קלנדיה

09:25 מגרש החנייה מלא עד אפס מקום מה שמבשר את הבאות. המבואה לפני השרוולים מתמלאת גם היא. יום התפילה. 3 תורים + תור הומניטרי לנשים וזקנים. 5 דלפקים לבדיקות - פתוחים. בשרוולים מצטופפים גברים נשים ילדים ותינוקות.

הפלשתינים מדווחים שהם עומדים לפני הכניסה לבידוק הבטחוני כבר כשעה.

הקרוסלה נפתחת ונסגרת, ובין זרועותיה נכלאות שתי נשים שנצמדו זו לזו, כנראה כדי להבטיח את מעברן יחד בשלב פתיחת הקרוסלה. אין מי מהחיילים שרואה זאת ואין מי שישחרר אותן. הן נשארות דחוקות זו לזו עד לסיבוב הבא.

קצין מסביר בערבית לפלשתינים, בתור ההומניטרי, ובעברית, לנו, שילדים עם הוריהם או סביהם חייבים גם הם באישור מעבר. ילדים עד גיל 5 חייבים באישור אשר ירשם "במערכת", מגיל חמש ואילך באישור קונקרטי ביד. הקצין אומר לנו: "אני עושה להם טובה כשאני לא מעביר אותם, אחרת יעצרו אותם מהמשטרה אחר כך".

09:45 סבתא עם 3 נכדים חוזרת על עקבותיה לאחר שעמדה זמן ממושך בתור.

בשלב מסויים הנשים והגברים המבוגרים רצים הלוך ושוב בין התור ההומנטרי לבין התור הרגיל. מנסים לחשב מהיכן יעברו מהר יותר. מבלבל.

09:55 התור ההומניטרי התקצר, ואילו התורים האחרים בשלב זה מתקצרים ומתארכים לסירוגין.

פה ושם ניתן לראות זקנים הנושאים עמם כסאות קטנים, מצויידים לקראת המתנה. אנו תוהות – הרי הצפיפות והדוחק בשרוולים לא יאפשרו הצבת כסא.

10:20 התור ההומניטרי נעלם ושאר התורים התקצרו במאד.

פלשתיני פונה בתלונה על כך שאין שירותים ושואל מה אם הנשים צריכות פיפי, יעשו בבגדים? אין לנו תשובה טובה. הלא חזרנו וכתבנו כמעט בכל דוח שלנו על המצב הלא אנושי הזה שבני אדם מחכים זמן רב במעברים, ושירותים אין.

05:30 כשהגענו בגשם שוטף וקור של קלנדיה שמחנו שהתור לא היה נורא ארוך למרות שרק 3 מעברים פעלו. מהר מאד התור התארך ויותר מאוחר השער ההומניטארי נפתח. לאנשי מת"ק  הצטרף שוטר שבדק אישורים ושמח ללמד את הפועלים שמתחת לגיל 60 אף אחד אין לו זכות להתפלח בשער ההומניטארי ובכלל הפגין נוכחות מלמדת סדר ומשרה אווירה של סדר אם הפלסטינים במקרה בעמידה בתור שזז לאט לא שמו לב לכך
בסביבות השעה 07:30 זרם הפועלים ותלמידים נפסק והמחסום לתעודות כחולות פעל גם מהר ואפילו המכוניות עברו מהר

05:45 הגענו למחסום שהיה רועש מאוד למרות שהוא לא היה כל כך עמוס. כרגיל, צעירים דוחפים ללא לאות, השער ההומניטרי היה סגור ואנחנו מרגישות חסרות אונים, היות וזה תמיד המצב בזמן זה בבוקר.

 הזקנים ואלו שאינם רוצים לחשוף את עצמם לאלימות, מחכים על הספסל. עדיין חשוך ורק אור ניאון אחד עדיין פועל. אף אחד, כנראה, אינו חושב ששוה להתקין אורות נוספים.

החייל היחיד בעמדה, מחליט שכדאי אולי לחנך את הפלסטינים ודורש שקט. "שקט" הוא צורח עליהם ואינו פותח את הכלובים.

אנו מתקשרות למת"ק פעמיים ובסוף, לאחר 6 בבוקר, קצין המת"ק מגיע והמצב משתפר מיידית: פותחים את השער ההומניטרי, החייל בעמדה מוחלף, התור נראה מתורבת יותר. ב 07:30  כולם עברו.

כמה פועלים ספרו לנו שהם נמצאים כאן כבר מ 04:30. ידוע שהם מתחילים לעבוד ב7 בבוקר ובדרך כלל יש להם עוד דרך מקלנדיה עד למקום עבודתם. למה כל בוקר חוזר על עצמו אותו תרחיש של אי פתיחת חמשת שערי מעבר הבטחון כדי לאפשר לכולם לעבור מוקדם יותר ובאופן אנושי יותר?!

קלנדיה:

אמבולנס פלסטיני העביר גופת בחור בן 25  תושב עזה שנסע לירדן בלווית אמו לטיפול רפואי כדי שיובא לקבורה בעירו. האם ישבה ליד הנהג חרישית ואבלה ורק הניעה בראשה כממשיכה לנהל שיחה ללא קול.

בעזרת תושייה וצבת, שיטח נהג מונית חיצי שרשרת דוקרנים ברוחב גלגלי רכבו ואז הסיעו בזהירות  בכוון ה"אסור" לתנועה.

היזם הרוויח רחשי כבוד מעדי ראייה ובעיקר נחסכה ממנו עמידה ממושכת בפקקים הדחוסים שהתעבו ונדחסו בשנה האחרונה עקב "שיפורי" (= גזירות) התנועה במקום.

מחסום ג'בע:

מהומה רבה על לא מאומה:
בעוד משטרת התנועה הטרידה את הבאים במעלה הדרך והעשירה את קופת המדינה בעזרת דוחות שניתנו בסיטונות, חצה מפקד המחסום את הכביש לעברנו והחל מטריד אותנו בבקשה שהתחלפה לדרישה והתפתחה לפקודה והסתיימה באיום – שנעזוב את ה"שטח הצבאי" שברשותו שאם לא – יקרא לשוטר. מפקד המחסום קיים את איומו, הניידת עברה צד, השוטר לקח את תעודות הזהות, בדק במחשב, הקריא את פרטינו לאי-שם ו"פתח אירוע" כהגדרתו. אלא שהשוטר לא בדיוק הבין מה חטאנו. הוא הרי היה עד לכך שהחייל הפריע לנו ולא אנחנו לו, מבחינתו זה גם לגמרי בסדר שנצלם אותו ואת המתרחש, אבל כדבריו, מש"נפתח אירוע" הוא לא יכול לשחרר אותנו בלא כלום, צריך למלא טפסים. אבל במה?- חיפש ומצא שלא לבשנו אפודים זוהרים כשירדנו מהרכב. אך מי שחצה את הדרך הבין-עירונית היה בעצם מפקד מחסום ולא אנחנו, וגם סעיף זה נמצא בלתי קביל. כדי לרדת מהעץ הזמין ניידת סיור שהגיעה למקום רק אחרי 25 דקות. שוטר הסיור המוזעק לא הבין לשם מה נזעק: "כן, אין שום בעיה במה שאתן עושות פה. שמישהו יגיד למח"ט שצריך לעדכן את החיילים איך הם צריכים להתנהג" הציעו השוטרים.

05:20 התור נשפך אל מעבר לרחוב. כלום לא זז, הקרוסלות נפתחות בעצלתיים, התור הולך ומתארך, כמו תמיד רק שלושה שרוולים פתוחים.

מה אנחנו בעצם מחדשות בדו"חות שאנחנו כותבות מדי שבוע? הכול נשאר כשהיה. "בשביל העדות" מעודדות אותי חברותי למשמרת. נכון, אנחנו עדות להתעללות בבני אדם, להשפלה. אנחנו נותנים לאנשים רישיונות עבודה ואז מונעים מהם להגיע לעבודה בדרכים אנושיות, מעמידים אותם דחוסים בין גדרות במשך שעתיים. ב-4 וחצי לפנות בוקר הם מתייצבים בתור בשביל להגיע ב-7 לעבודה.לעתים אינם מספיקים להגיע בזמן ומפוטרים. אנחנו מבקרים אותם על כך שלעיתים קרובות הם קופצים על הגדרות, דוחפים את חבריהם, "חיות" אנחנו אומרים , "מתנהגים כחיות". אבל מי  מביא אותם למצב המביש הזה? אנחנו. אנחנו שמתעללים בהם בנפשם ובגופם, שמעמידים אותם דחוסים בין גדרות במשך שעתיים. ובמה אנחנו באמת עוזרות בעומדנו שם? אולי בכך שאנחנו מקשיבות למצוקתם? הלוואי שזאת הייתה האמת. אבל האמת היא שהאמפטיה שלנו לא מביאה להם פרנסה ולא מחפה על ההשפלה היום יומית שאנחנו מעוללים להם.

שמישהו יעשה כבר משהוא להחזיר לנו את הכבוד שאבד כבר מזמן.

13.30 – 16.00  כביש 443

כהכנה לשיחה עם תלמידי כיתות י"ב של התיכון ליד האוניברסיטה, על מחסום ווטש, החלטנו להקדיש חלק מהשיחה למצב האבסורדי של כביש 443 ולצלם מספר תמונות על הדרך.

בנקודת התצפית על כביש "מרקם החיים", ליד גבעון החדשה, עמדו מספר מכוניות של משמר הגבול ולידן קצינים שפנו אלינו באדיבות ושאלו אם אנחנו זקוקות לעזרה וגם הזהירו אותנו שלא נתקרב לכביש המסוכן.

ניסינו לפנות אחרי מחסום עופר, בהתאם לחיצים שהיו מסומנים על הכביש אבל נוכחנו שהכביש חסום על ידי בלוקים של בטון וערמות לכלוך ואין כמובן כל משמעות לחיצים שעל הכביש, הם רק מהווים סיכון לכל המנסה להתנהג לפיהם.

מעבר לקוביות הבטון נראה כביש מקביל ל- 443. עמדו בכביש שלוש מוניות, שתיים עם לוחיות זיהוי ישראליות ואחת עם לוחית פלסטינית, הם חיכו לנוסעים. לשתי המכוניות ה"ישראליות" אסור לעזוב את שטח הגדה ולעלות על כביש 443, למונית הפלסטינית דווקא מותר. הנהג החייכן של המונית הפלסטינית הסביר שלא כדאי לו לנסוע על אותו קטע קצר המותר לנסיעה, היות וזה כלול בבדיקות קפדניות וארוכות במחסום המוביל לכביש. מחירה של המונית שלו, שהיא מונית רשמית, גבוה פי עשרה מאלה ה"ישראליות". לדברי הנהגים ביום טוב הם מצליחים להרוויח 30 ₪. המצב הכלכלי "על הפנים".

צילמנו גם כמה תמונות של "מיסוד מעבר קריית ספר", מחסום ענקי ההולך ומתפתח. לצערנו בשל לחץ התחבורה שאחרינו לא הצלחנו לצלם את השלט המכוון מכוניות ישראליות לכיוון אחד ופלסטיניות לשני, למעבר שהיה חסום.

בדרך חזרה, ליד מחסום חרבתא (מכבים), עדיין אין מעבר חציה עבור הפועלים הצריכים להגיע אל המחסום בבוקר מהצד השני של הכביש (ואחרי הצהריים בחזרה). לעומת זאת יש שלט מאיר עיניים האוסר את המעבר בכביש שלא במעבר מסומן.

צילמנו עוד תמונות של שלטים כגון: "ישראלי, אם הגעת הנה סימן שטעית" או "יציאה אחרונה לרכב פלסטינאי" .

במחסום עופר יש ששה נתיבים והבניה עדיין נמשכת.

06:00 – הבוקר התחלפו הרוח הצורבת והקור המקפיא בסתם קור רגיל של חורף.
תורים ארוכים ארוכים ושקטים נמשכים עד למגרש החנייה. בשעה זו ממשיכים להגיע עשרות ומאות אנשים בדרכם לעבודה. עוד מעט יבואו גם התלמידים. האם לנצח מה שהיה הוא גם מה שיהיה ?
המתנדב האקומני מספר לנו ששרוול אחד היה סגור במשך זמן קצר ומיד התעכבה העבודה והתור התארך ונראה בלתי נסבל כרגיל. אך האנשים שקטים ולמודי נסיון כולם , מבחינים ביד יותר בוטחת שמכוונת היום את המעבר. תוך כמה דקות מגיע קצין  המת"ק ואחר כך גם קצין משטרה . השער ההומניטרי ייפתח מעתה כל כמה דקות ומאות אנשים יעברו דרכו כאילו הכל בסדר . ואולי טעינו , והם בכלל בדרכם לרכבת (ואולי זו בכלל רכבת ישראל שמנהלת את המחסומים ?). לאחר שעה קשה של בוקר כולם מתקדמים ותחושה של נחמה משותפת מקיפה את המחסום וממתיניו השונים – היום יש סיכוי להגיע בזמן  ולהרגיש במשך יום אחד כארץ אחרת.
ילדים – במשך כמעט שעה , בין 06:15 ל – 07:10 עברו במחסום 90 ילדים . רובם  נערות ונערים , מיעוטם ילדי בי"ס עממי ומעט ילדים קטנים עם הוריהם .
כשהשער ההומניטרי פתוח באופן סדיר ההבעה משתנה , כולם רגועים ונינוחים ומברכים לשלום

05:30 התור מגיע עד החנייה. רק 3 שרוולים פתוחים, והמעבר של העובדים בקושי זז.

06:00 צלצלנו למת''ק ונאמר לנו שהקצין מגיע תוך 2 דקות, אכן הוא הגיע אולם הוא אמר לנו שאין הוא אחראי על החיילים ולכן הוא מתקשר למ''פ שלהם כדי להחיש את המעברים. כשהתקשרנו שוב למת''ק ובקשנו את המ''פ נאמר לנו שאי אפשר לדבר אתו. ושוב הסבירו לנו באדיבות שהחייל במת''ק נמצא תחת פקודו של הקצין (שנראה חדש בשטח), שהסביר לנו שגם הוא אינו אחראי על החיילים. לשאלתנו אם כן מה ההגיון שמי שאחראי אינו בשטח בקשו מאתנו (חיילת של משמר הגבול) לא להפריע בעבודה שלהם.

06:15 נפתחו כל השרוולים אולם השרוול החמישי שהיה די ריק היה מיועד לעוברים בשער ההומניטרי. רעיון טוב מאד, אולם נתן לנתב עובדים מהשרוולים האחרים כשהשרוול החמישי ריק. הצענו זאת והקצין הסביר לנו שכרגע מבררים כיצד ליעל את המעברים (הללויה).

קצינה חביבה ממשמר הגבול הסבירה לנו שמנסים לשפר את המעברים ולהרחיבם (???) אם אכן הרחבת המעברים היא בתוכנית נראה לנו שהדבר הראשון שצריך להרחיב הוא המסדרונות הצרים המסורגים לפני הקרוסלות, הרחבתם תשפר את הרגשת הפועלים שטוענים שהם מרגישים כמו חיות בכלוב.

06:30 התורים מתקצרים במהירות יפה. כמו כן התרשמנו שהצוות של הצבא ומשמר הגבול ערכו דיונים בשטח שבדקו את שנויי הליכי המעברים.

07:10 עזבנו את המחסום כשהתור היה קצר.

בזמן כתיבת דוח זה דווח בחדשות שפלסטינאי תקף חיילים עם גרזן במחסום קלנדיה (10:15)

מחסום קלנדיה:
עד ראייה סיפר על האיש שהלך לתוך מחסום הרכבים, מרחוק צעקו לו החיילים לעצור, האיש לא עצר, הוא הניף מעל לראשו גרזן והמשיך ללכת. נורו יריות  באוויר. האיש המשיך ללכת. ירו לעברו. פגעו לו ברגל, הוא נפל.

"היה בלגאן," אמר המספר, "באו מלא צבא. סגרו את המחסום לאיזה חצי שעה. אכל אותה המסכן. בטח רצה למות, עכשיו יישב בבית הסוהר..."

ההפרדה שנגזרה על הפלסטינים תושבי הגדה מקרוביהם שברצועת עזה מונעת מהם להיות שותפים בטוב וגם ברע.

חמישה בחורים הגיעו לצדו הפלסטיני של המחסום כדי לחלוק כבוד אחרון לקרוב משפחה מעזה שלא שרד לאחר ניתוח בשכם.

איש איש בתורו נכנסו אל צדו האחורי של אמבולנס פלסטיני בו הייתה גופת הנפטר, התייחדו עם המת מספר דקות וכל אחד מהם שיצא היו פניו שטופי דמע.

רק אז, כשיצא האחרון, חצה האמבולנס את המחסום וגופת המת הועברה למקבילו הישראלי 

שהמתין כדי להובילו לקבורה בעירו.

מחסום ג'בע:
גשם מהול בפתיתי קרח וטמפרטורות שצנחו אל קרבת האפס, הניסו את החיילים אל העמדות.

לראשונה מזה שנים לא היה קנה רובה מכוון לעבר בני אדם ובטחון המתנחלים היה להפקר.

מראה משמח - להקת זרזירים חוגגת בתמימות ובציוצים בשמים שמעל הגדר.

במשך כל המשמרת, השער ליד הכיכר הדרומי לכיוון א-ראם, נפתח ונסגר לסירוגין והמכוניות מכוונות להיכנס לשם ע"י   שוטרים. לעיתים כל המכוניות הופנו לא-ראם, לעיתים נתנה לנהגים אפשרות בחירה בין כניסה דרך מחסום קלנדיה או ישירות לא-ראם. כאשר בקשנו הסבר מאחד השוטרים, ענה ש"אינו דובר של משטרת ישראל." כנראה שהכוונה היא לווסת את עומס המכוניות בככר הצפונית.

ליד שער א-ראם מתנהל ויכוח של השוטרים שרצו להרחיק אדם שממתין למישהו ליד הככר הדרומית. הממתין היה מאד נסער וצעק לשוטרים ולמאבטחים והופתענו מהתוקפנות המופגנה והלא אופיינית כאשר מישהו עומד מול מאבטח או שוטר חמוש. האיש טען "אני מאבו גוש ולא מהאידניאנים האלו!" (בכונה לפלסטינים). למקום הגיעו גם 2 מאבטחים שהתיחסו אליו די בסלחנות. בשלב מסוים הגיע למקום פלסטיני נוסף שאמר לשוטרים "הוא איתי" וזה פתר את הויכוח, כניראה היה להם "מעמד" מיוחד.

ב 16:10 מגיע למגרש החניה של המיניבוסים בצד הדרומי של המחסום, אמבולנס של הסהר האדום. הוא הגיע מתחנת הסהר האדום שבהר הזיתים. ישנם שם בתחנה רק 5 אמבולנסים נושאי לוחית צהובה.

מיד רואים אמבולנס שמגיע מג'נין ונבדק. באמבולנס הדרומי מחכים לתינוק בן 22 ימים, במצב חירום, מונשם, באינקובטור, שאמור להגיע בליווי רופא ואולי איזה קרוב משפחה.

לאמבולנס מג'נין לוקח 7 דקות לעבור את הבידוק והנהג מתלוצץ "תהיו כאן כל יום".

התינוק מועבר באינקובטור, על גבי אלונקה, ב"גב אל גב" , והאמבולנס יוצא  עם סירנה למוקאסד.

האמבולנס מ'גנין עובר למגרש החניה בבכר הצפונית. הצוות מג'נין מחכה לאמבולנס הירושלמי שיחזור שוב ממוקאסד, עם הרופא המלווה ועם האינקובאטור,שאמורים שניהם לחזור ל'גנין.

נהג במחסום לכיוון רמאללה אומר: "אני לא מאמין שאני מחכה כאן כל יום חצי שעה, כבר 5 שנים, ואני לא מתרגז!  לפני 10 שנים לא הייתי מאמין שזה יהיה המצב ושאני אתרגל לזה!"

נהגי המיניבוסים לכיוון ירושלים, המחכים במחסום המיועד לירושלמים בלבד, הסבירו לנו את המצב, נכון להיום: "כולם, מלבד נכה שלא זז וצריך להרים אותו בידיים, כולם חייבים לרדת מהמיניבוס, לעבור ברגל את המחסום והבדיקות, ואז רשאים לחזור למיניבוס." כולם" כולל את כל המבוגרים, תינוקות ואפילו בעלי תעודת נכה. (ולהזכירכם, קור איימים בחורף בקלנדיה.)