חברון

10:00 -11:30

יצאנו בשעה עשר, כי בתי-הספר בחופשת חורף.

על-אף הקור העז – שלג החל לרדת מאוחר יותר - ילדים רבים בחוץ.

לא צפינו כל ארועים. אשה סיפרה (מה שפורסם ב'בצלם') על התעללות חיילים בשני נערים במחסום בית-המרקחת.

 10:00-15:00

על כביש 317 בולדוזר סוגר מעברים מהשטחים החקלאיים לכביש, למרות שרוב הכביש חסום ברובו עוד משכבר הימים.

א-תוואני

עלינו לחרבת א- תוואני לביתו של גו'מעה ושמענו את הסיפורים העצובים על התעללות מתנחלי מעון בתושבי הכפר. לדוגמה, הבנות שמפחדות לחצות את הכביש ולכן יציאתן מהכפר צריכה להיות מלווה במתנדבים האיטלקים, להם יש מצלמות המתעדות את הנעשה ומגנות על התושבים מפני התעללויות והערמת קשיים.

ג'ומעה מבקש מאראלה ואהוד (פעילים מקבוצת הכפרים) לשלוח מישהו שיעזור לו לסדר מיכל לצואה של העיזים והכבשים על מנת לייצר גז מתאן, אותו אפשר לנצל ישירות לצרכי חימום, תאורה או בישול.

גו'מעה קונה קוב מים ב-15 שקל ויש לו מיכל של 100 קוב.

חברון

נסענו לחברון, לאהל המחאה, שם שובתת רעב מזה יומיים האנה אבו הייכל ושמענו את סיפורה. היא שכנה של ברוך מרזל, ומכוניתה נשרפה זו הפעם החמישית, ושל אחיה פעם אחת (סה"כ 6 פעמים). היא תשאר באוהל כי היא נכה ואין לה שום אפשרות להגיע לביתה ללא רכב ובוודאי לא לסחוב סל עם מצרכים לביתה.

האנה ואחותה גרות בבית בשטח של 1300 מ"ר בתל רומידא. בשנת 1996 הציעו לה מתנחלים כסף רב עבור השטח והיא סרבה בתוקף.

ב-2009 מתנחלת הודיעה שהאנא לא גרה בביתה והיא נעצרה ושוחררה. האנה דרשה מהחיילים שהביאו אותה למעצר ברכב שיחזירו אותה לביתה וכך היה.

היא סיכמה את דבריה באומרה שהיא תקועה למתנחלים כמו עצם בגרון והמתנחלים תוקעים את החיים ברחוב השוהדא ורחוב אל קתרינה. כל החנויות והמסחר שהיה באזור תל רומדיה משותק וחייהם קשים ובלתי נסבלים, הם הבטיחו להפגין בלי אלימות כמו כל אוהלי המחאה בעולם.

האנא היא הראשונה שהקימה אוהל מחאה בחברון ואולי ברשות הפלסטינית כולה.

חופשת סמסטר בבתיה"ס עכשיו, אז יצאנו מאוחר. חשבנו לראות את שגרת החיים בצהרי היום.
מ. נהגנו מספר שמוקדם בבוקר לקח פועלים ממעבר מיתר והביאם למקומות עבודתם (בבניין) בגדרה וברמת השרון.
"למה לא עברו בתרקומיא אם צריכים לנסוע צפונה?" אנחנו שואלות.
"כי המעבר במיתר הרבה יותר קל, אנושי ומהיר," הוא אומר. כך אמרו הפועלים.

חברון

בעיתון הבוקר (ידיעות) היתה כתבה גדולה על אישה בחברון שיש חשד שמתנחלים שרפו לה בפעם החמישית את המכונית. זו אישה שגרה על יד תל רומיידה והיא פתחה בשביתת רעב כי כבר לא יודעת מה לעשות. אז הלכנו לראות אותה.
האנה אבו היכל יושבת ליד מכוניתה השרופה מוקפת אנשים, עיתונאים וצלמים מכל העולם. אנשי הסהר האדום הקימו אוהל מחאה. על המכונית השרופה הדביקו מודעה באנגלית וערבית: "אנחנו כאן לא כדי להרגיז איש ולא כדי לשמח איש, אנחנו כאן כי אנחנו כאן."

היא יושבת, מבוגרת, כבדת גוף, רגליה צבות ומספרת את סיפורה. אם היתה יהודיה היתה מקבלת מכונית ללא מכס עם תו נכה ורשות להחנות את רכבה הכי קרוב לביתה. אבל היא לא יהודיה והיא גרה קרוב מדי למתנחלי תל רומידה, ולכן אסור שרכבה יהיה ליד הבית והיא נאלצת כל יום לעלות במעלה הגבעה ולרדת ממנה וללכת  כ-500 מטר אל המכונית ובחזרה.
המכוניות שלה ושל שכניה חונות בוואדי סמוך. אבל שם עובר השביל המסומן כשביל למתנחלים בלבד. גם שם בעצם אסור להיות וצריך לשלם הרבה כסף כדי שמישהו ישמור על הרכב. אז איך אפשר לחיות שם?
לבקשת הצלמים והעיתונאים האנה קמה ממקומה בקושי ומראה איך היא נאלצת ללכת שם כל יום.
ואנחנו, לאן נוליך את החרפה? ביטאנו בפניה את כאבנו ובושתנו, כך נמשיך ונבוא בכל משמרת כל עוד היא שם.
ומשטרת ישראל? מתי (אם בכלל) תגלה את העבריינים ותטפל בם כראוי?

7.45-12.30

כביש 60

רוחות חזקות מנשבות, אין כמעט תנועה על כביש 60.

למרגלות בית חגי, הכניסה למבואותיה הדרומיים של חברון נחסמה זה מכבר בקוביות אבן. בשנה האחרונה הוסיפו גם גדר תלתלית, כאילו שמישהו יכול לעבור את החסימה הזאת. הבוקר הגדר קופלה לצד הדרך  וחיילים בנגמ"ש שומרים שם.

"על מי או על מה אתם שומרים?"
"לא יודעים" הם עונים.

החלטנו לנסוע היום לכיוון תקוע, דהיינו לפנות מזרחה בכניסה לסעיר ולהמשיך עד תקוע בואכה ירושלים. לחברון נכנסנו בדרך חזרה.

כביש 3517 - כביש 3670

הדרך יפה ושוממת. קטע ממנה הוא המשך של כביש 356. בהמשך, כביש המוליך על פי השלט להתנחלויות 'מיצד/אספר' הנראה מבוסס וותיק ולא רחוק ממנו, התנחלות 'פני קדם', שם מתגוררים עוד בקרוונים. על גבעה לידם נראים קרוונים מעוררי שאלה. הדרך לשם משובשת וחסנו על רכבנו אז נהגנו חנה בצד הדרך. לפתע ראינו במעלה הדרך קבוצת חיילים. ניגשנו אליהם, אולי נקבל מהם תשובות לשאלותינו. הם מילואימניקים, סבלניים וחייכנים.

"אה, אתן ממחסום ווטש!!אני בעדכן!" אומר החייכן ביותר. "לא, סתם. סתם אמרתי. בדיוק ההפך!" הוא ממשיך. 
"מה אתם עושים פה?" אנחנו שואלות. 
"שומרים על הדרך".
"מה יש לשמור?" 
"שלא יהיו בעיות , חדירות" הם עונים.
"מה יש על הגבעה?" אנחנו שואלות.
"לא יודעים". הם עונים. 
חיילים "טובים וצייתנים" שכאלה מוציאים מאיתנו את כעסנו על הכיבוש. הם מקשיבים בשקט ולא עונים. הם מסבירים לנו איפה ההתנחלויות האמורות ואנחנו נוסעים לראות. הן ממוקמות על גבעות נישאות, הכל נשקף מהן. הבסיס הצבאי ממש צמוד למצד. שוב ניכרת הסימביוזה שהשכילו השלטונות לייצר. שוב ניכרת העובדה שכל היושבים במקומות אלה יושבים בברכת הממשלה. השלטים מספרים שיש המשך לגוש עציון.

חזרנו לכביש המוביל לתקוע, כל שלטי הישובים מסמנים כמעט רק התנחלויות יהודיות. כמעט כל שכניהם מימים ימימה, ביישוביהם, שקופים. לא קיימים על המפה.

נסענו עד מבואותיה הדרומיים של ירושלים. שכונת הר חומה מזדקרת בשטח.

חזרה לכביש 60.

חברון

בכניסה לקרית ארבע השומר שוב, בפעם האלף, מבקש תעודה ממ. נהגנו. שוב אנחנו מתעקשות לתת גם את שלנו, שוב טלפון לדווח על הגיענו.

דגלי גולני מתנופפים ברוח ועל שלטיהם כתוב: "משפחת גדעון". שוב ושוב. בעיר עצמה החיילים תלו  כרזות:"אריות הזעם". כך הם קוראים לעצמם.

קבענו להפגש עם אדם ששמונה שנים מנסה לקבל אישור עבודה בישראל ואינו מצליח. נתנו לו את האינפורמציה הרלבנטית ונאלצנו שוב לציין שלא בטוח שנצליח לעזור לו. ההרגשה של אזלת היד מייאשת כל הזמן.

במחסום תרפ"ט, בגלל השעה המאוחרת, "זכינו" לראות קבוצת מורות החוזרת לאזור H2. החייל מנסה לכוון אותן לעבור דרך המגנומטר.

הן מסרבות. לשמחתנו הוא "נזכר" שאפשר לתת לאנשים לחזור הביתה מבלי להיבדק והוא פותח להן את הפשפש.

חילופי מבטים בינינו, סימני ניצחון קטנים מוחלפים בינינו והן הולכות הביתה. "איזה אושר".

6.45-9.00

מעבר מיתר 

מגרש החנייה בצד הישראלי עמוס במכוניות ובפועלים שטרם יצאו לדרך. הצד הפלסטיני ריק, כל המגיע נבדק במהירות ועובר.

כביש 60 – כל המעברים פתוחים והתנועה זורמת. נוכחות ערה של רכבים צה"ליים לאורך הכביש.

חברון

קר ובהיר בעיר, הילדים צועדים לבית הספר מכורבלים במעילים.

מתנדבי החו"ל נצבים במחסומים, סופרים את העוברים.

חיילי גולני נראים חסרי מעש, מפקחים כמעט מבלי להתערב על התנועה.

העיר שקטה ונקייה, מתח כלשהו מורגש באמצעות הג'יפים של הצבא שמסתובבים בין המחסומים.

כביש 317

צומת זיף – נכנסנו למכולת לקנות וגם לברר לגבי ידיעה על פלסטיני שפרץ את המחסום ונורה בשבת.

על פי גירסת החנווני היה זה פלסטיני שנהג ברכב ללא רשיון וניסה לברוח מהמשטרה. הרקע פלילי, לא לאומני.

עברנו בח'ירבת טוואני לבדוק את החפירות והמשכנו הביתה.

חברון

א-טואני

7.00-11.00

אורחת: שחר

מעבר מיתר

למרות הגשם והערפל, הרבה פועלים הגיעו  ונמצאים בצידו הישראלי של מעבר מיתר, מחכים להסעות מעסיקיהם.

שום דבר חריג לא נראה בכביש 60. מזג האויר משפיע על כולם.

חברון

איש האבטחה בכניסה לקרית ארבע, שוב שואל מי אנחנו. שוב צריך להזכיר לו שכולנו אזרחים שווי זכויות  - לפחות כך כתוב - ולא ייתכן לבקש תעודה רקמאזרח שאיננו יהודי. לפחות מבחינת הנראות.

שוב הוא מסביר שיש לו סמכות והנחייה מהמשטרה לבקש תעודות. שוב טלפון ל "אח הגדול".

איזו מלחמת דון קישוט באחד ממעוזי הגזענות הישראלית. אנחנו נמשיך. גם אבנים שחקו מים.

בעיר נמצאים חיילי גולני מיום חמישי שעבר. שלטיהם מתנוססים בעזוז בבסיס הנמצא בכניסה לעיר.

גשם, ערפל וקור חודר לעצמות.

חגית ושחר הולכות שוב בשביל האפרטהייד החדש, המסומן כדרך של החברה להגנת הטבע. השביל המסמן את דרך הקיצור לאנשי תל רומידה החל במעלה המדרגות לביה"ס קורדובה ועד  לשכונת תל רומידא.

אני נשארת עם נהגנו, לאור אירועי העבר, לא כדאי להשאיר אותו לבד במקום הזה.

כמובן שבסיורן נתקלות בחייל המזכיר להן שהשביל הזה מיועד רק לתושביה היהודים של תל רומידא. וכמובן ש...בקבוק מושלך עליהן מאחד הקרוונים. הפעם זה נגמר כך. חוץ מזה, שום דבר מיוחד לא קרה.

על יד אחד הבתים, במורד הרחוב מתל רומידא למחסום תרפ"ט, פגשנו אדם שגר שם. הוא רופא העובד בעיר  באזור H1.

"הכל בסדר," הוא  אומר. "נכון, זה קשה שאני לא יכול לנסוע ברכב מביתי לביה"ח, אבל הכל בסדר".

 הכל שומם ומוגף, אפילו באזור מערת המכפלה. כמעט תמיד יש שם מבקרים יהודים המגיעים בהסעות למרות מזג האוויר.

נסענו הביתה דרך מעבר תרקומיא. גם בכביש 35 שקט ושומם, החיילים בפיל בוקס ליד המכולת ירדו ממנו אבל לא מעכבים איש.

תרקומיא

בתרקומיא לא סימפטיים כתמיד. שוב תחקור מי אנחנו ומאין באנו. שוב בקשת תעודה רק מנהגנו. אנחנו מתעקשות שגם שלנו ייבדקו. שוב מפנים אותנו למשטח הבדיקה מימיננו. הרכב נפתח ונבדק. שוב בקשת תעודות. הבודקת, בחיוך מתנצל "אלה ההוראות". "שום שיקול דעת את לא מפעילה?" אנחנו     שואלות.

"את לא רואה שאנחנו לא סיכון בטחוני?" משיכת כתפיים. "גם מתושבי תלם ואדורה את מבקשת תעודות?"

"כן!" היא מפטירה. למה אנחנו לא מאמינות לה?

7.30- 10.30

דרום הר חברון

הגשם ירד, הכרמים בשלכת, והכיבוש נמשך.

בשל מזג האוויר, הערפל וחופשת החנוכה החיים מתעוררים מאוחר.

תנועת כלי הרכב מעטה וגם האנשים בקושי נראים. שאלנו את אנשי סימיה לשלומם כי שמענו שיש כוונה להרוס שם מבנים. "בינתיים לא," הם אומרים. נהיה בקשר איתם.

הבולדוזרים של צה"ל עובדים. פה הם אוספים את גרד האספלט "לכבוש" באמצעותו  שטח  כלשהו ושם, ליד הכביש לנגוהות, הם מכינים מטווח חדש. הדרך למוצב שעל ההר מעלינו עודה בוצית. עוד לא הגיע הזמן לסלול אותה. רק רכבים עם הנעה קדמית עולים לשם. החיילים קפואים אך עונים לשאלותינו בנימוס.

חברון 

גם חברון מנומנמת. שמחנו לראות שהמודעות שהדביק המתנחל בשבוע שעבר לאורך הכביש היורד מתל רומידה וברחוב השוהדא הוסרו. מישהו החליט לעשות פה סדר?

עכשיו איש לא ידע על זכותם ההיסטורית של המתנחלים, על המקום הזה ועל העוול שגרמו להם חוקי מדינת ישראל. האמנם?עד הפעם הבאה.

החלטנו לקנות פיתות שאין כמותן בשום מקום. צריך לעבור במחסום בית מרקחת לאזור H2  כדי ללכת 50 מטר עד המאפיה.

היו מקרים שהחיילים הבינו שאיננו מסכנות את שלום האזור ואפשרו לנו. היום לא. "זה מסוכן", הם אומרים. "ואם יקרה לכן משהו זה באחריותנו". בכ"ז הם מתקשרים לקבל אישור.

קולה של חיילת נשמע: "נשות ווטש? תן להן בעיטה בתחת ותעיף אותן מפה" היא צועקת.

החייל נבוך יותר מאיתנו. כשרואה ששמענו את דבריה ממלמל משהו על מצב רוחה הבוקר   והולך. גם אנחנו.

צדיקות, מלאכתן נעשית ע"י אחרים. אנשי המקום ששבו מהמאפיה מכרו לנו ברצון את הפיתות שקנו ושבו לקנות לעצמם שוב. 

בשום מחסום לא מעכבים אנשים, שוםדבר מיוחד לא קרה. אפשר לצאת מהעיר.

גם בהמשך הדרך לכיוון שויוך אין נוכחות צהלית כמעט.

חזרנו הביתה דרך כביש 356. גם בו לא ראינו שום דבר חדש. "איזה יופי".

חברון 

מצודות יהודה, בית יתיר