התעמרות

6.30-10.00

הרבה אירועים מתרחשים  לאחרונה בכפר א-טוואני. החלטנו להקדיש את המשמרת היום לביקור אצלם. למרות היכרות רבת השנים עם האנשים, למרות שנאבקנו עימם [כמו עוד ארגוני שלום וזכויות אדם] על זכותם לשבת שם ולחיות שם בבטחה, אנחנו מזדעזעות כל פעם מחדש מהרִשעות ומהאטימות שבהתנהלות המדינה ומוסדותיה איתם.

כל חטאם הוא שהם גרים למרגלות ההתנחלות מעון וחוות מעון הידועה לשמצה, ושבתחום מגוריהם ישנם ממצאים ארכיאולוגים מהתקופה הרומית והביזנטית  [איזה יישוב בישראל לא יושב על עתיקות?]

ומה קרה בחודשים האחרונים?

קצת היסטוריה 
אחרי הרבה מאבקים והתערבות של גורמים רבים, הסכימו סוף סוף לחבר אותם לצנרת מים [הם נשענים בעיקר על בורות אגירה]. וראו זה פלא, כמו שהתחילו לחפור כדי להניח את הצנרת, מישהו נזכר שהמקום בכלל אתר היסטורי ראוי למחקר. מה יותר חשוב? מים לאנשים [לא יהודים] או  שרידי בית כנסת מלפני אלפי שנים? ניחשתם. אז הפסיקו את הנחת התשתית למים ובאמצע החצר  של מישהו  תקעו שלט של רשות העתיקות וחפרו. עכשיו לנו יש אתר חשוב. אסור לגעת רק לעלות לרגל.

ביום שישי האחרון ה-3.2.2012 הגיעה קבוצת מטיילים מטעם  טיולים בשבילי התנ"ך מסוסיא. קודם ביקרו ביאטא, שם יש ברכות מימי נבל הכרמלי  ואחר כך באו לראות שרידים של בית הכנסת העתיק  בא-טוואני. "מישהו יידע אתכם, ניסה לתאם איתכם?" שאלנו את האנשים, שחצרם הפכה לקדושה. "לא," הם עונים בפליאה על עצם השאלה.

האוטובוסים חנו בכניסה לכפר והמטיילים נכנסו ברגל, מלווים במשטרה וצבא. התפללו ותקעו בשופרות. הצטרפו אליהם יהושפט טור ואחיו מחוות מעון ואנשי התנחלות מעון, שלא מחמיצים שום הזדמנות להיכנס ולהציק לאנשי א-טאווני. אחרי כשעה וחצי של מהומה הלכו.
"מה עם צינור המים? מתי יחברו אתכם למים?" שאלנו. "מי יודע," הם עונים.

 מה בסך הכל קרה? הכל חוקי...

באותו ליל שבת שוב נכרתו בדרך מסתורית כ- 25 עצי זית ליד ביתם ועוד 15 בחלקה מרוחקת יותר. אנשי טוואני התלוננו במשטרה.  אמש, בחצות, שמעו רעשים, יצאו לראות מי בא. "משטרה, צבא," ענו להם, "כנסו הביתה."

נכון הם באו. לשמור? לעצור מתנחלים?   "לכו לכו הביתה" צעקו אנשי החוק למתנחלים, זה מה ששמעו אוזני התושבים. עד שלוש לפנות בוקר הסתובבו שם כוחות הביטחון, מגרשים את הפורעים.  לא נעצר איש.

ככה יום ועוד יום לילה ועוד לילה.

שוב שאלת תם: האם ככה היו נוהגים עם פלסטינים שהיו מעזים לחבל ברכוש יהודי?

עוד קצת היסטוריה
משנת 1981 כשהוקמו מעון ואח"כ החווה הצמודה אליה נהנים אנשי א-טאווני מנחת זרועם  של היהודים היקרים האלה. החל בזיהום בורות המים ע"י השלכת פגרי תרנגולות פנימה, המשך בעקירת עצי זית וכלה בהצקות ובהפחדת הילדים הבאים מהיישובים הסמוכים  לביה"ס הנמצא במקום.

משנת 2004 בזכות פעילותה הנמרצת של  חגית בק, עם אנשי היישוב ועם הוועדה לזכויות הילד בכנסת בראשות מיכאל מלכיאור ובעזרתם האדיבה של רן כהן ואבו וילן ממר"צ דאז, נמצא הפתרון הגאוני, שצה"ל הסכים לו ונאלץ לקיימו עד היום, והוא - גי'פ צה"לי עם חיילים ילווה כל בוקר את הילדים הבאים מאום טובא ונאלצים לעבור ליד מעון, בדרכם לביה"ס.

ברכנו על המוגמר. זה טוב מלא כלום. אבל תחשבו על זה: חכמי חלם שלנו לא חושבים [לא מעזים]  למנוע מבריוני חוות מעון להשתלח בילדים. יותר פשוט, יותר הוגן ויותר זול להצמיד משמר צבאי לקבוצת ילדי ביה"ס בוקר בוקר.

מישהו מאיתנו מנסה להציב את המשוואה הזאת במקומותינו?

מאז זה המצב.

אז מה בינתיים? אנשי טוואני מספרים שבזמן האחרון הצבא לא מגיע כלל או מגיע באיחור, והילדים, שסוכם ללוותם ב7.30 בבוקר כדי שיגיעו בזמן לביה"ס, מאחרים או חוזרים הביתה מהפחד ללכת ללא ליווי.

טלפון לאל"מ גיא חזות, מפקד חטמ"ר יהודה, לשמוע את גרסת צה"ל. "העניין בטיפול, " הוא מבטיח לי. "דיברתי עם חיילי והם כועסים כי הם מבזבזים זמן יקר. הם אלה שמחכים והילדים הם אלה שמאחרים או לא מגיעים בכלל. למה איש לא מתלונן על כך?" ועוד הוא אמר כי הפעילות הזו היא על חשבון זמן לפעילות מבצעית, וכי גם אוטובוסים של ילדי המועצה האזורית דרום הר חברון מאחרים לפעמים בשל אילוצי ביטחון. "זה קורה," אומר אל"מ חזות. 
"השעה 7.45," אני אומרת לו ,"אין ג'יפ ואין ילדים. גם היום יאחרו לביה"ס." 
העניין בטיפול, הוא חוזר ואומר.

כמעט 8.00, מרחוק נשמעת צהלת ילדים. הג'יפ הצבאי המיוחל נראה באופק. גם היום הם יאחרו לביה"ס. מגיעים גם בחורים מארגון שלום המלווים את הילדים ומשקיפים בנעשה. גם הם מספרים על התנהלות הצבא. גם מהם ביקשנו דיווח יום יומי וצילומים אם אפשר. נקווה שמול  עובדות בזמן אמיתי יתנהל צה"ל כמסוכם.    

------------------------------
והנה הגיע הדוח של המלווים הזרים:

להלן עדכון לדוח סיור בית הספר מאתמול בבוקר, 5.2.12.  הליווי איחר להגיע ב-50 דקות.  הילדים המתינו לבדם במקום מסוכן, היכן שהותקפו בעבר על ידי המתנחלים.  שני מתנחלים עמדו במקום שג’יפ הצבא היה אמור להיות, צועקים ושורקים, מפחידים את הילדים.  אחרי האירוע הזה הילדים חזרו לטובא כי המתנחלים לא עזבו את הלולים.  הליווי לא הגיע לקצה הלולים לקחת את הילדים, ולא עבר את כל המסלול עד הסוף; הוא עזב בקרבת החממות של מעון.  האחראי על הביטחון במעון גם עקב אחרי הילדים מרחוק.

Operation dove team
Operation Dove - Nonviolent Peace Corps
Palestine/Israel
Ass. Comunità Papa Giovanni XXIII
 www.operationdove.org

יום גשום וקר.

ת ק צ י ר:
אחראי הביטחון של התנחלות משכיות ממשיך להתנכל לתושבים בסביבה, בשיתוף פעולה עם יחידות הצבא באזור. בשני מקרים בשבוע האחרון הוא יזם מעצר בלתי חוקי של רועים ל 4-5 שעות ומי שביצעו את המעצר הם חיילים. בשני המקרים לא הזמינו משטרה וזו הוכחה שלא היתה למעשה זה עילה חוקית . לאחר "מיצוי העונש" הרועים שוחררו לביתם.

שמענו תלונות על עיכובים  מיותרים במחסום תיאסיר. היינו עדות ל-8 דקות הפסקה, שבה לא עבר שום רכב במחסום, ללא כל סיבה נראית לעין, לאחר שעזבנו את המחסום (ועצרנו לצפות מרחוק).

שער גוכיה שוב לא נפתח עד לשעה 15.45.

---------------------

11.25- צומת תפוח - אין בדיקות. ליד מגדל השמירה שצופה על הכביש לפני אוסרין חונה רכב צבאי.

קוסרה - פגשנו אדם שסיפר שהוא נרדף ע"י המשטרה הפלסטינית בטענה שהוא משת"פ, הוא נעצר הרבה פעמים ושהה בכלא. לכן הוא מתקשה לפרנס את משפחתו. אחיו נהרג ע"י השלטון הפלסטיני באותה אשמה. בכניסה לקוסרה יש חנות "יד שניה" שהכינוי הזה גדול עליה - אלטע זאכן עלובים נורא, שמישהו מביא ומוכר משוק הפשפשים ביפו, אחרי שאיבדו כל תקווה למכור אותם שם. אם מישהי עוברת ויש לה בבית איזה חפץ מיותר- הוא יקבל בשמחה.

מחסום מעלה אפרים - 12.10-  אין בדיקות. רכב צבאי חונה ליד המחסום. גם בחזרה לא היו בדיקות.

מחסום חמרה - 12.30- מכונית לבנה סגורה מהסוג שמשמש את חב' ברינקס חונה ע"י המחסום וחוסמת את הנתיב השמאלי. כשחזרנו היא עדיין חנתה באותו מקום. בזמן ששהינו היתה זרימה של אנשים ומכוניות בקצב רגיל. הנוסעים יורדים מהמכוניות המגיעות ממערב, עוברים במחסום הולכי הרגל ומחכים לרכבים שלהם בגשם ובקור לפחות כמה דקות. בכל הפעמים ששיפצו את המחסום אף אחד לא חשב שאפשר גם להתחשב באלפי האנשים שעוברים את המחסום יומיום בעל כורחם וצריכים לחכות בגשם ובקור בחורף ובחום הנורא בקיץ.

המכוניות המגיעות ממזרח לכיוון שטח A אינן נבדקות.

במאהל מול משכיות- לפני שלושה שבועות דיברנו עם רועה שנעצר באופן בלתי חוקי ע"י ר' ,אחראי הביטחון של התנחלות משכיות, שנעזר בקבוצת חיילים שבצעו את המעצר, וכל זאת בתואנה שהוא התקרב עם העדר שלו לגדר ההתנחלות. הרועה הוחזק אז במחסום במשך שלוש שעות, בלילה, ואז שוחרר.
ביום ששי האחרון הוא שוב נעצר. באמצע היום נלקח מעדרו, שנשאר ללא השגחה, למשך ארבע שעות.

במאהל אחר סופר לנו על עוד מקרה של רועה שנלקח למחסום תיאסיר. שוב ביוזמתו של אותו אחראי ביטחון, שקרא לעזרת הצבא לביצוע המעצר. הרועה הזעיק את נ' מהאגודה לזכויות האזרח. היא הגיעה למחסוםתיאסיר אך הוא נלקח למחסום חמרה בטענה שאין עמו ת"ז ושהה שם  ביחד 5 שעות. לבסוף שוחרר ללא הגשת תלונה למשטרה.

אותה פעילה של האגודה לזכויות האזרח מכנסת אסיפה של הבדואים הגרים באזור כדי להסביר להם מה זכויותיהם וכיצד הם יכולים להילחם עליהן.
אנחנו פנינו ל"יש דין" לאחר שקיבלנו את הסכמתם של האנשים להגיש תלונה.

מחסום תיאסיר - 13.50  - כשהגענו המחסום היה ריק ממכוניות. במשך הזמן עברו מספר מכוניות בקצב רגיל.
14.20- שלוש מכוניות מחכות כבר חמש דקות ואף אחד לא עובר.  רק אחרי הפסקה בלתי מובנת של שמונה דקות התחילה התנועה לזרום.

לפני כן אמרו לנו תושבי המאהלים, הנזקקים למחסום באופן קבוע כדי להגיע למרכז העירוני בטובס, שיש עיכובים ממושכים. מישהו סיפר שאתמול בשעה 10.00, שאינה שעת שיא בתנועה, הוא חיכה במחסום כשעה, בטרקטור הפתוח לרוחות ולקור.

שער גוכיה - 15.10  -  השער סגור. צלצלנו כל 10 דקות לזהרן ממת"ק יריחו, הוא דיבר עם מי שאחראי לשלוח חיילים לפתוח את השער, הם אמרו לו ששלחו , ואף אחד לא הגיע. גם אלה  שנזקקים  לשער לא הגיעו, כיוון שהם יודעים שלא ייפתח.

בית לחם

רוח מקפיאה מלווה בגשם טורדני מקדמים פני הבאים ל"טרמינל".

שתי עמדות פתוחות, המקום כמעט שומם, מפעם לפעם עוברים בעלי אישורים

למיניהם.

אישה שברירית מלווה בשני ילדיה הקטנים בגילאי 4ו-5, מבקשת לעבור אך מסורבת מאחר ושכחה את ה"קושן" בביתה. החיילת בשיא חוצפתה פנתה לאישה ושאלה אותה: מה את מוסלמית או נוצרייה?", האישה ענתה כי היא מוסלמית, לא עלה בדעתה לאמר לחיילת שאין זה עניינה.

לא עזרו כל תחנוניה ותחנוני מליצי היושר מקרב העומדים בתור אחריה, שעל פי רב רק מזיקים... אחד מהם הגדיל לעשות ואמר לחיילת, "תני לה לעבור מסכנה זה החג שלה" והחיילת עונה לו בכעס: "מה אתה משקר היא מוסלמית" והלה לא נרתע והשיב: "מה, יום שישי זה חג שלנו!", כמובן שזה לא עזר והאישה נאלצה לחזור לבית לחם עם ילדיה.

פלסטיני שמזה כמה עשורים אזרח ארה"ב, ביקש לעבור ללא ויזה וכן ללא תעודת זהות, כמובן שבמצב זה אין סיכוי שיתירו לו לעבור, אך למה לתחקר אותו תוך כדי השפלה מתמדת.

 המראות האלה כל כך שוחקים ובלתי נסבלים.. דיי כבר לכיבוש!!

 10:00-15:00

על כביש 317 בולדוזר סוגר מעברים מהשטחים החקלאיים לכביש, למרות שרוב הכביש חסום ברובו עוד משכבר הימים.

א-תוואני

עלינו לחרבת א- תוואני לביתו של גו'מעה ושמענו את הסיפורים העצובים על התעללות מתנחלי מעון בתושבי הכפר. לדוגמה, הבנות שמפחדות לחצות את הכביש ולכן יציאתן מהכפר צריכה להיות מלווה במתנדבים האיטלקים, להם יש מצלמות המתעדות את הנעשה ומגנות על התושבים מפני התעללויות והערמת קשיים.

ג'ומעה מבקש מאראלה ואהוד (פעילים מקבוצת הכפרים) לשלוח מישהו שיעזור לו לסדר מיכל לצואה של העיזים והכבשים על מנת לייצר גז מתאן, אותו אפשר לנצל ישירות לצרכי חימום, תאורה או בישול.

גו'מעה קונה קוב מים ב-15 שקל ויש לו מיכל של 100 קוב.

חברון

נסענו לחברון, לאהל המחאה, שם שובתת רעב מזה יומיים האנה אבו הייכל ושמענו את סיפורה. היא שכנה של ברוך מרזל, ומכוניתה נשרפה זו הפעם החמישית, ושל אחיה פעם אחת (סה"כ 6 פעמים). היא תשאר באוהל כי היא נכה ואין לה שום אפשרות להגיע לביתה ללא רכב ובוודאי לא לסחוב סל עם מצרכים לביתה.

האנה ואחותה גרות בבית בשטח של 1300 מ"ר בתל רומידא. בשנת 1996 הציעו לה מתנחלים כסף רב עבור השטח והיא סרבה בתוקף.

ב-2009 מתנחלת הודיעה שהאנא לא גרה בביתה והיא נעצרה ושוחררה. האנה דרשה מהחיילים שהביאו אותה למעצר ברכב שיחזירו אותה לביתה וכך היה.

היא סיכמה את דבריה באומרה שהיא תקועה למתנחלים כמו עצם בגרון והמתנחלים תוקעים את החיים ברחוב השוהדא ורחוב אל קתרינה. כל החנויות והמסחר שהיה באזור תל רומדיה משותק וחייהם קשים ובלתי נסבלים, הם הבטיחו להפגין בלי אלימות כמו כל אוהלי המחאה בעולם.

האנא היא הראשונה שהקימה אוהל מחאה בחברון ואולי ברשות הפלסטינית כולה.

אחרונות בתור חיכינו שתפתח קרוסלת המתכת ונעבור לאזור הבידוק הפנימי. לא אנחנו וגם העומדים לפנינו לא הבחינו שעמדת החיילים ננטשה והמנגנון המסובב את הקרוסלה מנותק. רק ילד אחד שעבר לפני אמו את השער, עמד מהעבר האחר, לבדו, לא קדימה ולא לאחור. ילד כלוא.

ברגעים הראשונים חייך הילד במבוכה, ואז התחלף החיוך במבט דאוג. הוא קרב את גופו אל אמו שעמדה בעבר האחר של מוטות המתכת, תפס את כף ידה ואחז בה חזק כבעוגן הצלה.

הפלסטינים, המורגלים בשרירות שעל פיה מתנהל המקום, עברו בהשלמה למסלול הבידוק המקביל.

נשארנו עם האם, בטוחות שתוך דקה או שתיים תיפתר הבעיה. הרי כל הקורה במחסום מצולם ומועבר בזמן אמת דרך מסכי הפלזמות לאחראיים על תפעול המקום.
טעינו.
הדמעות שהחלו זורמות במורד לחייו של הילד הניעו אותנו למהר ולטלפן. חשבנו שמייד לאחר שניידע את המוקדים ישוחרר הילד.
שוב טעינו.
התשובה האחידה שהתקבלה:"אני מברר/ת".

שבנו וטלפנו ושוב:"אני מברר/ת".

אחרי עשרים דקות, לאחר שהבטחנו לאם ולבנה ש:"מייד..." – "הם רק יסתכלו במצלמות ומישהו יגיע ללחוץ על הכפתור..." נו, עכשיו הסברתי להם, הם מבררים ויהיה בסדר...", כשהבנו שאין לדעת כמה זמן עוד יישאר הילד כלוא ומנותק מאמו, עברה רוני למסלול המקביל כדי לבקש את עזרת החיילת שם. אני נשארתי עם האם והמשכתי לדבר עם המוקדנים שלא הבינו ושוב לא הבינו והעבירו אותי לקצין אחראי שגם הוא לא הבין וניהל אתי שיח של חרשים:

הקצין: "איך קוראים לאמא שלו?"
אני: "לא יודעת".
הקצין: "אז איך אני אזהה אותו?"
אני: "יש לו שתי רגליים... למה אתה צריך לזהות אותו? – תשחררו אותו ודי!"
הקצין:"רגע, לא הבנתי, תסבירי לי, הוא בשטח האדום?  לאן הוא רוצה לעבור?"

רק לאחר כשלושים דקות נשלח חייל מהמשרדים הפנימיים כדי ללחוץ על הכפתור המשחרר. אך לפני שלחץ התעקש להסביר שבעצם: "הילד אשם במצבו. הוא לא היה צריך לעבור לבד לצד השני".

לא רק שהקורבן אשם, אלא אפשר להאריך את סבלו כדי להמשיך ולספר את הנרטיב של הכובש. 

לפלסטינים אין מאמינים. לכן תמיד הם מצוידים בצרור ניירות ומסמכים המעידים על מוגבלותם, מצבם ועל עצם קיומם.

כזה הוא הקשיש בן ה-71 תושב ירושלים, אדם מוגבל וחולה שקשה עליו ההליכה וקשה עליו עוד יותר העמידה בתורים הדחוסים של מחסום קלנדיה.

האיש הציג בפנינו את תעודת הנכה שברשותו להוכחת מצבו הבריאותי וסיפר על ההתעמרות כלפיו במעבר המיועד לבעלי תעודות ירושלמיות, שם למרות שעל פי הנהלים יש לאפשר לזקנים מוגבלים ונשים בהריון להישאר ישובים באוטובוס, כופים עליו לרדת, ללכת למחסום הרגלי, לעמוד בתורים, לחצות את קרוסלות ולהיבדק (שוב) בפני החיילים.

"תכתבו את מה שאני מספר לכן. תכתבו את זה" ביקש.

מת"ק עציון   

14.15. באולם חיכו שני צעירים. קראנו לחייל התורן והוא הכניס אותם פנימה. בחוץ המתינה קבוצת אנשים לקרוביהם שעוכבו בפנים זמן רב. אחד מהם התלונן שהוא מחכה כבר שלוש שעות לאשתו שלדבריו, נכנסה ב 11.00. יצאו ונגשו אלינו אב ובנו. האב סיפר שהבן רשום בתעודת הזהות שלו בשם איסא, כשם סבו, אבי האב. האם לא אהבה את השם איסא (ואולי לא חיבבה את הסב) וקראה לילד “מוחמד”.

כשהחייל שאל אותו מה שמו, הוא ענה : “מוחמד”. החיל, שראה שבתעודת הזהות רשום שם אחר, סרב לטפל בבקשתו. אחד הממתינים יעץ לו לבוא שוב בשבוע הבא ולדאוג שבנו יזכור את שמו הרשמי.

פנה אלינו אדם שבנו בן השנתיים הוזמן ל”מרכז השינה” של ”הדסה” בירושלים, ביום ראשון הקרוב ולבדיקה ביום שלישי. הוא שילם עבור הטיפול 500ש”ח והראה את הקבלה ואת ההזמנה מ”הדסה”.

סרבו לתת לו רישיון כניסה כיוון שלא הגיעה קבלה מ”הדסה” למחשב של המת"ק. לא התחשבו בקבלה שבידו. נסינו, אך לא הצלחנו, להתקשר אל ”מרכז השינה” של “הדסה”, כדי לבקש שישלחו את הקבלה בפקס למת"ק. כשחזרנו לירושלים, נסענו ל”מרכז השינה”, אך הוא היה סגור. שלומית נסעה לשם שוב ביום ראשון בבוקר והצליחה להתגבר על כמה מכשולים ביורוקרטיים ולשכנע שישלחו את הקבלה למת"ק.

לפני שבועיים ביקשנו לבקר בראס אטירה ובראס עטיה. ידידנו הישאם ביקש שלא נבוא בשל בעיה משפחתית - פנימית בין שני הכפרים.  ביקרנו רק בראס עטיה, הבטחנו  להתקשר שוב  והיום התארחנו בביתו של הישאם בראס אטירה. 

12:55   חבלה.  השער עדין סגור. מחכים 8 איש ו-2 עגלות רתומות לסוס ולחמור.  מצד הכפר מחכים 11 איש.  מגיע האמר ממנו יורדים 2 חיילים  בלבד.  האמר נוסע להביא את ה-מ.צ.  בלעדיהם לא יפתחו השערים.

13:05   אוטובוס מתקרב.  אנחנו בוחנות אותו בסקרנות ורואות את דניאלה ונטע  המדריכות  סיור של 23 דוברי אנגלית.  בקבוצה בני כל הגילאים.

בינתיים מתפתחת שיחה עם 2 החיילים. האחד עולה חדש מארה"ב, שנה בארץ, והשני עולה מאתיופיה, 5 שנים בארץ.  קיבוץ גלויות במחסום.

13:20   הרכב הצבאי חוזר ממנו יוצאים  ה-מ.צ  ופותחים את עמדת הבידוק. תוך כמה דקות עוברת השישייה הראשונה.  לפני שאנחנו עוזבות אני שואלת את ה-מ.צ.  אם יאפשר לנו לעבור  לחבלה עם הרכב.  הוא מסרב.  אני שואלת אותו איך להגיע לכפר והוא אומר לי דרך קלקיליה.

13:40   מעבר אליהו.  מכוניות בודדות עוברות.

14:30   ראס א-טירה -שיחה בביתו  של הישאם:

 עמודי חשמל הותקנו לאחרונה על אדמות פרטיות.  סביב כל עמוד נגזלו 3-4 דונם אדמה חקלאית. מטרת העמודים לספק חשמל להתנחלויות.   בתאום עם חברת החשמל הישראלית, על  פי תוכניות שאושרו,  נבנה בכפר חדר חשמל על אדמה שנרכשה ליעוד זה, הוכנו כל התשתיות הנדרשות עבור  התקנת מתח נמוך. אחרי 6 חודשים הוא הוזמן לפגישה ונאמר לו שחברת החשמל שינתה את דעתה ודורשת הקמת תשתיות עבור מתח גבוה.  המשמעות היא  להתחיל הכול מחדש,  הוצאות רבות ובזבוז זמן.   (צביה ודליה היו בקשר  עם הישאם וניסו לעזור). בפגישה במת"ק  הודיעו לנציגי הכפר שהם מוכנים להעניק להם 500,000 ₪  אולם סלאם פאייד  לא היה מוכן לקבל כסף  מישראל. עניין פוליטי.  היום מקבלים  חשמל מחבלה  (מתח נמוך) והם מרוצים.

היה להישאם אישור לעבוד בישראל. בחודש יוני הוא בוטל. נאמר לו שהוא מנוע  מבלי לפרט. 4 קבלנים דרשו  אותו אך האישור לא ניתן.  נתנו לו מספרי טלפון של חברות שעשויות לעזור.

 מסיק  -  הוגשו 220 בקשות  (בכפר 500 איש)  קיבלו 76 אישורים בלבד. חלק מהיבול נשאר על העצים כי השערים סגורים ואין לבעלי הכרמים דרך להגיע אליהם.   רבים מהתושבים מעבדים אדמות שרשומות על שם אביהם או סבם. חלקם הגישו בקשות ע"י עורך דין בצרוף צווי ירושה אך האדמות לא רשומות על שמם וכך אין הם זכאים לאישורים.   רוב האדמות מצויות מאחורי הגדר. חלק קטן קבל אישורים לשנה אולם הרוב קבלו אישורים רק לחודש למרות שיש לטפל בכרמים במהלך כל השנה.   השנה הם לא קבלו עזרה ממתנדבים בעונת המסיק.

 בחודש נובמבר, בתקופת המסיק האחרון היתה שריפה  שהחלה ליד גבעת טל  והתפשטה דרומה וכלתה חלק גדול מעצי הזיתים  של ראס אטירה.  הפלסטינים שלחו מכבי אש אך החיילים שהגיעו לשער  טענו ששכחו את המפתח....האש המשיכה להתפשט.  כיון שלרוב התושבים אין אישורים להגיע לחלקות במהלך השנה,  בכרמים צומחים עשבים וקוצים בגובה רב והם שסייעו לאש להתפשט במהירות.

 בתקופה האחרונה קצת יותר שקט. לפני כ-6 חודשים צהל / משמר הגבול היו נכנסים בלילות, עם צופרים ומוסיקה רועשת ומעירים את כל תושבי הכפר.

 הגדר היא מטרד יום יומי.  האם היא ביטחונית??   הישאם שואל : אם היא באה להגן על תושבי אלפי מנשה  מדוע אין גדר סביב אלפי מנשה?  למה בונים גדרות על אדמות פרטיות ומפרידים בין הכפר לאדמותיו?  כבר נגזלו מתושביו כ-2500 דונם.  בית המשפט קבע שיש להחזירם. הגדר אומנם הוזזה  אך  את הנזק במקום למרות הבטחות, הצבא לא תיקן.

 16:00 אנו יוצאות להשקיף על האזור מגג ביתו של הישאם ולסייר בשטח איתו ועם בן דודו.

אנו רואים את  המקום בו  עברה הגדר לפני שצהל הזיז אותה למקומה החדש.   המקום היה גל חורבות  וצהל אמור היה  לפנות את האשפה ולנקותו. הדבר כמובן לא נעשהובעל הקרקע יישר בעצמו את החלקה ושתל עצי זית חדשים.   ליד החלקה השער שתמיד סגור, (מספרו 1327)  נפתחרק בעונת המסיק.

אנו פוגשים את בעל עצי הזית שנשרפו.  הוא מבקש להקים חממה לגידול ירקות על שטח שלו. קבל אישור למעבר בשער שתמיד סגור.... הלו ,  זה חלם?

17:30   מעבר אליהו. שום אירוע מיוחד

התחלנו את הסיור בברוקין  הרחובות שוממים,  בדרך עברנו סוכת אבלים ולשאלתנו נעננו כי מתאבלים על אדם זקן.

במועדון בכפר א דיק כבר המתינו הנשים לקורסי היוגה והחרוזים והראו לטובה את שעורי הבית שהכינו.

מחוץ למועדון המתינו לנו גבר ואחותו (הם ידעו את מועד הגעתנו)  ובקשו כי נתרגם להם את גזר הדין שניתן במשפט בו היה הבחור הנ"ל נאשם, גזר הדין הודפס בעברית וכמובן איש לא טרח לתרגמו לערבית. חטאו של האיש היה כניסה לארץ ללא אישור, כמובן לצרכי פרנסה. העונש לא היה כבד אך כלל חודש מאסר על תנאי לשנה ובמשך תקופה זו אין הוא יכול אפילו לחלום על בקשת אישור כניסה וכמובן אינו יודע איך יפרנס את משפחתו.

חזרנו לברוקין למועדון הנשים ששמעו על פעילותנו  ובקשו שנבוא אליהן, סיכמנו איתן על מלאכת יד (סריגה) שעורי אנגלית ואולי התעמלות וקבענו פגישה בשבוע הבא, (אינשאללה אם יתנו לנו לנסוע עם נאדים אשר אינו רק הנהג אלא גם המתורגמן) .

נסענו לחארס ופגשנו אנשים פורקים שתילי זיתים ממשאית, הם סיפרו לנו שהם שותלים את הזיתים באדמותיהם להגנה מפני החרמתן בגלל אי עיבוד.

גם כאן חיכו לנו נשים במועדון, הן שמעו עלינו ומבקשות כי נעשה שם פעילות. הבטחנו לברר את האפשרויות.

9:100– 10:40

בית לחם

 3 עמדות פתוחות, הרבה פלסטינים עומדים בתור אבל המעבר שקט ויחסית מהיר. פה ושם אדם נדחה כי האישור שלו כבר או עדיין לא בתוקף. כמעט ואין ילדים היום.

ב- 10:15 בערך יוצאות שתי צעירות מהמתנדבים  הבינלאומיים. אחת מהן פגשנו כבר לפני שבועיים. הן מספרות שלקח להן בסך הכול 20 דקות לעבור ושבצד הפלסטיני יש מעט מאוד אנשים. הן גם מספרות שלפני שבוע הן היו עדות לתקרית שבה חיילים מנעו בצורה אלימה מפלסטינים להתפלל בתוך המחסום: ירד גשם וקבוצה של 40 – 50 איש הצטופפה בתוך המחסום בצד הפלסטיני כדי להתפלל ואז חיילים דחפו אותם החוצה ופעלו בצורה אלימה ממש. לאחר מכן חזרו שניים שלושה והתחילו להתפלל ושוב נהדפו בכוח. הן פנו לקצין וזה יידע אותן שאסור להתפלל בתוך המתקן הביטחוני. (?!)

- האם זה מצדיק שימוש באלימות כזו?

- לא, זה בהחלט לא.

המקרה דווח לחנה.

שתי המתנדבות הבינו שמדובר בהנחיה חדשה. האמנם? אף אחד לא ידע על כך והן הניחו שזה אולי מקרה בודד אבל הן סיפרו לי שאתמול ארע מקרה דומה. 

מת"ק עציון

משקיפות:הצלחה!  מצאנו את חיליק! אחרי חיפושים רבים הצלחנו היום לאתרו. עד המשמרת שלנו ביום חמישי, לא שמענו את השם חיליק ולא חיפשנו אותו.אבל מאותה משמרת עד היום לא חדלנו לחפשו. כשהגענו למת"ק עציון ביום חמישי בשעת צהרים, היה המקום רגוע ומנומנם. איש ואישה שיצאו אלינו, אמרו שבפנים מחכים רק שני אנשים ו"שהכל היום בסדר". החיל שישב ליד האשנב אמר לנו שבבוקר "היו הרבה אנשים" ו"טפלו בכולם".

אחרי הדיווח הזה, ציפינו שהמשמרת שלנו תהיה שקטה וקצרה. אבל אז פנה אלינו צעיר שנראה עייף  ומדוכדך. הוא סיפר שבראשית השבוע,במחסום ג'בע, לקחו ממנו את תעודת הזהות שלו ומאז הוא מנסה לקבל אותה חזרה ולא מצליח. הוא בא למחרת למת"ק ובקש לקבל אותה, אבל נאמר לו שהיא לא הגיעה למת"ק. היא לא נמצאה גם כשהוא בא למחרת. האיש נסע לג'בע, ושם הורו לו לבוא למת"ק היום ב -12. הוא בא בזמן, אך לא קבל את התעודה. אמרו שחיפשו ולא מצאו. אין יודעים איפה היא. הוא פנה אלינו וביקש שנעזור לו למצוא אותה. התחלנו לטלפן,לברר ולשאול, אך התעודה לא נמצאה. הצענו לבחור להוציא תעודה חדשה. הוא הסביר שתעודת זהות חדשה עולה 1000ש"ח, סכום ענק שהוא אינו יכול לשלם.

המשכנו לחפש ולא הצלחנו. התקשרנו אל חנה ב. שכישוריה וקשריה נפלאים ופעמים רבות היא מצליחה לעזור. חנה פנתה אל כל מי שאפשר, אך לא הצליחה. היא הציעה לנו לנסוע לג'בע, לפנות אל אנשי המחסום ולבקש שיחפשו את התעודה. בקשנו מהבחור שישאר ויחכה לנו במת"ק ונסענו לג'בע. מפקד המחסום היה אדיב והשתדל לעזור. הוא הורה לנו לעמוד ולחכות הרחק מהמחסום, כי שטח המחסום הוא "שטח צבאי" והבטיח לברר ולחזור אלינו. חכינו. כבר ירד הערב. אחרי זמן ארוך הוא חזר והודיע שחיפשו ולא מצאו. בקשנו שישאל את החילים אולי אחד מהם זוכר מי לקח את התעודה. הוא הסכים לשאול. כשחזר אלינו, אמר שהתברר שאחד החילים זכר שקצין מהמת"ק סייר סיור-בקורת במקום, מצא תעודת זהות ולקח

אותה. בקשנו שיברר במת"ק את שמו של הקצין שסייר באותו יום ואת הטלפון שלו. חכינו בחשכה. הפעם לא חכינו לשווא. כשהוא חזר הוא ביטא את השם המבוקש: חיליק. חיליק הוא שלקח את התעודה. בשרנו זאת לחנה והיא קבלה עליה למצוא את חיליק ואת התעודה. כבר היה ערב והיה ברור שחיליק כבר לא נמצא במת"ק וספק אם יבוא לשם מחר, כי מחר ערב שבת. הנחנו שרק ביום ראשון נוכל ליצור עמו קשר. ובאמת היום, יום ראשון, חיליק נמצא והבחור יכול לבוא למת"ק לקבל את תעודת הזהות שלו. הצלחה.