ירושלים - צפון

15:30, קלנדיה:  המחסום היה קצת יותר עמוס מאשר בשבועות האחרונים.  לדאבוני נראה שהעומס לא נגרם כתוצאה מריבוי העוברים אלא מחוסר יעילות של צוות החיילים.  דווקא 3 מסלולים פעלו כמעט כל הזמן, אבל החייל בבודקה הצפונית התעקש לשלוט בקרוסלה בכניסה והפריע לזרימה שוטפת של אנשים.

חבר שפגשנו במחסום סיפר שהיה עומס לא רגיל בשעות הבוקר ושפועלים בדרכם לעבודה התעכבו שעה עד שעה וחצי.

אדם אחד עמד במסלול מס' 5, מבקש להיכנס למת"ק.  כל ניסיונותיו לעורר תשומת לבם של החיילים באקוואריום לא הועילו.  טלפנו מהסככה למת"ק ואחרי כמה דקות פתחו לו את המעבר.

15:45:  נכנסנו למחסום ונעמדנו במסלול מס' 2.  לפנינו עמדה אישה בגיל העמידה מלווה בילד גדול.  כעבור 10 דקות השניים הצליחו להיכנס לאזור הבידוק.  החיילים באקוואריום לא רצו לאשר את מעברם הלאה - עד כמה שהבנו היו להם השגות לגבי תעודת הלידה של הילד (בן 15).  בסוף, אחרי ויכוח שנמשך עוד כ-5 דקות, השניים הורשו להמשיך בדרכם.  בינתיים נוצר תור ארוך מאחורינו ואז הודיעו שני החיילים שהמעבר סגור ושכולם צריכים ללכת למעבר אחר.  טלפנו להתלונן בחמ"ל, לא כ"כ בשבילנו אלא למען העומדים מאחורינו.  קינן דווקא התערב וכעבור כמה דקות החיילים חזרו לתפקד ופתחו את השער.  יחד עם זאת הם הפעילו כל מיני מכשירים שצפצפו עד כדי גרימת כאבים באוזניים, אולם אחרי שאנחנו עברנו הם הפסיקו להעניש את הקהל.

16:15: יצאנו למחסום הרכבים.  נראה שיש שם שינוי בנוהל הבידוק.  במקום לבדוק את הנהגים והרכבים מול תחנת האוטובוסים, הרכבים נבדקים בין הביתנים של המחסום כך שלא ניתן לראות מה נעשה.

בדרכנו חזרנו לסככה הצפונית, ראינו שחלק מהמכונות הביומטריות לא פועלות והפועלים לא מתעכבים.

16:40:  היה תור של כ-40 איש בסככה.  אח"כ סגרו את אחד המסלולים הפנימיים כך שהעומס רק הלך והתגבר.  בתורים עמדו הרבה אמהות עם ילדים קטנים וגם סטודנטים.  טלפנו לקינן שאמר שיבדוק וגם למוקד, אך שום דבר חיובי לא קרה.

17:10:  עזבנו את קלנדיה לחזור לירושלים.  בליל/ג'בע התנועה זרמה.  אך קצת הלאה, בכיוון לאדם, עמד רכב משטרה לצד הדרך ועצר רכבים פלשתינים כדי לבדוק את ניירות הנהגים. 

מחסום קלנדיה:
בכניסה למחסום עזובה ושממון.
כנהוג בכל טרמינל, גם פה מושמעת "מוסיקה" הממחישה את הכתוב על השלט הבוהק המקדם את הבאים ולשונו "שהות נעימה".  מבעד למערכת הכריזה בוקעים קולות צורמים צווחנים חסרי פשר בבליל של ערבית ועברית, כאילו נוצרה שפה חדשה שלא דוברות העברית ולא הבקיאים בשפה הערבית מבינים.
בפקק התנועה הנצחי שלפני הכניסה למחסום מדלג בין הרכבים פעוט רוכל חדש. נדמה שילד שכמותו, כשרק לומד לעמוד על רגליו, טרם עמד על דעתו, נשלח תוך סכנה לחייו אל הרחוב הסואן והמזוהם לעשות לפרנסת המשפחה. 

מחסום אל-ג'יב:
זרם איטי של שבים מיום עבודה.
המחסום לא מיועד למעבר אל מדינת ישאל או ממנה. כל קיומו לשם רווחת תושבי ההתנחלויות "גבעת זאב" ו"גבעון החדשה", כדי שהבונים והמשפצים אותן, אלו שהיו בעליה ההיסטוריים של האדמה עליה הן ממוקמות, יוכלו לעבור למקום עבודתם ולשם בלבד. כי רק נשים וגברים פלסטינים שברשימה, "נקיים" לשיטת השב"כ, חוצים את הגדרות והשערים - כשלושת אלפים מדי בקר ושבים לביתם/כלאם עם ערב.

"בשעה 5.00 כל בקר אני כבר פה ועובר לא לפני 7.00" - סיפר מאהר, תושב בית-חנינה הישנה (שמצדה הפלסטיני של החומה) שהסב עמנו לכוס קפה במזנון מאולתר. תוך כדי לגימת הקפה סיפר שאחיו, הנשוי לאישה תושבת בית-חנינה החדשה, בעלת ת.ז. כחולה, מותרת לו השהייה בביתו בלבד ואסורה עליו היציאה ללא התר מיוחד הניתן מעת לעת לצרכי טיפולי בריאות ומוגבל לימים ספורים. את הוריו ואחיו לא פגש אותו אח מאז הושלמה החומה וסגרה על העיירות הפלסטיניות הסובבות את ירושלים המזרחית כמובלעות.

בחצי השעה הראשונה לשהותנו במקום תיקשרו עמנו החיילים דרך מערכת הכריזה. רמקול השמיע קולות. בעיקר הגיים. מעט מאד מילים. הפנייה נעשתה בלשון יחיד נוכחות:"את! אל תעמדו שם!... את רוחי!...  אסור לצלם!..." שהוחלפו ב:"היייי... הוווו...." ואז בשריקות ובנקישות קצובות. משלא נענו, שמענו את בעל הקול קובל:"מה אני יכול לעשות? - הן לא שומעות בקולי..." וכשדבר לא עזר, הופעלה סירנת אזעקה.

לקראת ערב נמצא הגיבור שהעז לצאת לקראתנו מעברה הפנימי של הגדר המקיפה את המחסום - מאבטח חברה אזרחית מלווה בשני חיילים שעל גבם מוטבע מיספר סידורי (לשם מה?).
המאבטח פקד עלינו לא לצלם, לא להתקרב לגדר וגם: לא לעמוד בשטח האדום (?) תוך שהוא מפעיל איומים ילדותיים משהו:"אקרא למג"ב ותשבו במעצר..." ו:"יבוא שוטר ויעצור אתכן..."
לחצות את המחסום כדי לשוב לביתנו לא אפשרו לנו. "אתן לא ברשימות האלו" אמר שוטר מג"ב תוך שהוא מנפנף לעברנו באגד ניירות פוליו.

מחסום ג'בע:
החיילים במחסום שוב אינם מנסים להרחיק אותנו אלא לשוחח. במהלך הימים שחלפו מאז פגישתנו האחרונה ובעקבותיה צברו שאלות ומיד כשחנינו מיהרו אחדים לעברנו:"יש לי שאלה..." -  ושאלו ושוחחו וסיפרו וניסו להבין. הם גם ביקשו וקיבלו את כרטיס הארגון הכולל את כתובת האתר:"לקרא מה כותבים עלינו ..."
במהלך השיחה, חייל שנשאר על משמרתו סגר למשך זמן קצר את המחסום בפני הרכבים ע"י גרירת חסימות פלסטיק למרכז הכביש. חבריו הסבירו:"נוהל שבירת שיגרה".

15:50-18:00
 
תמצית אחה"צ במחסום קלנדיה: תורים ארוכים ועמוסים בשעות השיא, כל יום, כל יום, ולמי אכפת?
 
15:50 הדווח שאנחנו מקבלות ממוכר הקפה, שהיום, למעט הבוקר המוקדם הכל בסדר ואין עכובים.
3 שרוולים פתוחים, עכשיו שעת העומס בה סטודנטים ועובדים חוזרים לירושלים, עכשיו לא הכל בסדר, תלוי  בעין המתבונן.
מייד נוצרים תורים ארוכים.
 
 
בככר ה"אדומה" הפקקים הנוראים והכאוס הרגיל. הזרוע הנעולה מאלצת את כל הבאים מדרום לצפון לעשות סבוב גדול ומיותר.
 
16:40 עדיין הרבה אנשים דחוסים לפני שלושת השרוולים הפתוחים.
בממוצע המעבר לוקח בין 30-40 דקות בין השעות  16:00-18:00.
אשה שעובדת ברמאללה, יוצאת מהעבודה ב-15:00 ומגיעה הביתה ב-18:00 אם לא יותר מאוחר.
 
גם לנו לקח המעבר 40 דקות, כשלסיום צעקה החיילת לדניאלה "כן למחסומים!".
 
 

15:30, קלנדיה:  היו מעט מאד אנשים במחסום אחה"צ, סככת המת"ק הייתה ריקה.  שלושה מסלולים היו פעילים והתורים היו קצרים.  אחרי חצי שעה החלטנו לעבור לצד הירושלמי לראות מה קורה.  שם מצאנו שג'יפ מג"ב התמקם על אחת המדרכות וצוות של שניים/שלושה חיילים עצר מדי פעם אוטובוס פלשתיני כדי לבדוק את ניירות הנוסעים.  בחור פלשתיני הסביר שהם מחפשים לעצור פלשתינים בלי אישורים חוזרים מירושלים.  נעמדנו בסמוך כדי לראות את הנעשה.  פלשתינים עם תעודות ירוקות הקדימו לרדת מהאוטובוסים ולהציג את ניירותיהם לחיילים בעוד חייל אחר המשיך לבדוק את אלה שנשארו באוטובוס.  כעבור כמה דקות כל חיילי המג"ב נכנסו לרכב שלהם והסתלקו.

16:15:  תנועת האנשים העוברים במחסום התגברה אך המעבר המשיך לזרום.

16:40: מעבר אחד נסגר ונשארו רק שני מסלולים פעילים.  התורים נשארו קצרים כי לא היו הרבה אנשים.

16:50:  עזבנו את קלנדיה לחזור לירושלים.  בליל/ג'בע התנועה זרמה ללא הפרעה.  היה יותר עומס בחיזמה.

17:45:  בדרך לתל אביב עברתי שוב ליד קלנדיה.  בדרך המתחבר ל-443 ראיתי ג'יפ מג"ב חוסם נתיב בכניסה לכיכר המוביל לא.ת. עטרות.  לידו עמדו 2 חיילים.  לא ראיתי שעצרו רכבים.

מצדו הצפוני (הפלסטיני) של מחסום הרכבים אמבולנס ניסה להשתחל לסדק בדבוקת הרכבים הממתינים לתורם. משהבחינו בכך יושבים המגדל המזדקר, ירדה בת קול ממעל:  "אמבולנס! תחזור לכיכר!" והדפה את האמבולנס לאחור.

הנהג לא הרפה מניסיונותיו. שוב ושוב קרב את האמבולנס בניגוד לחוקי המקום שאין לעבור קו דמיוני שבפתחו אלא בפקודה. הקול ממעל נשמע תוקפני וקצר רוח מבתחילה: "אמבולנס, סע אחורה!".

בדיעבד הסתבר שהנהג ניסה למשוך את תשומת לב המופקדים על התנהלות המחסום לכך שלרכבו לוחית רישוי צהובה: "אני ירושלמי". כשעה תמרן הלוך ושוב, גורש ושב. כנראה גם טלפונים לא נחסכו, לבסוף הותרה כניסתו למחסום. אז בצעו בדיקה בקרביו של הרכב, בניירות, בחפצי החולה ("בעיית לב קשה..") ובמכשור הרפואי אליו היה מחובר. הכול כדי לוודא שאין נשקפת סכנה לביטחון המדינה.

שעה מאוחר יותר שבנו ופגשנו אותו נהג אמבולנס שהשיב לשטחים תושבת רמאללה המחלימה מניתוח ברגלה. הפעם היה המעבר מאמבולנס "ירושלמי" למקבילו מהשטחים לפי כל הכללים וללא עיכובים שאינם מדרך השגרה: האלונקה אוגפה באוחזי רובים, הניירות לזיהוי המעורבים בהליך נבדקו בקפידה, האישה הונפה באוויר בידי ארבעה גברים ובעודה נאנקת מכאבים הועברה מהאלונקה שבתוכה הובלה למקום לאלונקת שטחים, הוכנסה לאמבולנס פלסטיני והוסעה לביתה.

-  ברחבת חניית האוטובוסים פעלו כל העת שני שוטרים מ"יחידת האופנועים". היו שם כשהגענו ונשארו על משמרתם עד לשקיעת השמש.  בחריצות ובסיטונאות ערכו בדיקות תקינות גלגלים לרכבים שעשו דרכם לפלסטין ושחררו את הנהגים לדרכם רק לאחר שציידו אותם בדוחות.  - הכנסה לא מבוטלת לאוצר המדינה.

- ניידת משטרה ממוגנת בסבכות מתכת מכל צדדיה הגיעה לכהרף-עין מכוון ירושלים. שלושה גברים בבגדים בלויים/מלוכלכים, המעידים על עבודת כפיים הורדו ושוטרת חמושה לוותה אותם עד שוידאה שעברו לצדו הפלסטיני של המחסום.

השלושה, תושבי הכפר חוסאן, נתפסו עובדים באתר בנייה בשכונת בית-ישראל ואין ברשותם אישורי מעבר. מבלי שתינתן להם שהות להחליף בגדים ולאסוף את חפציהם האישיים  דחקו בהם "הציידים" אל הרכב המשטרתי בלווי קללות וגידופים:"אסור לכם להיות פה... בני זונות... שקרנים..." כשניסה המבוגר שביניהם לומר דבר להגנתם - שאינם מחבלים ושרק עבודה לשם פרנסה הם מחפשים נענה ב:"תסתום את הפה!"

גבר צעיר ממנו סיפר ששאל את המגדף אם כך הוא גם מדבר לאביו שלו: "הוא בן קרוב לששים, יכול להיות אבא שלך...", הניסיון להשוות את הפלסטיני לאביו הפרטי, הייתה כנראה קשה מדי לשוטר העברי שזיכה גם את השואל בצרור ממרגליות פיו.

"אני יש לי שבעה ילדים...."  אמר הבחור וחזר ואמר- וזו הרי כל התורה כולה...

זה היה יום הששי הראשון לאחר תום הסגר של חגי היהודים, הרבה אנשים עוברים לתפילת יום ששי במסגד לאקצה, במחסום כמחצית מן האנשים שבידיהם התעודה הכחולה של תושבי ירושלים והמחצית השניה תושבי הגדה ובידיהם לרוב אישורי תפילה שניתנים לנשים וגברים מעל גיל חמישים.
מאות האנשים דחוקים בכל פעם , עשרות בין הסורגים של הכלובים הצרים ומאחורי  הקרוסלות של עמדות הבידוק, במסלול למכוניות גם כן עומס גדול, ומטבע הדברים בעל דוכן התה שמח על העומס, וסיום הסגר. גם מנקה שמשות המכוניות מתרוצץ עם אנרגיות מחודשות.
 
המתנה של שעה בתור הולכי הרגל. שומעים על  חוויות המחסום האומללות, וחילופי דברים שבין אדם לאדם, והכל תחת הפקודות והגערות הנשמעות במערכת הכריזה מפי החיילות הספונות מאחורי הזכוכיות המשורינות. מכל  הרשמים של העמידה בתור זה הרושם  המר ביותר שמלווה אח"כ, חיילת שכועסת על משהו פעוט כמו לא פתחו את הדרכון בצד הנכון משתוללת במיקרופון, היא כועסת אז היא מעליבה, מבזה ,משפילה, מקללת, מזלזלת, מאיינת ומבטלת כך את עצם אנושיותו של הפלסטיני/ית העומד/ת מולה. היא במקרה אחת שבמודע משלימה את קיום הפשע של ההתעללות בעם האחר, העם הפלסטיני,כי  היא גם יכולה וגם  נהנית מכך. אני משתמשת בלשון חיילות כי הן היו הנוכחות  באותו יום, לא שמעתי חיילים, וכך היה ברוב ימי הששי בחודשים האחרונים.
 
ובתור, בהמתנה הארוכה, הפלסטינית תושבת ירושלים מכפר עקב שמחסום קלנדיה חוצה את דרכה לקופת חולים, מחשבת את זמן הפתיחה של כל  קרוסלה, ואם החיילת  לא תתרגז, ולא תבזבז זמן על טרטור נוסף, אז אולי תגיע לפני שעת הסגירה.
שכנתה לתור עסוקה באותם חישובים ביחס לזמן הסגירה של הדאר בשיח ג'ראח.
אב ושני ילדיו עסוק בשמירה על הילדים שלא יתרוצצו בין האנשים , ואחרי שאזלו לו כל התחבולות ניסה להפחיד אותם שהחיילת היהודייה לא תיתן להם לעבור בגלל שהם משתוללים.
 
 בתור זוג צעיר עם פעוט נכה, ממתינים אחרים אמרו להם: 'למה לא עליתם לאוטובוס , היו נותנים לכם לעבור במסלול המכוניות בישיבה באוטובוס' , והאם אמרה: ' היו נותנים רק לאמא  ולא לאבא, והילד לא הסכים להיפרד ממנו.'
 
נושאות ונושאי אישורי התפילה, תושבי הגדה, השמיעו את רצונם להגיע לירושלים לא רק למלא אחר המצווה הדתית אלא גם להוכיח עמדה פוליטית שירושלים היא גם (לפחות  גם ) של הפלסטינים ואיך יתכן שהיהודים יקבעו מתי ומי יגיע לאלאקצה. השיח הזה חזר בכל פעם שעמדתי בתור בקלנדיה בימי ששי והקשבתי , כמה הגיון וצדק מושמעים כך בין הסורגים .

אורח: גולן.

-  "אם הוא ב.מ. אז אסור לו לעמוד כאן!"

פסק נחרצות מאבטח במחסום הרכבים תוך שהוא מנסה להרחיק את אורחנו גולן, שעמד בחברתנו על המדרכה הסמוכה לאזור הבידוק.

לשאלת פשר צרוף האותיות האמור להגדיר אדם, הסביר: "אה, ב.מ. זה בן מיעוטים".

-   "אם הם, המתנחלים שב"אדם" ושבכל ההתנחלויות בסביבה לא יהיו כאן, גם  אנחנו לא נהייה כאן..."

סיכם מפקד מחסום ג'בע את השקפתו לגבי המצאות המחסום והחיילים בנקודה זו במעלה הדרך המובילה לרמאללה.

  -  "בפלסטין לכל דבר יש מחיר. הדבר הכי זול זה החיים של הבן-אדם".
אמר בצער ובשברון לב מכר שלפני ארבעה ימים אביו נפטר בבית חולים בעיר שכם בעקבות הזנחה רפואית.

התמונה שלמה מצרוף כל פרטיה:
* דרכו של נהג מכונית קשיש שיעד פניו הכפר קלנדיה נחסמה בידי שלושה שוטרי מג"ב בסמוך לאזור התעשייה עטרות. החוסמים הסבירו לו: "היום אסור לנסוע מכאן..." , "היום הכביש הזה סגור!"... האיש לא הבין. אינו יודע עברית. איש מהשלושה אינו דובר ערבית. לתמיהתי השיב אחד מהם:"זה מדינה יהודית...".
*  קצין חמוש במצלמה עמד בסככת ההצללה מול הקשישות שעברו לכוון ירושלים  וצילם וצילם וצילם...  נראה שמתבשלת כתבת תדמית על הכיבוש הנאור המקפיד על שמירת זכותו של האחר לחופש הפולחן.                                                                             

* הנשים, שככל שהתקרבה שעת הצהריים גבר חששן שגם השנה לא תתאפשר להן הגישה לאל-אקצה, נדחפו בגופן אישה אל רעותה אל עבר חסימות הצבא (תמונה לעיל), תוך שהן מושיטות קדימה יד אוחזת בתעודה להוכחת קשישותן העושה אותן כשירות לעבור לשם קיום מצוות דתן.  ילדים רכים בשנים נמחצו בין דבוקות הגופות. לעזרתם נחלצו פלסטינים מהצוותים הרפואיים שטיפסו על חסימות האבן, הניפו בידיהם את ילדים במצוקתם והעבירו אותם אל הצד האחר להמתין עד שתחבור אליהם אמם.
הבכיר שבמפקדים לא רווה נחת כשהבחין שצוותי טלוויזיה מסקרים את המעשה ופקד על "סוף הדיג". הוא לא חשש לטף הנלחץ ונמחץ אלא לתמונה הלא מחמיאה שתתקבל. כי תמונה ולא המציאות היא יוצרת התדמית.
* פעוט כבן שלוש שבכוח ההמון נדחף והופרד מאמו, פרץ בצעקות שבר כשגילה שיד זרה אוחזת בידו (תמונה ראשונה למעלה).
*תינוקת שאמה נחסמה, הועברה על ידה לסבתה כדי שתצטרף אליה לתפילה. הילדה הביטה לאחור מבועתת ומררה בבכי קורע לב.
* גם ביום השישי הזה פעלה "הדלת המסתובבת": אישה שנתפסה חודרת אל תוך השטח הסטרילי ותעודתה העידה שאינה עומדת במבחן הקשישות - הוחזרה אחר כבוד דרך פירצה שבחומה.  מי שיותר מפעמיים ניסתה את מזלה וזה בגד בה, נענשה בעיכוב עד שחס עליה הקצין שתעודתה שהתה כל אותה עת בכיסו.
* בצד המזרחי שהוקצה לגברים ההקפדה והתנהלות לובשי המדים הייתה נוקשה ומחמירה.  גם לנו הקצו מקום עמידה ואסרו לצלם מהחזית. ויוי ואני נדרשנו לעבור אל מאחורי החסימות וצוונו ב:"אסור לך לעמוד כאן!"..."אל תצלמי!".  ויוי נכנסה לויכוח על זכותה. אני התעלמתי המשכתי בשלי. שלומי, המפקד במקום, שלח אחד מאנשיו למשוך אותי בכוח. רק ההבטחה שאם ימשיך ויגע בי ימצא עצמו מואשם בתקיפה מינית, הסיטה ממני את ידו. משהסתבר לשלומי ואנשיו שאני נשארת ומצלמת, נקטו בשפלה שבשיטות וסגרו בפני הפלסטינים את המעבר (חזקים על חלשים...). ואילו אני, שמשולה בעיניהם  לעבריינית, חירותי לא נפגעה. משום שהזמן היה טרם סגירת המעבר, לא התעקשתי על זכותי, עברתי לצד שהוקצה לי והכנסת הפלסטינים למתחם חודשה. אז מצאתי את עצמי מול צוות טלוויזיה שהיה עד לאירוע  והתקיימה עמי שיחה  - למורת רוחו (שנכרה על פניו) של הקצין.
"המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחול..."
* 12.15 היא שעת ההבדלה בין קודש לחול. הזמן המבדיל בין נוהל רמדאן להתנהלות שבגרה. החסימות והמחסומים הוסרו ונלקחו למשמורת לרמדאן הבא. מרגע זה והילך שוב אין קשישים עוברים ללא בדיקה  וכל בן אנוש פלסטיני שב ונתפס כסיכון ביטחוני.
* את עאישה בת השישים וחמש תושבת מחנה הפליטים אלעמארי, אישה ערירית (לפני שנים נעזבה ע"י בעלה שעבר לכווית שם נשא אישה אחרת על פניה), מצאנו רובצת על הארץ לפני הקרוסלות שננעלו בפניה כשהיא רועדת ומיוזעת, מציגה לראווה את צווארה הנפוח בשל בלוטת התריס שאינה מתפקדת ואת צרור הניירות והתעודות המעידים ככתוב בהם על: "מחלות דם, מעיים ותירואיד". מהמסמכים שהושיטה למדנו גם שברשותה כרטיס אונר"א מתוגבר המוכיח על מצבה הכלכלי הקשה. עיאשה ביקשה להגיע לביה"ח אוגוסטה-ויקטוריה שבו טופלה בעבר. תסריח לא היה ברשותה. אילו ידעה מראש שהמחלה תתקוף אותה, גם אז לא סביר שהיתה מצליחה להגיע למשרדי הקישור ולבקש התר, כי אפילו את השקלים הבודדים הדרושים לנסיעה למחסום קלנדיה קיבצה משכניה.
רק לאחר חמישים דקות מהרגע שהתחלנו "להציק" לאנשי המנהל בעניינה, אולתר פתרון מבלי שהמערכת תפר את הוראות עצמה שלא להעביר אדם שאין בידו האישור המתאים וצוות של  הסהר האדום הגיע ולקח תחת חסותו את עאישה להובילה לטיפול בבי"ח בגדה.

*לנה, שחוקרת את נושא ארגוני זכויות אדם, העירה שמדינתה, בנורבגיה, "אדם חולה פשוט הולך לבי"ח ואינו צריך לעבור כאלו עיכובים וייסורים". הארנו את עיניה שכך גם במדינת ישראל והדברים להם הייתה עדה הם מחיקת זכויותיו הבסיסיות של המצוי תחת כיבוש.

ככל שחלפו השעות הלך וירד מסך הנימוס מעל התנהגותם של המופקדים על הסדר במחסום קלנדיה ודרכי התנהלותם ודיבורם של לובשי המדים אל הפלסטינים שבו להיות כבשגרה: קוצר רוח, זלזול והרמת הקול אל הניצבים (בעיקר הניצבות) סנטימטרים ספורים מהפה הפוקד והמנאץ:"רוחי אל-ביית!.." "זה החוק", "אירג'ע, איר'ע...", "עופי לי מהעיניים..", "את לא עוברת אמרתי לך... מה פה לא מובן?"
 
בעינינו טוב שכך. להשקפתנו רעות הן מחוות השווא שכל מטרתן לאחז עיניים וליצור מצג של כיבוש הומאני ונאור.
כי זו המציאות בלי כחל וסרק: השפלה, מניעה, החרמת תעודות, ביטויי לעג בשפה נלעגת.
כיבוש הוא כיבוש. לא הדר לו ולא כבוד. פרצופו האמיתי והכעור סופו שיתגלה גם אם ינסו לפדר את אפו וימשחו את לחייו בסומק ורדרד.
 
"לשיטתם", אמרה תמי חברתי, "לעומת השנים הקודמות, הכול פה יותר מאורגן ומסודר...". שיטתם פועלת לרעת הפלסטינים: רשת הדייגים שפרסו ברחבה שבימים כתיקונם הינה מגרש החנייה והדרכים שסביבה ועכשיו הינה שטח סטרילי, ארבע נקודות בדיקה וסינון בה. המעטים שמצאו את סדקיה  נדוגו במהרה ונשלחו לאחור בבושת פנים:"מי שלא מורשה - לקחת אותו לדלת המסתובבת..."פקד קצין מג"ב ופיקודיו צייתו ללא היסוס ופקפוק.
 
האיפוק המסוים והנימוס היחסי שניכר היה בשבועיים הקודמים תמו.
שיטת מניעת המעבר מנשים שטרם הגיעו לגיל לפיו רשאיות הן להיכנס למקום תפילתן היתה: הפקעת תעודת הזהות והליכה מהירה של המחרים האוחז בתעודה לעבר היציאה בעוד האישה, בעלת התעודה, ממהרת עד רצה בעקבותיו פן תאבד לה הוכחת קיומה.
אחד משוטרי מג"ב שיכלל את השיטה והעלה אותה מדרגה (לשמחת לבו שלו ושל חבריו הצופים בהנאה מין הצד): הורה לאישה שאת תעודתה אחז לגשת אליו ולקחתה, ובעודו הולך לאחור, הניף את התעודה אל על והאישה כבדת הגוף נאלצה לדלג בניסיון לתפסה. היד הורמה עוד יותר, האישה קפצה גבוה יותר, ושוב: הוא שני צעדים, הנפת היד, האישה מדלגת, קופצת באוויר, כשידיה מושטות לעומתו... רק משעברה את הקו האסור במעבר שבה התעודה לחזקתה.
 
 
הגברים שבפלח הגיל שבין 45 ל-50, שטרחו והשיגו "אישורי תפילה"  (שזה לכשעצמו בעיני ביטוי מצמרר מהיותו בעליל איסור תפילה), עמדו למעלה משעה וחצי בתורים הארוכים כדי לחבור לנשותיהן הממתינות מהעבר האחר - האם אותם אמור לנחם המכשיר המתיז רסיסי מים קרים?
 
" זה החוק"  - חזרו ואמרו החיילים כמו על מנטרה דתית כשמנו את ההגבלות וההוראות שעל פיהן מתנהלת הסלקציה בין בני האדם.
"זה החוק" אמרו כשהפרידו זקנה מנכדתה ואחרי ששולחה הנערה שמענו:"זאת, לא אכפת לה מסבתא שלה שהיא שולחת אותה לבד לירושלים..." אפילו קצין מיחידת ארבל האמון לדבריו על החוק הבינלאומי טען את טענת "החוק". כאילו כתוב בספר החוקים של מדינת ישראל שיש למנוע מבני נוער ומכל מי שטרם שמלאו שנותיו את זכות הפולחן.
 
אנחנו  מהיותנו יהודיות, עדיין  נדמות לאחדים מהפלסטינים כמסוגלות לחולל ניסים: "תדברו אתם... אנחנו לא באנו לעשות בלגאן, רק להתפלל...  אולי תעזרו לנו?.." 
ואיש אחד מפוקח, בעל שנים וניסיון פסק :"רק אלוהים יעזור..." והוסיף: "אנחנו לא טרוריסטים. הטרוריסטים בממשלה!"
 
תור הגברים היה מסודר משל הנשים. הם לא השתהו, דקות ספורות לאחר שהסתבר שאין הקלות ולבן 49 שנים נאמר:"תבוא בשנה הבאה"... סב האיש לאחור ושב לביתו. אחרים מילאו את מקומו. שוב אותה בקשה, שוב אותו סירוב... והתור הארוך והדחוס יש בו דינאמיות ותחלופה. בסופן של השעות הוא התקצר ונמוג.
 
הנשים לעומת זאת, כמו בכל אחד מימי השישי, אינן מקבלות את דין הכובש. הנשים מחפשות סדקים: משתחלות ונתפסות, מוחזרות אחור ונדחפות שוב. הן כעוסות, לועגות, צועקות, מבקשות, מתחננות, מתעקשות, מסרבות לסגת....  בכל גיל - צעירות כזקנות, מנסות כל דרך: מציגות את תעודתן שלהן או את זו של קרובתן הזקנה מהן....וכשהתעודה מוחרמת יש מהן הנצמדות אל הקרקע:"תצלמי אותנו שגם הערבים יראו..." ולמרות החום, הצום, האבק השרירותיות - אין רוחן נופלת. הן נושאות דברן אלינו, הזרות, המקשיבות, המביטות, הרואות אותן - בשפה שאיננו מבינות או בשפה זרה מקשרת. הן צוחקות עמנו על המציאות ועל החיים תוך שהן נושאות ילדים בחיקן, מערסלות אותם בהירדמם, שעות, ועוד שעות... עד שנשמע קול המואזין, עד שהחסימות המתניידות נגררות ועד שבאים הכלים הכבדים ומפנים את חסימות הבלוקים אל צד הדרך. אז פונות לשוב לביתן, עד יום השישי הבא.
 

 15:25: קלנדיה:  לא היו הרבה אנשים בסככת הכניסה למחסום וזרם הבאים היה די דליל.  בתוך המחסום פנימה ראינו שלושה מסלולים פעילים.  בכל אופן לקח לנו כ-7 דקות רק להיכנס למחסום.

במסלול 5 ראינו ששני אנשים מחכים להיכנס למת"ק בעוד מישהו מתקן את המכשיר הביומטרי כשהוא מאובטח ע"י שני חיילים ושני שומרים ממודיעין אזרחי.  כיוון שנהיה מאוחר (המת"ק נסגר בשעה 4), טלפנו לחמ"ל ובקשנו לדבר עם נציג המת"ק.  אביטל אמרה שתנסה לקשר אותנו אך לא חזרה.  טלפנו לקינן שהבטיח לנסות לעזור למרות שלא היה בקלנדיה.  גם הוא לא הצליח. 

15:50:  התקשרנו שוב לאביטל בחמ"ל והפעם היא העבירה אותנו לנציג, טאורי, שאמר שיבדוק.  בינתיים, הצליחו לתקן את הביומטרי והכניסו את הממתינים למת"ק.  בשלב זה טאורי הגיע ועשה אתנו הכרה.

16:00:  הגענו לצד הירושלמי של המחסום.  היו תורים גדולים לאוטובוסים.  שנת הלימודים באוניברסיטאות נפתחת כבר ביום ה' השבוע, והרבה סטודנטים עם ערמות של ספרים בידיים נראו בשטח.

היה עומס במחסום הרכבים והתורים השתרכו רחוק לכיוון רמאללה.

16:15:  חזרנו לצד הפלשתיני.  זרם העוברים הלך והתגבר עד ששלושת המעברים התמלאו והיה תור של כ-60 איש בסככה. אבל אז נפתחה הקרוסלה וכולם זרמו פנימה.  המחסום המשיך לעבוד כרגיל.

17:15:  לא היה משהו מיוחד לדווח.  עזבנו את קלנדיה וחזרנו לירושלים דרך ליל/ג'בע וחיזמה.  בשני המחסומים התנועה זרמה.