דרום הר חברון

 10:00-15:00

על כביש 317 בולדוזר סוגר מעברים מהשטחים החקלאיים לכביש, למרות שרוב הכביש חסום ברובו עוד משכבר הימים.

א-תוואני

עלינו לחרבת א- תוואני לביתו של גו'מעה ושמענו את הסיפורים העצובים על התעללות מתנחלי מעון בתושבי הכפר. לדוגמה, הבנות שמפחדות לחצות את הכביש ולכן יציאתן מהכפר צריכה להיות מלווה במתנדבים האיטלקים, להם יש מצלמות המתעדות את הנעשה ומגנות על התושבים מפני התעללויות והערמת קשיים.

ג'ומעה מבקש מאראלה ואהוד (פעילים מקבוצת הכפרים) לשלוח מישהו שיעזור לו לסדר מיכל לצואה של העיזים והכבשים על מנת לייצר גז מתאן, אותו אפשר לנצל ישירות לצרכי חימום, תאורה או בישול.

גו'מעה קונה קוב מים ב-15 שקל ויש לו מיכל של 100 קוב.

חברון

נסענו לחברון, לאהל המחאה, שם שובתת רעב מזה יומיים האנה אבו הייכל ושמענו את סיפורה. היא שכנה של ברוך מרזל, ומכוניתה נשרפה זו הפעם החמישית, ושל אחיה פעם אחת (סה"כ 6 פעמים). היא תשאר באוהל כי היא נכה ואין לה שום אפשרות להגיע לביתה ללא רכב ובוודאי לא לסחוב סל עם מצרכים לביתה.

האנה ואחותה גרות בבית בשטח של 1300 מ"ר בתל רומידא. בשנת 1996 הציעו לה מתנחלים כסף רב עבור השטח והיא סרבה בתוקף.

ב-2009 מתנחלת הודיעה שהאנא לא גרה בביתה והיא נעצרה ושוחררה. האנה דרשה מהחיילים שהביאו אותה למעצר ברכב שיחזירו אותה לביתה וכך היה.

היא סיכמה את דבריה באומרה שהיא תקועה למתנחלים כמו עצם בגרון והמתנחלים תוקעים את החיים ברחוב השוהדא ורחוב אל קתרינה. כל החנויות והמסחר שהיה באזור תל רומדיה משותק וחייהם קשים ובלתי נסבלים, הם הבטיחו להפגין בלי אלימות כמו כל אוהלי המחאה בעולם.

האנא היא הראשונה שהקימה אוהל מחאה בחברון ואולי ברשות הפלסטינית כולה.

9.30-12.30

7.45-12.30

כביש 60

רוחות חזקות מנשבות, אין כמעט תנועה על כביש 60.

למרגלות בית חגי, הכניסה למבואותיה הדרומיים של חברון נחסמה זה מכבר בקוביות אבן. בשנה האחרונה הוסיפו גם גדר תלתלית, כאילו שמישהו יכול לעבור את החסימה הזאת. הבוקר הגדר קופלה לצד הדרך  וחיילים בנגמ"ש שומרים שם.

"על מי או על מה אתם שומרים?"
"לא יודעים" הם עונים.

החלטנו לנסוע היום לכיוון תקוע, דהיינו לפנות מזרחה בכניסה לסעיר ולהמשיך עד תקוע בואכה ירושלים. לחברון נכנסנו בדרך חזרה.

כביש 3517 - כביש 3670

הדרך יפה ושוממת. קטע ממנה הוא המשך של כביש 356. בהמשך, כביש המוליך על פי השלט להתנחלויות 'מיצד/אספר' הנראה מבוסס וותיק ולא רחוק ממנו, התנחלות 'פני קדם', שם מתגוררים עוד בקרוונים. על גבעה לידם נראים קרוונים מעוררי שאלה. הדרך לשם משובשת וחסנו על רכבנו אז נהגנו חנה בצד הדרך. לפתע ראינו במעלה הדרך קבוצת חיילים. ניגשנו אליהם, אולי נקבל מהם תשובות לשאלותינו. הם מילואימניקים, סבלניים וחייכנים.

"אה, אתן ממחסום ווטש!!אני בעדכן!" אומר החייכן ביותר. "לא, סתם. סתם אמרתי. בדיוק ההפך!" הוא ממשיך. 
"מה אתם עושים פה?" אנחנו שואלות. 
"שומרים על הדרך".
"מה יש לשמור?" 
"שלא יהיו בעיות , חדירות" הם עונים.
"מה יש על הגבעה?" אנחנו שואלות.
"לא יודעים". הם עונים. 
חיילים "טובים וצייתנים" שכאלה מוציאים מאיתנו את כעסנו על הכיבוש. הם מקשיבים בשקט ולא עונים. הם מסבירים לנו איפה ההתנחלויות האמורות ואנחנו נוסעים לראות. הן ממוקמות על גבעות נישאות, הכל נשקף מהן. הבסיס הצבאי ממש צמוד למצד. שוב ניכרת הסימביוזה שהשכילו השלטונות לייצר. שוב ניכרת העובדה שכל היושבים במקומות אלה יושבים בברכת הממשלה. השלטים מספרים שיש המשך לגוש עציון.

חזרנו לכביש המוביל לתקוע, כל שלטי הישובים מסמנים כמעט רק התנחלויות יהודיות. כמעט כל שכניהם מימים ימימה, ביישוביהם, שקופים. לא קיימים על המפה.

נסענו עד מבואותיה הדרומיים של ירושלים. שכונת הר חומה מזדקרת בשטח.

חזרה לכביש 60.

חברון

בכניסה לקרית ארבע השומר שוב, בפעם האלף, מבקש תעודה ממ. נהגנו. שוב אנחנו מתעקשות לתת גם את שלנו, שוב טלפון לדווח על הגיענו.

דגלי גולני מתנופפים ברוח ועל שלטיהם כתוב: "משפחת גדעון". שוב ושוב. בעיר עצמה החיילים תלו  כרזות:"אריות הזעם". כך הם קוראים לעצמם.

קבענו להפגש עם אדם ששמונה שנים מנסה לקבל אישור עבודה בישראל ואינו מצליח. נתנו לו את האינפורמציה הרלבנטית ונאלצנו שוב לציין שלא בטוח שנצליח לעזור לו. ההרגשה של אזלת היד מייאשת כל הזמן.

במחסום תרפ"ט, בגלל השעה המאוחרת, "זכינו" לראות קבוצת מורות החוזרת לאזור H2. החייל מנסה לכוון אותן לעבור דרך המגנומטר.

הן מסרבות. לשמחתנו הוא "נזכר" שאפשר לתת לאנשים לחזור הביתה מבלי להיבדק והוא פותח להן את הפשפש.

חילופי מבטים בינינו, סימני ניצחון קטנים מוחלפים בינינו והן הולכות הביתה. "איזה אושר".

6.45-9.00

מעבר מיתר 

מגרש החנייה בצד הישראלי עמוס במכוניות ובפועלים שטרם יצאו לדרך. הצד הפלסטיני ריק, כל המגיע נבדק במהירות ועובר.

כביש 60 – כל המעברים פתוחים והתנועה זורמת. נוכחות ערה של רכבים צה"ליים לאורך הכביש.

חברון

קר ובהיר בעיר, הילדים צועדים לבית הספר מכורבלים במעילים.

מתנדבי החו"ל נצבים במחסומים, סופרים את העוברים.

חיילי גולני נראים חסרי מעש, מפקחים כמעט מבלי להתערב על התנועה.

העיר שקטה ונקייה, מתח כלשהו מורגש באמצעות הג'יפים של הצבא שמסתובבים בין המחסומים.

כביש 317

צומת זיף – נכנסנו למכולת לקנות וגם לברר לגבי ידיעה על פלסטיני שפרץ את המחסום ונורה בשבת.

על פי גירסת החנווני היה זה פלסטיני שנהג ברכב ללא רשיון וניסה לברוח מהמשטרה. הרקע פלילי, לא לאומני.

עברנו בח'ירבת טוואני לבדוק את החפירות והמשכנו הביתה.

חברון

א-טואני

7.00-11.00

אורחת: שחר

מעבר מיתר

למרות הגשם והערפל, הרבה פועלים הגיעו  ונמצאים בצידו הישראלי של מעבר מיתר, מחכים להסעות מעסיקיהם.

שום דבר חריג לא נראה בכביש 60. מזג האויר משפיע על כולם.

חברון

איש האבטחה בכניסה לקרית ארבע, שוב שואל מי אנחנו. שוב צריך להזכיר לו שכולנו אזרחים שווי זכויות  - לפחות כך כתוב - ולא ייתכן לבקש תעודה רקמאזרח שאיננו יהודי. לפחות מבחינת הנראות.

שוב הוא מסביר שיש לו סמכות והנחייה מהמשטרה לבקש תעודות. שוב טלפון ל "אח הגדול".

איזו מלחמת דון קישוט באחד ממעוזי הגזענות הישראלית. אנחנו נמשיך. גם אבנים שחקו מים.

בעיר נמצאים חיילי גולני מיום חמישי שעבר. שלטיהם מתנוססים בעזוז בבסיס הנמצא בכניסה לעיר.

גשם, ערפל וקור חודר לעצמות.

חגית ושחר הולכות שוב בשביל האפרטהייד החדש, המסומן כדרך של החברה להגנת הטבע. השביל המסמן את דרך הקיצור לאנשי תל רומידה החל במעלה המדרגות לביה"ס קורדובה ועד  לשכונת תל רומידא.

אני נשארת עם נהגנו, לאור אירועי העבר, לא כדאי להשאיר אותו לבד במקום הזה.

כמובן שבסיורן נתקלות בחייל המזכיר להן שהשביל הזה מיועד רק לתושביה היהודים של תל רומידא. וכמובן ש...בקבוק מושלך עליהן מאחד הקרוונים. הפעם זה נגמר כך. חוץ מזה, שום דבר מיוחד לא קרה.

על יד אחד הבתים, במורד הרחוב מתל רומידא למחסום תרפ"ט, פגשנו אדם שגר שם. הוא רופא העובד בעיר  באזור H1.

"הכל בסדר," הוא  אומר. "נכון, זה קשה שאני לא יכול לנסוע ברכב מביתי לביה"ח, אבל הכל בסדר".

 הכל שומם ומוגף, אפילו באזור מערת המכפלה. כמעט תמיד יש שם מבקרים יהודים המגיעים בהסעות למרות מזג האוויר.

נסענו הביתה דרך מעבר תרקומיא. גם בכביש 35 שקט ושומם, החיילים בפיל בוקס ליד המכולת ירדו ממנו אבל לא מעכבים איש.

תרקומיא

בתרקומיא לא סימפטיים כתמיד. שוב תחקור מי אנחנו ומאין באנו. שוב בקשת תעודה רק מנהגנו. אנחנו מתעקשות שגם שלנו ייבדקו. שוב מפנים אותנו למשטח הבדיקה מימיננו. הרכב נפתח ונבדק. שוב בקשת תעודות. הבודקת, בחיוך מתנצל "אלה ההוראות". "שום שיקול דעת את לא מפעילה?" אנחנו     שואלות.

"את לא רואה שאנחנו לא סיכון בטחוני?" משיכת כתפיים. "גם מתושבי תלם ואדורה את מבקשת תעודות?"

"כן!" היא מפטירה. למה אנחנו לא מאמינות לה?

06:45 -09:00

היום האחד בינואר 2012, חופשת בתי-ספר בגדה לרגל תחילת השנה האזרחית. לא היו כל אhרועים חריגים.

נכנסנו לאל-טוואני, שם מתבצעות חפירות ארכיאולוגיות. נכנסנו לשם בעקבות מידע מתוך עלון שחולק בבתי-כנסת על גילוי בית-כנסת עתיק במקום. באתר רואים פסיפס רצפה וכן חללים שונים המצביעים על בנייה ביזנטית. אדם שגר בסמיכות הביע תקוות שהחפירות יעשירו את המידע על העבר אך ביטא גם חששות מפני השלכות על הקיום של היישוב הקיים במקום שנים ארוכות. בינתיים המינהל דחה שוב את ביצוע קו המים שכבר אמורים היו להתחיל בהנחתו. דחיות ודחיות. (עוד זכורה השלכת פגר והרעלת הבאר לפני כשש שנים). 

במכולת של צומת זיף קנינו זית-זיתון משובח וזול.

8:45– 13:30

מטרת המשמרת: פעילות מס' 7 בשנה זו בגן חאשם אל דאראג', בעזרת עיד והודא. 

חאשם-אל-דארג':

היום יום המרפאה שאונר"א מפעילה בכפר (מאחר ותושביו פליטים מאזור ערד). לא ידוע לנו באיזו תכיפות. לכן רכב אונר"א חונה לפני אחד המבנים. מדי פעם, במשך שהותנו בגן, ילד יוצא לטיפול במרפאה.

נוכחים בגן כ-20 ילדים, וישנה גם אישה נוספת שלעיתים עוזרת להודא. כשאנחנו באים, הם עסוקים בדקלום (או שירה) כלשהו. הודא והילדים ממש שמחים לקראתנו. חלקם קמים ולוחצים בשמחה את ידינו. אנחנו כבר חברים, והילדים מרגישים משוחררים יותר בנוכחותנו.

נושא הפעילות: הבית שלי: הקראה, שיחה ובניה.

תוכנית הפעילות: הקראה של הספר "הבית של יעל", שיחה בנושא ה"בית", ובניית בית מחצי קופסת חלב המודבקת על בסיס קרטון.

מאחר ולא השגנו את הספר בערבית, השתמשנו במקור העברי. סיפרנו בעברית ועיד תרגם לערבית, תוך הצגת התמונות. בגירסא שלנו יעל הפכה לאימן. כמובן שהחלפת ההקראה בסיפור בלשון המדוברת אינה רצויה, מאחר והיופי, הקצב, העושר והערך הספרותי הולכים לאיבוד. בכל אופן, כפי שרואים בתמונות, הסיפור עורר הרבה ענין והתלהבות. השיחה בנושא הבית שלי הייתה מצומצמת יותר – חבל. 

הפעילות היצירתית הפעם היא מורכבת יותר מהרגיל. לשמחתנו, הודא כבר הפרידה מראש בין הילדים הקטנים לגדולים. לקטנים חילקנו דפי צביעה שהבאנו איתנו. בהמשך נוכחנו לדעת שצריך גם השגחה על הקטנים, כי היה קשה להשתלט עליהם.

כרגיל, אנחנו מקפידים על חלוקת הפעילות לשלבים מוגדרים. יכולת להתמודד עם מבנה מורכב וקשב הם חלק מהמיומנויות שאנו אולי עוזרים לפתח.

1.      חילקנו לכל ילד קרטון בצוע, חצי קרטון חלב, ודפים לקריעה. שמנו דבק לבן בצלחות על השולחנות. יש כמובן בעיה לוגיסטית של שולחנות קטנטנים המאכלסים יותר מדי ילדים. את קרטון החלב מדביקים באמצעות רצועות נייר מרוחים בדבק.משום מה יש גם לילדים וגם להודא רתיעה מקריעה ידנית של רצועות הנייר, והתלכלכות בדבק. בשל כך, וגם בשל חוסר מיומנות, חלק מהילדים הציפו את רצועות הנייר בדבק שמרחו באמצעות "מקלות רופא" שחילקנו (לפחות כבר לא בוכים כאשר אנחנו מוציאים את מקלות הרופא).

2.      השלב הבא: הדבקת חלונות ודלתות שהודא גזרה מראש מבריסטולים צבעוניים שהבאנו בפעם הקודמת. התכנון המקורי היה שכל ילד ייגש למוחמד ויבחר את החלקים שהוא מחליט להדביק – על מנת להתמודד עם הדבקה וציור אוטומטי שראינו בפעמים קודמות. אולם בגלל הצפיפות, זה לא ניתן היה לביצוע. במקום זה, עברנו עם החלקים וכל ילד בחר (בערך...).  

3.      השלב הבא: בחירת דמויות לגזירה, צביעה, והדבקה בדלתות והחלונות. שוב עברנו בין הילדים. הסתבר שמדובר בריבוי מוגזם של תפקידים. רוב הילדים רק הדביקו (עם עודף דבק בולט).

4.      השלב הבא: ציור סביבת הבית על קרטון הביצוע, הדבקת חול על קרטון הביצוע (הבאנו מבחוץ), והדבקת קישוטים מגניבים ששמרנו לסוף (מדבקות זוהרות, פונפונים).

לסיום, הודא עברה בין הילדים והדביקה לכל ילד מדבקת חיזוק שהבאנו ("כל הכבוד" וכדומה בערבית), לאחר מספר מילות הערכה לעבודתו. הילדים הרימו את עבודותיהם והראו לכולם (ראו בתמונות).

הילדים לקחו את עבודותיהם לביתם. הרושם שלנו: מאד נהנו, והיו גאים בתוצאות.                                                        

המבנה החדש שנבנה על ידי אונר"א מתקדם.יש כבר טיח (ראו תמונות).

תמונות מהסדנה (מוחמד)  --האלבום של 30 בדצמבר:

https://picasaweb.google.com/115469912026094971633?authkey=Gv1sRgCPzNi8HWpLaXzgE

ישיבת"צוות":

לפי השגרה שכבר פיתחנו, אחרי שהילדים התפזרו ישבנו בנחת,שתינו קפה באדיבות מוחמד, אכלנו עוגיות, ודנו בלקחים מהפעילות. כרגיל, אנחנו די משולהבים בתום כל סדנה. הרושם הוא שהפעילות הייתה קצת מורכבת יותר מהרגיל, אבל עדין התאימה לרוב הילדים. טוב לאתגר מדי פעם. העיקר – הילדים נהנו.

הסדנה הבאה: ביום חמישי, 12/1/2012. נושא הסדנה הבאה: ירקות ופירות. יכלול הקראת ספר על מלך הפירות, שיחה ואכילה של פירות וירקות, והדבקה תוך מיון של תמונות של ירקות ופירות על תמונה נתונה, וכן צביעה. 

סיכום עבור עצמנו: סיפוק מהפעילות הנמשכת באופן עקבי. תחושה שההתמדה יוצרת יחסי אמון וחברות. 

7.30- 10.30

דרום הר חברון

הגשם ירד, הכרמים בשלכת, והכיבוש נמשך.

בשל מזג האוויר, הערפל וחופשת החנוכה החיים מתעוררים מאוחר.

תנועת כלי הרכב מעטה וגם האנשים בקושי נראים. שאלנו את אנשי סימיה לשלומם כי שמענו שיש כוונה להרוס שם מבנים. "בינתיים לא," הם אומרים. נהיה בקשר איתם.

הבולדוזרים של צה"ל עובדים. פה הם אוספים את גרד האספלט "לכבוש" באמצעותו  שטח  כלשהו ושם, ליד הכביש לנגוהות, הם מכינים מטווח חדש. הדרך למוצב שעל ההר מעלינו עודה בוצית. עוד לא הגיע הזמן לסלול אותה. רק רכבים עם הנעה קדמית עולים לשם. החיילים קפואים אך עונים לשאלותינו בנימוס.

חברון 

גם חברון מנומנמת. שמחנו לראות שהמודעות שהדביק המתנחל בשבוע שעבר לאורך הכביש היורד מתל רומידה וברחוב השוהדא הוסרו. מישהו החליט לעשות פה סדר?

עכשיו איש לא ידע על זכותם ההיסטורית של המתנחלים, על המקום הזה ועל העוול שגרמו להם חוקי מדינת ישראל. האמנם?עד הפעם הבאה.

החלטנו לקנות פיתות שאין כמותן בשום מקום. צריך לעבור במחסום בית מרקחת לאזור H2  כדי ללכת 50 מטר עד המאפיה.

היו מקרים שהחיילים הבינו שאיננו מסכנות את שלום האזור ואפשרו לנו. היום לא. "זה מסוכן", הם אומרים. "ואם יקרה לכן משהו זה באחריותנו". בכ"ז הם מתקשרים לקבל אישור.

קולה של חיילת נשמע: "נשות ווטש? תן להן בעיטה בתחת ותעיף אותן מפה" היא צועקת.

החייל נבוך יותר מאיתנו. כשרואה ששמענו את דבריה ממלמל משהו על מצב רוחה הבוקר   והולך. גם אנחנו.

צדיקות, מלאכתן נעשית ע"י אחרים. אנשי המקום ששבו מהמאפיה מכרו לנו ברצון את הפיתות שקנו ושבו לקנות לעצמם שוב. 

בשום מחסום לא מעכבים אנשים, שוםדבר מיוחד לא קרה. אפשר לצאת מהעיר.

גם בהמשך הדרך לכיוון שויוך אין נוכחות צהלית כמעט.

חזרנו הביתה דרך כביש 356. גם בו לא ראינו שום דבר חדש. "איזה יופי".