מעבר אייל

אנשים עובדים

אירתח 3.45- 4.45

הגענו בעשרים לארבע למחסום אירתח, בדרך אפשר היה לראות מכוניות נכנסות לאזור מחסום אייל.

בחלק המחסום ”הפלסטיני” ,שמעבר לגדרות, מתחת לסככה שנבנתה לפני חודשים אחדים מצויים עכשיו דוכנים למכירת אוכל וקפה . אפשר לראות ממרחק מה שנתלו יריעות ניילון כדי לבודד את המתעכבים ליד הדוכנים מן הרוח והגשם המוטחים מן הצד.

המחסום נפתח חמש דקות אחרי ארבע. כל מחזור קרוסלה חשמלית הכניס לחצר ההמתנה כ40 אנשים. במחזור הראשון היו בעיקר גברים, בשני בעיקר נשים, מרביתן יותר צעירות.  אח“כ  ראינו שנשים מבוגרות נכנסו טיפין טיפין בשלב קצת מאוחר יותר.

בסביבות ארבע וחצי נסגרה הקרוסלה החשמלית של היציאה ממתקן הבדיקה ונסגרו גם הדלתות למשך כחמש דקות.  אנשים אמרו כי אחד מהם לא הלך לכיוון שהורו לו ללכת בתוך המתקן.   בסה"כ קצב היציאה ממתקן הבדיקה היה מהיר למדי.

אנשים שבידם  התמחות מקבלים שכר גבוה משמעותית מזה של  הפועלים החקלאים, בין 300-350  ליום עבודה. מכך יש לנקות כ36 ש”ח לנסיעות יומיות בשני הכיוונים ו-1000 ש”ח לחודש שהפועלים משלמים לקבלן שדרכו הם מועסקים. אישור לסכום זה קבלנו גם מאנשים באייל.

אייל 5.00-5.40

כשהגענו לאייל היה המגרש הגדול כבר צפוף וגדוש בכלי רכב המסיעים את הפועלים.  קצב המעבר  דרך קרוסלת היציאה היה מהיר למדי.  הסככה מעל נתיב היציאה מן הבדיקה הוארכה בכ-20 מטרים נוספים. נדמה לנו שמספר העוברים דרך מחסום אירתח גדל ומספר העוברים דרך מחסום אייל קטן מעט. ב5.10 נתכנסו למעלה מ400 אנשים בשורות ארוכות, שנמתחו גם בין המכוניות החונות  כדי להתפלל, ורבים מבין היוצאים מן הבדיקה הצטרפו בשלבים שונים.   היו גם אנשים לא מעטים שלא הצטרפו לתפילה והמשיכו בענייניהם- עישון, אכילה, שתיית קפה.

פנייה של אחד האנשים אלינו חידדה שוב את המסר המועבר מן החוברת על  מנועי כניסה.אנשים מעל שלושים, עם ילדים, ללא עבר של מערבות  בפעולות התנגדות, נעשים מנועי כניסה בלא שיבינו למה.  

פועלים חקלאים מקבלים כ 150 ש”ח ליום.  גם הם מעבירים  1000 ש”ח לחודש לקבלן  שדרכו הם מועסקים.  הבנו מהם שחלק מן הקבלנים רושמים ימי עבודה ספורים יותר בדוחות שלהם ללשכת התעסוקה ומשלשלים את ההפרש לכיסיהם.  האיש שעמו דברנו הזכיר קבלן פועלים מחיפה שיש לו משרד בנתניה ודרכו מועסקים כ-400 איש!!.   שאלנו על התנהגות בעת פגיעה בעבודה. נאמר לנו שבדרך כלל מזעיקים אמבולנס ויש כיסוי לדמי הטיפול, אבל ידועים גם מקרים שאנשים שנפגעו מגורשים חזרה לשטחים הכבושים בלא שום טיפול.

כזכור, אוטובוסים המסיעים בני משפחה של אסירים מן השטחים הכבושים לביקור בבתי הסוהר בישראל יוצאים  בליווי  אנשי הצלב האדום ממחסום אייל.  לכן, כנראה,  המדינה משקיעה בצחצוח וקישוט חלקים מסויימים מן המחסום, החסומים בפני הפועלים וגם בפנינו. שם הוקמה ככר עגולה ובה ניטעו עצי זית ותיקים( שבוודאי נגזלו ממישהו), והוצבו סלעים דקורטיביים.  אתמול היו כל האובייקטים הללו מוארים בצבעים שונים- אדום, ירוק, כחול וסגול. ככה ייעשה למחסום שהמדינה חפצה ביקרו.

נסינו לקבל רשות לראות את הקצה האחר-של הכניסה למחסום, ולא הצלחנו. 

חבלה
12:50 האזור ריק מאדם.  מגיע רכב מסחרי ובו  משפחה  מערב א-רמאדין. הנהג מספר לנו על צו הריסה חדש שהתקבל. אנחנו מבקשות שיודיע לנו מתי הבולדוזרים אמורים להגיע.
13:00 מגיע האמר הצבאי.  בינתיים מגיעים פלסטינים לשערים משני צידי הכביש.
13:10 נפתח רק השער מכיוון חבלה והשישייה הראשונה עוברת.
מאפשרים לידידנו בעל הרכב המסחרי (בעל אישור) לעבור אך להולכי רגל עדין אין מעבר.
מכיוון הכפר יוצאות עגלות רתומות לחמורים, 2 טרקטורים, מכונית פרטית ועדר כבשים.
פונה אלינו בחור אותו פגשנו כבר מספר פעמים והוא דובר עברית טובה.  הוא מספר שבחבלה 8000 איש אבל עבודה יש  רק ל-1000. ל- 7000  איש אין פרנסה.  הוא מנבא שלא רחוק היום שהרעבים יעקרו את הגדרות והקונצרטינות וימכרו אותם לקוני ברזלים.
הרשות הפלסטינית דואגת לדעתו לערים הגדולות אך לא לכפרים הקטנים. אנחנו לא מעניינים אותם.

13:20 סוף, סוף מאפשרים מעבר ל-5 הראשונים הנכנסים אל הכפר.
13:30 עדר נוסף עובר ועוד מספר רכבים.
 הילדים בחופשה.

13:40 עולות על כביש 55 ופונות ימינה לכיוון כוכב יאיר וטייבה.
 
במחסום אייל כ-7 נהגים מחכים ללקוחות אך אין יוצאים. פגשנו אזרח ישראלי/מוסלמי שסיפר על התלאות שהוא עובר במעבר אליהו/ 109. הוא אינו מבין למה אזרח ישראלי צריך לעבור טרטורים  וחיפושים  על גופו וברכב בעזרת כלבים.   מאז האינתיפדה חייהם אינם חיים.  "מה עושה לנו המדינה שלנו"  הוא שואל.

14:00 אנו ממשיכות ונוסעות לצופין. החייל בשער מאפשר כניסה ללא שאלות. (מכיוון קלקיליה לא מאפשרים לישראלים להיכנס לישוב  אם הוא לא מוזמן על ידי אחד התושבים. מה ההיגיון משער אחד לאסור כניסה ומשער שני לאפשר כניסה ללא בדיקה??) אנחנו מסיירות בישוב המטופח. הרבה שלטים על מכירה והשכרת בתים, קוטג'ים ומגרשים לבניה עצמית.
הבניה  בתנופה.

14:40 עולות על כביש 55 לכיוון שכם ופונות ימינה לעזון.
15:00 כפר זיבאד -  במכולת מבקשות מישהו דובר עברית או אנגלית ואנו מוזמנות לביתו של נאביל, נשיא מועדון ספורט אליו מגיעים כל ילדי הכפר, (מגיל 8 עד 18) אחרי הצהרים. 3 ימים בשבוע בנות, 3 ימים בנים.
בכפר 1300 איש. רבים עזבו לחו"ל. יחד אתם מונה הכפר 6500 איש. ל-40 משפחות יש אדמות מעבר לגדר. 6 משפחות לא קבלו אישורים לעבור אל אדמותיהם.  תושבי הכפר עובדים ברשות הפלסטינית,  בחברות פרטיות,  בעלי חנויות ורק ל-20-25 יש אישור עבודה בישראל.
כל התלמידים המסיימים תיכון ממשיכים ללמוד באוניברסיטאות. עם קבלת התואר הם מתקשים למצוא עבודה.
מארחינו  עבד בבנין בישראל 5 שנים. אחר כך למד הוראה. את הארץ הוא מכיר היטב . הוא גם מדריך טיולים במזרח ירושלים לתושבי האזור ובעיקר לסטודנטים.  אתמול עבר בקלנדייה  והבדיקות היו מתישות.  לדעתו עם אבו עבאס אפשר לעשות שלום.
קרין מספרת לו על ימי הים המתארגנים בקיץ והוא מביע עניין.  לפני פרידה הוא עורך לנו סיור בביתו המפואר והמטופח אותו סיים לבנות רק לפני שנתיים.

16:30 מעבר אליהו.   הביתה
.

חבלה
12:50 האזור ריק מאדם.  מגיע רכב מסחרי ובו  משפחה  מערב א-רמאדין. הנהג מספר לנו על צו הריסה חדש שהתקבל. אנחנו מבקשות שיודיע לנו מתי הבולדוזרים אמורים להגיע.
13:00 מגיע האמר הצבאי.  בינתיים מגיעים פלסטינים לשערים משני צידי הכביש.
13:10 נפתח רק השער מכיוון חבלה והשישייה הראשונה עוברת.
מאפשרים לידידנו בעל הרכב המסחרי (בעל אישור) לעבור אך להולכי רגל עדין אין מעבר.
מכיוון הכפר יוצאות עגלות רתומות לחמורים, 2 טרקטורים, מכונית פרטית ועדר כבשים.
פונה אלינו בחור אותו פגשנו כבר מספר פעמים והוא דובר עברית טובה.  הוא מספר שבחבלה 8000 איש אבל עבודה יש  רק ל-1000. ל- 7000  איש אין פרנסה.  הוא מנבא שלא רחוק היום שהרעבים יעקרו את הגדרות והקונצרטינות וימכרו אותם לקוני ברזלים.
הרשות הפלסטינית דואגת לדעתו לערים הגדולות אך לא לכפרים הקטנים. אנחנו לא מעניינים אותם.

13:20 סוף, סוף מאפשרים מעבר ל-5 הראשונים הנכנסים אל הכפר.
13:30 עדר נוסף עובר ועוד מספר רכבים.
 הילדים בחופשה.

13:40 עולות על כביש 55 ופונות ימינה לכיוון כוכב יאיר וטייבה.
 
במחסום אייל כ-7 נהגים מחכים ללקוחות אך אין יוצאים. פגשנו אזרח ישראלי/מוסלמי שסיפר על התלאות שהוא עובר במעבר אליהו/ 109. הוא אינו מבין למה אזרח ישראלי צריך לעבור טרטורים  וחיפושים  על גופו וברכב בעזרת כלבים.   מאז האינתיפדה חייהם אינם חיים.  "מה עושה לנו המדינה שלנו"  הוא שואל.

14:00 אנו ממשיכות ונוסעות לצופין. החייל בשער מאפשר כניסה ללא שאלות. (מכיוון קלקיליה לא מאפשרים לישראלים להיכנס לישוב  אם הוא לא מוזמן על ידי אחד התושבים. מה ההיגיון משער אחד לאסור כניסה ומשער שני לאפשר כניסה ללא בדיקה??) אנחנו מסיירות בישוב המטופח. הרבה שלטים על מכירה והשכרת בתים, קוטג'ים ומגרשים לבניה עצמית.
הבניה  בתנופה.

14:40 עולות על כביש 55 לכיוון שכם ופונות ימינה לעזון.
15:00 כפר זיבאד -  במכולת מבקשות מישהו דובר עברית או אנגלית ואנו מוזמנות לביתו של נאביל, נשיא מועדון ספורט אליו מגיעים כל ילדי הכפר, (מגיל 8 עד 18) אחרי הצהרים. 3 ימים בשבוע בנות, 3 ימים בנים.
בכפר 1300 איש. רבים עזבו לחו"ל. יחד אתם מונה הכפר 6500 איש. ל-40 משפחות יש אדמות מעבר לגדר. 6 משפחות לא קבלו אישורים לעבור אל אדמותיהם.  תושבי הכפר עובדים ברשות הפלסטינית,  בחברות פרטיות,  בעלי חנויות ורק ל-20-25 יש אישור עבודה בישראל.
כל התלמידים המסיימים תיכון ממשיכים ללמוד באוניברסיטאות. עם קבלת התואר הם מתקשים למצוא עבודה.
מארחינו  עבד בבנין בישראל 5 שנים. אחר כך למד הוראה. את הארץ הוא מכיר היטב . הוא גם מדריך טיולים במזרח ירושלים לתושבי האזור ובעיקר לסטודנטים.  אתמול עבר בקלנדייה  והבדיקות היו מתישות.  לדעתו עם אבו עבאס אפשר לעשות שלום.
קרין מספרת לו על ימי הים המתארגנים בקיץ והוא מביע עניין.  לפני פרידה הוא עורך לנו סיור בביתו המפואר והמטופח אותו סיים לבנות רק לפני שנתיים.

16:30 מעבר אליהו.   הביתה

3.50  לפנות בוקר  - אירתח

המתנו מן העבר השני של שכבות הגדרות הסוגרות על אזור הקרוסלות החשמליות. הנשים עמדו , כרגיל בשנה האחרונה, בתור נבדל.  נבנתה סככה הנשענת על עמודים דקים  מעל חלק המסלול המגודר המוביל מן  המבנה  שבעבר השני עד לחלק האחרון של מסלול-המיכלאה. זהו החלק המתקרב ליציאה  דרך הקרוסלות החשמליות אל חצר המובילה אל מתקן הבדיקות.   החלק שמעליו נבנתה הסככה בנוי בקוו ישר ואילו החלק שאינו מסוכך ובו מצטפפים אנשים רבים לפני המעבר בנוי כמסלול זיגזגי מתפתל.

המחסום נפתח בשעה ארבע.

הנשים עברו רק במחזור היוצאים השני ואילך.

בצד האחר של מתקן הבדיקות היו מאוישות תחילה רק שתי עמדות בדיקת תעודות, ולאחר רבע שעה לערך אוישו 4. משלב זה קצב מעבר האנשים והנשים התגבר מאוד: 120 בתוך שלוש דקות.  כמעט כל הנשים היו מבוגרות וצעירות ספורות. גם הגיל ממוצע של העוברים באירתח נראה מעט גבוה  יותר מאשר של העוברים דרך מחסום אייל.

לאחר תקופה ארוכה שבה אנשים רבים יותר עברו דרך אייל נראה שיש  תהליך השוויה במספר העוברים, תהליך שאולי הוא תוצאת ההליכים הסדורים יותר במעבר אירתח.

אישוש לכך נמצא בדברי אנשים שאמרו כי בשל המספר הגדול יותר של אנשים המבקשים עכשיו לעבור דרך אירתח הם באים בשעה מוקדמת , כדי להבטיח שיצאו במועד כדי להגיע למקומות עבודתם. בדרך כלל  עליהם להיות שם בין שש לשש וחצי.  לעומת  תקופה קודמת שבה צפינו במחסום, הנשים לא התכנסו בחבורות בשולי מגרש היציאה מן הבדיקות, אלא כמעט כולן ניסו לעבור מהר, כמעט בריצה, ואח”כ הלכו כברת דרך לא קטנה לאורך הכביש, שאין לו שוליים מסומנים, למקום שבו המתינו למעבידים האמורים לאסוף אותן.

אדריכלות מחסומים:  ביינתים נבנה סמוך לחצר הקרוסלות החשמליות מעבר שסככתו מאוד מאוד גבוהה, והוא יועד כנראה למכוניות. בצדו מבנה עם שלושה פתחי משרדים.

בחלק אחר של אזור המחסום אפשר לראות מעבר לחומות מקיפות שתי סככות נרחבות שגגותיהן יריעות בד אוהלים.

5.00 אייל

כשהגענו היו כבר אנשים רבים מאוד שעברו את המחסום והתצטופפו באזור ההמתנה או ישבו על הגדרות הנמוכות לאורך כביש היציאה של כלי הרכב, והמתינו להסעות שלהם.

גם כאן נבנתה סככה- הפעם על החלק שסמוך לקרוסלת היציאה ממתקן הבדיקות. סככה זו מאפשרת אמנם הצטופפות-מה בזמן גשם לדקות ספורות, אבל אינה משנה במאום את המרחק הגדול שאנשים צריכים לעבור חשופים לרוח ולגשם  כדי להגיע למוניות המובילות אותם משם.

נסינו לקבל רשות לצפות בחלק הכניסה למסלול המחסום שאסור עלינו במחסום אייל. לא הצלחנו. לעומת זאת  עובד חברת האבטחה הסביר לנו בהבעה של  שוחר “רק טוב“ כי מתוכנן שיפור תנאי המעבר , בניית סככות נוספות וכיוצא באלו.   הפנינו מנוע שב”כ לסילביה.

יום ניצול קולוניאלי רגיל לגמרי.

04:05  ארתאח.

"בוקר טוב" ברמקול , המחסום נפתח .

מאחורי הרמקול בחורה, הצעקות שלה "אתה לא יכול עכשיו" "לך בצד" נשמעות מרחוק. אחרי מס' דקות מחליף אותה בחור, מסתדר מצוין בלי לצרוח ובלי להעליב. כשהוא קורא למישהי לפתוח ולהראות מה יש לה בשקית, הוא שולח אותה לדרכה  ב"בסדר, יום טוב ". בטוח יותר נעים לכולם ככה.

למרות שיום א' הוא העמוס ביותר, מחכים פה רק כמה מאות אנשים. אנחנו רואות את סוף התור ורואות אנשים שמגיעים עכשיו. זה שיפור של ממש - רק לפני מס' חודשים היו ממתינים פה מ-02:00  בדוחק , בכעס, אלפי עובדים פלסטינים.

רק קרוסלה אחת פועלת , בה עוברים כ-30 אנשים בכל פעם שהקליק של הפתיחה נשמע ועד הבום הזה שנועל. הנשים בתור עם הגברים, במגנומטר נותנים להן לעבור ראשונות. ושם, כמו תמיד, קופסאות מונחות בצד ולפעמים גם נעליים. מי ששם שקית ולא חפץ  נקרא אל החלון להראות מה יש בשקית. ב-04:15 כבר נראים אנשים מחוץ למחסום, ברחבת החניה. כלומר היה להם מעבר מהיר. עקבנו אחרי בחור אחד: מזמן הכניסה בקרוסלה הראשונה ועד שראינו אותו בחוץ עברו 10 דק'. אבל זה כמובן לא מעיד על כולם - בחורה אחת מחכה לאחותה שנבדקת באחד החדרים כבר 30 דק' ומאד מודאגת שהן תאחרנה להסעה. הקבלן כבר הגיע והתקשר לשאול איפה הן. בינתיים אנחנו רואות ביציאה ש-3 חלונות בידוק פתוחים , למרות זאת רוב העוברים אמרו לנו שהמעבר היום מהיר כי לא מכניסים לחדרים .

שתי צעירות מ-EAPPI  בצד הפלסטיני. הן הגיעו פעם ראשונה היום למחסום אבל יודעות בדיוק למה לצפות ואיך לפעול. לפי הספירה שלהן : 04:05-04:30  עברו 556 גברים , 56 נשים ; 04:30-05:00 931 גברים 14 נשים .

04:55 מג'דה שחיכתה לאחותה התקשרה לספר שהיא סופסוף יצאה (50 דק' בידוק! )

הירח מלא והשחר מפציע . היופי אין לו מילים.

05:10 הקרוסלה התקלקלה. מעבירים דרך שער שאף פעם לא ראיתי אותו בפעולה (ההומניטרי?). חליל, פלסטיני שכנראה עובד פה במחסום (בנקיון?), הוא האחראי לפתוח ולסגור. עדיין כ-300 עובדים מחכים להכנס, הם עוברים בשער ברצף, בשורה, כ- 150-120 ואז בקשה  "חליל, תסגור", אחרי דקה, שתיים "חליל, תפתח". נעים ככה, בלי הקירקוש המתכתי של הקרוסלה. העוברים מחייכים אלינו.

EAPPI : החזירו מישהו ואידה ממהרת אליו לשאול למה : טביעת כף יד לא מתאימה. עוד אחד חזר כי אמרו לו שהכרטיס המגנטי לא טוב (לא בתוקף?) ושיגש לסדר ב-DCO. 

05:00-05:30 :  740 גברים 18 נשים.

אידה משבדיה מגישה לי כרטיס ביקור שלה ב- EAPPI . בכרטיס  שמה וכתובת מייל שלה, כתוב שם שהיא בצוות טולכרם. היא מאד מתפעלת מהאירגון המוצלח של EAPPI ואם לשפוט לפי כרטיס הביקור הברור אז הם באמת מאורגנים טוב. מבקשת טלפון כדי לדעת אם נהיה כאן גם בראשון  הבא.

05:50 אין תור. מי שמגיע עובר מיד, השער פתוח. 05:30-05:50 עברו 782 גברים 9 נשים.

 06:20  אייל

במגרש החנייה המוני אנשים וכלי רכב . אין לנו שום רצון להיתקל במפקד המחסום הקפוץ,  לכן אנחנו נשארות בצד הישראלי ואני מיד מתקשרת לסנדרה מה-EAPPI שנמצאת בצד הפלסטיני. סנדרה מספרת שלהערכתה המעבר מאד איטי. 04:00-06:30 עברו 4,093 אנשים . ב-06:30 יש תור של כ-100 מחוץ למחסום .

שאלנו בחוץ מספר אנשים כמה זמן לקח להם לעבור היום, הרוב ענו 20-30  דק' .

05:00 מעבר אייל

כפי שצפוי, שעה לאחר פתיחת המסוף מגרש החנייה כבר עמוס בפועלים ממתינים למעבידיהם.  עליהם להתחיל את יומם זמן רב לפני שבאים לאסוף אותם כדי להבטיח שיגיעו בזמן, כי אין בגחמות הכיבוש כל ערובה שתגיע ליעדך בשעה שנקבעה.

"איחרתן," אמר לנו פלסטיני בחיוך נדיב.

כל הישראלים יכולים לישון בשקט, כי לא רק הצבא שומר עלינו, אלא גם פלסטינים אחדים, כפי שניתן לקרוא על חולצותיהם:  "בטחון" ו-NYPD.

תחום המסוף מאורגן ומסודר הרבה יותר ממה שהיה לפני מספר חודשים.  הגינון (המושקה!) המפותח היטב, ובנין המסעדה היפה מעץ מנסים ליצור אווירה אידילית, אך אשליה זו מתנפצת מול הגדרות המתרבים והמתארכים והצפיפות ההולכת וגוברת.

מדוע חייבים המעברים לפלסטינים בין הגדרות להיות צרים להחריד, ומגרש החנייה הגדולה למכוניות המעטות השייכות לעובדי המסוף להיות כה רחב ידיים וכמעט שומם?!!

נאמר לנו כי כיום על הפלסטינים לעבור דרך חמש קרוסלות ברוחב של כ-50 ס"מ כל אחת לפני שמגיעים לצד הישראלי של המסוף.  בלי להזכיר כל "עניני הבטחון" האחרים שהם סובלים מהם.  נראה כי יש סדרן פלסטיני בצד שלהם המנסה לשמור על הסדר בקרב האלפים המחפשים עבודה בצד הישראלי של הקו הירוק.

בליווי איש בטחון מותר לנו להשקיף מרחוק כדי להתרשם מהמתרחש בצד הפלסטיני של המסוף.  היות וחיכינו 10 דקות ואיש בטחון לא הגיע, החלטנו ללכת בעצמנו ולראות כי מאות פועלים עוד מחכים שיורשו לעבור! אגב, זו הדרך המהירה ביותר לפגוש איש צוות המסוף: רק הגענו למקום התצפית ואיש בטחון כועס הופיע כדי לסלק אותנו.

תהיתי מה הוא היה יכול לעשות, מעבר למה שאני בעצמי יכולתי לעשות, אם מישהו – בסבירות נמוכה מאוד – היה באמת יורה עלינו.

פועלים פלסטינים יומיים חייבים להגיע בחזרה למסוף עד לשעה 19:00 לכל היותר (בימי שישי בשעה 17:00), אך לפעמים מסוף אייל סגור כבר בשעה 18:00 או 18:30!!

06:00 צופין

פלסטיני אחד בלבד מחכה לעבור.

06:05 מעבר אליהו

בטעות נכנסו למסלול הרכב לפלסטינים, שההמתנה בו ארוכה יותר, כמובן, אך מאחר ויש רכבים מעטים לפנינו לא עובר הרבה זמן עד שאנו חונות בצד הישראלי כדי להשקיף במעבר להולכי רגל.

כ-250 עוברים כאן מידי יום בדרכם לעבודה רק בהתנחלות הלא-חוקית אלפי מנשה.

מלבד בעלי המזל עם אופניים, כולם באים ברגל, ומי יודע איזה מרחק עברו.

חישבנו שדרושה לפחות שעה וחצי שכולם יעברו, כי שלושה פועלים בדקה בלבד עוברים בבנין הקטן את הבדיקה הבטחונית.

גם פה אנו רואות כי הפלסטינים שומרים במידה מסויימת על הסדר: שמות נרשמים על נייר וקוראים לאנשים לפי סדר הגעתם למחסום.  אך הממתינים נותנים לנשים לעבור מבלי לחכות בתור.

07:00 חבלה

השערים נפתחים בדיוק כאשר אנו מגיעות.

נראה כי בעמדת הבדיקה יש חיילת אחת בלבד, "שראשה במקום אחר," כפי שפלסטיני אחד העיר בהבנה.  דרושות לה לפחות 5-6 דקות לבדוק חמישה פלסטינים אם אין משהו יוצא דופן.

גם כאן אנו רואות מספר אנשים עם אופניים: יש להם רק מספר ק"מ של נסיעה והם יכולים לרכב את המרחק המותר ללא צורך במכונית.  אוטובוס ובו כ-10 ילדים מן הכפרים הבדואים ליד אלפי מנשה עובר ונכנס לחבלה.

בעוד אנו משוחחות עם פלסטיני, הג'יפ הלבן של המת"ק עוצר לשאול האם יש בעיות.  כאשר אני משיבה שלא הוא צועק "לא דיברתי איתך" ויוצא מן הרכב כשור זועם.  נורה מנסה להרגיעו, אך עכשיו הוא טוען כי "מעולם לא הייתי רגוע יותר מאז שיצאתי מרחם אימי!", מסתובב ונותן דעתו לעניינים מדומים אחרים.

"מדוע אי-אפשר לפתוח את השער הזה לפני השעה 07:00?" שואלים פועלים פלסטינים אחדים.

njxuo ארתאח משמרת שחר

הכניסה לבדיקות היתה מהירה הבוקר.

ב- 04:02 לא היה תור בצד המזרחי, מי שהגיע – מיד נכנס.

04:05  ראשוני היוצאים כבר בחוץ. נשים, גברים – ממהרים להסעות.

כל עמדות הבדוק פתוחות.

נאמר לנו שחלק מהאנשים מגיעים יותר מאוחר כי בכ"ז המעבר בימים אלו יותר מהיר בהשוואה למה שהיה קודם.

בחוץ נוצרת התמונה המוכרת, שורה של מתפללים, אחרים שותים קפה, מעשנים סיגריה, משוחחים, רובם יושבים על המדרכות, בשולי הכביש, או ישנים על אי התנועה, מקום מסודר לשבת, בנמצא רק לבודדים.

כבפעמים רבות בעבר שוב פנו אלינו בנוגע לימי שישי. הפתיחה המאוחרת רק בשעה חמש גורמת לאנדרלמוסיה, אנשים אינם מכבדים את התור, נדחפים וגורמים למתח. ביום שישי הקודם רק 2 עמדות היו פתוחות, ועד שנפתחו יותר עמדות המעבר היה איטי והלחץ גדל – יום העבודה גם כך קצר מכרגיל. ראו דוח מארתאח, יום שישי 23.7.10 אותם מראות, אותן טענות – ודבר לא השתנה!

 04:45 בכניסה למיתקן תנועה ערה ורצופה של נכנסים, אין כמעט המתנה. ברמקול נשמעת קריאה: אתה חדש פה?! (בבחינת איך אתה מעז!) תעשה עוד סבוב. תוציא הכל.

 מעבר אייל

05:10 הרחבה עמוסה לעייפה בממתינים.

ביציאה מהמתקן עמוס, ביד אחת שקית אוכל , בשניה תעודה, משחילים חגורות(תמיד מביך לראות), ומיד מדליקים סיגריה להרגע מהסיוט. כששאלנו אמרו שהיה בסדר.
משהו אחר עונה : "לא בסדר, לא בסדר, אף פעם לא בסדר!"    
כאילו היה אומר: שאיש לא יתבלבל, מאורגן, מסודר,יודעים למה לצפות -  אבל כיבוש, הוא כיבוש הוא כיבוש.
מישהו אחר מחייך לעברנו בעודו חוגר חגורתו :"מחסוםווטש חזר לתפקד?"
שאלנו: למה חזר? ענה: לא רואים אתכם כבר בשכם, בתפוח.

05:35 עובד המתקן יוצא בריצה – עוצר את תנועת היוצאים ההולכים על המדרכה לכיוון ההסעות, הוא חובש כובע צהוב שכתוב עליו בטחון. כולם עוצרים. תוך כמה שניות – כפי שהוא הגיח, כך הוא נסוג והפועלים חוזרים לדרכם.

06:00 אנחנו מבקשות לצפות בכניסה למיתקן מכיוון מזרח. תוך שניות לאחר שלחצנו על האינטרקום מגיע עובד ללוות אותנו. להערכתנו המכתב שנשלח על ידי עורכת הדין עזר.
ממזרח תור צפוף ואיטי של נכנסים. אמנם בצורה מסודרת כתמיד, הטור משתרך מסככות ה"שוק". לא זכור לנו כזה עומס בשעה כה מאוחרת.

06:05 עומס על קרוסלת היוצאים.

לתשומת הלב
– טענות כלפי התנהלות המת"ק בחווארה, אולי כדאי לעקוב אחר הנעשה גם שם.
- מנהל מעבר אייל עכב אותנו והזמין משטרה. באמצעות תמר פליישמן הועברה פניה לעו"ד גבי לסקי. 

 
 ארתאח משמרת שחר
04:00 - קולו של המואזין מלווה את פתיחת השער. 33 איש עוברים.
כעבור דקה עוברים 37.
04:02 – שער צדדי נפתח, ו-25 נשים עוברות דרכו אל הקרוסלות.
04:03 – כ-50 איש נוספים נכנסים.
תוך 5 דקות נכנסים כל הממתינים, ומעתה כל מי שמגיע, נכנס.
04:10 – אנחנו עוברות לשער היציאה, ונדהמות לגלות שהקרוסלה נעולה.
אנחנו שואלות בחור חייכן אם הקרוסלה נפתחת באיחור לעיתים קרובות, והוא עונה  "לפעמים", ומוסיף "רק לכמה דקות".
04:25 – התנועה ביציאה דלילה. בפנים המעברים פתוחים למעט מעבר בודד.
04:30 – בחזרה לשער הכניסה למיתקן - הקרוסלות פתוחות, והתנועה זורמת. זו הפעם הראשונה שאנחנו עדות למצב כזה. בפעמים הקודמות האנשים נכנסו במכסות של 10/ 40/ 50 איש, והקרוסלות נסגרו בין קבוצה לקבוצה.
04:42 – קצב הגעת האנשים גובר, והזרימה פנימה נמשכת. גם ביציאה התנועה זורמת.
 04:44 - הקרוסלות נעצרות. 2 אנשים חוזרים לצד המזרחי, והקרוסלות נפתחות שוב.
04:46 – הקרוסלות נסגרות. תוך דקות ספורות נוצר תור של כ-150 איש.
04:48 – הקרוסלות נפתחו, עוברים כ-100 איש, והן נסגרות שוב. בחוץ כבר עמוס, וגם בקרוסלה שביציאה – צפוף.
אנחנו שואלות איך היה בפנים. מספרים לנו שהבדיקות ארכו חצי שעה, והרבה אנשים הוכנסו לחדרים "לא רק צעירים". אומרים לנו גם, שבזמן שהיינו בשער הכניסה, היתה הקרוסלה ביציאה סגורה במשך רבע שעה.
 
בחור כבן 30 ממהר החוצה, חגורת המכנסיים בידו. הוא נראה לחוץ. הטלפון שלו מצלצל, הוא עונה, ומסביר ל"בעל הבית" שעיכבו אותו בחדר 20 דקות, והוא תכף מגיע".    הצפיפות ליד הקרוסלה רבה.
גבר כבן 40, יושב על צידנית קטנה, מחכה לחבר. הוא פונה אלינו ואומר "יש בלגאן במת"ק חווארה. צריך לעזור", ומתאר את הקושי בחידוש הכרטיס המגנטי; אנשים מגיעים ב-03:00-04:00, ומחכים 4-5 שעות. מתוך 100 איש נכנסים 20 בלבד.לפעמים 30. כל השאר לא מטופלים. לדבריו 3 ימים הלך, חיכה וחזר מבלי שנכנס כלל. רק ביום הרביעי זכה לקבל שירות. הוא גם סיפר שניתן לראות את החיילים משחקים כדורגל ברחבת המת"ק, והפלסטינים מקבלים שרות בהפסקות בין המשחקים. הוא מראה לנו את הכרטיס. רשום שהוא תקף עד 2015, אך לדברי האיש צריך לחדש את הכרטיס מדי שנתיים. בנוסף יש לו אישור עבודה (אישור על כך שיש לו מעסיק בארץ).   אנחנו שואלות מאין הוא מגיע, והוא משיב שגר בשכם, קם מדי בוקר ב-03:00, עובד בבניין באזור המרכז; הרצליה, הוד השרון, ראשל"צ. הוא אומר "החיים קשים", ונפרד מאיתנו בחיוך.
05:10 – העומס ליד הקרוסלה השתחרר. אנשים יוצאים עם חגורות המכנסיים ביד.
05:20 – מאות אנשים יושבים ברחבה, רובם בקבוצות; אוכלים, שותים קפה, מעשנים, משוחחים. האור כבר עלה, והתפילות הסתיימו. על אי התנועה ביציאה ישנים 4 אנשים.  נהגים עצבניים קוראים את יעדי הנסיעה שלהם "נתניה", "פתח תקווה".. מאות אנשים יושבים ומחכים להסעה ליד החנייה או ליד הכביש. דלתות של כלי רכב נטרקות, ואבק רב עולה מהכורכר עם כל ואן שיוצא מהחנייה.
 
אייל
05:37 – מאות רבות של אנשים יושבים בצידי הכביש שמחוץ לרחבה. ברחבה - כמו בפעמים הקודמות – הצפיפות רבה; עשרות מכוניות, מאות אנשים עומדים לאורך הכביש, לאורך המדרכות ובצמוד לגדרות. כמעט שלא ניתן לעבור בין האנשים מבלי לגעת.  מעל כל אלה רובצים ענני עשן הסיגריות.
קרוסלת היציאה עובדת ברציפות, ובכל זאת עמוס ביציאה.  מישהו חולף לידנו ואומר:
 “Today go very good”
05:50 - אנחנו שואלות איך הלך היום בפנים עונים לנו "צ'יק-צ'אק", "היום דבש", "5 דקות היום".
05:52 – 2 צעירים יוצאים וזורקים לעברנו "תבואו כל יום; 5 דקות ויוצאים. לא כמו כל יום; חצי שעה-שעה".
05:53 – גבר צנום כבן 40 ניגש אל מיכל, ואומר "עושים לנו את המוות!"   מיכל שואלת "איפה?" הוא משיב "כל מקום. כל הזמן".   אחר כך הוא ניגש אל אופירה, ואומר בעיניים בוערות "עושים לנו את המוות! אני נותן להם את עצמי; נותן להם תעודת זהות – זה עצמי! מה עוד הם רוצים?!"
05:55 – הקרוסלה עוצרת.  כעבור כדקה נפתחת. אנחנו שואלות את היוצאים מה קורה בפנים, ואומרים לנו שיש לחץ גדול, ולקח להם חצי שעה-שעה. לדבריהם לא רק בפנים יש הרבה אנשים – גם בשער הכניסה.
 
06:02 – אנחנו שומעות מפי היוצאים, ש"יש מלא אנשים בפנים", "בלגאן".   בפעמים קודמות, התפאר מנהל המיתקן ש "ב- 06:00 אנחנו מסיימים את העבודה וכולם כבר בחוץ." החלטנו לצפות בכניסה למתקן, כדי להתרשם ממצב התור בצד הפלסטיני. אנחנו עוברות דרך שער, שמעברו השני ניתן לתצפת על הצד המזרחי,
כבקשת מנהל המקום בפעמים קודמות, צלצלנו בפעמון לבקש אישור לצפות בכניסה למעבר ממזרח – מהצד הפלשתיני. אין תגובה. אנחנו ממתינות ומצלצלות שוב. אין תגובה. שוב ממתינות, ומצלצלות פעם שלישית. גם הפעם אין תגובה. (במשמרת מה 28.3.2010 בקש מאיתנו מי שהציג עצמו כשמעון מנהל המיתקן, שנתאם באמצעותו את כניסתנו, כדי שהם יוכלו לשלוח לנו ליווי. הוא נתן לנו את מספר הטלפון של המשרד באייל  7633838 09, אך אמר שאין צורך לתאם מראש, רק ללחוץ  על כפתור האינטרקום. כך אמנם עשינו בפעמים הקודמות, ואכן שלחו ליווי.)
 
06:09 - אנו מחליטות ללכת לבד. בין האינטרקום לנקודת התצפית מפרידים כ-25 מטר. בסמוך לבטונדות ממוקם מגדל, בו יושב שומר עם נשק. הוא מסמן לנו להתרחק. אנחנו צועדות מטר או שניים אחורה, ומנהל המיתקן, שמעון - מלווה בשומר חמוש נוסף – מגיע בצעקות. 
בצד הפלשתיני כ-20 איש בדרכם אל הבדיקות.
הוא צעק עלינו, שאנחנו, וחברותינו לארגון מנצלות לרעה את הרצון הטוב שלו, וש"אתן עושות מה שאתן רוצות, ומפרות את הסיכום."  "דיברתי עם המטה שלכן, ואמרו לי שהן לא יכולות להגיד לכן מה לעשות."  לדבריו, ללא ליווי שלו אנחנו חשופות לסכנה, כי השומר במגדל אינו יכול לתת מענה אם "משהו ייזרק" מהצד השני. הוא הסכים איתנו, שגם לו אין מענה במקרה כזה, "אבל יש עלי נשק, ואם יקרה לכן משהו כשאני מלווה אתכן, אני אדע והממונים עלי יידעו, שפעלתי להגן עליכן".
הוא דרש שניתן לו את תעודות הזהות שלנו. תעודה אחת היתה ברכב. הוא מחליט להזמין לנו משטרה בטענה, שזהו שטח צבאי, ואנחנו מפירות חוק בכך שנכנסנו ללא רשות.
על השער ועל הגדר אין שילוט שמכריז על המקום כשטח צבאי, ואין שילוט שאוסר כניסה. יש רק תמרור עצור (כלי רכב עוברים בעד השער הזה).
 
מסרנו לו את שמה המלא של מיכל ומס' ת.ז. שלה, ואופירה מסרה לו תעודת זהות שלה. הוא רשם את הפרטים, והודיע שילמד אותנו לקח. התכוונו ללכת, והוא ממש בגופו מנע זאת מאיתנו. אח"כ גם אחז בשער בכוח, ועכב אותנו כ-30 דקות. אמרנו לו שהוא יכול לשחרר אותנו, ולהגיש תלונה – הפרטים הרי בידיו. אך הוא עמד על כך ש"המשטרה תחקור אתכן כאן". משטרה לא הגיעה, ולבסוף הוא פתח את השער, ונתן לנו לצאת.
כשעזבנו, היו ברחבה ועל הכביש עדיין מאות אנשים ומכוניות רבות.
מישהו  ששמע את חילופי הדברים שלנו עם המנהל שאל את אופירה: "עורכת דין?"
 
 
 

ארתאח
המעבר נפתח ב 04:00. כל כ-2 דקות נפתחות הקרוסלות ונכנסים כ- 50 עד 60 איש.  הקרוסלות נעצרות בבת אחת (לפי רצון הריבון) ללא התראה, ומי שלא התמזל מזלו להספיק לעבור חוטף מהן חבטה קשה. כבר התרענו על הברוטליות הזאת בעבר (שהרי מדובר בבני אדם ולא בבקר) אך לא נראה שנעשה משהו בנידון.
אחרי כ-20 דקות העומס יורד.

2 נציגות של EAPPI ביקשו למסור שהן עוברות למשך השבועות הקרובים לכפר ינון – שממזרח לאיתמר – שם יש לאחרונה הרבה התקלויות עם המתנחלים. הן תחזורנה ביולי.

ביציאה אומרים האנשים:
"היום בסדר".
"הבדיקה לקחה רבע שעה".
"כל עוד אתן פה – הולך טוב". (??)
מישהו ששוחחנו איתו תאר לנו תמונה של סדר יום של עובד פלסטיני :
הוא גר בשכם.
כדי להגיע לארתאח לפתיחה בארבע עליו לקום בשלוש לפנות בוקר. הוא מגיע דרך טולכרם. היום לא היו מחסומים בדרך אך על זה אי אפשר ממש לסמוך. ההסעה שלו לעבודה יוצאת רק בשש וחצי אך אם הוא מגיע  למחסום סביב השעה חמש יש ממש "מלחמה" (ציטוט) בכניסה למתקן, וכבר קרה שאיחר בשל כך להסעה לעבודה. לכן גם אם היום הוא כבר מחוץ למחסום  בשעה ארבע וחצי  ומחכות לו שעתיים של המתנה עד ההסעה.
הוא עובד בבנין – בחוץ, בשמש, וחוזר הביתה רק בשש בערב. אוכל, רואה קצת טלויזיה, ובשעה שמונה-שמונה וחצי הוא כבר צריך ללכת לישון – כדי להיות מסוגל לקום למחרת שוב בשלוש לפנות בוקר. (תוספת שלנו: וכל זה עבור שכר של מהנדס? אקדמאי? מנהל?).

אישה אחרת מג'נין קמה בשתיים לפנות בוקר כדי להגיע לכאן בארבע.

04:45 התור בכניסה למתקן מכיוון מזרח מתארך עד לסככות, ויש עומס רב לפני הקרוסלות. בשעה חמש נוכחנו בעצמנו שמי שדיבר איתנו לא הגזים בתיאורו  - הדוחק והצפיפות בדיוק כפי שאמר. בנוסף אין תור מסודר – מה שבוודאי עוד מגביר את הלחץ.

לדברי הנציגות הנורווגיות הוחזרו לאחור שבעה אנשים שלא ניתן להם לעבור – חלקם כי הכרטיס המגנטי לא עבר, חלקם כי פג תוקפו.

אייל
05:25 הרחבה מלאה מכוניות, אנשים ממתינים לאורך הכביש, לאורך המדרכות והגדרות.
קרוסלת היציאה עובדת ברציפות.
אדם אחד יצא מאוד נסער. החזיקו אותו בפנים שעה שלמה. יש לו מתכת בגוף – הוא הצביע על אזור המותן - המכשיר ציפצף ולא האמינו לו שאיננו מחביא נשק. היה צריך להתפשט ולחזור שוב ושוב על הבדיקה. שאלו אותו בלי הרף אם הוא מסתיר נשק. "באתי לעבוד, יש לי תעודה ואישור – מה פתאום אסתיר נשק!". הוא לא היה יכול להירגע מהיחס המשפיל שקיבל. 
כשראה אותי כותבת  - הוא שאל בחרדה: "לא יעשו לי בעיות?"
מישהו אחר לא הבין איך אפשר להחזיקו בפנים כל כך הרבה זמן  - מול המצלמות ושאר הבדיקות – שעה וחצי.
איש אחר סיפר שהמעבר, כולל המתנה בכניסה, לקח לו מעל שעה. ביקש שנלך לראות את הצפיפות בכניסה למתקן.
אחר, שהפנים את גישת הכובש, שאל מה אנחנו כותבות – הרי "בדיקות צריך לעשות".
נשמעה טענה שיש היום הרבה בעיות.

06:00 – כבקשת מנהל המקום בפעמים קודמות, צלצלנו בפעמון לבקש אישור לצפות בכניסה למעבר ממזרח – מהצד הפלסטיני. לזכותם יש לומר שמייד יצאו אלינו שני מלווים. ואלו הדברים ששמענו מפי אחד מהם:
“מה אתן חושבות שאנחנו מהיחידה לאבטחת אישים?!”
“אני רואה שכתבת הרבה – מה האוכלוסיה אומרת?
הנה דברים שאתן צריכות לדאוג שהם (הפלסטינים) יעשו: כמו ב duty free– שיש זמן ומקום מרווח לקניות -  למה הם לא עושים שיהיה להם נעים בצד שלהם? כמו אצלנו...”. כשהזכרנו לו שמדובר בכיבוש – נגמרה ה"הרצאה" ונתבקשנו לעזוב – "אל תכניסו אותי לזה". הספקנו לראות שיש עוד הרבה אנשים שממתינים להיכנס, התור לאורך הגדר נשמר בקפידה אך מתקדם לאט.

06:05 הקרוסלה ננעלת. ממתינים שלוש דקות. מתחיל להיווצר תור, ואז נשמעת קריאה "לחזור לשגרה". אחרי כדקה נפתחת הקרוסלה מחדש, אך עד שעזבנו ב 06:20 העומס ביציאה נמשך.

נוכחנו שבניגוד למה שטען המנהל אי אז, גם אחרי השעה שש בבוקר העומס הגדול בכניסה וביציאה ממשיך.