בעיות בריאות

- שער הרחמים או: סבלנות יש הרבה לפלסטיני. חיים אין הרבה.

שעה ועשרים דקות זה הרבה זמן כדי להתקדם fעשרים מטרho בתוך המחסום בשעה זו של היום, שאינה שעת העומס, כשרוב האנשים פניהם מועדים פנימה לתוך פלסטין ולא ממנה החוצה.
ניסיון רב שנים מלמד כי אל לנו לחקור במופלא מאיתנו וכי לא נוכל להבין את הסיבה. רק החייל שבעמדת הזכוכית, שהשיעמום הוציא אותו לדקות ספורות מבועתו, ניסה להסביר ש:"זה לפי ההוראות... כן המפקדים של המחסום רואים בפלזמות כל מה שקורה בפנים וגם בחוץ... זה ככה כי כנראה נפלו המחשבים..." החייל גם גילה רוחב לב כלפי הורים לתינוק חולה, שהשתעל ונשנק בשיעולו, שהיו בדרכם לטיפול רפואי. לשמע זעקתם פתח את החלון הממוגן, כיווץ את אצבעות ימינו וסימן : רק רגע...

ההורים הדאוגים עמדו מול העמדה, מנסים לגונן על ילדם מפני קור קלנדיה וחיכו ל"שער הרחמים" שיפתח. מדי פעם קרא האב במצוקה לעבר החייל וזה חזר על תנועת האצבעות כאומר: סבלנות...

סבלנות  יש הרבה לפלסטיני. חיים אין הרבה.

רק אחרי חצי שעה נפתח עבורם השער וגם זה לא לפני שקצין בדק ווידא שההורים והעולל "כשרים" ואינם מסכנים את בטחון מדינת ישראל.

"למרות זאת היה לי מזל"
הלמרות זאת עליו סיפר לנו ע' היא העמידה היומית  בתורים של מחסום קלנדיה עם סיום יום עבודתו ברמאללה ושובו לביתו שבמזרח ירושלים רק אחרי שלוש שעות. 
הלמרות זאת הוא גם האיום התמידי, הגלוי או הסמוי, בכל פעם שע' נדרש לחידוש אישור השהייה הזמני בתוקף איחוד משפחות (שם כל כך ארוך לנוהל כל כך מרושע) וכאשר ע' חוזר כמו מנטרה באזני הגוזר את דינו לשבט או לחסד על צמד המילים: "אני נקי...", הוא נענה שרשום במחשב שפעם, כשהיה ילד, זרק אבן. זריקת האבן היא בבחינת חטא קדמון המונח לפתחו תמיד. וקרה שבשל עוון ילדות זה נשלל ממנו אישור המעבר ורק עורך דין הצליח להסיר את רוע הגזירה בזו הפעם.

הלמרות זאת הוא גם הכאב על בנו, לו מציקים ילדים יהודים בחוג לטניס:  "כי הוא זר. הוא ערבי".

אבל עיקר הלמרות זאת הוא חוסר הוודאות והשבירות לאשר צופן העתיד לו ולמשפחתו.

וע' סיפר: "למרות זאת היה לי מזל, כי כשלפני ארבע שנים גילו שיש לי סרטן בבטן, בגלל שיש לי אישור, יכולתי לקבל את הטיפולים באוגוסטה ויקטוריה ולא בגדה."

זה צעצועים של ילד:
"מה יש לך שם בפנים?" שמעו עשרות הדחוקים אל מוטות המתכת את החיילת. "זה צעצועים של ילד," ענה הנשאל.
כשבנו אחוז בידו האחת עמד האיש מול החלון הממוגן שמאחוריו ישבה השואלת.
"אז תפתח שאני אראה!" אמרה החיילת.
עזב האיש את יד בנו בן השש, וצרורות צרורות הוצאו לפקודתה מלוע התיקים. היו שם בגדים מקופלים בקפידה וביניהם צעצועים אחדים באריזת פלסטיק.
"תפזר את הכול על הרצפה!" צווחה החיילת.
אחד אחד הונחו הבגדים והצעצועים על הרצפה המזוהמת שלמרגלות הפוקדת. הילד שנעזב מיד האב, דחק עצמו מול הקיר, אימץ לחיקו רובה פלסטיק והביט בעיניים אובדות באביו המושפל שלמולו.

הזמן שלו – הזמן שלה
"אני עומד פה כבר שעה..." התלונן בחור שהגיע לאשנב והחיילת פתחה למולו בנאום תוכחה, שקולו הלך מקצה המחסום ועד קצהו. "אתה עומד פה שעה? באמת??? אתה יודע כמה זמן אני פה? תנחש! נו, תנחש! זרוק מספר! אתה שותק! אז אני אגיד לך, אני פה כל יום שתים עשרה שעות! כל יום, כל יום, שתים עשרה שעות! זה קצת יותר משעה, לא? אז זהו, שלא יהיו לך תלונות!"
אסף המתלונן את חפציו ממסוע הבידוק והעלים את עצמו מטווח עיני החיילת שקינחה ב:"יש לי פיפי!"

חורבן   בכפר   הבדואי   ערב   א-רמאדין

13:30 חבלה - טרקטור ומשאית עמוסים בשתילים יוצאים מהכפר. 7 הולכי רגל ממתינים לכניסה.
שקט באזור.  אין דבר חריג.
דלת המבנה שמעל הבאר פתוחה ואנו נכנסות. פוגשות את ע' אחראי על התאום בין המת"ק למשתלות, גר  בקלקיליה, בעל משתלה ובנוסף אחראי על  5 הבארות באזור. הוא מספר לנו שהבאר אינה מחוברת לחשמל ולכן מופעלת בסולר היקר פי כמה. על כל חקלאי לשלם 2000 ₪ עבור מים במקום 400 ₪ שהיה עליו לשלם לו הבאר היתה מחוברת לרשת החשמל.  בבארות מי תהום, הן משנות ה-30,  משרתות את כל חקלאי האזור והוא אינו מבין למה המינהל האזרחי מונע מהם העברת כבל חשמלי  (3 פאזות) מעמוד חשמל  שנמצא כ-50 מ' מהבאר.

ע' דובר עברית רהוטה ואנו  ממשיכות לנהל איתו שיחה ושואלות על בעיות נוספות והוא מספר לנו שחיילים הרסו ביום שני  2 מבנים בכפר הבדואי  ערב  א- רמאדין.
 אוטובוס הילדים יוצא ב-13:55 ואנו   נוסעות בעקבותיו אל הכפר.

14:10 ערב  א-רמאדין 
בכניסה אנו פוגשות בדואי מקומי והוא מוביל אותנו ל-2 הבתים שנהרסו על ידי צה"ל (בתמונה).   בשעה 07:00 בבוקר יום שני  הגיעו לכפר כ-50 חיילים, על 15 ג'יפים,  ו-2 טרקטורים שהחלו מיד במלאכת ההריסה.   ניתנה אמנם אתראה לפני שבוע אך בבוקר יום שני הורחקו הדיירים מבתיהם ולא ניתנה להם אפשרות להוציא את תכולת הבתים.  בבית אחד גרים זוג הורים ו-7 ילדים ובבית השני זוג הורים ו-10 ילדים.  רהיטים,  בגדים, צעצועים, מוצרי חשמל ,  ספרי לימוד וכו'  הכול הפך ברגע לגל אשפה.  טענת  הצבא היא שהבתים נבנו קרוב מידי לכביש המוביל לאלפי מנשה.  הבית ה-1 היה במרחק של כ-200 מ' מהכביש ואילו השני היה רחוק יותר.
את שני הבתים בנו התושבים לפני 5 שנים בהשקעה של 80,000 ₪ כל אחד ועכשיו בחורף המקפיא הם נאלצים לישון באוהלים שקבלו מהצלב האדום.  תמונות  קירות הפח המגולוון  והגבס המרוסק, המקרר, הגז והדובי-צעצוע הועברו אתמול לרשת על ידי קרין.
קרוב מאוד למקום המגורים ניצבים 3 עמודי חשמל  חדשים  של מתח גבוה.   מארחינו מספרים  לנו כי אנשי אלפי מנשה התנגדו להצבת העמודים קרוב לשטחם  מחשש שמא הם מסרטנים ולכן הם הועברו קרוב לשטחם.  אנחנו שואלות פניתם למישהו? והם משיבים מי יקשיב לנו??
השארנו שקיות של בגדים ונעלים ובבושת פנים עזבנו את המקום לאחר שהבטחנו שננסה להעביר את המידע לאנשי תקשורת בארץ.

15:00 מעבר אליהו  -  כ-8 רכבים ממתינים בתור  בכיוון ישראל.
אנו פונות ימינה לעזון וממשיכות לת'ולת. עוצרות ליד המכולת ובית המרקחת.  הרוקח איתו דברנו בעבר מספר שעדין הוא היחיד במשפחתו שקבל אישור לצאת למסיק.
אנחנו מתקשרות לז' מראס עטיה אך אין תשובה.  מחליטות בכל  זאת לנסוע לכפר. בעזרת קרוב משפחה  של ז'  שחי בארץ אנו מגיעות לבנין המועצה אך הוא סגור. מחליטות לבקש מפתחיה להתקשר אליו ולבקש ממנו להכין עבורנו את רשימת כל  האנשים שלא קבלו אישורים לצאת למסיק.

חוזרות את כל הדרך לעזון דרך אבו סלמאן וכפר ת'ולת.

16:35 עולות כביש 55 לכיוון קלקיליה וכפר סבא.  

במעבר אליהו  (109)  אנו מחליטות לנסות לקחת את המסלול הימני המיועד לפלסטינים.   הבודק  ליד המחסום שואל אותנו מאיפה הגענו ואנו עונות מאלפי מנשה. המחסום מ יד מורם ואנו עוברות. לא הבחנו במכוניות מעוכבות.

הקורבן הוא הפלסטיני. לזמנו כלסבלו אין אמדן ואין ערך.

מחסום קלנדיה
שעה וארבעים דקות טורטר בחור כשהוא מתענה מכאבים ושוכב ללא יכולת תנועה על אלונקה באמבולנס, שהביא אותו משכם לביה"ח מוקאסד שבמזרח ירושלים בו נקבע לו ניתוח. אובחן אצלו שבר באגן והכאבים נמשכים משם אל עמוד השדרה.
למרות שמהצלב האדום דאגו מראש לכל התיאומים והאישורים, החיילים במחסום לא אפשרו לנהג האמבולנס לעבור לצדו האחר ופקדו עליו שוב ושוב לחזור לאחור.

אחרי אין ספור טלפונים לכל המוקדים, הסתבר ש: אופס... באמת כל התיאומים הדרושים נעשו, באמת לא הייתה סיבה לעיכוב ולעינוי. אבל הרי הקורבן הוא הפלסטיני. לזמנו, כלסבלו, אין אמדן ואין ערך. איש לא לקח אחריות, איש גם לא התנצל, רק בדקו בקפידה את התעודות, פשפשו בפרהסיה בחפצים האישיים של הבחור ושל אמו ורשמו את מספר לוחית האמבולנס ואת פרטיו של הנהג הירושלמי, שלדבריו נוהל זה של רישום קיים רק במחסום קלנדיה.

מחסום ג'בע (ליל)
כדי שהחיילים לא יוכלו לאלץ אותנו לשוב על עקבותינו, אנחנו מחנות את הרכב לפני המחסום – בדרך הבאה מקלנדיה, שם הרי, לשיטתם, אסור לנו להיות.

הבזק המצלמה יותר מנוכחותנו הוא שהזעיק את מפקד המחסום, ס, שהגיע מלווה בשניים מחייליו ופקד: "לא לצלם!", גם נימוק היה עמו: "אסור שידעו איך עובד המחסום, שיש שני חיילים מקדימה ועוד שניים מאחורה". וגם טען נגד נוכחותנו :"אתן מסכנות את עצמכן!" משהסרנו מעליו את האחריות לבטחוננו המשיך: "זה המחסום שלי, אני פה המפקד, ואני מחליט מי יהיה כאן ומי לא ואתן מסכנות את החיילים".

על תפקיד המחסום הסביר שמסוכן ליהודים להגיע לקלנדיה והחייל שלידו השלים: "היו רוגמים אותכן באבנים אם הייתן מעיזות לנסוע לקלנדיה... מכאן והלאה זה כבר שטחי A, אסור ליהודים להיכנס לשם". המלצנו שיעיפו מפעם לפעם מבט במפות, אבל קשה היה לשכנע אותם בעובדות, כי:"זה מה שאמרו לנו המפקדים הגבוהים והם יודעים את החוק!"

בתשובה על השאלה לגבי הקורה במחסום בבקרים במקום סיפר ס. שמוקדם, בכל בוקר, שוטרים עוצרים את הרכבים המגיעים מכוון רמאללה/קלנדיה ו:"בודקים אותם אחד אחד. הם בטח מחפשים מישהו שצריך להגיע מרמאללה". לשאלה על אורך התור המצטבר בעקבות הפעילות הנ"ל השיב:"אני מעדיף שיהיו פקקים מאשר יעברו פה מחבלים".

לסיום שיחתנו קבל ס:"אתן לא מקשיבות לי..."  -  דווקא כן הקשבנו. אלא שעבורנו להקשיב אין פירושו לציית.
 

14:00עד – 16:10

הערה כללית

בגלל צרכים אישיים של אביטל נאלצנו לקצר את הסיור. ויתרנו על מחסום בית לחם. בדרך כלל אין כל שליטה כשעובדים פלסטינים ומעסיקים זורמים הביתה אחרי העבודה.

מת"ק עציון

כשהגענו ב – 14:40המקום היה כמעט ריק. ארבע מכוניות פלסטיניות במגרש החנייה, אף אחד לא היה באולם ההמתנה, אף אחד מהחיילים לא היה בדלפק, אבל לאט לאט הגיעו בטפטוף כמה פונים (7). החיילים לא מיהרו לפני שהכניסו את האנשים פנימה. חייל גבוה צעק (בעיקר בעברית) על האנשים ועלי. מפני שלא הבנתי אף מלה הוא לא יכול היה להכות אותי.

בזמן שמישהו מהחיילים בפנים היה עסוק עם בצורה זו או אחרת עם שבעת הפונים, הגיעו עוד שניים. אחת הייתה אישה צעירה יפיפייה שאמרה לנו שהיה עליה לראות מומחה בבית החולים סט. ג'וזף בירושלים לטיפול בבעיות הרפואיות שלה.

החיילים הניחו לה להמתין כחצי שעה. התקשרתי אליהם פעמיים. בפעם הראשונה הדובר בצד השני סגר את הקו לאחר ששמע שהצגתי את עצמי: "כאן .... ממחסום ווטש". בניסיון השני שלי הקו היה חסום. לאחר חצי שעה האישה הצעירה הוכנסה פנימה. עזבנו וחזרנו לירושלים דרך מחסום הר-חומה, דרכו עברו מכוניות באיטיות.

משמרת מיגעת, שהסתיימה בהצלחה

14.10 מת"ק עציון 

בחניה חנו מכוניות מעטות. אולם ההמתנה היה ריק. הנחנו שבפנים ממתינים רק אנשים מעטים שיטופלו ויצאו בקרוב, ואנחנו נסיים משמרת קצרה. 
טעינו. המשמרת הייתה ארוכה, מעצבנת ומיגעת, אבל הסתיימה בהצלחה.

14.30 עדיין לא יצא איש מהממתינים בפנים. חששנו שהחיילים לא חזרו ממנוחת הצהרים, או שאינם מתפקדים.  טלפנו למוקד ההומניטרי.

14.45 יצא צעיר שביקש רשיון כניסה כדי לעבוד במנזר בישראל ולא קיבל. הפננו אותו למחלקה במשרד הפנים שמטפלת במקרים דומים. 

15.05 יצאו גבר ואשה שחידשו כרטיסים מגנטיים וזוג נוסף שקבל רישיונות כניסה לישראל. חשבנו שהם האחרונים ועוד מעט יתרוקן המקום.
אבל אז ניגש אלינו אדם שסיפר שהוא חולה לב וזקוק להשתלת לב. כבר שנה הוא מטופל בבית חולים 'מוקסד' בירושלים. אחת לשבוע ביום שלישי הוא מטופל שם על ידי רופא מומחה. עד היום הוא קיבל בכל חודש רשיון כניסה חודשי. היום הודיעו לו מבית החולים שהם שלחו הזמנה ותיאמו עם מחלקת הבריאות את הרשיון החודשי שלו ושהוא יוכל לקבלו במת'ק עציון. הוא בא למת'ק , אך לא קבל את הרשיון. נאמר לו שהשב'כ חוקר את עניינו ושיבוא שוב מחר. החולה הסביר לחייל שכבר שנה שהשב'כ מאשר לו בכל חודש רשיון כניסה לירושלים ושמבית החולים הודיעו לו שהרשיון החודשי שלו אושר ונשלח למת'ק. הוא ביקש מהחייל לבדוק אם הגיע הרשיון. החיל סירב. האיש יצא ופנה אלינו. אמר שכשהיה קטין, עוד לפני שהייתה לו תעודת זהות, הוא זרק אבנים ונאסר. כשהגיש בקשה להיכנס לטיפול בבית החולים בירושלים, השב'כ חקר את עברו ואחרי החקירה הרשיון ניתן לו. לכן, לא מובן למה עכשיו פתאום הוא מסורב. ביקש שנעזור לברר. שלומית החלה לטלפן. לבקשתה, המוקד ההומניטרי בירר והודיע שנאמר לו שהרשיון עוכב מפני שלא היה תיאום עם מחלקת הבריאות. בבית החולים טענו בתוקף שהיתה פנייה ותיאום ואמרו שהרופא יפנה שוב. נסינו להתקשר עם הבריאות לברר אם הגיעה אליהם הפנייה, אבל הם לא ענו לטלפונים. שלומית לא התיאשה. היא התקשרה שוב למוקד ההומניטרי ובעזרתו הגיעה אל מחלקת הבריאות שאישרה שהיה תיאום ושהרישיון נשלח. חולה הלב נכנס שוב פנימה בתקוה שיקבל אותו, אך שוב יצא מאוכזב. אמרו שהשב'כ עדיין בודק. שלומית המשיכה לטלפן. המוקד ההומניטרי שיתף פעולה. אחרי שעות אחדות וטלפונים רבים נאמר שהרישיון הגיע למת'ק, אבל הוא עדיין לא מודפס. כבר ירד הערב. המת'ק עמד להסגר. החולה ישב עגום ומיואש. קצין, סגן א', בא לנעול את האולם ושלומית ספרה לו את סיפורו של האיש. הקצין הבטיח להיכנס ולבדוק אם הגיע הרישיון המודפס ובאדיבות ובהתחשבות הציע שבינתיים הוא לא יסגור את האולם, כדי שהחולה יוכל לחכות שם. הוא נכנס פנימה והביא סוף סוף את הרשיון המיוחל.            

מחסום קלנדיה:
שרידי ימי השישי של חודש הרמדאן ניכרים. בדרכי הגישה  מפוזרות  בטונדות המצרות את מעברי התנועה וסביב חומת הפרדה ניצבת חומת הפרדה מקבילה (נמוכה ממנה) שבמרכזה פעור שער, "הדלת המסתובבת" כינו אותו החיילים, הוא "שער המסורבות" בלשוננו (ביטוי שטבעה רותי ברקאי). דרכו היו מגרשים נשים שלא עמדו בקריטריון גיל הקשישות. גם תמונותיהם של מעתצם אדואן ועלי ח'ליפה שנרצחו במחנה הפליטים עדיין דבוקות על החומה ועל הקירות והגדרות.

14.25 

האולם מלא עד אפס מקום. הממתינים מתלוננים שמשעה 11 לא הכניסו איש. דברנו עם המוקד ההומניטרי וגם עם המת"ק. הבטיחו לעזור.

14.30 

יצאו חמש נשים שקבלו כרטיסים מגנטים.

14.35 עד 15:30

ב14.35 יצאו שני גברים זועמים. הם חיכו משעה 8.

אחריהם יצאו בזה אחר זה גברים ונשים שקבלו מגנטים.

עד שעה 15.30 יצאו בסה"כ 17 איש  ואישה. לדבריהם, בפנים עדיין מחכים כ 15 אנשים ורק חיל אחד עובד שם, וגם הוא מפסיק מפעם לפעם. כנראה שבבוקר היו במקום שני חיילים. אחד עזב. לא שלחו חיל אחר למלא את מקומו.

 האם לא היה ברור שחיל אחד, גם אם הוא מזן נדיר שמתחשב ומזדרז, לא יוכל לטפל במספר כה גדול של אנשים? האם צה"ל אינו יכול לאייש שתי עמדות? האם לאף אחד לא איכפת שאנשים רבים, שחיכו מהבוקר, לא יוכנסו פנימה, לא יקבלו את הכרטיס המבוקש ויאלצו לבוא שוב בשבוע הבא וגם אז לא בטוח שיזכו לקבלו? למה אין מתחשבים באנשים האלה ומגדילים את התמרמרותם? 

"אתם רק רוצים להשפיל אותנו", האשים אותנו זקן ממורמר שחיכה 7 שעות.

15:30 עד 17:00 

פנה אלינו אדם מבוגר וחולני, אמר שבלבו קוצב-לב, וסיפר שהוא בא בשבוע שעבר, חיכה עד שעת הסגירה ולא הוכנס. כשנסגר המקום, אמרו לול בוא למחרת והבטיחו לקבלו. הוא בא, אך לא התקבל. היום שוב חיכה ולא הוכנס. ביקש שנעזור. שלומית טלפנה. הבטיחו שיקראו לו והכניסו אותו. ב 16.05הוא יצא והכרטיס בידו.

ב 16.30הודיעו שהמת"ק נסגר והורו לאנשים שהמתינו באולם ללכת הביתה ולבוא שוב בשבוע הבא. פנתה אלינו אשה נרגזת שהסבירה שהיא לא תוכל לעזוב שוב את מקום עבודתה ולבוא שוב. בקשה שנשתדל שיכניסו אותה היום. צלצלנו למוקד. היא חיכתה, אבל לא הוכנסה.

6:55-10:00

6:55 מחסום שקד-טורה
7 חיילים מתנהלים לאיטם בדרך העולה למחסום. השער הראשון נפתח ב-7:03. ב-7:12 חוצה את המחסום ראשון העוברים: עדר עזים. הג'ינג'י מדהר אל מלכ מסיע את בני משפחתו ליעבד. ב-7:20 מגיעה דבורה ממסיעי "בדרך להחלמה". היא רשאית לאסוף את זינה ואימה ממרכז המחסום, בין השערים. הן נוסעות לאלי"ן בירושלים. מעטים עוברים היום. ב-7:25 נכנסת המכונית השניה לכיוון הגדה. מספר פועלים מחכים להסעה. ב-7:45 - המחסום שומם מעוברים.

8:20 ריחן-ברטעה
משאית עמוסה בלוקים מחכה על הכביש. ב-8:33 עולות 7 מכוניות לבידוק. יוצאות כעבור 20 דקות בדיוק. בחניון הפלסטיני, מול שער הכניסה/יציאה אל הטרמינל וממנו - מחכה נהג מונית לנוסעים לג'נין. מחיר נסיעה לנוסע יחיד - 10 שקלים. ספיישל - 70 שקל. פרנסתם של המסיעים במכוניות פרטיות נפגעה קשות, כי לנהגי המוניות המסחריות זכות קדימה. פועלים שנכנסים לטרמינל נראים בשרוול היציאה הצפוני כעבור 8 דקות. בשעה 9:00 החניון כמעט מלא. משאית אשפה ישראלית מגיעה מהגדה וחולפת במהירות לכיוון ישראל. ב-9:30 עולה משאית הבלוקים למתחם הבידוק ואיתה עוד 6 טנדרים עמוסים. משאית קטנה, עמוסה במזרנים, חבילות בגדים וכסאות קש בדרכה לגדה מתעכבת על הכביש. מתברר שהיא חייבת להיבדק במתחם שמיועד בדרך כלל למכוניות שמגיעות מהגדה. נהגהּ יושב שפוף בסככה. נאמר לו שתורו להיכנס לבידוק יגיע בעוד שעתיים.