מחסוםWatch מתריע

 
חיי היומיום בשטחים הכבושים
 
ילד בן עשר עובר לבדו מדי יום במחסום קלנדיה הסואן והצפוף, בדרכו לבית הספר. הוא קצת חושש  אבל אין ברירה ואין דרך אחרת להגיע לבית הספר. היום יום מיוחד, קנו לו מכנסי ג'ינס חדשים. ופתאום, בהגיעו לעמדת הבידוק, מתעוררת מהומת עולם. כל המנורות האדומות נדלקות הכל מצפצף. החיילים מפעילים "נוהל טרור" ומזנקים בנשק שלוף אל הילד. הילד מבוהל ובוכה. האם הורים פלסטינים אינם יודעים שאסור לקנות לילד מכנסיים מעוטרים בכפתורי מתכת?
 
שנים אנחנו מתריעות על הבנאליות של הרשע, על האירועים "השוליים"  שמדי יום ממררים את חיי הפלסטינים החיים תחת המשטר של הכיבוש הישראלי. מרבית אזרחי המדינה עיוורים למתרחש בשטחים הכבושים וגם אינם מעונינים לדעת. הרשויות מודעות לנעשה בגדה המערבית אך אינן מעוניינות לשנות את התנהלותן ולהקל – הם אדישים לסבלו של האחר,  על אף, שחובתן של רשויות אלה לאפשר חיים תקינים לאוכלוסיה החיה תחת כיבוש.
 
למי אכפת?

פועלים מתחילים את יום עבודתם בשעה שבע בבוקר. כל איחור נרשם, ושכר העבודה מופחת בהתאם למספר שעות האיחור. בשל אי הוודאות בקשר לזמן הנידרש למעבר מגיעים הפועלים למחסומים מוקדם בבוקר. הלחץ העיקרי הוא בשעות 05:00 -07:00, אבל חילופי המשמרות, הגורמים לשיבושים קשים בקצב המעבר, נקבעו לשעה 06:00 –  וכל זה למה? כי בצבא לא יודעים כיצד לחלק את המשמרות אלא ליחידות של ארבע או שמונה שעות !?  
 
כשהגענו בשעה 6 מהחניון כבר יכולנו לשמוע קולות של כעס עולים מאזור ההמתנה. האווירה הייתה מתוחה, אנשים טפסו מעל הקרוסלות, וקהל רב חיכה ליד השער ההומניטארי. עמיתינו האקומנים, שנכחו במקום מאז השעה 4:30, ספרו שהמתיחות נוצרה לפני החלפת המשמרת בשעה 6. החיילת האחראית על פתיחת הקרוסלות ישנה רוב הזמן, וכאשר היא התעוררה מדי פעם לפתוח את הקרוסלות, איפשרה רק למספר קטן של אנשים לעבור.  רק 3 מתוך 5 ה"שרוולים" (מעברי בדיקה)  היו פתוחים בשעה 6. השאר נפתחו רק לקראת 6:30. גם אחרי החלפת המשמרת, נתנו רק למספר מצומצם של ממתינים (בערך 25-30) לעבור בכל פעם וההמתנה לכל פתיחה הייתה של לא פחות מ-10 דקות. כשהשער ההומניטרי נפתח בשעה  6:20, נדחפו גברים רבים לעבר השער בניסיון להידחף פנימה. התרשמנו כי, שלא כרגיל, היום אפשרו הקצינים לכולם לעבור ללא הבדל גיל. מאוחר יותר חזרו לשיגרה ובדקו את גיל העוברים והחרימו את ההיתרים של גברים שלא היו רשאים לעבור דרך השער ההומניטרי. (החרמת תעודת זהות ולו החרמה קצרה אסורה על פי צו אלוף!).(קלנדיה, 13 בדצמבר 2011)

מעבר אמבולנסים
 
בצד הפלסטיני של המחסום, בפאתי הכיכר הצפונית, ממתין אמבולנס. באמבולנס ישבה אישה מעזה, חולת סרטן.  האישה, שהייתה מאושפזת בבי"ח אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים, נלקחה לרמאללה לקבלת טיפול בהקרנות, ועכשיו הייתה בדרכה חזרה לירושלים.  הנהג דיווח שהוא ממתין כבר שעה וחצי בכיכר, כיוון שהחיילים טוענים שלא היה תיאום עם שלטונות ישראל.  הנהג עמד על כך שהיה תיאום ושהוא לא היה יוצא לדרך בלי לוודא שיש תיאום.  בינתיים הגיע אמבולנס שני מרמאללה והמשיך בדרכו ישר לתוך המחסום. חשבנו שיחזירו גם אותו לאחור, אבל לא. אחרי בדיקה קצרה הוא הורשה להמשיך דרומה.  טלפנו בשלישית לחמ"ל לבקש שיאפשרו לאמבולנס עם החולה מעזה לעבור. חייל מאוד מנומס אמר שהוא מנסה לעזור כמיטב יכולתו, ולא הזכיר כל בעייה של תיאום.  טלפנו ליחידת המעברים. חיילת ענתה שהיא בדיוק מטפלת בבעייה ושתאפשר לאמבולנס לעבור בהקדם.  בשעה 4:15 קראו סוף סוף לאמבולנס להתקדם למחסום.  אחרי בדיקה של 10 דקות הוא הורשה להמשיך למגרש החנייה בצד הישראלי – שם האישה הועברה לאמבולנס הירושלמי. (קלנדיה 12 בדצמבר 2011)
 
חידוש במחסום
 
06:25  -  אחרי חודשים שאנו מתריעות על העדר מסתור מפני גשם ושמש לממתינים בתור – נפרס מעין אהל ענק מעל עמדות הבידוק. אבל רק שם, ואילו מעל לאזור שבו ממתינים הפלסטינים לא נבנה דבר. שם מתפתל תור ארוך והנהגים אומרים שהם ממתינים כשעה לפועלים שלהם. במקום נמצאים חיילי מילואים וקצין, אך הם אינם מנסים לקצר את ההמתנה בהוספת חייל לרישום ידני. לדבריהם, לא נורא שהפועלים ממתינים בתור, הרי אחר כך הם יצטרכו להמתין להסעה... (עזון עתמה 8 בדצמבר 2011)
 
הולכים לבית הספר עם "רון בלב ושתיל ביד"
 
היום יש רישום שמות מדוקדק ולכן התור מתארך. נבדקו 25 אנשים כולל ילדים ומשך הבידוק איטי מאוד יחסית למחסום קטן שעובר בו מספר מוגבל של אנשים מוכרים. גם הילדים נבדקים. אנחנו מבחינות בילד קטן מוחה דמעותיו. הוא הוחזר כלעומת שבא עם ילקוטו. הוא בן 10, משיח' סעד, יש לו אישור מודפס מבית הספר בג'בל מוכאבר אבל את הקושאן (תעודת הלידה) שכח בבית.  בינתיים מגיעים עוד שלושה ילדים שהוחזרו: ילדה בת 12 עם אישור מביה"ס וקושאן המעיד על גילה, ילד בן 13 כנ"ל ואתו חבר בן 12 ששני הוריו ירושלמים, הגרים בארמון הנציב. הוא לן אצל סבתו בשיח' סעד ואין לא קושאן ולא אישור מבית הספר. כולם מנועים מבית הספר היום. הזמן חולף והחיילים אינם נענים לבקשותינו לאפשר לילדים לעבור ולמנוע איחור לבית הספר. בינתיים מגיע למחסום מנהל בית הספר התיכון בג'בל מוכאבר ומבקש מהחיילים לקחת אתו את הילד שישן אצל סבתו בשיח' סעד: הוא דודו ומעיד עליו שהוריו תושבי ירושלים ושהוא לומד בבית ספר בג'בל מוכאבר. ויכוח חריף מתפתח והחיילים אינם מסכימים:"איך אפשר לתת לילד לעבור בלי ניירות, כל אחד יבוא לכאן ויגיד שהוא דוד שלו וסבא שלו...". (שיח' סעד 13 בדצמבר 2011)
 
אכיפת חוק
 
יום חורף נפלא. כבר ירד גשם והשדות ירוקים. האדמה בשלה ומחכה רק לחורש, לזורע ולנוטע - אבל לא בואדי א-ראשה. בית המשפט אמר את דברו - הזיזו את החומה ועכשיו צריך "להחזיר את המצב לקדמותו". אבל "חזרה לקדמותו" נתפסת באופן שונה על ידי אנשים שונים. אנחנו ציפינו לראות שדות חרושים וכפריים חרוצים עובדים בהם, בידיהם כלי עבודה ושירה בלבבם. ומה מצאנו? החומה אכן נהרסה והכביש בוטל - וכל הפסולת הזו נטחנה עד דק ונשפכה על החלקות החקלאיות. פסק הדין כובד - אך כדרכן של רשויות הכיבוש, הוא בוצע כך שלא ניתן להשתמש בחלקות. הכל עיי חרבות. מעניין מה היו אומרים כבוד השופטים על הפרשנות שניתנה לפסק הדין שלהם. (ואדי א-ראשה 13 בדצמבר 2011)

שתים עשרה שנה חלפו מאז התחלנו להשקיף באופן סדיר במחזות אלה: איננו אדישות לנעשה ולא נחדל להתריע.

=====================

כותבות המתריע: רות אוטולנגי, איילה זוסמן, יעל ישראלי וחנה בר"ג

יאוש.

תלונות שהתקבלו טלפונית

המקרים שתוארו לעיל מעידים כיצד האטימות הביורוקרטית מובילה  למצבים אבסורדיים, שאין כל קשר בינם לבין ביטחון. גם כאשר הם לבסוף נפתרים, הם מותירים הרבה עוינות ומלבים שנאה.

"ילד פירושו כל יצור אנוש מתחת לגיל 18 שנה" - כך באומנת  האו"ם בדבר זכויות הילד. הגדרה זו מקובלת על ארגוני זכויות האדם בישראל, בשטחים ובעולם כולו. וראה זה פלא: הגדרת האו"ם אינה מקובלת על צה"ל, צה"ל מגדיר כקטין רק את הפלסטיני שלא מלאו לו 16 שנה.מאות אלפי הילדים הפלסטינים הם דור העתיד של מדינת פלסטין. כאשר תקום מדינת פלסטין יהיו נערים אלה האזרחים הבוגרים שיעמדו מול ילדינו שיתבגרו.  במו ידינו ובמעשינו המשפילים והמתעללים אנו אחראים לעיצוב תודעתם של אויבינו מחר.
סוהייב חאדר עבדול עזיז בורקן מחברון,  יליד מאי 95', תלמיד בי"ס,  הושם במעצר ביום 24.2.10. הנער, שנראה צעיר מכפי גילו, לבוש בבגדי אסיר חומים התואמים את מידותיו. (מכאן שהשב"ס מצויד היטב גם לאוכלוסיית הקטינים שמונה כמה מאות.)
"קטינים" בשטחי הכיבוש הם מי שטרם מלאו להם 16 שנים. הנהלים החדשים (2009) של 'בית המשפט הצבאי לנוער', אינם כוללים את שלבי המעצר והחקירה של הקטינים. רק לאחר שהוכן כתב אישום לקטין, יתנהל משפטו בפני שופט שהוכשר לשפוט נערים וקטינים ובתנאים שאמורים להתחשב בגילם הצעיר.
והנה, סוהייב בורקאן, נחקר כמו קטינים פלסטינים אחרים שנעצרו,   ללא נוכחות של הורה ו/או עובד סוציאלי, לעתים בשעות לילה מאוחרות ובידי חוקרים שאומנו לחלץ מחשודים בוגרים הודאות בדרכים מגוונות (לחץ פיזי מתון?). ניסיונם של עורכי דין מלמד שרוב הקטינים מודים בעת חקירתם בעבירה המיוחסת להם.  
סוהייב הואשם ב"יידוי אבנים על ג'יפ של צה"ל מתוך כוונה לפגוע בג'יפ או ביושביו". הוא לא הודה. הוא הכחיש את עדותו של החייל שישב בג'יפ וזיהה את זורק האבן.  
באולם המשפט סוהייב ישב על ספסל הנאשמים בין עצירים בוגרים ובהה סביבו. הסנגור, עו"ד אייד מיסק, הדגיש שסוהייב מכחיש את המיוחס לו, וכן שהחייל מסר את עדותו 15 דקות לאחר שהאבן נזרקה על הג'יפ (ולא פגעה באיש), מבלי שהיה לו קשר עין עם סוהייב במהלך דקות אלה.
הסנגור מיסק הזכיר לשופטת שלגבי קטינים יש לשקול חלופת מעצר, בעיקר לאור העובדה שהקטין עצור יחד עם בגירים בבית המעצר, תנאים שלכל הדעות נחשבים לפסולים. לאחר ההפסקה הודיעה השופטת על הארכת המעצר עד תום ההליכים. (בית המשפט בעופר 2 במרץ 2010).

במחסום בית המרקחת, בגשם שוטף, עוצר חייל ילד בדרכו לבית הספר: המגנומטר מצפצף כשהילד עובר. הילד רטוב ומעוצבן, יושב על שפת המדרכה והחייל עומד מעליו. הילד מסרב לפתוח את הילקוט שלו לבדיקה. החייל מתעקש והילד מתמיד בסירובו. לבסוף, בתיווכנו, הילד מתרצה, התיק נפתח ומתגלה "נשק יום הדין": סרגל מתכת!! הסרגל החשוד נלקח מיד. אחרי רגע או שניים החייל מבין שזה מגוחך ומחזיר אותו לילד, וצורח עלינו שלא נתערב יותר ונעמוד רחוק ובכלל מותר לנו רק להסתכל ולשתוק. (חברון 10.11.09)

צלם חוץ שפגשנו סיפר שבשעה 4:30, כשעמד בתוך המחסום והתבונן, ראה שוטר (כחול) בלוית מאבטח אזרחי שרובהו שלוף, לוקחים מתוך התור ילד כבן 13 (או 14), מעמידים אותו פסוק רגליים ליד הקיר. השוטר ערך חיפוש על גוף הילד והכה אותו בראשו, ושלשתם יחד נעלמו דרך אחד השערים המובילים אל צדו האחורי של המחסום. שאלנו שלושה חיילים שנקרו על דרכנו על האירוע. אחד מהם אישר שאמנם התרחש, אלא שזה ילד ש"כל פעם מנסה שוב ושוב לעבור במחסום בלי אישור" אמר. הפעם כנראה כבר ילמד הילד לקח. (19 באוקטובר 2008)

הילדים הקטנים, בדרכם לבית הספר האזורי, נאלצים לעבור ליד הלולים של חוות מעון. המתנחלים מסבירים כי הילדים "מסכנים את הביטחון" ועל כן הם משסים בהם את כלביהם ומפעילים נגד הקטנטנים האלה אלימות. בדיון בוועדה להגנת הילד של הכנסת, שדן בבעיה ביוזמתנו, הוחלט כי הצבא ילווה את הילדים ויגן עליהם בבוקר ובתום יום הלימודים. הליווי המובטח מאחר לעתים מזומנות והילדים נתונים לנחת זרועם של המתנחלים וכלביהם.

בשבוע האחרון קיבלנו שתי פניות טלפוניות שנגעו לטיולי ילדים מבית לחם לירושלים. ומה למדנו בהזדמנות זו? בימי שישי אין טיולים לירושלים. הקטנטנים עלולים להשתתף "במהומות" שבהר הבית. נדהמנו! הרי גן החיות מרוחק ת"ק פרסה מהר הבית  - אבל סדר הוא סדר וצו הוא צו.
הגענו למחסום בית לחם וחשבנו כי אנו הוזות. ראינו ילדים קטנים משחקים כדורגל בכניסה לבנין המחסום. אך התדהמה לא ארכה זמן רב. טלפון ממנהל בית הספר הזעיק אותנו לעזרה. המורים, הזקוקים כמובן לאישורי כניסה לירושלים, מורשים לעבור את המחסום. הילדים לא. המנהל ניסה להבהיר לנו שהוא איננו מעוניין לבלות יום בגן החיות - הילדים הם אלה שמחכים לטיול הזה בכיליון עיניים. אחרי עיכוב ניכר הצליחו המורים והילדים לבקר בירושלים ואולי גם הצליחו להתפעל מהפיל והאריה בגן החיות.

לא יודעים מדוע ואין לאן לפנות......
על רקע המצב הכלכלי הקשה בשטחים הכבושים והמחסור בידיים עובדות במדינת ישראל תמוהה התנהלותן של הרשויות בתהליכים הקשורים במתן אישורי תעסוקה לפועלים פלסטינים לעבודה בישראל.
פלסטיני המעוניין לעבוד בישראל אינו יכול לבקש אישור עבודה, אלא אם נמצא מעסיק ישראלי המוכן להעסיקו ולבקש אישור עבודה עבורו. איך ימצא פלסטיני מעסיק ישראלי אם אינו מורשה להיכנס לתחומי מדינת ישראל? יתר על כן, אם מעסיק ישראלי, המשווע לידיים עובדות, מבקש לפתוח תיק להעסקת פועלים פלסטינים, הוא נכנס לסבך בירוקרטי. למעשה כוונת השלטונות היא למנוע העסקת פועלים פלסטינים.
אבן נגף נוספת העומדת בפני המעסיקים והפועלים הם קשיי המעבר היומיומיים במחסומי הכניסה לישראל. הזמן הנדרש למעבר יכול להשתנות מיום ליום ונמשך לעתים שעות רבות. המתנה ממושכת תורמת לאובדן ימי עבודה ופרנסה. פועלים מתייאשים מהסיכוי להגיע בזמן למקום העבודה והמעסיקים, שנפשם קצה באיחורים התכופים, מחפשים חלופות לכוח העבודה הפלסטיני.
פועלים שעבדו שנים רבות בישראל עלולים למצוא עצמם לפתע ברשימות השחורות של השב"כ, בלי שהוזהרו או שניתן להם הסבר על סיבת המניעה הפתאומית. שנים עבדו אנשים אלה בישראל,  לשביעות רצונם של מעסיקיהם. המעסיקים ניצבים עתה בפני קיר אטום.  הכול מסתתר תחת מסווה של  "ביטחון".  מדובר באלפי פועלים פלסטינים המוכרזים כמנועי שב"כ. במידה שהעובד הפלסטיני מצליח להגיע לפגישה עם אנשי השב"כ, הוא שומע לא אחת את משפט המפתח: "אתה תעזור לנו ואנחנו נעזור לך. ולא - לא תקבל לעולם אישור עבודה".
פלסטינים שבקשותיהם מסורבות בשל מניעה ביטחונית זכאים להגיש ערעור. אולם, מזה זמן רב אין כתובת ברורה להגשת הערעורים. חדשות לבקרים משתנים לא רק הנהלים אלא גם הכתובות שאליהן צריך להפנות את הבקשות. אם הגוף המטפל בערעורים שונה, אין הודעה מתאימה לגופים הנוגעים בדבר על דבר השינוי.  הרשות החדשה האמורה לטפל במעסיקים אינה יודעת דבר על תפקידה החדש.
במאה ה-21 יכולים פונים הנדרשים לשרותי משרדי ממשלה או רשויות לעשות כן בדואר אלקטרוני או  בפקס. לא כך במינהל האזרחי. שם  נדרשים הפונים לקבוע פגישה טלפונית עם פקיד ולהתייצב בפניו אישית: והטלפון איננו עונה. או - "החליט" שאיננו עונה.
המקרה של נ' מייצג את מצבם של עשרות פועלים ומעסיקים שניסו לערער על המניעה הביטחונית בתשעת החודשים האחרונים.
נ' הוא בשנות ה- 30 לחייו, אב לילדים. עד מחצית יולי היה לו היתר והוא עבד בחברה בירושלים. בקשת המעסיק לחידוש האישור נדחתה. ההסבר:  נ' הוכרז כמנוע שב"כ.
בראשית אוגוסט 2009  ביקש המעסיק להסיר את המניעה הביטחונית, ביחידה המטפלת בהיתרים במינהל האזרחי.
בהיעדר תשובה, נשלחה כחודשיים לאחר מכן בקשה נוספת, הפעם עם העתק לראש המינהל האזרחי וליועץ המשפטי ליהודה ושומרון (היועמ"ש).
תשובה לא נתקבלה. לקראת סוף אוקטובר 2009, נשלחה בקשה לראש המינהל האזרחי ובה עשרות שמות של פועלים שלא קיבלו תשובות, כולל בקשתו של נ.
לקראת סוף אוקטובר שונו הליכי הערעור. המעסיק מילא טופס שנשלח לכתובת החדשה, הפעם בישראל, היא שאמורה לטפל במתן היתרים.
נכון ל- 14.2.2010 - טרם הגיע מענה.
נ' הוא רק אחד מרבים, ושייך לבני המזל שמעסיקו  מעוניין בו ומוכן להשקיע את המאמץ הנדרש  - ולחזור על תהליך הבקשה  שוב ושוב.
התנהלות זו מהווה פגיעה חמורה בזכויות האדם. ראשיתה בקלות הבלתי נסבלת שבה מצרף השב"כ אנשים לרשימות השחורות בלא שנחקרו כלל, והמשכה בקושי הרב הכרוך בהגשת ערעור על המניעה. התהליך כולו בלתי סביר בעליל.  האם הכוונה היא להרתיע מעסיקים מהעסקת פועלים פלסטינים? או שמא  הכוונה היא לשמר את האוכלוסיה הפלסטינית באי וודאות מתמדת ובחוסר ביטחון כלכלי וליצור מאגר של משתפי פעולה בכוח?

מחסום בית לחם ("מעבר רחל")  הוקם בעלות של עשרות מיליוני שקלים "על-פי הסטנדרטים המקובלים במעברי גבול בארץ ובעולם ובאופן שיענה על צרכי הביטחון" (משטרת ישראל, YNET , 7.12.2005).  המחסום נועד למעברם של פלסטינים לירושלים ותיירים בדרכם לכנסיית המולד.

במחסום עוברים מדי יום כ-2500 פלסטינים. הכניסה למחסום היא במעבר צר שיש בו קרוסלה שרוחבה 60 ס"מ.  יש שלוש נקודות ביקורת שמאפשרות בדיקה גופנית, אבל רק שתים מהן מופעלות. כמובן שבתנאים אלה נוצר צוואר בקבוק בשעות השיא של המעבר. אחרי הביקורת הגופנית העוברים מגיעים לעמדות בדיקת מסמכים, שם הם מציגים את כף היד לביקורת ביומטרית, את הכרטיס המגנטי ואת אישורי המעבר. המחסום נפתח לפלסטינים בשעה 05:00 ורובם אמורים לעבור עד שעה 07:00. התיירים עוברים עם הצגת דרכון בלבד, באותם המעברים הצרים, וגם הם עדים לצפיפות הנוראה.
לאחרונה קבלנו קריאות נואשות מהמחסום על המצב הבלתי נסבל השורר בו בשעות שיא המעבר של הבוקר. תלונות טלפוניות שלנו במשך כל השבוע לא הועילו לשיפור המצב. 

תיאור של בוקר אקראי אחד:

04:15 -  התור לכניסה השתרך עד מעבר למגרש החניה. לאור ניסיונם בעת האחרונה, רבים מהעוברים מגיעים  שעתיים ושלוש לפני שעת הפתיחה המיועדת, וישנים לפני הכניסה למחסום.

עד למועד זה כבר מתפתחת מהומה בקרב הפועלים. אנשים ממהרים לעבודה ומאבדים סבלנותם. בצידו הישראלי של המחסום, ממתינים הרבה מעסיקים ואוטובוסים לפועלים. שומעים "נהמה" מהצד הפלסטיני, "הבלתי נראה" לעינינו.
אנחנו שומעות כי השבוע הוחלפו - כאיש אחד - כל הבודקים כולם! השתחררו מצה"ל בשעה טובה "ואין מתנדבים חדשים". אנחנו לא מאמינות למשמע אוזנינו. כך מארגן הצבא "הכי הכי" בעולם את הפעילות שלו??

שני עובדי החברה האזרחית מסתובבים בשטח. אחד מהם, עליז במיוחד, נראה שתוי או מסומם. הוא עובר מעמדה לעמדה בצחוק עליז ומפריע למעבר של המאושרים שהגיעו לתחנה האחרונה. בתחנה מס' 5 מקולקלת הקרוסלה והעוברים נאלצים לדלג מעליה - העובדה הזאת לא מפריעה לאיש. לעומת זאת עוסקים השומרים האזרחיים בגירוש נמרץ של אנשים המחכים למעבר של קרובים או חברים. הם פורצים לשטח כאילו "פרצה המלחמה" !

עוד פניות נואשות לעזרה: למינהלת המעברים ("אני לא אחראי לצד הפלסטיני" - לא יאומן - מי אחראי לכך שהמחסום אינו מתפקד? מדוע נוצרה המהומה? בגלל התנהגות הפלסטינים או תפקוד המחסום?). לשאלתנו מדוע לא נראה בשטח שוטר, נענינו כי הוא יבוא יותר מאוחר (- מתי? כאשר כבר לא יהיה בו צורך?)

04:45 -  הכניסה הראשית למתחם נפתחת וקבוצת העוברים הראשונה נכנסת למתחם. 05:20 -  שרוול אחד נפתח, השרוול השני "מקולקל". 05:49 -  השרוול "המקולקל" מתחיל לפעול. 06:25 - מעט אנשים עברו את הבדיקה. היוצאים מספרים על הנעשה ליד השרוולים. הצעקות נשמעות היטב. התלוננו בפני מינהלת המעברים (משטרת ישראל) - נציג המינהל האזרחי במקום, ופניה שנייה הופנתה למוקד ההומניטארי של הצבא. התגובה: נבדוק ונטפל. למרות המצב המתוח לא נראה במקום ולו שוטר "כחול" אחד. נציג המינהל האזרחי, כתמיד, מקשיב לתלונה, עובר מצד לצד ומנסה כמיטב יכולתו להקל על המצב, אך ללא הצלחה. המצב הולך ומחמיר. היוצאים פונים אלינו בייאוש - "אפילו חיות מקבלות יחס יותר אנושי". בכל כמה דקות מפסיק אחד השרוולים לפעול - וכך חוזר חלילה. 07:00 - טלפון לסגן מפקד מת"ק עציון. מקשיב - אבל דבר לא השתנה במקום. המהומה גדולה, הצעקות בוקעות מכל עבר. בצד הישראלי, שרועים החיילים על כיסאותיהם בעמדות הביקורת ללא תעסוקה, כי העוברים מהצד הפלסטיני אינם מגיעים. 07:30 - בכניסה הפלסטינית למחסום עדיין אין לראות את קצה התור. האנשים מנסים לעקוף זה את זה בתור, צעירים קופצים מעבר לגדרות - וכל זה כי רבים כבר הפסידו את יום העבודה. המצב בתור ההומניטארי לא הרבה יותר טוב: נשים רבות וזקנים מוותרים על המעבר וחוזרים על עקבותיהם. 08:00 - המצב הולך ומחמיר. היוצאים צובאים עלינו ומתחננים "שנעשה משהו". 08:20 - הללויה! השוטר מופיע בריצה ופניו לעבר השרוולים. הקצב קצת מהיר יותר - אבל אלה העוברים עכשיו כבר החמיצו את הסיכוי ליום עבודה מלא. עוד ועוד אנשים פונים אלינו, איש איש בסגנונו המיוחד, ומספרים על מה שעבר עליהם בשבוע האחרון. אנשי החברה האזרחית מסבירים למתלוננים שהם האשמים כי הם לא יודעים לעמוד בתור.  09:40 - הלחץ הסתיים סוף סוף. (בית לחם, 5.11.09)

כאשר נפתח מחסום בית לחם לפני שנים אחדות, דיווח מדריך תיירים ל-YNET כי: "במהלך השידרוג "הצליחו" כוחות הביטחון לתמצת את החוויה הפלסטינית ולהעבירה אל התיירים. התיירים חווים על בשרם את תהליך ההשפלה במחסומי המכלאות וכן את החיים מאחורי החומה". והתגובה: שר התיירות בממשלה הקודמת הציע לבנות לתיירים מעבר נפרד....

לתשומת לב המינהל האזרחי

בסיור שהמינהל האזרחי ערך ל"ארגוני שלום"  נאמר בין השאר: "אתם יודעים איזה זינוק יש בתאונות הדרכים בגדה בשנתיים האחרונות? ולמה? נו? כי המחסומים הורדו ואז אין מה שיעצור את הנהיגה הפרועה..."
אולי כדאי להקים מחסומים וחסימות ברחבי מדינת ישראל כדי להפחית את תאונות הדרכים?!

המשתתפים בסיור נתבקשו להודיע לפלסטינים שהמוקד ההומניטרי נותן מענה לכל פניה במשך 24 שעות ביממה. אחת המשתתפות שאלה "אם יפנה פלסטיני ב-2 בלילה לאחר שחיילים נכנסו  לביתו, שברו את מכשירי החשמל ואת כלי האוכל, הפכו את ארונות הבגדים ופגעו מכל הבא ליד, מה תהיה התשובה?". ענו לה, "כל שאלה שתגיע בזמן אמת תיענה  מיד. גם הפלסטיני שיתקשר ב-2 בלילה.."
התשובה שאנו מקבלות לרוב היא: "נבדוק". ובינתיים, "הבית עולה באש"....
 

"אין מחסומים" - לאן נעלם הכיבוש???

"המנהל האזרחי ינהל את העניינים האזרחיים באזור....לרווחתה ולטובתה של האוכלוסייה ולשם הספקת השירותים הציבוריים והפעלתם, בהתחשב בצורך לקיים מנהל תקין וסדר ציבורי" (מתוך צו מס' 947 של הממשל הצבאי) 

הגדרה זו של תפקידי המינהל האזרחי (למעשה תחליף לממשל הצבאי) מחייבת לדאוג למרקם חיים סביר לפלסטינים. אך למעשה, כל שיגרת חייהם  תלויה בקבלת היתרים שונים הניתנים במשרדים האזוריים של המינהל האזרחי (מת"קים). צפייה של חברות מחסוםwatch בנעשה במשרדים אלה מראה על מגמה מכוונת להפוך את קבלת השרות לסיוט מתמשך. מה שנראה כחוסר יעילות הוא למעשה מנגנון יעיל להצרת צעדי הפלסטינים - צורה אפקטיבית של שליטה ודיכוי. קבלת היתרים נחשבת למעין "פריווילגיה" המותנית בכך שהמבקש יוכיח כי "יש לו סיבה מוצדקת" לרצות להיכנס לתחומי ישראל וירושלים. כתוצאה מגישה זו הליך הנפקת ההיתרים אינו שקוף ואינו ברור ונתפס בעיני המינהל האזרחי כחריג, כי הרי הכלל אוסר על תנועה כזו של פלסטינים.

הכרטיס המגנטי המונפק לפלסטינים, בנוסף לתעודת הזהות שבידם, הוא כרטיס ביומטרי המזהה את טביעות  האצבעות ומצלם את קרקעית העין.  בלעדיו לא ניתן לקבל אישורים כגון אישורי תעסוקה ומסחר, תפילה וביקורי קרובים וגם לא אישורי מעבר לצרכי קבלת טיפול רפואי. כיום מחולק הכרטיס המגנטי לכולם ובקרוב מתכוונת הממשלה להנפיק כרטיסים מגנטיים לכל תושבי ישראל. הנושא נידון בימים אלה בכנסת ומעורר התנגדות ציבורית חריפה בשל החדירה הבוטה לרשות הפרט. אבל לא רשות הפרט הישראלית/יהודית כרשות הפרט הפלסטינית. מה יותר "לגיטימי" מכניסה בוטה לרשות הפרט הפלסטינית - הרי "בביטחון המדינה" מדובר!

מ' תושב דרום הר חברון הצליח, אחרי ימים בתור, להיכנס למשרדי המת"ק בחברון וקיבל את הכרטיס המגנטי המיוחל. לתומו חשב כי עכשיו יוכל לקבל אישור כניסה לישראל לצורך עבודה. כאשר התברר לו כי לשם כך הוא צריך למצוא מעסיק ישראלי, שמוכן יהיה לטרוח ולפנות אל קמ"ט התעסוקה במינהל האזרחי, למלא את כל המטלות הבירוקרטיות הנדרשות, רק בכדי לשמוע שמ' בעצם "מנוע שב"כ", נשאר מ' אובד עצות. כיצד ימצא מעביד ישראלי כאשר אינו יכול להיכנס לישראל לחפש מעביד כזה? ובינתיים שאל מ' את עצמו על מה ולמה הוא מנוע שב"כ. חשב האיש התמים הזה כי יפנה לשב"כ וינסה לברר ולהבהיר את הטענות העומדות נגדו ומכלילות אותו ברשימה השחורה. ואיך יפנה לשב"כ? היכן ימצא את "קפטן ג'וני" שיסכים לראות אותו ולהסביר לו מה עומד נגדו? יאוש!

האיש מצא אותנו וביקש עזרתנו. ואנו שאלנו את עצמנו מה עושים כל אלפי הפלסטינים שאינם יודעים על קיום ארגוני זכויות אדם המוכנים להושיט יד לעזרה? (פניה טלפונית. שם האיש שמור בארכיון מחסוםווטש).

ו' עבדה שנים ארוכות בחברת תעופה במזרח ירושלים. כאשר פוטרה מעבודתה סרבו מעבידיה לשלם לה את המגיע לה בפיצויים ובשאר תשלומים שהגיעו לה כעובדת מן המניין. ו' פנתה לבית הדין לעבודה בתל-אביב והגישה תביעה כנגד מעבידיה. כאשר פנתה לקבל אישור כניסה לישראל לצורך הופעה במשפט סורבה. למה? - כי ו' מנועת שב"כ. למה...?

ו' פנתה לעזרתנו ובסופו של דבר הצליחה להגיע למשפט. נשמע הגיוני? לנו לא. למה נדרשה התערבות של ארגון זכויות אדם בכדי לאפשר לו' להופיע במשפט ולעמוד על זכותה לקבל את המגיע לה. (טיפול פרטני. השם שמור בארכיון מחסוםווטש)

ל' היא אם לילדה חולה במחלה ניוונית קשה וחשוכת מרפא. ל' נשואה לתושב מזרח ירושלים, אך אין להם "אישור לאיחוד משפחות". בתם החולה חוסה במוסד טיפולי בירושלים. הטיפול בילדה דורש נוכחות של 24 שעות ביממה. נכון ניחשתם - ל' מנועת שב"כ. היא אפילו יודעת למה - אחיה במאסר בישראל. בתחילת שהות הבת במוסד ביקר אותה אביה ברציפות, אך הוא עובד (כמובן - הוא שומר בחברת כוח אדם) ואינו יכול להעדר ממקום עבודתו לעתים כל כך קרובות. ל', שהייתה מורה, התפטרה מעבודתה על מנת להיות ליד הילדה. אבל היה מי שדאג שזה לא יתאפשר - כי נמצא הקשר הגורדי בין הדוד היושב במאסר והילדה הנוטה למות.

כשפנינו וביקשנו התחשבות מיוחדת הציעו במינהל שיימצא בן משפחה שאינו מנוע - אולי הסבתא? התעקשנו ול' קיבלה אישורים. האם היה עולה בדעתנו לא לסעוד את ילדינו בעצמנו במצב של מחלה אנושה? (פניה פרטנית, השם רשום בארכיון מחסוםווטש).

במקרים רבים כאשר אחד מבני זוג מנוע שב"כ מציעים שחולה יחפש קרוב אחר שילווה אותו לטיפולים. אישה יוצאת לטיפול במחלת הסרטן ללא בעלה? ילד ללא אחד מהוריו? טיפול פוריות(!!!) ללא בן/בת הזוג? ואם האם, שלרוב אינה מנועה, מטופלת בתינוק שרק נולד ועדיין יונק ובעוד שישה זאטוטים אחרים והיא אינה יכולה ללוות את הילד החולה, מי ילווה אותו? מה היה קורה לו היו נוהגים בנו, הכובשים, באותו האופן? הארץ הייתה רועדת מעוצם המחאה - אבל אצל הפלסטינים, בכיבוש, ב"סכנה הבטחונית"...?

ח' עובד במרחק קצר ביותר ממקום מגוריו. שנים חצה ח' את הכביש המרוחק רק צעדים מעטים מביתו והתייצב במקום עבודתו. בוקר אחד למד כי לא עוד. עכשיו, כאשר בידו הכרטיס המגנטי שהוזכר לעיל, עליו לעבור "במקום מבוקר" ש"נוכל לברר האם הוא שב לביתו ולמנוע חדירה מסוכנת לרחבי ישראל". הסיבוב הנדרש הוא במרחק של כ-40 קילומטר מביתו וממקום עבודתו. כמובן שבדרך החדשה שנכפתה עליו הוא עובר לצד הרבה התנחלויות ישראליות (שאותן הוא כנראה לא מסכן), כאשר לפני כן חצה כביש ישירות למקום העבודה וחזרה. לאלוהי השב"כ והמינהל הפתרון. (פניה פרטנית. השם והפרטים שמורים בארכיון מחסוםווטש)

פלסטינים המבקשים במשרדי המינהל האזרחי אישורים למיניהם ומסורבים, שומעים בדרך כלל הודעה לקונית "אתה מסורב". לפעמים הם אפילו מקבלים את הסירוב על טופס בכתב. ומה כתוב עליו - "מסורב קריטריונים", "מסורב שב"כ", "מסורב אג"ם". אתם מבינים? אתם יודעים מה עושים עם זה? הפלסטינים מבינים עוד פחות מה  פירוש הדברים - לעג לרש היינו קוראות לזה!

התרענו כבר פעמים רבות על קשיי ההידברות בין החיילים לפלסטינים. אלה מדברים ערבית ואלה עברית ובאמצע הרמקול החורק והמצפצף שגם בעלי שמיעה טובה ואינטליגנציה גבוהה לא יצליחו לפענח את הנאמר. חיילי המינהל עוברים קורס בערבית - הנמשך...כמה?...שבועיים. "ארג'ע ארג'ע" אפשר ללמוד בשבועיים - אבל "בבקשה, תודה" ועוד כמה הסברים הכרחיים לומדים אולי בחודשיים, ואולי אפילו בכמה חודשים?

בימים אלה הוסרו מספר מחסומים מרכזיים וחסימות ברחבי הגדה המערבית. אנחנו מברכות על כך ומקוות שמצב זה הוא פתח להסרת מחסומים נוספים לשיפור חופש התנועה של הפלסטינים.

ירושלים כפרים ושכונות סביב לה

המתריע הזה מתמקד בשכונות באזור ירושלים שחיים בהן פלסטינים נושאי תעודות זהות כחולות (תושבי מדינת ישראל) וירוקות (אזרחי הרשות הפלסטינית). מרכז החיים של שכונות אלה היא העיר ירושלים על שרותיה המוניציפליים - בריאות, חינוך, פרנסה וכדומה. הדרכים המקשרות בין שכונות אלה וירושלים נחסמו והן נשארו מנותקות ומבודדות ללא מעמד אזרחי מוגדר וברור.

נבי סמואל

נבי סמואל שוכנת בין רמות וגבעת זאב, סמוך לאתר נבי סמואל, שלפי המסורת הוא מקום קבורתו של שמואל הנביא והוא קדוש ליהודים ולמוסלמים. צה"ל ניתק את נבי סמואל מיתר חלקי הגדה המערבית ובודד אותו כמעט לחלוטין. ניתוק הכפר ובידודם של 220 תושביו בוצעו במסגרת פעולות הסיפוח שישראל נוקטת בגדה המערבית. מאז שנות השבעים מגבילה ישראל את הבנייה בכפר. הגבלה זו אוסרת אף על תיקון נזקים במבנים קיימים. מן התושבים נמנעת הרחבת בתיהם. עשרות זוגות צעירים נאלצים לעקור מן הכפר לאזורים אחרים. על "גידול טבעי" ו"חיים נורמאליים" כבר שמעתם?

הכפר נועמן

הכפר נועמן ממוקם מדרום-מזרח להר חומה. הוא סופח לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. את תושבי הכפר רשמו בטעות כתושבי הגדה המערבית. תושבי הכפר הפכו לשוהים בלתי חוקיים בבתיהם.  במקום לתקן את הטעות הביורוקרטית, משתמשת בה המדינה כדי לדחוק את התושבים מכפרם.

ב-1992 הבהירו לתושבים שאסור להם לבנות או להרחיב בתים קיימים.  ב-1996 סולקו ילדיהם מבית הספר באום-טובא (המסופחת לירושלים), בטענה שהם אינם תושבי ירושלים אלא תושבי השטחים. זאת על אף שגדר ההפרדה עוברת ממזרח לכפר, בינו לבין הכפר הפלסטיני אל חאס. הילדים לומדים כיום באל חאס. בדרכם לבית הספר ובשובם הביתה עליהם לעבור במחסום שבו נבדקים ילקוטיהם. מעיריית ירושלים הם אינם מקבלים שירותים, להוציא קנסות כבדים על "בנייה בלתי חוקית".

שיח' סעד

שיח' סעד והכפר ג'בל מוכאבר הם חלק מסוואחרה המערבית. ב-1967 סופח רק שטח הכפר ג'בל מוכאבר לירושלים בעוד ששטח שיח' סעד נשאר הגדה. לשיח' סעד עברו במשך השנים משפחות מג'בל מוכאבר במסגרת "גידול טבעי" ולרובם תעודות זהות של תושבי ירושלים. בין ג'בל מוכאבר לשיח' סעד מפריד רחוב צר בלבד. כל השירותים להם נזקקים תושבי השכונה, כגון, רפואה, חינוך וקבורה, וכן קרובי המשפחה, נמצאים בג'בל מוכאבר, שהיא חלק מירושלים.

התוואי המתוכנן של גדר ההפרדה היה אמור לנתק את שיח' סעד מג'בל מוכאבר. תושבי השכונה פנו לערכאות ובמארס 2006 קיבל בית משפט השלום את ערעורם של תושבי שיח' סעד וקבע שגדר ההפרדה תעבור מזרחית מהשכונה והיא תיכלל באופן מעשי - על תושביה הירושלמים ושאינם ירושלמים - בתחומי העיר ירושלים. ב-23 במאי 2006, עתרה המדינה לבג"ץ נגד החלטת בית משפט השלום, בטענה שהוא התעלם מההשלכות הביטחוניות הכרוכות בתוואי החלופי, וכן כי התוואי החלופי יגדיל דווקא את היקף הפגיעה בתושבי הכפר. העתירה תלויה ועומדת עדיין בפני בג"ץ.

עד לקבלת החלטת בג"ץ, הוקם ביציאה משיח' סעד לכיוון ג'בל מוכאבר מחסום  שמונע תנועת כלי רכב. שנים רבות  היו כלי הרכב של שיח' סעד כלואים בתוך השכונה כך שאפילו דלק היה צריך להעביר בג'ריקנים. לאחרונה שופצה דרך המובילה מהכפר לשטח הגדה. עבור תושבי שיח' סעד בעלי תעודות זהות פלסטיניות כרוכה היציאה מהכפר  לג'בל מוכאבר ברגל בקבלת היתר מהמינהל האזרחי. רוב הבקשות להיתרים נדחות.

לעומת שכונות "יתומות" אלה, שנמנע מהן מינהל מקומי תקין, יש בגבולות ירושלים שכונות הנמצאות במילכוד אחר כי הן "שייכות" לשתי הרשויות: וואלג'ה שבדרום ירושלים, מול גן החיות התנ"כי,  וכפר עקב וסמירמיס שבצפון ירושלים.

הכפר וואלג'ה

השכונה הצפונית של וואלג'ה ,הנקראת עין ג'ווייזה, סופחה לירושלים ב-1967. איש לא ידע זאת - העירייה לא גבתה ארנונה ולא סיפקה שירותים. לפתע החלו להגיע צווי הריסה מטעם עיריית ירושלים לבתים שנבנו ללא רישיונות. תושבי המקום, מיעוטם  בעלי תעודות זהות כחולות ורובם בעלי תעודות זהות ירוקות, קיבלו מאז ומעולם שירותים בבית ג'אלה הסמוכה ועבדו בירושלים. מאז התוויית מכשול ההפרדה מנועים תושבי וואלג'ה מלהיכנס לירושלים למרות שהם תושבי העיר.

כפר עקב וסמירמיס - ירושלים שמעבר לחומה

כפר עקב וסמירמיס, הממוקמים בדרומה של רמאללה, סופחו לירושלים ב-1967 ונשארו מעבר לחומת ההפרדה בצפון ירושלים. התושבים, חלקם נושאי תעודות זהות ישראליות וחלקם בעלי תעודות זהות פלסטיניות, משלמים ארנונה לעיריית ירושלים, אך שירותים מוניציפאליים אינם מקבלים. השכונות שלידם, ללא כל הפרדה פיזית ברורה, הן שכונות של העיר רמאללה. בעלי תעודות הזהות הכחולות העובדים בירושלים נאלצים לעבור מדי יום את מחסום קלנדיה על כל קשייו.

אלוף פיקוד המרכז האלוף גד שמני הוציא נגדנו צו הרחקה ממחסומי שכם - מה חדש בזה?  כבר שנים מנסים להרחיק אותנו מהמחסומים, אם ע"י קו לבן אדום או כחול, כצבעי הקשת כך צבעי קווי ההרחקה. וכל זה למה?  כי אנו מציבות מראה בפני כולם ואומרות: הנה תראו, ככה זה נשמע. זה מה שחושבים חיילי צה"ל על הפלסטינים - את "הפנינים" האלה ליקטנו מפי החיילים המשרתים במחסומי שכם. עכשיו מבקשים להרחיקנו לא באמצעות צבעי הקשת אלא בצו אלוף - שלא נשמע ולא נספר. מה מבקש האלוף להסתיר מפניכם?, האם הכוונה היא שהאמת לא תיראה!

למה שאני ארחם עליו. הוא לא יהודי. (חיילת במחסום חוצה שומרון על פלסטיני מעוכב בקור ובלי אוכל או מים) 

זה המחסום שלי והם יתנהגו איך שאני רוצה. (מחסום בית פוריכ) 

רק אתמול תפסנו שלוש חגורות נפץ. (כל המחסומים -  סיפור שממחזרים אותו כל פעם מחדש. ואף אחד מהמספרים לא ראה את המקרה במו עיניו)

מפה הם יוצאים ישר לתל אביב. ( במחסום חווארה, 45  ק"מ מתל אביב. 30 ק"מ מהקו הירוק) 

בזה שאני עומד פה אני מגן עלייך ועל המשפחה שלך. (חייל במחסום חווארה שבפאתי שכם) 

תראה את החיות האלה איך הם נדחפים. מה יש, אין להם סבלנות? (בסוף יום צום בחג הרמדאן,  כאשר זמן ההמתנה הממוצע בתור הוא כשעתיים) 

למה הם בנו את הכפרים מתחת להתנחלויות? למה להיתקע בין היהודים?  תראי כמה שטח יש להם פה. (על הכפר הפלסטיני בורין למרגלות התנחלות יצהר -  על פי תפישת המציאות של "מה קדם למה"  אצל חייל במחסום חווארה, בוגר מערכת החינוך הישראלית) 

רק אתמול תפסנו שניים בדרך לפיגוע. (כל ה"אתמולים" בכל המחסומים תמיד). 

זה לא ילדה. זה ילדה פלסטינית. (חיילת מצ"ח בעלת "נשמה"). 

הוא עצור כי הוא ניסה להעביר אמל"ח (אמצעי לחימה). ( על הרוכל בכלי בית שבמרכולתו הייתה  גם מערכת סכיני מטבח) 

אני לא יכול להגיד לך מי יכול לעבור ומי לא. זה סוד צבאי. אסור שהפלסטינים ידעו. (מחסום פתע ליד קדומים)

אנחנו לא כבשנו. זה היה שלנו כל הזמן. (חייל בוגר מערכת החינוך הישראלית) 

אין ברירה, צריך ללמד אותם. אם לא הולך בטוב, אז בדרך הקשה. 

מה, אני לא תקוע בפקקים בתל אביב? (כלפי נהגים הממתינים שעות למעבר במחסום)

למה אכפת לך רק מהמחבלים? למה לא אכפת לך מהחיילים שכל מה שהם עושים זה לשמור עלייך? (כולם "מחבלים", כל העוברים במחסומים, נשים זקנים וטף וכל גבר בכל גיל?).

לא, אני לא רוצה שאימא שלי תבוא לפה. זה לא שאני מתבייש במה שאני עושה. אבל היא יכולה לקבל את זה לא נכון. (חייל על משמרתו במחסום חווארה) 

זה שהוא אזוק והעיניים שלו מכוסות זה לא עונש. פשוט בודקים אותו. לפעמים זה לוקח ארבע שעות. 

את לא מבינה שאלה ערבים? 

הם כל הזמן מעבירים אמל"ח (אמצעי לחימה) ומחבלים באמבולנסים. בגלל זה הבדיקה לוקחת זמן.   

חבל לא הגעת לפני חמש דקות, בדיוק תפסנו שניים עם חגורות נפץ. (תמיד חמש דקות לפני בואנו, במשך 7 שנים?!) 

אל תסתכלי עליהם ככה שהם נחמדים. אם לא היינו חזקים איתם היו שוחטים אותנו. (שטיפת מח כבר אמרנו? ) 

 זה המחסום שלי ואף אחד לא יעשה פה מה בראש שלו.

האלוף ציווה, אבל אותנו לא ישתיקו 

 "תראי", אמר עכברון, "זה לא מדהים? הגוזלים שלה בטח מאוד מיוחדים"

 "נכון" אמרה אמא עכברה, "וזה בדוק - מיוחדים כמוך בדיוק"

 (כמוך בדיוק מאת טאן פירנלי)

  "תנועה נוחה ומהירה יותר של הולכי הרגל"

"הקמתם והפעלתם של 33 מעברים יבשתיים משטחי הרשות הפלסטינית למדינת ישראל ולהיפך, תאפשר תנועה נוחה ומהירה יותר של הולכי רגל, רכבים וסחורות. המעברים מיועדים לרווחת התושבים ולשימור מרקם החיים שלהם" (אתר משרד הביטחון).

לאחרונה הוסרו כמה מחסומים בעומק הגדה המערבית ומרבית התנועה בין השטחים לישראל מנותבת למספר מצומצם של מעברים. במחסומים אלה עוברים פועלים, תלמידים, חולים וסחורות. ההתנהלות המחפירה במחסומים אלה מנציחה את עוולות הכיבוש. הפלסטינים העוברים בהם נזקקים למעבר מדי יום ולכולם יש אישורי כניסה/עבודה לישראל לאחר שעברו בדיקה ואישור של השב"כ.

מראה מראה, מי "היפה" מכל?

מחסום קלקיליה וארתאח - מעברי אייל ואפרים

במחסום זה עוברים מדי בוקר כ-3500 איש. שוק עבדים מודרני שבו מתגודדים ונאבקים פועלים פלסטינים קשי יום, אך  בני מזל, כי זכו בהיתרי עבודה בישראל.

עוד ועוד אנשים מגיעים במכוניות למחסום. מעבר הפועלים איטי מאוד וניכר שהפלסטינים חוששים שלא יגיעו לעבודה בזמן. המראות קשים - הפועלים נדחקים, נאבקים ביניהם על זכות הקדימה ונדחפים  פנימה בין הפשפש לקרוסלה, כדי לתפוס מקום בתור. בשטח קטן מ-10 מ"ר דחוקים כ-200-150 פועלים. מאחורי קרוסלת הכניסה למחסום מצטופפים עוד המונים בהיכון לכניסה.

הקרוסלה מסתובבת לבסוף, והמראות נעשים קשים יותר: דחיפות, צעקות ואנשים שאינם מצליחים לעבור. נוצר צוואר בקבוק. מדי רגע מצליח אדם לעבור, עוד 30 שניות ועוד אדם עבר, ועוד 2 אנשים, הקרוסלה מסתובבת אט אט ועוד 3 אנשים נפלטים מהכנף ושוב הקרוסלה לא נעה ודחיפות וצעקות. שני אנשים שהצליחו לעבור את הקרוסלה מנסים להניע אותה ודוחפים בכיוון ההפוך ועוד שלושה נפלטים מכנף הקרוסלה. בינתיים אחרים מעבירים בצעקות את חפציהם מעבר לגדר התוחמת את הקרוסלה. כך יוכלו להידחק אף ארבעה לכנף. וכך במשך שעתיים, משעה 04:56 ועד 07:00. כל זה לאחר שעברו שבעה מדורי גיהינום כדי להשיג את היתר העבודה המיוחל. (מחסום (מעבר) אייל )

מסלול המעבר של פועל מתחיל בעמידה בתור - פועל מאזור קרוב מגיע בסביבות 03:00 לפנות בוקר. פועלים מאזורים מרוחקים יותר מגיעים אף מוקדם יותרְ. מדי פעם מגיע ג'יפ עד לגדר של מסלול התור ומשמיע פקודות כמו "כולם אחורה". הדוחק נורא, בעיקר ליד קרוסלת הכניסה היחידה למחסום. מאזור זה גם עולים בחשיכה קולות זועמים. לאחר המתנה של כשעה עוברים אלה שעומדים בראש התור אחד אחד דרך קרוסלה אל חצר פנימית, וממנה הם עוברים למקום שבו נבדקים צרורותיהם ובגדיהם. היום לא עבדו שתי המכונות לבדיקת חפצים והתוצאה של הבדיקה הידנית הייתה שנוצרו עיכובים גדולים מאוד במעבר. מי שהביא טרנזיסטור הוחזר לסוף התור. אסור טרנזיסטור. יוצאים רבים דיווחו כי שני רימוני גז הושלכו אל תוך קהל הממתינים בתור. (מחסום (מעבר) אייל)

זו מנת חלקם מדי יום של אלפי אנשים שקיבלו אישורי עבודה ומותר להם לעבוד בישראל. אלה האנשים שקוטפים לנו לימונים בפרדסים, בונים לנו את קופת חולים לאומית בפרדסיה, בונים לנו קניון חדש בהוד השרון, מנקים את רחובות ערינו ועובדים במפעלים  שלנו בעבודות שאין בינינו מי שרוצה לעסוק בהן. (מחסום/מעבר ארתאח)

1. שעות הפתיחה: המעבר אמור להיפתח בשעה 04:00. אין הקפדה על שעת פתיחה. לרוב המחסום נפתח באיחור של רבע עד חצי שעה. האיחור נראה זניח, אך הוא בעל משמעות עצומה לעוברים במחסום.  במעברים האלה עוברים בעיקר פועלים, שמתחילים את יום העבודה בשעה 07:00, ולאחר המעבר במחסום עוד לפניהם נסיעה למקום עבודתם. לנוכח איחוריהם התכופים נמצאים הפועלים בסכנה מתמדת של איבוד מקום עבודתם.
2. הכניסה למחסום: למחסום יש כניסה אחת, ובצידו עמדת בידוק אחת. גברים ונשים נאלצים כולם להידחק אל הקרוסלה האחת. פועל מבוגר התמוטט ממש ליד הכניסה  ואי אפשר היה לפנותו. הפעם הצליח האיש לקום על רגליו, אך אסון רציני עלול להתחולל שם וזו רק שאלה של זמן.
3. שרוולי הבדיקה: רק שניים מתוך שלושה שרוולי הבדיקה פועלים בשעות הבוקר.
4. עמדות הבדיקה: במעבר יש עמדות בדיקה רבות, אך רק ארבע מהן ממוחשבות ופעילות בשעות הבוקר.
5. התנהלות החיילים:  השלכת רימוני הלם אל העומדים בתור, כיוון רובים לעבר הפועלים וצרחות וביטויים לא נאותים בפניה אל קהל אינם קבילים.
6. מעבר לנשים:  נשים בכלל ונשים מוסלמיות בפרט אינן יכולות להידחק בתורים עם גברים.

בירוקרטיה חונקת או אטימות של חיילים?

בשעה 20:00 צלצל ח', פלסטיני שגר בבאקה אל שרקיה, והתלונן ששמונה מילדיו - נושאי תעודות זהות ישראליות כיוון שאשתו ישראלית מבאקה אל גרביה - מעוכבים משעה 18:00 במחסום (מחסום 101). הילדים לומדים בבית ספר בחלק הישראלי של באקה וגרים בחלק הפלסטיני. החומה בבאקה שיבשה את חייהם של רבים, ששירותים חיוניים עבורם מחייבים מעבר במחסום 101. אנשים אלה מופיעים ברשימה מיוחדת שמאפשרת להם את המעבר במחסום. 13 ילדי משפחתו של ח' ואמם מופיעים ברשימה זו. מדי כמה חודשים מחדשים את הרשימה ומוודאים כי מופיעים בה רק "המאושרים" שחייהם אכן נחצו. כאשר התקרב זמן חידוש הרשימה הגיש ח' את כל המסמכים הדרושים, אך הבירוקרטיה "התקשתה" להתגבר על הטיפול ברשימה. בבוקר אותו יום העבירו החיילים את הילדים, הצעירה בת חמש וחצי והמבוגר בן 13. כנראה הרגישו שהרשימה "לא מעודכנת" ואולי גם הבינו שילדים חייבים ללכת לבית ספר. אחה"צ התחלפה המשמרת והחיילים החדשים שמו לב שהילדים אינם ברשימה. ומה הפתרון לבעיה סבוכה זו? לעכב את הילדים במחסום! רק פניה לדובר פיקוד המרכז הועילה ובשעה 22:00 עברו הילדים סוף סוף את המחסום בדרכם הביתה. (טיפול טלפוני).

דריכות מתוחה.  שערי היציאה ממגרש החנייה ננעלים. נוהל "זליגה" מוכרז. מחפשים "זולגת". אישה עברה את כל מסלול הבדיקה בתוך המתקן בלי שיבדקו אותה. ה"זולגת", ילדה בת חמש עשרה, לבושה בטוניקה משובצת ירוק, הורדה מהאוטובוס בעיניים מבועתות. אל תפחדי, אל תפחדי, ניחמו אותה קולות רועדים. אבל העיניים שלה פקוחות לרווחה ודמעה גדולה תלויה בכל אחת מהן. מוקפת בחומת בחורים צעירים חמושים בתת מקלע היא מובלת חזרה למתקן. אחרי עשר דקות הוחזרה לאוטובוס. "חדל נוהל זליגה" פקד מפקד היחידה לתפיסת זולגים. (מחסום/מעבר ארתאח).

  מעוללות השב"כ

"אתה תעזור לנו ואנחנו נעזור לך"  או  "תלך תבוא"

מדינת ישראל חתומה על אמנת ג'נבה. האם סעיפיה מיושמים בשטחים הכבושים?

 אלפים רבים מקרב תושבי השטחים הכבושים מוגדרים כ"מנועים ביטחוניים". על בסיס זה מוגבל חופש התנועה שלהם ונשללים מהם היתרים לכניסה לישראל ואפשרות היציאה לחו"ל. על מניעתם מופקד השב"כ, שחורץ  גורלות ללא פיקוח, ללא הנמקה ובלי  אפשרות  ערעור. מניעה ביטחונית חוסמת גישה לשרותי בריאות , למקורות פרנסה, ולשירותים חיוניים אחרים שאינם קיימים כלל בשטחים הכבושים. כל פלסטיני  החי בשטחים עלול למצוא את עצמו ברשימת המנועים בגלל נסיבות  שאינן בהכרח קשורות אליו באופן ישיר. לדוגמא: קרובי משפחה, או אפילו מכרים, של אדם שנהרג בידי צה"ל נחשבים כבעלי מוטיבציה לבצע פיגועים. לכן הם מוגדרים "פוטנציאליים" ומסומנים ברשימות השב"כ כמנועים.

כל קשר עם השב"כ כרוך בהטרדה, בהפחדה, בלחץ פסיכולוגי ובהשפלה.

מאז 1967 גייסו כוחות הביטחון אלפי פלסטינים תושבי השטחים כמודיעים. הפלסטינים נאלצים לשתף פעולה, בין השאר, בשל התלות הרבה שלהם בקבלת שירותים אזרחיים מהממשל הישראלי. במסגרת מאמציהם לגייס משתפי-פעולה, נוקטים גורמי הביטחון שיטות המנוגדות למשפט הבין-לאומי, כגון התניה של מתן שירותים המגיעים לתושבים בדין, בשיתוף פעולה, בסחיטה, בלחץ ובהצעת פיתויים. מי שאינו מציית להצעות "שאי אפשר לסרב להן" נכלל ב"רשימות שחורות" עלומות של מנועי שב"כ.

המוזמנים לשב"כ - אותם אנו פוגשות במשרדי המינהל האזרחי ממתינים לעתים מבוקר עד ערב רק בכדי לשמוע כי עליהם לשוב ביום אחר - "זוכים לביקורים" בביתם בשעות הקטנות של הלילה לבירור מספר הטלפון של הבן, או הודעה על הכללה ב"רשימות השחורות". כאשר הפלסטיני מבקש אישור לעבודה בישראל או שהוא נזקק למעבר במחסומים  בנסיבות חרום -  ביקור דחוף בבית חולים, נסיעה לחו"ל לרגל אירוע קריטי וכד - הוא מגלה לפתע שהוא נכלל ברשימה השחורה. הסיבות לחקירה בשב"כ  ותוצאותיה מעולם אינן נמסרות לנחקר.

עינויים פסיכולוגיים אינם זוכים בדרך כלל לאותה תהודה ציבורית כמו זו שניתנת לעינויים פיזיים, למרות שגם הם אסורים בתכלית על פי הנורמות הבין-לאומיות.

להלן כמה מקרים מן הזמן האחרון:

פלסטיני שפגשנו בעודו ממתין במת"ק (משרד התיאום והקישור) מנסה זה זמן רב לקבל כרטיס מגנטי (שהוא הכרחי לצורך קבלת היתרים) אבל הוא "מנוע" שב"כ. תעודת הזהות שלו נלקחה בידי חיילי המת"ק. אנחנו מנסות לברר היכן התעודה ושומעות כי האיש ייקרא לראיון אצל השב"כ. הוא אינו יודע מדוע הוזמן לראיון. איש אחר ממתין לראיון בשב"כ כבר שלוש שעות. אנחנו לא מופתעות. המתנות ארוכות כאלה הן דבר של יום ביומו. בעודנו מתכוננות לעזוב את המקום, האיש יוצא ותעודת הזהות שלו בידו בתוספת פתק המזמין אותו למועד אחר. עוד יום עבודה ירד לטמיון, ומי ערב כי האיש אכן יתקבל במועד החדש - לשב"כ פתרונים. 

שני פלסטינים ממתינים לראיון  בשב"כ. אמו של אחד מהם  חולת לב ומאושפזת בירדן. האיש חזר מביקור אצלה על מנת לסעוד אותה. כאשר ביקש אישור יציאה לירדן, נמסר לו אישור הנסיעה ביחד עם הזמנה להתייצב ל"שיחה" בשב"כ בשובו מהביקור.

25 מעוכבים בסככת העיכוב. מדי פעם הם נלקחים לשיחה עם נציג השב"כ. אשתו של אחד מהם ואביו ממתינים בצד. האישה בהריון ומספרת שהיא ממתינה כבר יותר משעה ואין לה כוח. בעלה  עובד באבו דאבי ובא לביקור של שבועיים בסך הכול.

אדם כבן 60 פנה אלינו: מזה 15 שנים הוא עובד במוסד ישראלי. מעולם לא היו לו בעיות כלשהן עם הרשויות והוא עובר כל יום דרך המחסום בבוקר ובערב. הבוקר בבואו למחסום התבשר שהוא מנוע שב"כ ונשלח למת"ק, מסר את תעודת הזהות ונדרש לחכות באולם ההמתנה. מאז השעה 09:00 הוא מחכה. רק לפנות ערב התברר שאכן האיש סומן כמנוע שב"כ. בשיחה עם ה"קפטן" מן השב"כ הוסבר לו כי "אתה תעזור לנו ואנחנו נעזור לך". כאשר לא היה לאיש "במה לעזור" נלקח ממנו אישור המעבר ונסתם מקור פרנסתו.

הגענו למת"ק ב-14:30. במקום חיכו מהשעה 09:00 חמישה מוזמני שב"כ להתקבל אצל ה"קֶפּטֵן" שאליו הוזמנו. בכדי להבטיח את המתנתם, נלקחו מהם כבר בבוקר תעודות הזהות. בהיותנו שם נקרא אחד מהם והתעודה הוחזרה לו - טעות, "לא היינו צריכים אותך". זוהי הפעם השנייה בשנה האחרונה שמזמינים אותו ואחרי יום המתנה שולחים אותו כלעומת שבא. וכי למי אכפת הפסד יום עבודה של פלסטיני? 

גבר צעיר ניגש אלינו וסיפר כי אחיו שסיים לימודי רפואה בחוץ לארץ קיבל עבודה כרופא בבית חולים במזרח ירושלים אך השב"כ דרש ממנו כי יסכים למסור לו ידיעות בכדי שיינתן לו כרטיס מגנטי.

באולם ההמתנה של המת"ק ישבו משעות הבוקר כ-15 אנשים, בכדי להתראיין בשב"כ. אחד מהם, דובר עברית, סיפר שבא עם בנו שזומן באמצע הלילה. נוסף לבן, סטודנט במכללת חברון, היו במת"ק עוד ארבעה צעירים כמוהו. תיאור תהליך הזימון מצמרר; חיילים מגיעים בין 1:00 ל- 3:00 בלילה, דופקים בקולי קולות בדלת, ואם אינם נענים מיד, שוברים חלון; מאירים באורות מסנוורים לתוך הבית ומעירים את כל השכנים בצעקותיהם, מוסרים פתק הזמנה ומסתלקים. איש אינו יודע למה ולשם מה הזימון. לעתים קרובות, כאשר המוזמן מתייצב בזמן, עליו לחכות עד סוף יום העבודה במת"ק רק בכדי לשמוע שעליו לחזור למחרת או כעבור שבוע. אדם נוסף סיפר שבבוא החיילים לביתו בלילה לא היה הבן המבוקש בבית, והחיילים פקדו עליו להתייצב למחרת עם בן אחר ועם הבן המבוקש. שלושתם חיכו במהלך כל היום במת"ק, אף על פי שהיה ברור שהשב"כ מעוניין רק בבן האחד.

באולם ההמתנה במת"ק ישבו כתריסר גברים, מרביתם מחכים לזימונים של השב"כ. אחד האנשים פנה אלינו בעברית צחה וסיפר שהוא ממתין מ-9:00 בבוקר. ב-2:30 אחר חצות הביאו לביתו זימון לשב"כ עבור בנו. הבן אינו בבית (נמצא ברמאללה) והאב המודאג בא למת"ק בכדי לברר במה מדובר. הוא מסר את תעודותיו בבוקר ועכשיו הוא יושב ומחכה. יש לו בעיות קשות בגב וכאב המקרין לרגלו. בדיוק היום היה לו תור לרופא אבל היה צריך לוותר עליו בכדי להגיע למת"ק. אחרי כשעה נקרא האיש להיכנס. לאחר כחמש דקות יצא ודיווח לנו שכל שרצו ממנו היה לברר את מספר הטלפון שלו..... לשם כך ישב כמעט יום שלם!

פגשנו אדם שאף פעם לא היה לו כרטיס מגנטי. הוא בא לבקש כרטיס ללא כל תקווה לקבלו. היה לו מספר 4 בתור כך שנושא "מכסות יומיות של כרטיסים מגנטיים למנועים" לא יכול היה להוות מכשול - בכל זאת שלחו אותו הביתה. האיש לא ויתר ואנחנו פנינו לקצין פניות הציבור של המינהל האזרחי. הקצין דיבר עם המת"ק והוא נתבקש לחכות. בסוף היום הוא סיפר לנו שקיבל כרטיס מגנטי. נוכחנו בברור שיש ניגוד אינטרסים בין השב"כ, שרוצה לשמור עוד "צ'ופר" באמתחתו, לבין המינהל האזרחי המעוניין לצייד את כל האוכלוסייה בכרטיסים מגנטיים. זו "טריפה" וגם זו "טריפה" אבל אם האדם רוצה לקבל כרטיס מגנטי אין ליצור את הרושם שמדובר בטובה שעליה עליו לשלם בעוד "משהו" חוץ מ-100 ₪  ויום שלם של המתנה.