחלויות יהודיות. כמעט כל שכניהם מימים ימימה, ביישוביהם, שקופים. לא קיימים על המפה.

נסענו עד מבואותיה הדרומיים של ירושלים. שכונת הר חומה מזדקרת בשטח.

חזרה לכביש 60.

חברון

בכניסה לקרית ארבע השומר שוב, בפעם האלף, מבקש תעודה ממ. נהגנו. שוב אנחנו מתעקשות לתת גם את שלנו, שוב טלפון לדווח על הגיענו.

דגלי גולני מתנופפים ברוח ועל שלטיהם כתוב: "משפחת גדעון". שוב ושוב. בעיר עצמה החיילים תלו  כרזות:"אריות הזעם". כך הם קוראים לעצמם.

קבענו להפגש עם אדם ששמונה שנים מנסה לקבל אישור עבודה בישראל ואינו מצליח. נתנו לו את האינפורמציה הרלבנטית ונאלצנו שוב לציין שלא בטוח שנצליח לעזור לו. ההרגשה של אזלת היד מייאשת כל הזמן.

במחסום תרפ"ט, בגלל השעה המאוחרת, "זכינו" לראות קבוצת מורות החוזרת לאזור H2. החייל מנסה לכוון אותן לעבור דרך המגנומטר.

הן מסרבות. לשמחתנו הוא "נזכר" שאפשר לתת לאנשים לחזור הביתה מבלי להיבדק והוא פותח להן את הפשפש.

חילופי מבטים בינינו, סימני ניצחון קטנים מוחלפים בינינו והן הולכות הביתה. "איזה אושר".

8:45– 13:30

מטרת המשמרת: פעילות מס' 7 בשנה זו בגן חאשם אל דאראג', בעזרת עיד והודא. 

חאשם-אל-דארג':

היום יום המרפאה שאונר"א מפעילה בכפר (מאחר ותושביו פליטים מאזור ערד). לא ידוע לנו באיזו תכיפות. לכן רכב אונר"א חונה לפני אחד המבנים. מדי פעם, במשך שהותנו בגן, ילד יוצא לטיפול במרפאה.

נוכחים בגן כ-20 ילדים, וישנה גם אישה נוספת שלעיתים עוזרת להודא. כשאנחנו באים, הם עסוקים בדקלום (או שירה) כלשהו. הודא והילדים ממש שמחים לקראתנו. חלקם קמים ולוחצים בשמחה את ידינו. אנחנו כבר חברים, והילדים מרגישים משוחררים יותר בנוכחותנו.

נושא הפעילות: הבית שלי: הקראה, שיחה ובניה.

תוכנית הפעילות: הקראה של הספר "הבית של יעל", שיחה בנושא ה"בית", ובניית בית מחצי קופסת חלב המודבקת על בסיס קרטון.

מאחר ולא השגנו את הספר בערבית, השתמשנו במקור העברי. סיפרנו בעברית ועיד תרגם לערבית, תוך הצגת התמונות. בגירסא שלנו יעל הפכה לאימן. כמובן שהחלפת ההקראה בסיפור בלשון המדוברת אינה רצויה, מאחר והיופי, הקצב, העושר והערך הספרותי הולכים לאיבוד. בכל אופן, כפי שרואים בתמונות, הסיפור עורר הרבה ענין והתלהבות. השיחה בנושא הבית שלי הייתה מצומצמת יותר – חבל. 

הפעילות היצירתית הפעם היא מורכבת יותר מהרגיל. לשמחתנו, הודא כבר הפרידה מראש בין הילדים הקטנים לגדולים. לקטנים חילקנו דפי צביעה שהבאנו איתנו. בהמשך נוכחנו לדעת שצריך גם השגחה על הקטנים, כי היה קשה להשתלט עליהם.

כרגיל, אנחנו מקפידים על חלוקת הפעילות לשלבים מוגדרים. יכולת להתמודד עם מבנה מורכב וקשב הם חלק מהמיומנויות שאנו אולי עוזרים לפתח.

1.      חילקנו לכל ילד קרטון בצוע, חצי קרטון חלב, ודפים לקריעה. שמנו דבק לבן בצלחות על השולחנות. יש כמובן בעיה לוגיסטית של שולחנות קטנטנים המאכלסים יותר מדי ילדים. את קרטון החלב מדביקים באמצעות רצועות נייר מרוחים בדבק.משום מה יש גם לילדים וגם להודא רתיעה מקריעה ידנית של רצועות הנייר, והתלכלכות בדבק. בשל כך, וגם בשל חוסר מיומנות, חלק מהילדים הציפו את רצועות הנייר בדבק שמרחו באמצעות "מקלות רופא" שחילקנו (לפחות כבר לא בוכים כאשר אנחנו מוציאים את מקלות הרופא).

2.      השלב הבא: הדבקת חלונות ודלתות שהודא גזרה מראש מבריסטולים צבעוניים שהבאנו בפעם הקודמת. התכנון המקורי היה שכל ילד ייגש למוחמד ויבחר את החלקים שהוא מחליט להדביק – על מנת להתמודד עם הדבקה וציור אוטומטי שראינו בפעמים קודמות. אולם בגלל הצפיפות, זה לא ניתן היה לביצוע. במקום זה, עברנו עם החלקים וכל ילד בחר (בערך...).  

3.      השלב הבא: בחירת דמויות לגזירה, צביעה, והדבקה בדלתות והחלונות. שוב עברנו בין הילדים. הסתבר שמדובר בריבוי מוגזם של תפקידים. רוב הילדים רק הדביקו (עם עודף דבק בולט).

4.      השלב הבא: ציור סביבת הבית על קרטון הביצוע, הדבקת חול על קרטון הביצוע (הבאנו מבחוץ), והדבקת קישוטים מגניבים ששמרנו לסוף (מדבקות זוהרות, פונפונים).

לסיום, הודא עברה בין הילדים והדביקה לכל ילד מדבקת חיזוק שהבאנו ("כל הכבוד" וכדומה בערבית), לאחר מספר מילות הערכה לעבודתו. הילדים הרימו את עבודותיהם והראו לכולם (ראו בתמונות).

הילדים לקחו את עבודותיהם לביתם. הרושם שלנו: מאד נהנו, והיו גאים בתוצאות.                                                        

המבנה החדש שנבנה על ידי אונר"א מתקדם.יש כבר טיח (ראו תמונות).

תמונות מהסדנה (מוחמד)  --האלבום של 30 בדצמבר:

https://picasaweb.google.com/115469912026094971633?authkey=Gv1sRgCPzNi8HWpLaXzgE

ישיבת"צוות":

לפי השגרה שכבר פיתחנו, אחרי שהילדים התפזרו ישבנו בנחת,שתינו קפה באדיבות מוחמד, אכלנו עוגיות, ודנו בלקחים מהפעילות. כרגיל, אנחנו די משולהבים בתום כל סדנה. הרושם הוא שהפעילות הייתה קצת מורכבת יותר מהרגיל, אבל עדין התאימה לרוב הילדים. טוב לאתגר מדי פעם. העיקר – הילדים נהנו.

הסדנה הבאה: ביום חמישי, 12/1/2012. נושא הסדנה הבאה: ירקות ופירות. יכלול הקראת ספר על מלך הפירות, שיחה ואכילה של פירות וירקות, והדבקה תוך מיון של תמונות של ירקות ופירות על תמונה נתונה, וכן צביעה. 

סיכום עבור עצמנו: סיפוק מהפעילות הנמשכת באופן עקבי. תחושה שההתמדה יוצרת יחסי אמון וחברות. 

3.50  לפנות בוקר  - אירתח

המתנו מן העבר השני של שכבות הגדרות הסוגרות על אזור הקרוסלות החשמליות. הנשים עמדו , כרגיל בשנה האחרונה, בתור נבדל.  נבנתה סככה הנשענת על עמודים דקים  מעל חלק המסלול המגודר המוביל מן  המבנה  שבעבר השני עד לחלק האחרון של מסלול-המיכלאה. זהו החלק המתקרב ליציאה  דרך הקרוסלות החשמליות אל חצר המובילה אל מתקן הבדיקות.   החלק שמעליו נבנתה הסככה בנוי בקוו ישר ואילו החלק שאינו מסוכך ובו מצטפפים אנשים רבים לפני המעבר בנוי כמסלול זיגזגי מתפתל.

המחסום נפתח בשעה ארבע.

הנשים עברו רק במחזור היוצאים השני ואילך.

בצד האחר של מתקן הבדיקות היו מאוישות תחילה רק שתי עמדות בדיקת תעודות, ולאחר רבע שעה לערך אוישו 4. משלב זה קצב מעבר האנשים והנשים התגבר מאוד: 120 בתוך שלוש דקות.  כמעט כל הנשים היו מבוגרות וצעירות ספורות. גם הגיל ממוצע של העוברים באירתח נראה מעט גבוה  יותר מאשר של העוברים דרך מחסום אייל.

לאחר תקופה ארוכה שבה אנשים רבים יותר עברו דרך אייל נראה שיש  תהליך השוויה במספר העוברים, תהליך שאולי הוא תוצאת ההליכים הסדורים יותר במעבר אירתח.

אישוש לכך נמצא בדברי אנשים שאמרו כי בשל המספר הגדול יותר של אנשים המבקשים עכשיו לעבור דרך אירתח הם באים בשעה מוקדמת , כדי להבטיח שיצאו במועד כדי להגיע למקומות עבודתם. בדרך כלל  עליהם להיות שם בין שש לשש וחצי.  לעומת  תקופה קודמת שבה צפינו במחסום, הנשים לא התכנסו בחבורות בשולי מגרש היציאה מן הבדיקות, אלא כמעט כולן ניסו לעבור מהר, כמעט בריצה, ואח”כ הלכו כברת דרך לא קטנה לאורך הכביש, שאין לו שוליים מסומנים, למקום שבו המתינו למעבידים האמורים לאסוף אותן.

אדריכלות מחסומים:  ביינתים נבנה סמוך לחצר הקרוסלות החשמליות מעבר שסככתו מאוד מאוד גבוהה, והוא יועד כנראה למכוניות. בצדו מבנה עם שלושה פתחי משרדים.

בחלק אחר של אזור המחסום אפשר לראות מעבר לחומות מקיפות שתי סככות נרחבות שגגותיהן יריעות בד אוהלים.

5.00 אייל

כשהגענו היו כבר אנשים רבים מאוד שעברו את המחסום והתצטופפו באזור ההמתנה או ישבו על הגדרות הנמוכות לאורך כביש היציאה של כלי הרכב, והמתינו להסעות שלהם.

גם כאן נבנתה סככה- הפעם על החלק שסמוך לקרוסלת היציאה ממתקן הבדיקות. סככה זו מאפשרת אמנם הצטופפות-מה בזמן גשם לדקות ספורות, אבל אינה משנה במאום את המרחק הגדול שאנשים צריכים לעבור חשופים לרוח ולגשם  כדי להגיע למוניות המובילות אותם משם.

נסינו לקבל רשות לצפות בחלק הכניסה למסלול המחסום שאסור עלינו במחסום אייל. לא הצלחנו. לעומת זאת  עובד חברת האבטחה הסביר לנו בהבעה של  שוחר “רק טוב“ כי מתוכנן שיפור תנאי המעבר , בניית סככות נוספות וכיוצא באלו.   הפנינו מנוע שב”כ לסילביה.

יום ניצול קולוניאלי רגיל לגמרי.

07:40 מחסום שקד-טורה
גשם ורוח, אין הולכי רגל, רק מכוניות עוברות מצד לצד. הבידוק מהיר, גם החיילים עומדים בגשם.

כשהנהגים הולכים להיבדק בביתן עליהם למשוך החוצה את דלת הברזל הכבדה. לא נעים לעשות זאת בגשם. לא היה מזיק גגון מעל הדלת.

08:50 מחסום ריחן-ברטעה
בעלי העסקים בברטעה המזרחית מחנים את מכוניותיהם במגרש החנייה הפלסטיני ועוברים ברגל דרך הטרמינל.
נהג מונית מברטעה המזרחית עובר במחסום הרכב וממתין לנשים אחדות שהיו צריכות לנסוע איתו לגדה. הנהג תיאם הכל במת''ק ובכל זאת נדרשות הנשים להיכנס לטרמינל ושוהות שם כחצי שעה. הנהג מטלפן פעמים אחדות למת''ק, התיאום לא הגיע למחסום. לא ברור לי מה סטטוס הנשים ומדוע מעברן היה כל כך מסובך.

10:00 הנשים עברו וגם אני עזבתי את המחסום.

6.30-9.30

מעבר מיתר

בשעה 6.45 צידו הפלסטיני כבר ריק. הפועלים בצד הישראלי מחכים למעסיקיהם ומתפזרים לעבודה.

כביש 60 שקט ושומם.

הגענו ללא עיכובים ל"צומת הכבשים", לא לפני שניסינו להבין מה ואיך קרה שם מבית חגי ואילך. נסענו לאט יותר בהנחה ובתקווה שהחיילים באשר הם בודקים ביסודיות יותר מכוניות וכדאי שיכירו את המכונית (אם לא סומנו עד היום) שלנו, כדי שלא יהיו טעויות. גם שם לא ראינו צבא היום. חיילים לא ירדו משום פילבוקס לאורך כל הדרך.

חברון

שקט, ילדים הולכים לביה"ס בהמוניהם. בכל מחסום עומדים הרבה נציגים של ארגוני שלום ואנשי ארגון ה TIPH.

כולם מנטרים את מסלולי המעבר של הילדים. החיילים לא מעכבים איש, כולם עוברים דרך המגנומטר ללא הפרעה.

קבוצת מורות שגרות ליד ביה"ס קורדובה הולכת אליו. הן אלה שלא צריכות את המחסום. האחרות ממשיכות להגיע מסביב בדרך הארוכה ובלבד לא לעבור דרך המגנומטר. שום צד לא ויתר על עקרונותיו.

פעילי הC.P.T  מזכירים לנו שבשבת זו יהיה אירוע מיוחד בגלל פרשת "חיי שרה". זהו עוד יום "חריג יהודי" שבו קוראים לכל המעוניינים לבוא ולהתפלל במערת המכפלה לזכר שרה אמנו. ביום זה מוזמנים הכל ע"י מתנחלי חברון ביתר שאת להפגין את זכותם על הארץ בכלל ועל חברון בפרט. ארגוני השלום מבטאים חשש שביום זה ינסו המתנחלים לנקוט בצעדים תוקפניים יותר כלפי הפלסטינים. אנחנו מקוות שלא יהיה צורך, אבל בקשנו שיתקשרו אלינו במידת הצורך.

מכיוון  ששום דבר חריג לא קרה ושגרת הכיבוש מייאשת כרגיל, יכולנו לעזוב את חברון מוקדם.

כביש 60

החלטנו לנסוע ולהמשיך בכביש 60 עד בית עומר. הדרך יפה ופסטורלית. הכרמים בשלכת נהדרים. כמה  מטעה הנוף.

הפילבוקסים מתנוססים לאורך כל הדרך, גם הצבא מפגין נוכחות יותר החל מאזור כרמי צור. מעל בית עומר בלון התצפית מרחף.בצומת גוש עציון פנינו שמאלה לכיוון מחסום ג'בע. הוא מאויש על ידי המשטרה הצבאית. אנחנו תוהות עד מתי. משום מה התנהגות החיילים הרבה פחות נוקשה וקפדנית. הם "מסתפקים" בשאלה מהיכן באנו, בדיקה שטחית וחפוזה של תעודות  ולא "עושים בעיות".היה מעבר "נעים". משם נסענו דרך עמק האלה לכביש 6  והביתה.

איזה "טיול יפה" עשינו.

9:00 – 11:00

יחסית מעט פלסטינים עברו היום. לא נוצר תור.

בהתחלה 2 עמדות פתוחות, אחר כך 3.

2 מאבטחים הסתובבו שם, אחד מהם מאוד בוטה וקולני, הציק לו מאוד שאנחנו שם.

הגיעה אישה מבוגרת וחולה, מצוידת באישור, רוצה ללכת להתפלל אבל לא מסוגלת ללכת לבד. בתה בת 40 ביקשה להצטרף אך לא היה לה אישור. קצינה אמרה שאולי ניתן יהיה לקבל בטלפון מהמת"ק אישור העברה מטעמים הומניטאריים אבל הפנייה נדחתה.

הגיעה אישה קשישה ומצומקת, לא התייחסה למחסום ועברה מתחת לקרוסלה. חיילת ומאבטח ניסו להחזיר אותה אבל היא מתעלמת מהם. המאבטח התקשר למפקד: 

- "יש פה אישה מבוגרת שעברה מתחת לקרוסלה. אתה רוצה להגיע?"

- "כמה מבוגרת?"

- "אני יודע... בת מאתיים בערך"

- "טוב, תן לה לעבור"

  איזה כיף זה היה! ממש עשה חשק ללכת לשיר על גשר המיתרים...!