הפסקת חיים

06:45 – 11:15

סנסנה-מיתר
אחרוני הפועלים עוברים. רכבים רבים גודשים את מגרש החנייה בצד הישראלי ולאורך הכביש.

חברון

מי כאן הבוס? למי מותר לעלות לאורך שביל הסימון הטרי?

ביה"ס קורדובה, הממוקם במעלה הגבעה מול "בית הדסה", תקוע למתנחלים כעצם בגרון. ההתנכלויות למבנה, למורות ולדרך הגישה אינן פוסקות במשך שנים, ולאחרונה אף החריפו. 

בשנת 2003, כשרק התחלנו את המשמרות בחברון, עוד נאבקנו על זכותן של התלמידות והמורות לעלות במדרגות המקוריות לביה"ס, אך ללא הועיל. סלילי תייל הונחו ולא הוסרו מאז. הילדות והמורות אולצו לעלות במדרגות רעועות ומסוכנות, וכשהגיעו לשערי ביה"ס הנאה, מצאו עליהם לא אחת ריסוסי כתובות נאצה במקרה הטוב, כגון "מוות לערבים", ועקבות הצתה של המבנה במקרה הרע. 

בכספי הנהלת ביה"ס ותוך הפרעות וחבלות רבות מצד המתנחלים שופצו המדרגות הארעיות והפכו לבטיחותיות יותר.

כיוון שכך, כשלא הועילו ההצקות ולא הועילה הזרמת מי הביוב מכיוון מתנחלי תל-רומיידה שמעל ביה"ס, וביה"ס ממשיך בגאון בפעילותו - יוצא לפועל רעיון חדש: המדרגות שנבנו בעמל רב בידי הפלסטינים ועל חשבונם, סומנו כשביל טיול עבור המתנחלים כדי לעלות בהם לעבר בתיהם, דרך חורשת עצי זית עתיקה.

דא עקא, השביל "התמים" אינו מיועד ל"שמאלניות" עוכרות שלווה כמונו, ועל-כן קיבלו החיילים את ההוראה לעצור משמרת  שלנו שעשתה את המעשה האסור: הליכה בעקבות הסימונים. המגמה ברורה: המאסת החיים על התושבים וסגירת בית-הספר המחוצף.

באזור H2 ידוע מי שולט ואם היו לנו תקוות לנוכח הארועים הבריוניים בגדה, תקווה שהצבא יקבל הנחיות חדשות להתנהלות עם המתנחלים, נחתנו על קרקע המציאות.

השער לבסיס החיילים פתוח לרווחה, סימן שהמתנחלים של שכונת אברהם אבינו עושים בה את דרכם כמימים ימימה.  למרגלות המדרגות (המותרות) לביה"ס קורדובה, גילינו סימונים של שביל הליכה. מתנדב בינלאומי סיפר לנו שהסימונים נצבעו לאחרונה ומובילים לחורשת עצי זית ועד לתל-רומיידה. החלטנו לעלות בעקבות הסימונים (תמונות מצורפות ובהן אחת עם הכיתוב "מוות לערבים") וכך הגענו למעלה התל. חיילים שראו אותנו נתנו לנו רשות להמשיך, לאחר היסוס קל. הם אמרו שהסימונים הם של תושבי המקום. בדרך זו הגענו לרכב שמוחמד החנה ליד המכולת. אך ברצותנו לרדת, שמה לאה לב לשיחה שהתנהלה בין מתנחלים בשני כלי רכב ובין החיילים  (צנחנים) שעמדו בבודקה במעלה הרחוב. בעקבות הנחייתם, כפי שניתן לשער, עצרו אותנו. לא איפשרו לנו להמשיך. תחקרו אותנו על המסלול האסור בו הלכנו, כי – כך הבהירו לנו – ההליכה רק באישור מיוחד, וודאי לא לשמאלניות ועוד אחת שמתחפשת לדתייה. על כך שהם מקבלים ומבצעים הוראות של מתנחלים, שאך שבוע קודם בגזרה אחרת נהגו באלימות קשה כלפי חיילים כמוהם, לא שמעו ולא קישרו. וכשחייל שמע שלנהג שלנו קוראים מוחמד, דרש מייד תעודת זהות. תעודות זהות היינו מוכנות להציג לפני שוטרים או מג"ב, אך לא לחיילים. משום שלא ניתן לנו להמשיך בדרכנו, התקשרנו למשטרה. קצין המשטרה שהגיע טען שמחובתנו להזדהות ולהציג תעודה בפני כל חייל שמוצא לנכון לדרוש זאת.

שעל-כן, ב"עוון" הליכתנו בשביל סימון שאינו מיועד לשמאלניות ועמדתנו להציג תעודת זהות רק בפני מי שמורשה, הובלה לאה, שחינכה את החיילים בלהט רב, אחר כבוד לתחנת המשטרה והוגשה נגדה תלונה על העלבת עובד ציבור ועל הפרעה למילוי תפקידו. היא שוחררה בערבות של 2000 ש"ח, לאחר לקיחת טביעת אצבעות וצילום. עו"ד גבי לסקי, עורכת הדין של מחסום וווטש, מייצגת אותה. שמעתי את לאה מגוללת את הפרשה בפני החוקר בקור רוח ובכבוד רב.

למותר לציין שפעולות אלימות נגדנו מצד המתנחלים, כגון פינצ'ור גלגלי הרכב, השלכת אופניים מקומה עליונה, ופעולות אלימות אחרות לא זכו לתחקורים כאלה. למותר לציין.

על-כן לא נסענו לבי"ס לסוסיא כדי לדעת מה קורה עם צו ההריסה לבי"ס שהוצא נגדם. יש חוק. כאמור.

מחסום עאנין 0610 – 0810
0610 - כחמש מכוניות ישראליות חיכו בצומת שלפני המחסום, אלה ככל הנראה הראיסים הישראלים הממתינים לחברה מעאנין שלא בדיוק הולכים לעבוד בחקלאות. ואכן המחסום עצמו עדיין ריק, היה אמור להיפתח בחמש וחצי.
החיילים והאנשים נמצאים איפשהו בתחום המחסום התחתון. אחת המכוניות שראינו בצומת מגיעה למחסום וממתינה.
נשמעת בבירור נהמת הממתינים למטה, הטון כעוס ועצבני.

0620 שלושה אנשים יוצאים. החיילים אמרו להם שהמסיק נגמר היום ולכן הם לא מכבדים ולא יעבירו את מי שיש להם אישורי תעסוקה (עמַל), שהונפקו לטובת המסיק לתושבי עאנין רבים מהרגיל. הם כן יעבירו את מי שיש לו אישור חקלאות (זראעה), האישור הקבוע לחקלאים הקבועים שאדמותיהם מחוץ לגדר, שמספרם מתמעט יותר ויותר.
מעכשיו יחזרו לפתוח את המחסום פעמיים בשבוע במקום כל יום כפי שהיה בתקופת המסיק.

0630  חיילת מ"צ וחייל באים לסגור את השער הקדמי של המחסום, לא מעוניינים לדבר איתנו, הצלחנו להבין שיש בעיות ו"מחכים לפתרונות". עכשיו המחסום סגור מכל השערים. החיילים ממתינים מול השער האמצעי, כ- 100 תושבי עאנין מתקבצים מאחורי השער האמצעי. מחכים ומחכים.

עשינו כמה טלפונים. בחמ"ל של המת"ק מבטיחים שיטפלו במצב. מהאדי מהמתק אומר שיברר.מסתמנת התחלה של מהומה. 

0700 מגיע האמר ובו 2 חיילים, אולי הביאו פתרונות. אחד החיילים ניגש לדבר עם התושבים, ככל הנראה מורה להם להסתדר בתור והם לא מסכימים. המהומה מתעצמת במקצת, מתנהל ויכוח בין החיילים למקומיים. אחד מהם אומר לנו בטלפון שהם עושים שביתה, לא מסכימים להפסקת המסיק שנכפתה עליהם בטרם סיימו את העבודה בכרמי הזיתים. 

0725 נראה שהחיילים והתושבים היגעו להסכמה כלשהי ואולי הגיעו הוראות בטלפון מהפיקוד. המעבר מתחיל. הראשונים שיוצאים כועסים על החיילים ועל כל עמישראל, מה פתאום הפסיקו את המסיק? עוד יש להם עצים מלאים זיתים. צריך לחרוש. צריך לגזום. כשהגיעו האנשים המוכרים לנו שמענו טענות אחרות. הבלגן הוא לא בגלל החיילים אלא דווקא בגלל המקומיים. "לא מוכנים להסתדר בתור, לא זזים מהשער," תיאר אחד מהם בכעס את התנהגות חבריו.

שני בחורים טוענים שאתמול אחה"צ בשובם למחסום החרימו להם את אישורי המעבר, ובסך הכל החרימו ל 20 איש, ואמרו שלא יחזירו להם אותם. למה? "החיילים אמרו לנו שהלכנו בישראל, אבל לא נכון – הלכנו בזיתים." המת"ק: באמת נלקחו 12 אישורי "תעסוקה" מאנשים  שנתפסו בצומת יורדים ממכוניות של קבלנים ישראלים."

0800 כולם עברו. בכל זאת העבירו את כולם, כם אלה שהאישורים שלהם לתעסוקה ולא לחקלאות. "אבל ממחר – יעבור רק מי שיש אישור חקלאות," מסביר אחד החיילים.

מהאדי מהמת"ק (בטלפון) מאשר שצה"ל סיים את עונת המסיק. לדבריו התושבים קיבלו על כך הודעה. מי שצריך לגזום ולחרוש יוכל לעשות זאת  בהמשך, ביומיים בשבוע שהמחסום יהיה פתוח.
הכרמים לאורך הכביש המוליך אל המחסום נקיים חרושים וגזומים, נראה שיש אנשים שמבינים איפה הם חיים.

מכל הבלגן הבנו שוב עד כמה הכיבוש אינו מעוניין אפילו לעשות את עצמו מתחשב. לכבוד המסיק חולקו אישורים שתוקפם עד סוף דצמבר. מישהו החליט שהמסיק נגמר היום, ב-1 לדצמבר, ובמחי החלטה זו מחקו להם חודש שלם של יציאה מסודרת דרך המחסום.

גדר ההפרדה שמגוננת על המתנחלים, לא מגנה על מדינת ישראל מפני חדירת פלסטינים לתוכה (ומפני כל בעל חיים שיכול פשוט לצעוד מערבה), ונראה כי כל יום וכל רגע וכל מיני גופים - ממציאים "פתרונות" שגורמים עוד סבל ומצוקה ומייצרים עוד ועוד שנאה כלפינו.

תקציר
אלימות, כולל תקיפה מינית כלפינו במחסום חמרה, תורים ארוכים במחסום תפוח, מחסום גוכיה לא נפתח.

11.50 – מחסום זעתרה (צומת תפוח) -  חיילי משמר הגבול עוצרים מכוניות משני הכיוונים, לא דורשים תעודות, לא בודקים כלום,  אלא רק שואלים "הכל בסדר?" כאילו כדי לבדוק את המבטא. אבל בשעה עמוסה זו די בכך כדי ליצור פקקים בכל הכיוונים, במיוחד לכיוון רמאללה. עשרות מכוניות נדחקות-נדחפות בכיכר והרבה מעבר לו והפקק משתרך הרחק מעבר ליכולת הראייה שלנו. החיילים מנסים לסלק אותנו, אנחנו עומדות בשקט על המדרכה אך מסרבות לעזוב. כשאנחנו רוצות לבסוף, לעזוב, חוסמים שני ג'יפים צבאיים את מכוניתי מאחור. אני מתמרנת ומצליחה לעקוף אותם. אחד החיילים נעמד לפני המכונית ואינו מאפשר לנו לנסוע. אני שואלת את המפקד האם אנחנו מעוכבות, הוא עונה שלא ודורש מהחייל שלו לזוז הצידה. עזבנו.

מחסום מעלה אפרים – 12.30 – המחסום איננו מאויש.

מחסום חמרה – 12.45 -  מייד בהגיענו עטים עלינו שלושה חיילים ודורשים שנעזוב את המחסום "שלהם" ונעמוד בצומת, מרחק כ-100 מ' מהמחסום. עוד לא הגענו לנקודת הצפייה הקבועה שלנו ואנחנו עוצרות ליד עוקב המיים, כ-20 מ' מהמחסום. סמל המחסום, מאוד בוטה ואלים, צועק לחייליו להקפיא את המחסום. כשאנחנו אומרות לו שזה לא חוקי הוא צועק עלינו  "א נ י  ה ח ו ק !!  א נ י   ע ו ש ה   מ ה   ש ב ז י ן   ש ל י" ומכריז שוב ושוב "אני גבר  - רצח !!"

כל חיילי המחסום הגיעו למקום - מעל 10 איש (וחיילת אחת מאחור) ונצמדו אלינו באיום. סמל המחסום חטף מידי את הפנקס בו אני רושמת וסירב להחזירו. הוא וחייליו התחילו לדפדף בו ולקרוא את תוכנו. מכיוון שיש שם מספרי טלפונים ותעודות זהות של פלסטינים הייתי מאוד מודאגת, אבל יפעת נכנסה לתוך קבוצת החיילים ותפסה בכוח את הפנקס. התחילה משיכה הדדית עד שהפנקס השתחרר, קרוע וחבוט – אבל בידינו. ושוב נצמדו אלינו החיילים - ניסיתי לצלם את המראה המאוד מאיים, אבל חייל של משטרה צבאית חטף לי את המצלמה ובעודו אוחז בה מעל לראש התקרב אלי והצמיד את גופו לגופי. ביקשתי ממנו שלא יגע בי והוא המשיך להיצמד אלי כך, חזה-לחזה, בטן-לבטן, מאוד לא נעים. זה איפשר ליפעת לבוא מאחוריו ולחטוף את המצלמה מידיו. החייל צחק והמשיך להצמיד את גופו לגופי עד שלבסוף , אחרי כמה דקות – דחף אותי לאחור.

כל האירוע נמשך לא יותר מ-10 דקות. במהלכן צילצלתי לזהרן, קצין המת"ק וביקשתי ממנו להזעיק מייד משטרה. במהלך האירוע המחסום היה סגור ובגלל שהיתה זו שעת עומס התארכו תורים לכל הכיוונים – לכיוון מזרח – כיוון הג'יפתליק, לכיוון צפון-מזרח – כיוון ההתנחלויות בקעות ורועי, ולכיוון שכם ממערב. פועלים רבים עמדו בתור על הכביש כדי לעבור לכיוון הגדה.

הגיע ג'יפ צבאי עם קצין בדרגת סגן, שלאחר מכן נודע לי שהוא המ"פ וזהרן הזעיק אותו. כרגיל, הקצין נתן מייד גיבוי לחייליו ודרש שנתרחק משם: "יש לי הוראות לסגור את המחסום אם תעמדו פה". הלכנו לצומת כדי שהמחסום ייפתח למעבר. לפני שפתחו את המחסום ניגש אחד החיילים ואמר (בערבית) לפועלים הפלסטינים שהמתינו שם שיגידו לנו שנלך משם. הפלסטינים מלמלו משהו בחצי פה ("אתם רואים? הנה, גם הם רוצים שתעופו מפה"). כשהחיילים התרחקו   ניגש אלינו אחד מהם ואמר שלא היתה להם ברירה  אבל שהם מאוד שמחים שאנחנו שם, ושנבוא בבוקר מוקדם.

לאחר מכן, הפלסטינים שעברו מכיוון שכם אמרו שהחיילים במחסום אמרו להם להגיד לנו ללכת משם. הם שאלו אותנו מי אנחנו וכשהסברנו להם השיבו "כול אל אחתיראם [כל הכבוד]" ותודה שאתם באים.

החיילים פתחו את המחסום ואז הגיעה המשטרה.
המ"פ ניגש אל השוטר וסיפר לו שנכנסנו לבודקה של החיילים וצילמנו אמל"ח (שקר מוחלט !!). ביקשתי מהשוטר (שלמה נאמני) לבדוק את התמונות במצלמה אך הוא סירב.  ביקשתי להגיש תלונה ובתחילה אמר אותו שוטר, שהיה מאוד עוין כלפינו, שניסע למשטרת מעלה אפרים ונגיש שם תלונה. אמרנו לו שבעבר הגשנו במקום אבל אנחנו רוצים לזהות בפניו את התוקפים (הוא סירב לקחת את שמותיהם) הוא שלח אותי לניידת ושם הגשתי תלונה בפני שוטר אחר, נביל תובה, שהיה ענייני ובלתי עוין, אם כי גם הוא סירב בתחילה לצטט אותי שהחיילים היו אלימים. או שהטרידו אותי מינית ואמר "מה הוא בסך הכל עשה ? זה לא אלימות..." רק כשהתעקשתי הוא רשם מפי את הדברים. הוא גם הסכים לראות את כל התמונות במצלמה שלי ונוכח בעצמו שלא היו תמונות של אמל"ח ולא של הבודקה ואפילו לא של החיילים שאותם ניסיתי לצלם, (כי הם עמדו קרוב מדי ודחפו אותי והכל יצא מטושטש).
אגב, ממה שהספקנו לראות עוד לפני שסגרו את המחסום, שהיה מעבר מהיר ולא נצפו עיכובים נוספים.

13.50 – מחסום תיאסיר
3-4 מכוניות מכל כיוון שהועברו מייד עם הגיענו. עמדנו מרחוק אבל משיחות עם ממתינים התברר שבעת האחרונה היו כאן עיכובים של שעה וחצי במחסום. גם היום – המעבר איטי ותעודות נבדקות גם בכיוון מהבקעה מערבה לשטח A.

15.00 – מחסום גוכיה – לא נפתח לפחות עד 15.15 ולא באו פלסטינים.

17.30 – מעלה אפרים – לא מאויש.

7.30-11.00

מעבר מיתר

המעבר עמוס משאיות ורכבים פרטיים משני צידי המחסום, אות וסימן לחיי מסחר ערניים.

הסככה והקרוסלות ריקות מאדם. כל הפועלים כבר עברו. "נורמליזציה".

כביש 317

ריק כמעט לגמרי. דגלי ישראל מתריסים בנוכחותם הבוטה לאורך כל הדרך.

בפניה להתנחלות כרמל מתנחלים חרוצים מדביקים בכל מקום אפשרי מודעות בזו הלשון: "בשנה הבאה  ריבונות ישראל ביהודה ושומרון".

יש "תקווה" באוויר לכבוד ראש השנה, אין ספקות באזור הזה.

כביש 60

בפניה לבני נעים – נראים כוחות צבא וכוחות בטחון רבים אחרים. בשבילים העוקפים את הכביש נעים חיילים בתנועה פנימה לכפר.

שוטר משמר הגבול חוסם את הכביש. "שטח צבאי סגור" הוא אומר. קצין עצבני מגרש אותנו בגסות ודורש למחוק תמונות שצילמנו. חגית דורשת לראות את תעודותיוואת סמכותו לאכוף עלינו את מרותו, ובתמורה לכך הוא דורש ממנה את תעודת הזהות שלה ומצלצל לאן שהוא ומוסר את פרטיה.

יש "שרירים" לחוק. נראה שחשוב לו מאד להראות מי קובע פה. ישנם כנראה מאמצים גדולים למצוא את משליכי האבנים הלא יהודים.

בדרכנו חזרה, ליד דהריה, פגשנו אנשים צעירים. אחד מהם - העוסק בסחר צאן - סיפר שאתמול, בדרכו לשכם, ליד מעלה מכמש, תקפו אותו מתנחלים, זרקו אבנים, שברו את חלונות רכבו והכו אותו. הוא לא ניסה להזעיק עזרה כי מניסיונו המשטרה אינה עושה דבר כשפלסטינים מותקפים. הוא פשוט ברח משם. גם לפני חודשיים תקפו אותו ליד "שבי שומרון". עכשיו הוא מראה לנו סימני אבן על מכוניתו. הזגוגית כבר הוחלפה. סיכמנו שבפעם הבאה שהוא מותקף, יודיע לנו מיד כשזה קורה כדי שנוכל לעזור לו להתלונן ו\או ניתן לו את  פרטי החברות הפועלות באזור בו הוא נמצא כדי שמישהי מאיתנו תסייע לו. עוד יעצנו לו להשתדל להיות עם מצלמה ולצלם אם ניתן, בלי להסתכן.

 חברון

בכניסה לקרית ארבע עומדים ג'יפים וחיילים. מ. נהגנו אוהד את קבוצת הכדוררגל של ברצלונה ודגלי הקבוצה תלויים דרך קבע במכונית. השומר האזרחי שואל אותו הפעם בציניות:"לא הגיע הזמן שתשימו את הדגל עם המשולש ושלושת הצבעים במקום את דגלי ברסה?". אבל כמו תמיד הוא לא מונע בעדנו מלהיכנס. איזה "יופי" לנו. בחברון מוצב עכשיו גדוד צנחנים.

ליד בית המריבה פגשנו את אוסמה, הגר על ציר המתפללים, והכניסה לביתו נאטמה בשל כך לפני כשנה וחצי. לדבריו שום דבר לא השתנה מאז למרות שארגון "יש דין" מנסים לפעול למענו. הוא גם לא מאמין שיש סיכוי שדלתו תפתח בעתיד. גם ב . ידידנו, הגר ממש ליד "בית המריבה" מגיע. לדבריו שקט באזור הרבה זמן .   קצין וחיל מהצנחנים מתבוננים בנו אבל לא אומרים דבר. רק מסכימים לומר לנו שהם לא יוצאים בחג ושהם זוכרים שכאשר היו ילדים איחלו להם שעד שיגדלו לא יצטרכו לשרת בצבא יותר. העיקר שהצבא "גר" בבית הזה. בית הקברות המוסלמי שליד נמצא בשיפוצים, גם קוביות וקונצרטינות בכל פינה. שתי נשים מבוגרות  מכתתות רגליהן בדרך החתחתים שהיתה פעם קלה הרבה יותר למעבר. הן מתלוננות על קשיי העבירות שם. ואנחנו כמו תמיד שותקות ומתביישות.

בכלל, מה שהכי בולט בעיר הרפאים הזאת (חברון המעורבת) זאת תנועת האנשים ברגל. זקנים, נשים עם תינוקות וילדים קטנים חייבים רק ללכת ולעבור עליות וירידות תלולים וקשים במעלה השוהדא בואכה תל רומידה, למשל. כל זאת לבל תופרע תנועת "אדוני הארץ". בכל המחסומים אין מעוכבים. סתם ייאוש רגיל.

12:45 – 8:45

מטרת המשמרת: פגישה עם עיד, לצורך תיאום והכנת הפעילות בגן הודא. באופן קונקרטי – תכנון 2 המפגשים הראשונים. מאחר ומדובר רק בפגישה ממוקדת, לא הבאנו מצלמה.

כביש 317:

לפני סוסיא, בין סמוע וגואין (Ghuane), ראינו כלי רכב רבים בשני צידי הכביש: חיילי משמר הגבול, רכבים – כנראה של המנהל האזרחי, וכלים כבדים. פועלים בלבוש אזרחי "מטפלים" בעמוד חשמל בצד של סמוע. רחוק יותר מהכביש, תושבים המורחקים על ידי הצבא (וגם צלמי עיתונות ורשת טלביזיה ערבית כלשהי). עצרנו. החיילים סיפרו, כנראה בתמימות, שיש בעיה עם עמודי החשמל, וישראל מוציאה על מנת להחליפם בבטיחותיים יותר. כמובן שכל מי שמכיר במקצת את מציאות החיים בדרום הר חברון, מבין שזה קשקוש גמור. בירור מפורט עם התושבים שעל הגבעות מסביב, ועם נציגי טלביזיה ערבית כל שהיא, העלה שמדובר בקו חשמל – מחבר את הכפר גואין לחשמל של סמוע. נבנה במימון האיחוד האירופי – אולי על ידי הרשות הפלשתינית (לא ברור). הטענה היא שהקו לא בטיחותי ועל כן הצבא מפרק אותו: עקרו את העמודים, והעמיסו על משאית. אז עכשיו לכפר נוסף אין חשמל! לפי דברי עיד – שפגשנו אחר כך, בהתחלה לא מרשים להשתמש בעמודים גבוהים, ואחר כך אומרים שהקו לא מספיק גבוה.   

בדרכנו חזרה, כ-3 שעות מאוחר יותר, לא ניתן היה לזהות את המקום שבו עבר קודם לכן קו החשמל בין סמוע לגואין. כמו מקונדו האגדית של גבריאל גרסיה מרכס, פשוט נמחקו כל העקבות – חבל מאד שלא הבאנו מצלמה!

אום-אל-חיר:

מסתבר שזהו יום פעיל במיוחד עבור כוחות ההרס. בבקר הגיעו הצבא — משמר הגבול, המנהל האזרחי, ופועלים, והרסו מספר מבנים (שירותים, אוהל, סככה, ואולי עוד -- חבל מאד שלא הבאנו מצלמה!). מאחר ורוב החלק של אום-אל-חיר שלאורך הגדר של כרמל תחת צווי הריסה, כולם חוששים. גם עיד. אשתו לא הלכה לעבודתה (מורה בבית הספר בחאשם-אל-דארג'), והם העבירו את רוב תכולת הבית (כולל 2 הבנות) למבנה של ההורים – כי הפועלים שהורסים לא באמת דואגים להוציא את הציוד. למזלם – הפעם לא הגיעו אליהם (אבל הודיעו שיחזרו בעוד שבועיים). כשיצאנו בבוקר התבדחנו לגבי האפשרות שנמצא בית-קפה לערוך בו את הפגישה עם עיד – אז למזלו באמת היה בית (וגם קפה טעים). באופן מעורר הערכה וכבוד, ערכנו את הפגישה כמתוכנן, כשעיד נוהג בשלווה סטואית ממש.

מה מטרת ההריסות הללו, שנייה לפני ההתרחשויות בזירה הבין לאומית – לא ברור. מישהו ממש רוצה לחמם את האווירה!

9.00-14.00

אורחים: שחר, פועה ואריה

יום מייאש במיוחד

 מעבר מיתר
הצד הפלשתיני בשעה זאת ריק מאנשים למעט רוכלים ואנשים שמנועים מלהיכנס לישראל שלא ברור למה ממשיכים להגיע.
לכלוך רב ואשפה זרוקה בכל מקום.
מייד בהגיענו באים אנשים מוכרים עם מכתבי מניעה מהמשטרה ומנועי שב"כ ומבקשים את עזרתנו. שוב שיחות הסבר לסילביה שתנסה לעזור אם ישלחו את כל המסמכים הרלבנטים. שוב הפניה לחיה אופק ושוב הידיעה שאולי לבודדים נצליח לעזור במשהו.

כביש 317

החלטנו לבקר תחילה בשני מקומות עצןבים ומייאשים: הראשון, אנשים  הגרים ליד התנחלות סוסיא והשני, אנשי ביר אל עיד-למרגלות חוות הבודדים של יעקב טליה וההתנחלות הבלתי חוקית מצפה יאיר.

סוסיא
ליד ההתנחלות המטופחת והמשגשגת מפוזרים אהלים וסוכות ובהם אנשים שמחזיקים מסמכי בעלות על הקרקעות מימי התורכים. אנשי המנהל האזרחי יודעים על כך ומתעלמים. הם מאפשרים למתנחלים להתעמר להציק ולמנוע מהם רעיה חריש נטיעה וכו'.
ישבנו בצל אהלם. הנשים מחייכות ומגישות תה ממים שנמזגו מאחד הג'ריקנים שבהם נאגרים קצת מים. "בעל הבית" בעברית מצוינת שרכש ב-25 שנות עבודה בישראל, מספר בפעם המי יודע כמה על חיכוכים שיש לו עם המתנחלים ועל המשטרה והצבא שבאים תמיד אחרי שהמתנחלים כבר חרשו (באחת בלילה) ועושים "כאילו" פעולת הפרדה והרגעה. ישראבלוף לתפארת מדינת ישראל.
"תראו את כבלי החשמל", הוא אומר לנו. "תראו את צינורות המים, הכל עובר על ידי ולי אסור לגעת, אסור לי לקבל. לא חשמל ולא מים."
(בתמונה התחתונה: סוסיא באהלים ובמשכנות מתנחלים)
על יד כרמי זיתים וחממות נטועים קצת עצי שקד וגפנים, "דיר" קטן של עיזים ובו גם תרנגולות, ארנבות ויונים, כולם מכונסים, מעולפים מהחום.  כל "בתי המגורים" נראים אותו דבר, אותו גודל, לאדם ולחיה.שם התקינו להם אנשי קבוצת הכפרים ועוד ארגונים מהעולם את השבשבות והתאים הפוטו אלקטרים ליצירת חשמל מהרוח והשמש. עמודי המתח העוברים באדמתם מספקים חשמל רק "לאדוני הארץ" . הם "שקופים". לפתע מגיעים רכבי משטרה וצבא. איש שיחנו מתנצל ורץ לדבר איתם. "הם הגיעו כי הזעקתי אותם" הוא אומר  "אתמול שוב תקפו אותנו וניסו לגרשנו".   נראה שנוכחותנו יכולה להפריע. אנחנו הולכים. 

ביר אל עיד
בעמק המשתרע בין מצפה יאיר (מאחז בלתי חוקי) ובין חוות הבודדים של יעקב טליה מפוזרים באוהלים כ-90 בני  אדם. לדבריהם, הרשו להם לחיות שם רק במערות. שום אוהל או צריף אסור לבנות. אבל המערות קטנות ולא מתאימות למגורי אדם, אז הם בנו מיריעות מעין אוהלים.  משנת 2009 עד אתמול היו להם 17 התרעות. עניינם היה בטיפול עורכי דין בעזרת רבנים לזכויות אדם. המנהל האזרחי, ביודעו שבית המשפט ישלח צו האוסר הריסה עד להחלטתו, הקדימו ביום ואתמול באו שופלים, בולדוזרים חיילים ואזרחים, הרסו את המבנים לקחו את כל מה ששווה משהו. ראינו את צו המניעה, הוא הגיע כמה שעות באיחור....   הצלב האדום הגיע, סיפק להם אוהלים לבנים ודקים, מזרונים, מים וכו'. זהו, המאהל עומד שוב . לדבריהם, האוהלים לא מתאימים למזג האוויר ולצרכים שלהם. נקווה שיצליחו לקבל את רכושם בחזרה. רשימת הדברים שנלקחו הועברה לעורכי הדין.

אנשי המקום מספרים על התנהגותם הברוטלית של המפנים, אנשי המנהל האזרחי והצבא. ושוב אותו המראה, על הגבעה הנישאה יעקב טליה, אישתו, 4ילדיו ואמו, שבע נפשות גרות במבנים יפים, ניתן לראות את הרפת והאורווה הגדולים שלו, את צינור המים המובל אליו ועמוד החשמל. הוא, עד יוחלט אחרת,  זוכה לכל מה שאדם צריך. במצפה יאיר אותו דבר, הכל יש  להם, ואילו לשכניהם לא מגיע דבר. מארחינו שואלים: "כל זה קרה אתמול ולא דיברו על  זה בחדשות?! לא כתבו על זה בעיתון?" למה שיכתבו?! אם מישהו מהמפונים היה תוקף חיל  להגנתו, אז היו כותבים ומפרסמים. על "אלה", את מי זה מעניין?

אנחנו  מרגישות בושה גדולה וייאוש, מבטיחות שנכתוב על כך ונפרסם כפי יכולתנו. זה דרום הר חברון, שרירות ורוע לב, התנשאות ואטימות.

חברון

בכניסה  לקרית ארבע  הושלמה בנייתם של  "דרך הבנים" המפוארת ושכונת נופי ממרא. על הגבעה מימין, במצפה אביחי, שוב סימני חיים.

גם בחוות פדרמן ניכרת שוב תנועת אנשים וילדים.

עכשיו  עזבו חיילי גבעתי, דגלי חטיבת כפיר מתנופפים ברוח.

הרבה תיירים בשתי הכניסות למערת המכפלה.

ברחוב השוהדא, קבוצה גדולה של חיילים, צעירי החטיבה, יוצאים ממוזיאון תולדות יהודי חברון. הם קיבלו הסבר שיעזור להם לשרת היטב את המולדת.

אנחנו תוהות אם  מישהו מסביר להם גם למה הרחוב הפך רפאים ולמה כל החנויות בו סגורות.

בכל המחסומים הקרובים למערת המכפלה עומדים אנשי משמר הגבול. הם מעכבים קצרות ומיד משחררים. בעיקול 160, בחור עם אבטיח, שניהם נבדקים. גם לאבטיח שלום. בשאר המחסומים חיילים. הכל נראה שקט.

תרגום: טל ה.

9:10 מחסום צומת זעתרה/תפוח

לא נראו חיילים בצומת הזו, בכל כיוון שהוא. התנועה זרמה כסדרה.

 הדרך לצומת ג'ית פתוחה לתנועת כל כלי הרכב.

 9:25 חווארה

המחסומים בכביש הכניסה והיציאה משכם היו פתוחים ולא נראו בהם חיילים.

בכל אחד משני מגדלי התצפית נראה חייל בודד עד כמה שיכולנו להבחין.

 נדים הציע שניסע לעוורטא כי הכניסות לכפר חסומות מאז יום ראשון. בדרך לעוורטא נהנינו

ממראה שדות הכלניות הפורחות בצדי הכביש.

 9:30 הכפר עוורטא

לא היו חסימות ונכנסנו לכפר. מיד שמנו לב שכמעט כל החנויות סגורות ותהינו על הסיבה לכך.

בבית מלאכה אחד ראינו דלת פתוחה ונדים עצר לשוחח עם בחור שעמד בחוץ. כשראה האיש מי אנחנו הזמין אותנו פנימה לשוחח עמו, עם בעל המקום ועם עוד אדם או שניים שנכנסו. להלן הדברים כפי שסיפרו לנו הגברים:

הכפר עוורתא נמצא ממש מתחת לרכס שעליו נבנתה ההתנחלות איתמר. במקור היו בבעלות המשפחות בכפר 21,000 דונם. התנחלות איתמר לקחה מהם יותר מ-11,000 דונם. בשעתו גם עקרו עצי זית רבים כדי לבנות את ההתנחלות. מן הקרקע שנותרה לפלסטינים מהכפר, 10,000 דונם בסה"כ, הם פוחדים לעבד 6,000 דונם בשל קרבתם להתנחלות. המיליארדר האמריקאי שתרם את הכספים להקמת ההתנחלות אמר בביקורו באיתמר שעליה לגדול ולהפוך לעיר בשל קרבתה לשכם. כעת נראים קרוואנים חדשים על פני שטח ההרחבה של ההתנחלות.

 בליל ה-11 במרץ אירע באיתמר הרצח המזוויע של זוג הורים ושלושה מילדיהם. ביום ראשון, 13.3.11 סגר הצבא את כל הכניסות לכפר עוורטא ובמשך שלושה ימים תמימים השתולל הטרור בתוך הכפר. למרות שלצבא אין עדיין כל הוכחות שהרוצחים הגיעו מעוורטא, ספג הכפר ענישה קולקטיבית. כוח צבאי של כ-22 חיילים (כומתות תכולות) וכלבים נכנסו לכל בית בכפר. הם עצרו 52 גברים ולקחו אותם. המשפחות לא יודעות את מקום הימצאם. עו"ד פלסטיני מטעם המשפחות סובר שהם מוחזקים בבסיס הצבא בחווארה, קרוב מאוד לכפר.

 בכל בית אליו נכנסו, הסבו החיילים נזקים ככל שרק יכלו.  הם שברו רהיטים, ריסקו מכשירי חשמל, השמידו חפצי ערך, השליכו תכולת ארונות ברחבי כל הבית, ואף שברו קירות. בבית אחד מצאו בחור מוגבל נפשית החי בגפו. הם השתלטו על הבית, ישנו שם בלילה, השפילו את האיש והתבדחו על חשבונו במשך שעות. בכמה בתים עליהם השתלטו הכריחו את המשפחה להישאר בחדר אחד בזמן שהותם שם. הם השתמשו בבתים לשינה, ועשו כבשלהם במלאי המזון והמים של המשפחות. בבית גדול אחד שבו שני חדרי רחצה ושירותים החיילים עשו את צרכיהם בכל רחבי הבית, על הרצפות ועל הרהיטים. משפחות רבות התלוננו על גניבות שביצעו החיילים, בעיקר של תכשיטי זהב ומזומנים.

 גם הכלבים הוכנסו לתוך הבתים. החיילים הובילו את הכלבים על פני מלאי המזון בבתים, עד שלא היה עוד ראוי לצריכה. בבית אחד מייצר בעליו מכלי פלסטיק של לבנה למכירה. החיילים דרכו על כל מיכל ומיכל, שברו אותם ופיזרו את תכולתם על הרצפה. כשבעל בית אחר פנה אל הקצין שהנהיג את החיילים ושאל אותו מדוע אנשי הכפר נענשים כאשר קיים מידע המחשיד כי פועלים תאילנדיים הם שרצחו את המשפחה, הקצין התרתח והנזק לבית זה היה גדול אף יותר. החיילים פרצו אל בית המרקחת המקומי, הפכו אותו ואת מחסן התרופות. אחד הבחורים שישבו אתנו בביקורנו הוכה על ידי החיילים, והוא לא היה היחיד.

 ביום שני 14.3.11, כאלף מתנחלים הגיעו לאיתמר, לביקור תנחומים. הם יידו אבנים לעבר עוורטא והמשיכו להסב נזקים לשלושה הבתים הקרובים ביותר בכפר תוך צעקות "מוות לערבים!" בחצרות הסמוכות נפרצו המנעולים על מכסי מתכת של בורות מים ומים בוזבזו וקרוב לוודאי גם זוהמו. החיילים עזבו את הכפר בשלישי בערב. המחסומים שסגרו את הכפר הוסרו רק ברביעי בערב.

 לפני עשר שנים, באינתיפאדה השנייה, היה הכפר נתון בכתר ממושך. זו הייתה תקופה גרועה אבל בני שיחנו אמרו לנו שכעת גרוע יותר. לפני שנה או שנה וחצי נהרגו שלושה גברים מהכפר, האחד בידי חיילים ושניים בידי מתנחלים. אולם המצב השבוע היה הגרוע מכל מה שהכירו. כששאלנו לסיבה שהחנויות שראינו בכפר סגורות, סיפרו לנו שאנשים פשוט עדיין מפוחדים. הגברים עמם שוחחנו משוכנעים שהרצח לא בוצע בידי פלסטינים. הסיפורים שסופרו על כך בטלוויזיה פשוט לא אמינים על אנשים החיים קרוב ביותר לאיתמר. לדבריהם, אפילו אם הרוצחים שנכנסו לאיתמר נעזרו בענף כדי להתגבר על גדר בגובה שלושה מטר, איך שבו ויצאו? הסיפור הזה פשוט לא מתקבל על הדעת.

*  הילדים עברו במחסום שקד-טורה אחרי חצי שעה המתנה.
** ארוע במחסום ריחן-ברטעה.

06:40 מחסום עאנין
אחרוני החקלאים עוברים מהכפד שלהם (בגדה) למרחב התפר. לדבריהם לפני כשבועיים התקבלו 81 אישורים חדשים. אחד מספר שאשתו כבר שנתיים לא מקבלת אישור, אפילו לא בעונת המסיק. אחר מספר שדודו, בן 50, לא מקבל אישור.

06:50 כולם עברו. ילדי הכפר הבדואי שלמרגלות המחסום מחכים להסעה לבית הספר באום ריחן.

07:00 מחסום שקד-טורה
ילדים קטנים כבר ממתינים בלווית אבותיהם. אתמול לא הלכו הילדים לבית הספר עקב דרישת הצבא שהם ייבדקו בביתן (ראו דוח זה) והבוקר הם מחכים. באופן יוצא דופן חיילים נמצאים ליד סככת ההמתנה מחוץ למחסום עצמו.
החיילים חוזרים לתחום המחסום אך לא פותחים את שעריו. במקום נמצאים כ-10 חיילים וגם ע', נציג המת''ק. נראה שלא החליטו עדיין מה לעשות.

07:15 כ-25 אנשים מצטופפים לפני הקרוסלה מצד הכפר טורה שבגדה. איש עדיין לא עבר. מכונית ראשונה נכנסת לבדיקה מצד מרחב התפר.

07:30 מתעוררת מהומה ליד המחסום בצד של טורה. סוגרים את השערים ושלושה חיילים נעמדים ליד השער בצד מרחב התפר.
כ-30 ילדים, קטנים וגדולים, עדיין ממתינים להחלטה ולמעבר.

סוף-סוף הילדים נכנסים לתחום המחסום. ''כמו תמיד'' הולכים מאחורי הבטונדות וחייל מציץ בילקוטיהם. תוך דקות ספורות כולם עוברים. אבות אחדים עדיין עומדים סמוך למחסום ודנים בצרות שהוא גורם להם ולילדיהם.

07:40 עכשיו עוברים גם מהגדה למרחב התפר.

07:50 בודדים עדיין ממתינים ליד הקרוסלה מצד הגדה. המחסום חוזר להתנהלות הרגילה.

08:10 חלפנו על פני מחסום ריחן. מכוניות אחדות ממתינות במחסום הרכב למעבר לגדה. טנדרים עמוסי סחורה ממתינים בצד השני. שערי ''הגשר'' על כביש 596 נעולים כמו תמיד. כתריסר מכוניות חונות בצד הדרומי, המוליך לקפין וטולכרם, שתיים חונות בצד הצפוני, המוליך לזבדה.

08:20 מחסום דותן
תור של שש מכוניות מכיוון ג'נין. אחת נבדקת ''מדגמי''. שלושה אוטובוסים עם ילדים נוסעים לכיוון ג'נין. מזג אוויר נפלא לטיול שנתי.
נסענו גם למחסום בחרמש. השער על הכביש המוליך לטולכרם פתוח ולא מאויש.

08:50 מחסום ריחן-ברטעה, מגרש החנייה הפלסטיני
עוד בדרכנו למחסום נמסר לנו טלפונית שהמון אנשים מחכים במחסום ואיש אינו עובר. מגרש החנייה מלא עד אפס מקום ובין המכוניות ממתינים כ-200 אנשים זועמים. אומרים לנו שהטרמינל נסגר לפני כ-40 דקות ולא יודעים מתי ייפתח. אנשים סבורים שפתאום הוטל סגר. אנחנו מנסות לברר מה קורה. עונים לנו שיש אירוע בטרמינל. גם 10 טנדרים עם סחורה חקלאית ממתינים למעבר למרחב התפר.

09:15 קב''ט המחסום קורא לאנשים הממתינים בחניון הפלסטיני לבוא משם ולהסתדר ליד מחסום הרכב. אנשים רצים ומצטופפים על הכביש. הנסיונות של המאבטחים, של ע' מהמת''ק ושל מתנדבים מתוך הממתינים, לסדר תור לא מצליחים. כולם כועסים וממהרים. אחדים מתייאשים וחוזרים לשער הכניסה לטרמינל. אומרים שכך יעברו יותר מהר. צודקים.
בין כל הגברים הזועמים המתינה אשה אחת. המאבטחים התחשבו בה ואפשרו לה לעבור ליד  סככת בידוק הרכב. גם כתריסר גברים עוברים שם, איננו יודעות למה זכו.

09:40 פותחים את שער הטרמינל. הבחורה בבודקה מקפידה על כניסה בחמישיות.

10:00 כולם נכנסו לטרמינל. אנחנו עוזבות את המחסום ורואות שהראשונים כבר עולים בשרוול הרשת אל מגרש החנייה בצד מרחב התפר. איננו יודעות מתי עברו כולם.

חזרנו דרך ברטעה. למרות שחלק מהסוחרים והעובדים עדיין לא הגיעו לעבודתם, רחוב השוק ססגוני והומה.
בערב טלפן לרותי אדם שעבר מוקדם בבוקר במחסום ריחן-ברטעה. מסתבר שגם אז היו בעיות. האיש סיפר שהגיע למחסום בשש בבוקר, המתין כ-20 דקות לכניסה לטרמינל והמעבר נמשך כ-40 דקות וכלל בדיקה בחדר פנימי.

מחאת הילדים במחסום שקד-טורה

07:45 מחסום שקד-טורה
לאורך הכביש, לפני המחסום, צעדו הלוך וחזור עשרות ילדים קטנים ושני אנשים בוגרים, כולם תושבי מרחב התפר, הילדים לומדים במוסדות החינוך בטורה, הכפר הסמוך למחסום בצד הפלסטיני. אחד המבוגרים אמר לנו שלא נותנים לילדים לעבור לגן ולבית הספר כרגיל, עם בדיקה של החיילים בלבד, אלא דורשים שהילדים יעברו גם בביתן הבידוק. 
נאמר לנו כי בעקבות הפיגוע הרצחני באיתמר ומציאת חפץ חשוד במחסום אתמול נדרשו הילדים להיבדק בביתן.
לילדים אין כוח לפתוח את דלת הפלדה הכבדה של הביתן וכמו כן ילקוטיהם ובגדיהם מלאים אבזמים וקישוטים ממתכת שיצפצפו במתקן הבידוק והם יאלצו להסיר הכל, להוציא הכל ואולי להתפשט והבדיקה תארך בלי סוף זמן. לפיכך החליטו המבוגרים שאי אפשר להעביר את הילדים בביתן הבידוק.
אחד המבוגרים טלפן למת''ק וביקש שהילדים יעברו כרגיל. במת''ק סרבו. גם אנחנו טלפנו ונענינו בסרוב. לא עזרו הסברנו שהילדים אינם צד בפיגוע באיתמר והם גם לא קשורים לחפץ החשוד. המת''ק והפלסטינים התבצרו  אלה ואלה בעמדותיהם.
בסופו של דבר הילדים לא עברו לטורה והתרוצצו על הכביש בסביבת המחסום.

10:00 החיילים נועלים את שערי המחסום להפסקה הקבועה. הילדים נשארו במקום.

10:15 אנחנו עוזבות. הילדים נותרו ליד המחסום. מחר התושבים מתכוונים להמשיך במרי עם ילדיהם. נדווח.

10:30 מחסום ריחן-ברטעה
שלטים חדשים בסביבת המחסום.
שש משאיות נכנסו לבידוק. אנשים רבים יחסית יצאו מברטעה המזרחית לכיוון הגדה. אדם אחד הביא מהגדה קרטוני ביצים ללא התיאום הנדרש ונאלץ להחזירן.

11:30 עזבנו. כאן לא היו 'בעיות מיוחדות'.