אלימות

6.30-10.00

הרבה אירועים מתרחשים  לאחרונה בכפר א-טוואני. החלטנו להקדיש את המשמרת היום לביקור אצלם. למרות היכרות רבת השנים עם האנשים, למרות שנאבקנו עימם [כמו עוד ארגוני שלום וזכויות אדם] על זכותם לשבת שם ולחיות שם בבטחה, אנחנו מזדעזעות כל פעם מחדש מהרִשעות ומהאטימות שבהתנהלות המדינה ומוסדותיה איתם.

כל חטאם הוא שהם גרים למרגלות ההתנחלות מעון וחוות מעון הידועה לשמצה, ושבתחום מגוריהם ישנם ממצאים ארכיאולוגים מהתקופה הרומית והביזנטית  [איזה יישוב בישראל לא יושב על עתיקות?]

ומה קרה בחודשים האחרונים?

קצת היסטוריה 
אחרי הרבה מאבקים והתערבות של גורמים רבים, הסכימו סוף סוף לחבר אותם לצנרת מים [הם נשענים בעיקר על בורות אגירה]. וראו זה פלא, כמו שהתחילו לחפור כדי להניח את הצנרת, מישהו נזכר שהמקום בכלל אתר היסטורי ראוי למחקר. מה יותר חשוב? מים לאנשים [לא יהודים] או  שרידי בית כנסת מלפני אלפי שנים? ניחשתם. אז הפסיקו את הנחת התשתית למים ובאמצע החצר  של מישהו  תקעו שלט של רשות העתיקות וחפרו. עכשיו לנו יש אתר חשוב. אסור לגעת רק לעלות לרגל.

ביום שישי האחרון ה-3.2.2012 הגיעה קבוצת מטיילים מטעם  טיולים בשבילי התנ"ך מסוסיא. קודם ביקרו ביאטא, שם יש ברכות מימי נבל הכרמלי  ואחר כך באו לראות שרידים של בית הכנסת העתיק  בא-טוואני. "מישהו יידע אתכם, ניסה לתאם איתכם?" שאלנו את האנשים, שחצרם הפכה לקדושה. "לא," הם עונים בפליאה על עצם השאלה.

האוטובוסים חנו בכניסה לכפר והמטיילים נכנסו ברגל, מלווים במשטרה וצבא. התפללו ותקעו בשופרות. הצטרפו אליהם יהושפט טור ואחיו מחוות מעון ואנשי התנחלות מעון, שלא מחמיצים שום הזדמנות להיכנס ולהציק לאנשי א-טאווני. אחרי כשעה וחצי של מהומה הלכו.
"מה עם צינור המים? מתי יחברו אתכם למים?" שאלנו. "מי יודע," הם עונים.

 מה בסך הכל קרה? הכל חוקי...

באותו ליל שבת שוב נכרתו בדרך מסתורית כ- 25 עצי זית ליד ביתם ועוד 15 בחלקה מרוחקת יותר. אנשי טוואני התלוננו במשטרה.  אמש, בחצות, שמעו רעשים, יצאו לראות מי בא. "משטרה, צבא," ענו להם, "כנסו הביתה."

נכון הם באו. לשמור? לעצור מתנחלים?   "לכו לכו הביתה" צעקו אנשי החוק למתנחלים, זה מה ששמעו אוזני התושבים. עד שלוש לפנות בוקר הסתובבו שם כוחות הביטחון, מגרשים את הפורעים.  לא נעצר איש.

ככה יום ועוד יום לילה ועוד לילה.

שוב שאלת תם: האם ככה היו נוהגים עם פלסטינים שהיו מעזים לחבל ברכוש יהודי?

עוד קצת היסטוריה
משנת 1981 כשהוקמו מעון ואח"כ החווה הצמודה אליה נהנים אנשי א-טאווני מנחת זרועם  של היהודים היקרים האלה. החל בזיהום בורות המים ע"י השלכת פגרי תרנגולות פנימה, המשך בעקירת עצי זית וכלה בהצקות ובהפחדת הילדים הבאים מהיישובים הסמוכים  לביה"ס הנמצא במקום.

משנת 2004 בזכות פעילותה הנמרצת של  חגית בק, עם אנשי היישוב ועם הוועדה לזכויות הילד בכנסת בראשות מיכאל מלכיאור ובעזרתם האדיבה של רן כהן ואבו וילן ממר"צ דאז, נמצא הפתרון הגאוני, שצה"ל הסכים לו ונאלץ לקיימו עד היום, והוא - גי'פ צה"לי עם חיילים ילווה כל בוקר את הילדים הבאים מאום טובא ונאלצים לעבור ליד מעון, בדרכם לביה"ס.

ברכנו על המוגמר. זה טוב מלא כלום. אבל תחשבו על זה: חכמי חלם שלנו לא חושבים [לא מעזים]  למנוע מבריוני חוות מעון להשתלח בילדים. יותר פשוט, יותר הוגן ויותר זול להצמיד משמר צבאי לקבוצת ילדי ביה"ס בוקר בוקר.

מישהו מאיתנו מנסה להציב את המשוואה הזאת במקומותינו?

מאז זה המצב.

אז מה בינתיים? אנשי טוואני מספרים שבזמן האחרון הצבא לא מגיע כלל או מגיע באיחור, והילדים, שסוכם ללוותם ב7.30 בבוקר כדי שיגיעו בזמן לביה"ס, מאחרים או חוזרים הביתה מהפחד ללכת ללא ליווי.

טלפון לאל"מ גיא חזות, מפקד חטמ"ר יהודה, לשמוע את גרסת צה"ל. "העניין בטיפול, " הוא מבטיח לי. "דיברתי עם חיילי והם כועסים כי הם מבזבזים זמן יקר. הם אלה שמחכים והילדים הם אלה שמאחרים או לא מגיעים בכלל. למה איש לא מתלונן על כך?" ועוד הוא אמר כי הפעילות הזו היא על חשבון זמן לפעילות מבצעית, וכי גם אוטובוסים של ילדי המועצה האזורית דרום הר חברון מאחרים לפעמים בשל אילוצי ביטחון. "זה קורה," אומר אל"מ חזות. 
"השעה 7.45," אני אומרת לו ,"אין ג'יפ ואין ילדים. גם היום יאחרו לביה"ס." 
העניין בטיפול, הוא חוזר ואומר.

כמעט 8.00, מרחוק נשמעת צהלת ילדים. הג'יפ הצבאי המיוחל נראה באופק. גם היום הם יאחרו לביה"ס. מגיעים גם בחורים מארגון שלום המלווים את הילדים ומשקיפים בנעשה. גם הם מספרים על התנהלות הצבא. גם מהם ביקשנו דיווח יום יומי וצילומים אם אפשר. נקווה שמול  עובדות בזמן אמיתי יתנהל צה"ל כמסוכם.    

------------------------------
והנה הגיע הדוח של המלווים הזרים:

להלן עדכון לדוח סיור בית הספר מאתמול בבוקר, 5.2.12.  הליווי איחר להגיע ב-50 דקות.  הילדים המתינו לבדם במקום מסוכן, היכן שהותקפו בעבר על ידי המתנחלים.  שני מתנחלים עמדו במקום שג’יפ הצבא היה אמור להיות, צועקים ושורקים, מפחידים את הילדים.  אחרי האירוע הזה הילדים חזרו לטובא כי המתנחלים לא עזבו את הלולים.  הליווי לא הגיע לקצה הלולים לקחת את הילדים, ולא עבר את כל המסלול עד הסוף; הוא עזב בקרבת החממות של מעון.  האחראי על הביטחון במעון גם עקב אחרי הילדים מרחוק.

Operation dove team
Operation Dove - Nonviolent Peace Corps
Palestine/Israel
Ass. Comunità Papa Giovanni XXIII
 www.operationdove.org

 10:00-15:00

על כביש 317 בולדוזר סוגר מעברים מהשטחים החקלאיים לכביש, למרות שרוב הכביש חסום ברובו עוד משכבר הימים.

א-תוואני

עלינו לחרבת א- תוואני לביתו של גו'מעה ושמענו את הסיפורים העצובים על התעללות מתנחלי מעון בתושבי הכפר. לדוגמה, הבנות שמפחדות לחצות את הכביש ולכן יציאתן מהכפר צריכה להיות מלווה במתנדבים האיטלקים, להם יש מצלמות המתעדות את הנעשה ומגנות על התושבים מפני התעללויות והערמת קשיים.

ג'ומעה מבקש מאראלה ואהוד (פעילים מקבוצת הכפרים) לשלוח מישהו שיעזור לו לסדר מיכל לצואה של העיזים והכבשים על מנת לייצר גז מתאן, אותו אפשר לנצל ישירות לצרכי חימום, תאורה או בישול.

גו'מעה קונה קוב מים ב-15 שקל ויש לו מיכל של 100 קוב.

חברון

נסענו לחברון, לאהל המחאה, שם שובתת רעב מזה יומיים האנה אבו הייכל ושמענו את סיפורה. היא שכנה של ברוך מרזל, ומכוניתה נשרפה זו הפעם החמישית, ושל אחיה פעם אחת (סה"כ 6 פעמים). היא תשאר באוהל כי היא נכה ואין לה שום אפשרות להגיע לביתה ללא רכב ובוודאי לא לסחוב סל עם מצרכים לביתה.

האנה ואחותה גרות בבית בשטח של 1300 מ"ר בתל רומידא. בשנת 1996 הציעו לה מתנחלים כסף רב עבור השטח והיא סרבה בתוקף.

ב-2009 מתנחלת הודיעה שהאנא לא גרה בביתה והיא נעצרה ושוחררה. האנה דרשה מהחיילים שהביאו אותה למעצר ברכב שיחזירו אותה לביתה וכך היה.

היא סיכמה את דבריה באומרה שהיא תקועה למתנחלים כמו עצם בגרון והמתנחלים תוקעים את החיים ברחוב השוהדא ורחוב אל קתרינה. כל החנויות והמסחר שהיה באזור תל רומדיה משותק וחייהם קשים ובלתי נסבלים, הם הבטיחו להפגין בלי אלימות כמו כל אוהלי המחאה בעולם.

האנא היא הראשונה שהקימה אוהל מחאה בחברון ואולי ברשות הפלסטינית כולה.

חופשת סמסטר בבתיה"ס עכשיו, אז יצאנו מאוחר. חשבנו לראות את שגרת החיים בצהרי היום.
מ. נהגנו מספר שמוקדם בבוקר לקח פועלים ממעבר מיתר והביאם למקומות עבודתם (בבניין) בגדרה וברמת השרון.
"למה לא עברו בתרקומיא אם צריכים לנסוע צפונה?" אנחנו שואלות.
"כי המעבר במיתר הרבה יותר קל, אנושי ומהיר," הוא אומר. כך אמרו הפועלים.

חברון

בעיתון הבוקר (ידיעות) היתה כתבה גדולה על אישה בחברון שיש חשד שמתנחלים שרפו לה בפעם החמישית את המכונית. זו אישה שגרה על יד תל רומיידה והיא פתחה בשביתת רעב כי כבר לא יודעת מה לעשות. אז הלכנו לראות אותה.
האנה אבו היכל יושבת ליד מכוניתה השרופה מוקפת אנשים, עיתונאים וצלמים מכל העולם. אנשי הסהר האדום הקימו אוהל מחאה. על המכונית השרופה הדביקו מודעה באנגלית וערבית: "אנחנו כאן לא כדי להרגיז איש ולא כדי לשמח איש, אנחנו כאן כי אנחנו כאן."

היא יושבת, מבוגרת, כבדת גוף, רגליה צבות ומספרת את סיפורה. אם היתה יהודיה היתה מקבלת מכונית ללא מכס עם תו נכה ורשות להחנות את רכבה הכי קרוב לביתה. אבל היא לא יהודיה והיא גרה קרוב מדי למתנחלי תל רומידה, ולכן אסור שרכבה יהיה ליד הבית והיא נאלצת כל יום לעלות במעלה הגבעה ולרדת ממנה וללכת  כ-500 מטר אל המכונית ובחזרה.
המכוניות שלה ושל שכניה חונות בוואדי סמוך. אבל שם עובר השביל המסומן כשביל למתנחלים בלבד. גם שם בעצם אסור להיות וצריך לשלם הרבה כסף כדי שמישהו ישמור על הרכב. אז איך אפשר לחיות שם?
לבקשת הצלמים והעיתונאים האנה קמה ממקומה בקושי ומראה איך היא נאלצת ללכת שם כל יום.
ואנחנו, לאן נוליך את החרפה? ביטאנו בפניה את כאבנו ובושתנו, כך נמשיך ונבוא בכל משמרת כל עוד היא שם.
ומשטרת ישראל? מתי (אם בכלל) תגלה את העבריינים ותטפל בם כראוי?

ביקור בכפר א-דיק, אחרי ה"אינתיפאדה" של הצבא

אחרי כן ביקור במחסום עזון עתמה. לצערנו לא הגענו לחארס. ראינה בסוף הדוח בקשה של איש חארס.

יצאנו בשעה 15.00 במטרה לבדוק מה קורה במחסום עזון עתמה.  אבל לפני כן ניגשנו לכפר א-דיק, כי משם הודיעו לנו שזה עתה הצבא עזב את המקום לאחר הריסה של שני מבנים ובאר לאגירת מי גשם.

"הייתה לנו כאן אינתיפאדה של הצבא" – כך נאמר לנו.

נכנסנו לכפר.  שם, ליד הבלדייה, פגש אותנו תושב הכפר והוביל אותנו למקום הפיגוע.

הייתה זו דרך ארוכה בלתי סלולה שהובילה בין הרים ובין סלעים, מתחת למנהרה ועל ההר, בין כרמי זיתים מעובדים להפליא. נוף מקסים!

הגענו למקום ההרוס. מתברר שאין זה מקום מגורים, אלא מקום מפגש חברתי לבילוי בחיק הטבע.

 "לנו אין לאן לנסוע לבלות כמו אצלכם, אז עשינו לנו מקום בילוי. למי זה מפריע? . שאלתי חייל: למה אתם מסתובבים פה כל יום, זה סתם מפריע לנו. והוא ענה : זה הרעיון...".

"תעשו עלינו סרט שכולם יראו ויידעו מה הולך פה". ניסינו להסביר לו שיש אנשים שבאמת עושים סרטים כאלה, אבל אין לזה הרבה קהל אצלנו... לבושתנו.

צילמתי בסטילס ובווידיאו. את סרטון הוידיאו עלי לערוך וזה ייקח זמן.

ב 16.30 הגענו למחסום עזון עתמה.  אין מה להשוות עם מה שראינו לפני שבועיים.

עכשיו נמצאים שם חיילי מילואים שעובדים ביעילות. התור קצר, והוא נע ומתקדם באופן סביר.  דיברנו עם החיילים. הם אמרו שבבוקר הפועלים עוברים במחסום זה מהגדה למרחב התפר שהוא שטח ישראלי, ממנו הם יכולים לנוע לתוך ישראל ללא בעייה.

לכן בבוקר, ההקפדה גדולה יותר והדוחק גדול יותר. לעומת זאת בערב הם חוזרים מהשטח הישראלי אל הגדה, ולכן ההקפדה פחותה והתור נע מהר יותר.

ובכל זאת, כשהתחלנו לצאת משם אמרו לנו הפלסטינים "תבואו תמיד, התור נע מהר יותר כשאתן כאן"...

בזאת הסתיימה המשמרת שלנו. אמנם רצינו לגשת לחארס, שגם שם הייתה היום הריסה של בתים, אבל החשכה הפנתה אותנו הבייתה.

רצוי מאד שחברות תגענה לחארס. ותתקשרנה לתושב הכפר למספר אותו פרסמנו.

מעבר מיתר-סנסנה ריק. עוברים פלסטינים ורק משאיות עומדות לבידוק ועוברות מהר.

כביש 60
בכביש 60 תנועה ערה עם די הרבה נהגים שעדיף שירדו מהכביש - ללא כל קשר למוצאם האתני! פשוט מסוכנים.

נכנסנו לעיירה בני נעים - שהוא כפר גדול ומטופח - בעקבות דווח שמתנחלים רססו כתובות על המסגד. בהתחלה לא ראינו שום כתובת. אז הגיע האימם והראה לנו קיר צדדי שהססמאות עליו כבר כוסו גם הן בצבע אדום. לא ברור מה בדיוק היה כתוב שם אך כנראה עלבונות לנביא מוחמד. טרור תג מחיר וכד.  האימם ואנשיו טענו שזה מעשה של אנשי יצהר אך נראה לנו שזה מעשה ידיהם של אנשי הסביבה הקרובה יותר. התפעלנו מסבר הפנים היפות של האנשים האלה שספרו לנו בסבלנות רבה ואפילו הודו לנו על שבאנו לראות. נתניה, שהערבית שלה מרשימה, התנצלה בשמנו על המעשה.

כביש 317
אום פאקרה - בין טוואני להתנחלות מעון - זהו כפר נידח שהמנהל האזרחי הרס בו לפני שבועיים את המסגד וכמה מבני מגורים, וחדר שהיה תוספת למערת מגורים. כך גם הרסו את שלוות החיים של התושבים ושל שתי נערות שנעצרו בזמן ההריסה. דרך לא דרך מובילה לכפר, מלאת חורים, אבק ואבנים וטוב שהרכב של מ' מספיק חזק לעמוד במשימה. פגשנו בשייח הכפר שהוביל אותנו בין ההריסות. המינהל הרס "רק" מבנים קבועים - ז"א מבני בלוקים. מבני אבן, מאידך, נחשבים לארעיים - לכו תדעו. כל עמודי החשמל נהרסו גם הם בין טוואני ואום פאקרה. באיזה שהוא שלב הופיעה מכוון טוואני דמות של גבר. אנשי הכפר קפאו במקום עד שהתברר שהאיש הוא ערבי ולא מתנחל. אימת אדוני הארץ מגיעה לכל מקום מסתבר. השייח סיפר לנו שהוא חושד שאיש מסוים הלשין עליהם מתוך נקמה על זה שאנשי הכפר סרבו למכור לו אדמה. שאלנו לשלומן של שתי נערות הכפר, סואן ואמל, שנעצרו ושוחררו. משפטן של סואן היה ביום שני 19.12.11 וראו נא את הדווח של אהוד קריניס שהופץ ברשת. לא יצא לנו לדבר עם הנערות.

גבעת האנטנה - אנדרטה\ אתר פולחן לשני אנשי בטחון שנרצחו על גבעה מבודדת לא הרחק מחברון. הדרך אל עבר הגבעות ישרה וחלקה (אם כי לא סלולה) וניכר שציוד כבד ומשוכלל הופעל שם. הפסגה מקושטת בדגל ישראל, מעל בקתה קטנה והרבה שילוט שמצביע על המקום כאתר תפילה, הנראה כמו מזבח. תמונות שווות אלף מילים. תעקבו אחרי המקום הזה - יכול להיות שיש פה התחלה של מאחז או התנחלות, כך זה מתחיל.
 

חברון
אחר כך עשינו סיבוב מהיר בחברון שקצת יותר פעילה בשעות הצהריים מאשר מוקדם בבוקר. בכניסה\יציאה העליונה לציר המתפללים יש מג"ב במקום החיילים הקפואים של שבוע שעבר, והלוחמים שותים קולה ואוכלים סנדוויץ בכיף. ברחוב השוהאדה ראינו כמה זוגות של גברים ללא כיפות יוצאים לריצה, וכיתת חיילים מפטרלים עם נשק שלוף.  ליד המדרגות של ביה"ס קורדובה המועדות לפורענות - אוטובוס מלא תיירים יהודים מבוגרים שעולים בקושי למעלה בעידוד מדריך נמרץ. חלק מוותרים וחוזרים לאוטובוס. כנראה שזאת המטרה של הסימון: להפוך את המקום למוקד עליה לרגל ליהודים בלבד ובכך להקשות עוד יותר על אנשי בית הספר עד שיוותרו וילכו. אין חדש תחת השמש.

יצאנו מבאר שבע ב7:30.

מחסום מיתר-סנסנה כבר היה פנוי מעובדים, אבל נשים ובני משפחות של האסירים עברו בדרכם לאוטובוסים. 

כביש 60 די פנוי, כולל מחסום דורה - אל פאוור ולא ראינו אף חייל בדרך. 
 

חברון

בתוך חברון השקט מתוח כרגיל. פקדנו את החנות של עבד מול בית גוטניק, כי ראינו קבוצה גדולה של נערות ממתינות קרוב לכניסה ה"ערבית" למסגד א'ברהימי, אך תוך דקות התור זז והן עלו בשביל, שמחות וטובות לב. עוד אנו עומדות ומתבוננות ומגיע צמד משקיפים של  TIPH שלא מכירים את מחסום ווטש. מתפתחת שיחה נעימה ובתמורה הם נותנים לנו עלון הסברה שלהם. אני מפנה את המעונינות לאתר שלהם, ראו בסוף הדוח. אחד האישים הוא שוויצרי, עורך דין שנותן יעוץ משפטי לארגון, והשני הוא אזרח דני, פלסטיני מירושלים ופליט משנת 1967. הם טוענים שהמצב בחברון שקט לאחרונה, בעיקר בשעות הבוקר, ואם יש בעיות  זה עלול להיות בשעות אחה"צ ובלילה, ובמיוחד בשבתות. זאת אחת הפעמים הנדירות שאנשי  TIPH באים אתנו בדברים באופן ידידותי, בדרך כלל הם די קרירים. 

עלינו רגלית בציר המתפללים ועבר לידינו רכב של מתנחל שהתבונן בנו בסקרנות. כשהגענו לנקודת החיילים למעלה חיכה לנו עופר הצלם עם מצלמת וידאו וכמה קללות לא מקוריות וגסות באופן ילדותי. שמרנו על קור רוח ואפילו הורדנו משקפי שמש על מנת שיראה אותנו היטב. הוא עקב אחרינו מקרוב, מקלל ומגדף, אך ללא התלהבות יש להגיד. האיש שעבר לידינו בציר המתפללים עמד על הכביש עם חיוך דבילי - כנראה הוא זה שקרא לעופר והיה מאוד מרוצה מעצמו. מוחמד הגיע באותו רגע ונסענו לדרכנו.  מפגש לא נעים, אך לא נורא, לפחות לא ניסו לדרוס אותנו.

www.tiph.org

משחק חדש לחיילים במחסום תיאסיר: קורעים גלגלי רכב של פלסטינים - דיווח שמיעה

יום ב' 7.11.2011- שעה 16.00
התקבל אצלי דיווח טלפוני על עיכובים ממושכים במחסום תיאסיר (הדבר חוזר ונשנה בשבועיים האחרונים) וכן על כך שהחיילים הרימו את הדוקרנים בכביש בשעה שעבר עליהם מיניבוס מלא פועלים שחזרו מעבודתם אצל המתנחלים. ארבעת הצמיגים במיניבוס נחתכו.

יום ג' – 8.11.2011
הערב התקבל שוב דיווח טלפוני של חקלאי פלסטיני: משאית הביאה לו מספוא לבהמות בדרכה מתיאסיר לבקעה. במחסום תיאסיר שוב הרימו החיילים את הדוקרנים בשעה שהמשאית עברה מעליהם והצמיגים נחתכו.

בנוסף למקרה מאתמול שמדווח לעיל\ סיפר האיש כי גם לפני 4 ימים חתכו כך החיילים לבעל מכונית פרטית את הצמיגים. צילצלתי למת"ק ונשלחה למקום ניידת משטרה.

בשני המקרים האחרונים החיילים התגלגלו מצחוק למראה המכונית הפגועה ומן הסתם הצחיק אותם גם לראות את הנהג האומלל, שבקושי מצליח להתפרנס גם ככה ועכשיו נפל עליו נזק במאות או אלפי שקלים. 

תלונה תוגש לאגודה לזכויות האזרח.

במשך כל יום מימי השבוע שחלף המשיכו החילים להרים את הדוקרנים ולקרוע צמיגים למכוניות שעברו במחסום. בכל פעם פרצו בצחוק של ניצחון. הם הצליחו לפגוע באותם אנשים קשי יום שאין בידם להתמודד עם כוח הנשק של החיילים, עם כוח הדיכוי המתמשך, אנשים (בעלי הרכבים) שבקושי מוציאים את לחמם מהסעות פועלים, מהבאת מספוא לצאן. גיבורים גדולים!  כל אחד גבר-גבר!!

סה"כ השבוע – 6 מכוניות מפונצ'רות ומונית אחת שגגה קרס כי החיילים הורידו עליה את זרוע המחסום!

תקציר
אלימות, כולל תקיפה מינית כלפינו במחסום חמרה, תורים ארוכים במחסום תפוח, מחסום גוכיה לא נפתח.

11.50 – מחסום זעתרה (צומת תפוח) -  חיילי משמר הגבול עוצרים מכוניות משני הכיוונים, לא דורשים תעודות, לא בודקים כלום,  אלא רק שואלים "הכל בסדר?" כאילו כדי לבדוק את המבטא. אבל בשעה עמוסה זו די בכך כדי ליצור פקקים בכל הכיוונים, במיוחד לכיוון רמאללה. עשרות מכוניות נדחקות-נדחפות בכיכר והרבה מעבר לו והפקק משתרך הרחק מעבר ליכולת הראייה שלנו. החיילים מנסים לסלק אותנו, אנחנו עומדות בשקט על המדרכה אך מסרבות לעזוב. כשאנחנו רוצות לבסוף, לעזוב, חוסמים שני ג'יפים צבאיים את מכוניתי מאחור. אני מתמרנת ומצליחה לעקוף אותם. אחד החיילים נעמד לפני המכונית ואינו מאפשר לנו לנסוע. אני שואלת את המפקד האם אנחנו מעוכבות, הוא עונה שלא ודורש מהחייל שלו לזוז הצידה. עזבנו.

מחסום מעלה אפרים – 12.30 – המחסום איננו מאויש.

מחסום חמרה – 12.45 -  מייד בהגיענו עטים עלינו שלושה חיילים ודורשים שנעזוב את המחסום "שלהם" ונעמוד בצומת, מרחק כ-100 מ' מהמחסום. עוד לא הגענו לנקודת הצפייה הקבועה שלנו ואנחנו עוצרות ליד עוקב המיים, כ-20 מ' מהמחסום. סמל המחסום, מאוד בוטה ואלים, צועק לחייליו להקפיא את המחסום. כשאנחנו אומרות לו שזה לא חוקי הוא צועק עלינו  "א נ י  ה ח ו ק !!  א נ י   ע ו ש ה   מ ה   ש ב ז י ן   ש ל י" ומכריז שוב ושוב "אני גבר  - רצח !!"

כל חיילי המחסום הגיעו למקום - מעל 10 איש (וחיילת אחת מאחור) ונצמדו אלינו באיום. סמל המחסום חטף מידי את הפנקס בו אני רושמת וסירב להחזירו. הוא וחייליו התחילו לדפדף בו ולקרוא את תוכנו. מכיוון שיש שם מספרי טלפונים ותעודות זהות של פלסטינים הייתי מאוד מודאגת, אבל יפעת נכנסה לתוך קבוצת החיילים ותפסה בכוח את הפנקס. התחילה משיכה הדדית עד שהפנקס השתחרר, קרוע וחבוט – אבל בידינו. ושוב נצמדו אלינו החיילים - ניסיתי לצלם את המראה המאוד מאיים, אבל חייל של משטרה צבאית חטף לי את המצלמה ובעודו אוחז בה מעל לראש התקרב אלי והצמיד את גופו לגופי. ביקשתי ממנו שלא יגע בי והוא המשיך להיצמד אלי כך, חזה-לחזה, בטן-לבטן, מאוד לא נעים. זה איפשר ליפעת לבוא מאחוריו ולחטוף את המצלמה מידיו. החייל צחק והמשיך להצמיד את גופו לגופי עד שלבסוף , אחרי כמה דקות – דחף אותי לאחור.

כל האירוע נמשך לא יותר מ-10 דקות. במהלכן צילצלתי לזהרן, קצין המת"ק וביקשתי ממנו להזעיק מייד משטרה. במהלך האירוע המחסום היה סגור ובגלל שהיתה זו שעת עומס התארכו תורים לכל הכיוונים – לכיוון מזרח – כיוון הג'יפתליק, לכיוון צפון-מזרח – כיוון ההתנחלויות בקעות ורועי, ולכיוון שכם ממערב. פועלים רבים עמדו בתור על הכביש כדי לעבור לכיוון הגדה.

הגיע ג'יפ צבאי עם קצין בדרגת סגן, שלאחר מכן נודע לי שהוא המ"פ וזהרן הזעיק אותו. כרגיל, הקצין נתן מייד גיבוי לחייליו ודרש שנתרחק משם: "יש לי הוראות לסגור את המחסום אם תעמדו פה". הלכנו לצומת כדי שהמחסום ייפתח למעבר. לפני שפתחו את המחסום ניגש אחד החיילים ואמר (בערבית) לפועלים הפלסטינים שהמתינו שם שיגידו לנו שנלך משם. הפלסטינים מלמלו משהו בחצי פה ("אתם רואים? הנה, גם הם רוצים שתעופו מפה"). כשהחיילים התרחקו   ניגש אלינו אחד מהם ואמר שלא היתה להם ברירה  אבל שהם מאוד שמחים שאנחנו שם, ושנבוא בבוקר מוקדם.

לאחר מכן, הפלסטינים שעברו מכיוון שכם אמרו שהחיילים במחסום אמרו להם להגיד לנו ללכת משם. הם שאלו אותנו מי אנחנו וכשהסברנו להם השיבו "כול אל אחתיראם [כל הכבוד]" ותודה שאתם באים.

החיילים פתחו את המחסום ואז הגיעה המשטרה.
המ"פ ניגש אל השוטר וסיפר לו שנכנסנו לבודקה של החיילים וצילמנו אמל"ח (שקר מוחלט !!). ביקשתי מהשוטר (שלמה נאמני) לבדוק את התמונות במצלמה אך הוא סירב.  ביקשתי להגיש תלונה ובתחילה אמר אותו שוטר, שהיה מאוד עוין כלפינו, שניסע למשטרת מעלה אפרים ונגיש שם תלונה. אמרנו לו שבעבר הגשנו במקום אבל אנחנו רוצים לזהות בפניו את התוקפים (הוא סירב לקחת את שמותיהם) הוא שלח אותי לניידת ושם הגשתי תלונה בפני שוטר אחר, נביל תובה, שהיה ענייני ובלתי עוין, אם כי גם הוא סירב בתחילה לצטט אותי שהחיילים היו אלימים. או שהטרידו אותי מינית ואמר "מה הוא בסך הכל עשה ? זה לא אלימות..." רק כשהתעקשתי הוא רשם מפי את הדברים. הוא גם הסכים לראות את כל התמונות במצלמה שלי ונוכח בעצמו שלא היו תמונות של אמל"ח ולא של הבודקה ואפילו לא של החיילים שאותם ניסיתי לצלם, (כי הם עמדו קרוב מדי ודחפו אותי והכל יצא מטושטש).
אגב, ממה שהספקנו לראות עוד לפני שסגרו את המחסום, שהיה מעבר מהיר ולא נצפו עיכובים נוספים.

13.50 – מחסום תיאסיר
3-4 מכוניות מכל כיוון שהועברו מייד עם הגיענו. עמדנו מרחוק אבל משיחות עם ממתינים התברר שבעת האחרונה היו כאן עיכובים של שעה וחצי במחסום. גם היום – המעבר איטי ותעודות נבדקות גם בכיוון מהבקעה מערבה לשטח A.

15.00 – מחסום גוכיה – לא נפתח לפחות עד 15.15 ולא באו פלסטינים.

17.30 – מעלה אפרים – לא מאויש.

יום שישי קשה, תורים ארוכים, זקנים, זקנות, חולים וחולות נדחקים בין הסורגים, "תור הומניטרי" סגור.

למה אין בימי שישי מישהו בתור ההומניטרי?

8:40 שלא כבימי שישי מצויים, מצאנו בסככה  3 תורים ארוכים של אנשים המחכים זמן ארוך, שעה וחצי כך נאמר לנו (עוד לפני שמגיעים לקרוסלות). 3 עמדות פתוחות. בתור בין הברזלים הצרים  דחוק זקן, כפוף, שעון על מקלו, חלש, חולה. הוא פונה אלינו בכעס ועלבון. בוכה. בדבוקה הבאה של סיבוב הקרוסלה הוא נכלא בתוכה. נתלה על הסורגים. מחזה קורע לב.

לאורך כל המשמרת הגיעו זקנים וחולים, הנאלצים לעמוד זמן ארוך בתור. האנשים שבתור מאפשרים להם להיכנס לראש התור, ומוכר הקפה מציע להם את הכיסא שלו. חלקם באים עם כיסאות מתקפלים, בעלי ניסיון.  

התור מתארך. גם מעבר לקרוסלות צפיפות גדולה. אנשים רצים מתור לתור, מקווים למצוא את "התור הנכון", התמרמרות, קללות, כעס.

גבר מבוגר הגיע עם אשתו החולה. הוא מושיב אותה על הספסל, בעודו עומד בראש התור. היא נראית רע מאד.

מצלצלות למוקד, מבקשות שיפתחו את המסלול ההומניטרי. מבטיחים לנו לברר אם זה אפשרי (?), אחרי עוד טלפונים למת"ק אנו מזהות מאחורי הסורגים, באזור שמעבר לגדרות, קצין וחייל. הם מסתובבים כה וכה ובסוף גם מגיעים לגדר. מאפשרים לכמה מהחולים והזקנים לעבור. אחרי 10 דקות שוב ננעלת דלת הקסמים. "שילכו לתור, אנחנו לא יכולים לעמוד כאן לטפל באנשים. רק בחולים". אבל איך אפשר לטפל "רק" בחולים אם אין מי שיעמוד בשער ההומנטירי ויענה לחולים? אנחנו צועקות וקוראות לקצין המוקד שנעלם שישוב, כי הזקוקים לעזרתו לא נעלמו. ולא להאמין - החיילת שבכלוב יוצאת, ומבטיחה לברר אם הוא יכול לחזור.

 10:00 בן מבוגר ואביו הזקן בדרך לבית החולים. האב לא יכול לעמוד, ומתיישב על הרצפה. הבן מקווה שהשער ההומניטרי יפתח, שוב טלפונים למת"ק, בנתיים הבן חסר העונים (אל מול הגדרות) חושב שכנראה עדיף לעבור דרך התור הרגיל. הזקן בקושי רב קם על רגליו, מתנהל לעבר התור, אבל הצפיפות הגדולה מחזירה אותם לחכות לאיש המת"ק - בתקווה שהטלפונים שלנו יעזרו. הזקן שוב קורס על רצפת הבטון. אנשי המת"ק מפציעים.

10:10 הקצין מסביר לנו שהיום הגיעו הרבה אנשים מהרגיל והוא מסכים לאפשר (רק) לנשים לעבור דרך השער שלו. הן אמנם מקצרות את העמידה בתור אבל נתקעות מעבר לקרוסלות שם התורים ארוכים והצפיפות גוברת.

גבר מבוגר וכעוס אומר לנו: בשנה הבאה אצא לפנסיה, אסע לאוסטרליה שם אקח מכונית ואסע שעות על גבי שעות בלי שאף אחד יעצור אותי וידרוש לראות את תעודת הזהות שלי.  כאן החיים משפילים וקשים ואין פלא  שיש הרבה כעס ושנאה ושאנשים רוצים להרוג את כל היהודים בכל מקום.