החרמת רכוש

י ו ם   ק ר

נוכחות רכבי צבא: 
1425 קומנדקר נוסע ממולנו ליד הכפר עזון.
1425 2 קומנדקרים חונים ליד שתי מכוניות פרטיות , בצד הדרך, לפני הכפר פונדוק.
1428 רכב משטרה  משורין חונה לפני הכפר פונדוק.
1440 ליד חוות גלעד מגיע מולנו קומנדקר.

1445 מחסום חווארה – 3 חיילים בודקים מכונית פרטית ביציאה משכם. נוצר תור.
החיילים רואים אותנו, פונים  והולכים לעברנו, כך התור שנוצר מתפוגג. אחד החיילים אוחז באלת בייסבול (החייל הראשון מימין בצילום). הוא אומר שאסור לנו להיות שם. שואל אם יש לנו  אישור. אנחנו שואלות אם יש לו צו כלשהו.  מפקד המחסום מנסה להסות את החייל.  החיילים אומרים שאלת הבייסבול היתה ברכב הפלסטיני  - הם החרימו  אותה לכן היא ברשותם.

על ראש הגבעה מדרום להתנחלות ברכה רואים שינוי בפני הקרקע. לא ברור לצורך מה ועל ידי מי נעשה הדבר.

על גדר המחסום, כתמיד, מוצגים לראווה באנרים מהזמן האחרון העוסקים בענייני המתנחלים ובהצהרות שלהם.

1507 מחסום פתע בכניסה לכפר בורין -  תמרור עצור על הכביש וקומנדקר מצד שמאל בכניסה לכפר.

1543 מחסום זעטרה – לא ראינו חיילים בעמדות הבדיקה.

 נוספו עמודי חשמל גבוהים מכיוון זעטרה לכיוון חווארה. לא ברור למי הם מיועדים.

1615 מחסום עזון עתמה – בזמן שהיינו לא נוצר תור. נאמר לנו שעכשיו בודקים את הנכנסים בשני חלונות לכן מתאפשר מעבר ללא העומס שראינו בזמן האחרון. 

9.30-12.30

לפני שבועיים ביקשנו לבקר בראס אטירה ובראס עטיה. ידידנו הישאם ביקש שלא נבוא בשל בעיה משפחתית - פנימית בין שני הכפרים.  ביקרנו רק בראס עטיה, הבטחנו  להתקשר שוב  והיום התארחנו בביתו של הישאם בראס אטירה. 

12:55   חבלה.  השער עדין סגור. מחכים 8 איש ו-2 עגלות רתומות לסוס ולחמור.  מצד הכפר מחכים 11 איש.  מגיע האמר ממנו יורדים 2 חיילים  בלבד.  האמר נוסע להביא את ה-מ.צ.  בלעדיהם לא יפתחו השערים.

13:05   אוטובוס מתקרב.  אנחנו בוחנות אותו בסקרנות ורואות את דניאלה ונטע  המדריכות  סיור של 23 דוברי אנגלית.  בקבוצה בני כל הגילאים.

בינתיים מתפתחת שיחה עם 2 החיילים. האחד עולה חדש מארה"ב, שנה בארץ, והשני עולה מאתיופיה, 5 שנים בארץ.  קיבוץ גלויות במחסום.

13:20   הרכב הצבאי חוזר ממנו יוצאים  ה-מ.צ  ופותחים את עמדת הבידוק. תוך כמה דקות עוברת השישייה הראשונה.  לפני שאנחנו עוזבות אני שואלת את ה-מ.צ.  אם יאפשר לנו לעבור  לחבלה עם הרכב.  הוא מסרב.  אני שואלת אותו איך להגיע לכפר והוא אומר לי דרך קלקיליה.

13:40   מעבר אליהו.  מכוניות בודדות עוברות.

14:30   ראס א-טירה -שיחה בביתו  של הישאם:

 עמודי חשמל הותקנו לאחרונה על אדמות פרטיות.  סביב כל עמוד נגזלו 3-4 דונם אדמה חקלאית. מטרת העמודים לספק חשמל להתנחלויות.   בתאום עם חברת החשמל הישראלית, על  פי תוכניות שאושרו,  נבנה בכפר חדר חשמל על אדמה שנרכשה ליעוד זה, הוכנו כל התשתיות הנדרשות עבור  התקנת מתח נמוך. אחרי 6 חודשים הוא הוזמן לפגישה ונאמר לו שחברת החשמל שינתה את דעתה ודורשת הקמת תשתיות עבור מתח גבוה.  המשמעות היא  להתחיל הכול מחדש,  הוצאות רבות ובזבוז זמן.   (צביה ודליה היו בקשר  עם הישאם וניסו לעזור). בפגישה במת"ק  הודיעו לנציגי הכפר שהם מוכנים להעניק להם 500,000 ₪  אולם סלאם פאייד  לא היה מוכן לקבל כסף  מישראל. עניין פוליטי.  היום מקבלים  חשמל מחבלה  (מתח נמוך) והם מרוצים.

היה להישאם אישור לעבוד בישראל. בחודש יוני הוא בוטל. נאמר לו שהוא מנוע  מבלי לפרט. 4 קבלנים דרשו  אותו אך האישור לא ניתן.  נתנו לו מספרי טלפון של חברות שעשויות לעזור.

 מסיק  -  הוגשו 220 בקשות  (בכפר 500 איש)  קיבלו 76 אישורים בלבד. חלק מהיבול נשאר על העצים כי השערים סגורים ואין לבעלי הכרמים דרך להגיע אליהם.   רבים מהתושבים מעבדים אדמות שרשומות על שם אביהם או סבם. חלקם הגישו בקשות ע"י עורך דין בצרוף צווי ירושה אך האדמות לא רשומות על שמם וכך אין הם זכאים לאישורים.   רוב האדמות מצויות מאחורי הגדר. חלק קטן קבל אישורים לשנה אולם הרוב קבלו אישורים רק לחודש למרות שיש לטפל בכרמים במהלך כל השנה.   השנה הם לא קבלו עזרה ממתנדבים בעונת המסיק.

 בחודש נובמבר, בתקופת המסיק האחרון היתה שריפה  שהחלה ליד גבעת טל  והתפשטה דרומה וכלתה חלק גדול מעצי הזיתים  של ראס אטירה.  הפלסטינים שלחו מכבי אש אך החיילים שהגיעו לשער  טענו ששכחו את המפתח....האש המשיכה להתפשט.  כיון שלרוב התושבים אין אישורים להגיע לחלקות במהלך השנה,  בכרמים צומחים עשבים וקוצים בגובה רב והם שסייעו לאש להתפשט במהירות.

 בתקופה האחרונה קצת יותר שקט. לפני כ-6 חודשים צהל / משמר הגבול היו נכנסים בלילות, עם צופרים ומוסיקה רועשת ומעירים את כל תושבי הכפר.

 הגדר היא מטרד יום יומי.  האם היא ביטחונית??   הישאם שואל : אם היא באה להגן על תושבי אלפי מנשה  מדוע אין גדר סביב אלפי מנשה?  למה בונים גדרות על אדמות פרטיות ומפרידים בין הכפר לאדמותיו?  כבר נגזלו מתושביו כ-2500 דונם.  בית המשפט קבע שיש להחזירם. הגדר אומנם הוזזה  אך  את הנזק במקום למרות הבטחות, הצבא לא תיקן.

 16:00 אנו יוצאות להשקיף על האזור מגג ביתו של הישאם ולסייר בשטח איתו ועם בן דודו.

אנו רואים את  המקום בו  עברה הגדר לפני שצהל הזיז אותה למקומה החדש.   המקום היה גל חורבות  וצהל אמור היה  לפנות את האשפה ולנקותו. הדבר כמובן לא נעשהובעל הקרקע יישר בעצמו את החלקה ושתל עצי זית חדשים.   ליד החלקה השער שתמיד סגור, (מספרו 1327)  נפתחרק בעונת המסיק.

אנו פוגשים את בעל עצי הזית שנשרפו.  הוא מבקש להקים חממה לגידול ירקות על שטח שלו. קבל אישור למעבר בשער שתמיד סגור.... הלו ,  זה חלם?

17:30   מעבר אליהו. שום אירוע מיוחד

11:55 מחסום בזק

בשיפולי הגבעה שעליה נמצאת ההתנחלות תומר, במקביל ומדרום לכביש, ראינו גדר תיל ארוכה שעד כה לא ראינו אותה. יתכן שהיתה שם תמיד ושתינו לא שמנו לב לקיומה (???).  

מאהל בית הספר  (מתחת להתנחלות משכיות. מדרום לצומת העולה לתיאסיר)
מיניבוס חונה ליד האוהלים. קבוצת תיירים + פלסטיני מדריך + אישה ואיש משוכני המאהל מבוגרים.
ניגשנו לראות אם ומה קורה. פגשנו קבוצת תיירים דוברי צרפתית. המלווה סיפר שהוא משכם, חי גם בצרפת.
היה איתם גם "מקומי"- בחור אירי שגר בג'יפטליק  פעיל ב  "Jordan-valley solidarity".
הם התעניינו בפעילות שלנו. למדנו שבית הספר לא פעיל כי המורים לא מקבלים את שכרם מהרשות הפלסטינית זה 6 חודשים. שאלנו אם היו במקום אירועים חריגים מצד הצבא או המתנחלים. בתשובה, סיפר בחור צעיר שחי במאהל, שבחודש האחרון הצבא הניח מוקשים באזור. לא הבנו איפה הונחו המוקשים והוא חזר והדגיש שזו היתה פעילות של השבועות האחרונים.

12:30 מחסום חמרה
רכבי הסעה רבים עם פועלים עוברים מערבה. המעבר מהיר. גם הולכי רגל (תלמידים, פועלים) עוברים מערבה ללא בדיקה. לרוב הם פונים צפונה אל המאהל שמעל המחסום. רכב עם לוחית צהובה הגיע ממערב, לא עבר את עמדת הכביש וחזר לאחור.

13:00 מגיע רכב צבאי עם ארוחת צהרים. אליו מצטרפת מכונית עצירים וג'יפ נוסף. החיילים עסוקים בחלוקת האוכל. ממזרח למחסום מצטבר טור של 5 מכוניות. אחד הנהגים הבין שעליו להתקדם אל המחסום, הגיע אל הצומת, אך מייד נשלח אחורה (למה?).
מישהו יוצא ומספר שבתור לבדיקה במחסום יש הרבה אנשים. מכונית פרטית עומדת ליד מחסום הכביש. לא מורשית לעבור, ויוצרת פקק. אחיו של הנהג, שהוא גם בעל האוטו עבר ברגל, ועומד לידינו. לאחר כ- 10 דקות החיילים הורו לנהג המכונית לעלות על אי התנועה ואפשרו למכוניות הממתינות לעבור. נוסעי המכוניות שהמתינו לידינו התעניינו בנו, וסיפרו על עצמם.

משיחות טלפון עם הנהג המעוכב הסתבר שנלקחו ממנו מפתחות המכונית ותעודת הזהות שלו. האחים הם מורים שהגיעו בנסיעה מג'נין. הם רצו להגיע ליריחו ואח"כ לעאמן. סביר להניח שלמכונית אין אישור מעבר במחסום חמרה. במקום להורות להם לשוב אחור, לקחו מפתחות, איימו במשטרה...

ניסינו את כוחנו בעזרת הטלפונים שברשותנו, ובעזרתה של חנה. דני מבית-אל אמר שהוא יטפל. המת"ק אמר שהוא יטפל. השארנו מים לבעל הרכב, החלפנו מספרי טלפון, ועזבנו.
אזור המחסום היה כבר כמעט ללא תנועה.

13:50 עזבנו

כל רבע שעה יצרנו איתם קשר. באחת הפעמים שמענו על בדיקה קפדנית של המכונית. הם הורשו להמשיך בדרכם אחרי השעה 16:00. בזמן שיחת הטלפון האחרונה שלנו בשעה 17:00 הם היו בדרכם ליריחו.

כביש אלון: אוהלי צבא כבר נראים על השטח שבו ראינו קודם לכן חיילים וציוד.
בהתנחלות משכיות אפשר כבר לזהות את הדרך החדשה שמתחת לשורת הבתים שעל הרכס.

בשל השעה המאוחרת וההכרח לשוב לסדר היום האחר שלנו - לא עלינו אל מחסום תיאסיר

14:10 מחסום בזק - עברנו

הכניסה לבורין  
כידוע, הכפר בורין חשוף להתנכלות מתנחלים הגולשים אל שדותיו מכל הכיוונים. ממזרח מאיימת עליו  קללת הר ברכה, וממערב מתנכלים לו  בריוני יצהר, וגם הנוער מחוות גלעד שמח להצטרף לחגיגות  שריפת עצי הזית. נוכחות של ישראלים במסיק מהווה תעודת ביטוח נגד ההתנכלויות חלקית ביותר, אך במקרה הצורך יהיו לפחות עדים היכולים להגיע ביתר קלות למתן עדות. לכן נענינו לבקשת מוניר שפורסמה ברשת לסייע במסיק לתושב חווארה, שלו כרמים בבורין.

רחל אפק, אני ובן זוגי גדעון יצאנו עם בוקר לכפר בורין, אולם בכניסה לכפר נעצרנו במחסום. סג"מ צנחנים ועוד שלושה חיילים הורו לכל הנהגים  להציג תעודות וגם לנו. אנו נתבשרנו שהכניסה לכפר אסורה לישראלים. "אבל," תמהנו, "הכפר הוא בשטח B, כחברות מחסוםווטש אנו עוברות כאן כל שבוע ואין שום סיבה למנוע בעדנו לסייע לפלסטינים במסיק.". אולם הם בשלהם: "פקודה מן החמ"ל. ". נעמדנו על רגלינו האחוריות והודענו להם כי לנו ידוע שאין להם זכות לעצור בעדנו, אלא אם כן הם יכולים להראות לנו צו אלוף. צו אלוף לא היה ברשותם. טלפון שלהם לחמ"ל הניב תשובה "סופית" מפי דנה, אמנם אין צו אלוף, אך מן החמ"ל יש הוראה לאסור כניסה לישראלים. לא ויתרנו וביקשנו לדבר עם דנה. רחל התקשרה וחזרה על הסיפור כי אנו חברות מחסוםווטש ואנו נכנסות לכאן כל שבוע, ובאנו לסייע למשפחה פלסטינית במסיק, ואין שום סיבה שנוותר.  בלית ברירה הלכה דנה לשאול...  ושבה עם תשובה שאין בעיה ואנחנו יכולים להיכנס. וכך, לאחר עיכוב של קרוב לשעה נכנסנו סוף סוף לכפר  באיחור אך לפחות בתחושה שלא נכנענו לשרירות הקובעת איסורים ויוצרת הפרדה ללא סמכות, ובצער על עוד תופעת לוואי  מעוותת של הכיבוש. 

מסיק בצל הקללה של הר ברכה
מוניר  פגש אותנו לא הרחק מן הכניסה לכפר, ואיתו  בעלי הכרם, בני משפחת עודה: חאג' באג'ס סלים עודה, הנראה ב-15 שנה צעיר מ-70 שנותיו, ושניים משבעת בניו וחמש בנותיו – מחמוד ועאבד. "לשם", אמרו לנו, "לא תוכלו להגיע במכוניתכם", וכך השארנו את הרכב, ועלינו לטרנסיט המקרטע של הבן. הרכב טיפס על שביל צר בהר בין הסלעים, עד שעלה על סלע, בעזרת גדעון, מוניר ואחיו הצליח הרכב בסופו של דבר לרדת מן  הסלע, כשכמה חלקים חיצוניים, תלויים לו על בלימה. משם טיפסנו ברגל עוד כ-300 מטר, הדבר הראשון שראו עינינו היה כמה עשרות עצי זית שרופים לחלוטין ולאחריהם  עוד עצי זית שרופים למחצה. ולנו נשארו כ-11-10 עצים נושאי פרי למסוק.  למשפחת עודה עוד כרם גדול, אך כאן במעלה ההר, חלקה לא גדולה, של כ-40-50  עץ, שרק כרבע מהם נותרו בלתי שרופים. ראינו מתחת  להתנחלות הר ברכה, וממש בסמוך למאחז גבעת רונן (התרחבות של התנחלות הר ברכה) ניצבים חפויי ראש –עצי זית יבשים, שבעליהם לא מעלים על דעתם לנסות לעבד.  כרם זה כבר הפך לשטח כבוש של המאחז הבלתי חוקי.

הכרם של משפחת עודה נמצא במורד  ההר,  כ-100 מ' מתחת למאחז גבעת רונן. בדרך אליו ובתוכו דרכנו על קוצים דרדרים וחרולים שהגיעו עד לגובה הברכיים. כדי להשמידם צריך לחרוש פעמיים. אחרי הגשם הראשון, ובסוף עונת הגשמים, אך הצבא לא מאפשר להם. לפני   כ-4 חודשים שרפו השכנים המתנחלים את העצים. גם טרקטור שעלה לחרוש את האדמה  הוצת. באותה עת  ישב אחד מהם על סלע וירה בהם להנאתו. למזלם איש לא נפגע וכל זאת ביום מתואם עם הצבא. הווי אומר -  יומיים בשנה מתאפשר להם לעבוד באדמתם בהגנת הצבא מפני הפורעים וגם ביומיים אלה ההגנה לא קיימת למעשה. עוד יום בשנה הם מקבלים עבור חריש, אבל זאת כאשר החריש כבר בלתי אפשרי.  גם בימים הבודדים בשנה בהם יש תיאום ומובטחת הגנה,  - הפורעים הם השולטים בשטח. גם היום – שהיה מתואם, לא נראתה שום הגנה מסביב. למזלנו גם הפירומנים לא הופיעו.

 בני המשפחה פרסו את הברזנטים על הקוצים, וכך מסקנו שלושתנו,  בעוד הבנים מטפסים על העץ, ומוסקים מלמעלה, והאב בן ה-70  מטפס אל ראש העץ ומנסר את ראשי העצים שנמסקו. באותו זמן מוניר כרת לעומק את ענפי העצים השרופים למחצה, בתקווה שיתנו שוב פרי כעבור 4-5 שנים , אם לא יישרפו שנית.  ב"אדיבות" המתנחלים סיימנו למסוק את העצים שנותרו תוך מספר שעות, והתפנינו להשקיף על הנוף היפהפה של הגבעות הרכות מסביב, על בקעת חווארה, על הכפרים במבואות שכם, על  המחסום, המת"ק ועוורטא לרגלינו ועל כביש האפרטהייד שעל חלקו כבר מותר לפלסטינים לנסוע.  ואז ירדנו למטע הגדול של המשפחה, הנמצא בין בתי הכפר.

 שם התחלפה תמונת הכרם.  עצי הזית בעלי נוף רחב וירוק, והאדמה מסוקלת ונקייה. לכאן, אמרו לנו מארחינו, הפורעים  לא מעזים להיכנס.  פגשנו כמה מכלותיו של האב, והמון ילדים, המתרפקים על סבם. מתחת לאחד העצים פרשו ברזנט ועליו העמיסו מכל טוב, פיתות פריכות, חומוס, גבינת קוטג' כבשים מעשה בית, טונה, חמוצים ועוד. לצערנו, הנשים והילדים, כבר סיימו את הארוחה, ולא נעתרו להפצרתנו להצטרף לארוחה. נשארנו לסעוד רק הצוות שעבד בכרם העליון.  לאחר הארוחה נפרדנו מן המשפחה, ונסענו לדרכנו.

 המסיק הזה נגמר בטוב,  אולם התמונה העולה הינה חד משמעית. הצבא האמור להיות הריבון בשטח, משאיר למתנחלים  הפורעים את השליטה. האם תיאום של יומיים בשנה, שגם בהם אין הגנה, ומניעת אפשרות לחרוש את אדמתם,  אינם מהווים שיתוף פעולה עם המתנחלים במגמת הנישול?

12:45 – 8:45

מטרת המשמרת: פגישה עם עיד, לצורך תיאום והכנת הפעילות בגן הודא. באופן קונקרטי – תכנון 2 המפגשים הראשונים. מאחר ומדובר רק בפגישה ממוקדת, לא הבאנו מצלמה.

כביש 317:

לפני סוסיא, בין סמוע וגואין (Ghuane), ראינו כלי רכב רבים בשני צידי הכביש: חיילי משמר הגבול, רכבים – כנראה של המנהל האזרחי, וכלים כבדים. פועלים בלבוש אזרחי "מטפלים" בעמוד חשמל בצד של סמוע. רחוק יותר מהכביש, תושבים המורחקים על ידי הצבא (וגם צלמי עיתונות ורשת טלביזיה ערבית כלשהי). עצרנו. החיילים סיפרו, כנראה בתמימות, שיש בעיה עם עמודי החשמל, וישראל מוציאה על מנת להחליפם בבטיחותיים יותר. כמובן שכל מי שמכיר במקצת את מציאות החיים בדרום הר חברון, מבין שזה קשקוש גמור. בירור מפורט עם התושבים שעל הגבעות מסביב, ועם נציגי טלביזיה ערבית כל שהיא, העלה שמדובר בקו חשמל – מחבר את הכפר גואין לחשמל של סמוע. נבנה במימון האיחוד האירופי – אולי על ידי הרשות הפלשתינית (לא ברור). הטענה היא שהקו לא בטיחותי ועל כן הצבא מפרק אותו: עקרו את העמודים, והעמיסו על משאית. אז עכשיו לכפר נוסף אין חשמל! לפי דברי עיד – שפגשנו אחר כך, בהתחלה לא מרשים להשתמש בעמודים גבוהים, ואחר כך אומרים שהקו לא מספיק גבוה.   

בדרכנו חזרה, כ-3 שעות מאוחר יותר, לא ניתן היה לזהות את המקום שבו עבר קודם לכן קו החשמל בין סמוע לגואין. כמו מקונדו האגדית של גבריאל גרסיה מרכס, פשוט נמחקו כל העקבות – חבל מאד שלא הבאנו מצלמה!

אום-אל-חיר:

מסתבר שזהו יום פעיל במיוחד עבור כוחות ההרס. בבקר הגיעו הצבא — משמר הגבול, המנהל האזרחי, ופועלים, והרסו מספר מבנים (שירותים, אוהל, סככה, ואולי עוד -- חבל מאד שלא הבאנו מצלמה!). מאחר ורוב החלק של אום-אל-חיר שלאורך הגדר של כרמל תחת צווי הריסה, כולם חוששים. גם עיד. אשתו לא הלכה לעבודתה (מורה בבית הספר בחאשם-אל-דארג'), והם העבירו את רוב תכולת הבית (כולל 2 הבנות) למבנה של ההורים – כי הפועלים שהורסים לא באמת דואגים להוציא את הציוד. למזלם – הפעם לא הגיעו אליהם (אבל הודיעו שיחזרו בעוד שבועיים). כשיצאנו בבוקר התבדחנו לגבי האפשרות שנמצא בית-קפה לערוך בו את הפגישה עם עיד – אז למזלו באמת היה בית (וגם קפה טעים). באופן מעורר הערכה וכבוד, ערכנו את הפגישה כמתוכנן, כשעיד נוהג בשלווה סטואית ממש.

מה מטרת ההריסות הללו, שנייה לפני ההתרחשויות בזירה הבין לאומית – לא ברור. מישהו ממש רוצה לחמם את האווירה!

עיד אל פיטר – חג, מיעוט עוברים ושבים.

 07:25 מחסום חבלה -השער נראה סגור, מאחוריו ממתין רכב. חיילים רבים נמצאים במקום. 4 אנשים יוצאים מבנין הבידוק, לבושים חגיגית, "הולכים למשטרה" (?). אחרי 7 דקות נוספות נפתח שער המחסום והרכב הממתין יוצא לדרכו. הסיבה לכך שהרכב עוכב היא טעות באישור של מספר הרכב של הנהג והיה צורך לחכות שיגיע הבעלים של הרכב כדי שיוכל להעבירו. יש זרימה איטית למחסום והחוצה של מכונית, טרקטור, אנשים. השער ישאר פתוח עד 09:00, יפתח שוב ב-12:00 עד 13:00 ובערב מ 17:45 ועד 19:00

08:05 מעבר אליהו -ריק משני הצדדים.

08:10 עזון -שער ברזל צהוב פנימה בתוך הכפר, פתוח. הצעירים שישבו לידו אמרו שהכל בסדר, אין בעיות.

08:25 ג'יוס -חנויות סגורות, אין אנשים. גשם ירד כל הלילה ועכשיו רק מזרזף.

שמענו על מפקד שב"כ חדש, רפיק שמו, (מעניין אם העדה שלו מקבלת פריווילגיות עבור שרותו המסור) שמעמיד בהפתעה [אחת לכמה ימים, כמה פעמים ביום] מחסום בכניסה לכפר. מכניס נערים צעירים, 14,15, 16 למכוניות של השב"כ ומשדל אותם באיומים או בפיתויים (אתן לך אישור עבודה וכניסה לישראל – הבטחות שכמובן אינו יכול למלא בדרגתו) כדי שישתפו פעולה עם השב"כ וילשינו על תושבים. בלחץ מתאים אפשר להשיג הלשנות גם כשזה שקרים אבל לשב"כ זה לא משנה ואח"כ מפחידים אותנו שיש התראות. (מפנה אתכם לכתבה שהתפרסמה היום בעיתון "הארץ" על זיגמונט באומן "הישראלים מפחדים מהשלום"). התושבים מתלוננים על גזל של 9600 דונם שנגזלו עם 7בארות מים בהם לטובת התנחלות צופין, סמוך לקיבוץ אייל, כוכב יאיר וצור נתן. המועצה קיבלה הודעה על הזזת הגדר מערבה והחזרת 2600 דונם + באר אחת בלבד שיחולקו בינם ובין הכפרים האחרים הסמוכים להם: כפר ג'מאל ופלמיה.

כדי שיוכלו להגיע לאדמות ולעבד אותן יש רק שער אחד (927) בג'יוס שנפתח לחצי שעה בלבד 3 פעמים ביום. המיקום של השער גוזל הרבה זמן כדי להגיע לאדמות.

נסענו לפלמיה דרך כפר ג'מאל. הרחובות ריקים, החנויות סגורות. הגענו לשער 919 בפלמיה על גדר ההפרדה, שם פגשנו את ראש הכפר שאירח אותנו. על כביש המערכת מסתובבים 2 כלי רכב הלוך ושוב, מתצפתים עלינו ומדווחים בקשר.  שער 919 נפתח אך ורק בתקופת המסיק 3 פעמים ביום: 05:00-05:30, 12:00-12:30 ו- 16:00-16:30. 

שימו לב לשעה האחרונה שניתן לעבור  חזרה לכפר – עדיין אור יום והעבודה במסיק רבה. אנו מציעות להגיע אל השער בתקופת המסיק על מנת לבדוק את תנאי המעבר בו בפועל.

נסענו לראות את השער החקלאי של פלמיה, שער מס. 927. השער פתוח ומאפשרים מעבר למכוניות ומכונות חקלאיות. התושבים שיש להם אדמות מעבר לגדר צריכים כל תקופה (חודש, חודשיים, שלושה, שנה – תלוי ברצון נותני האישורים) לפנות ולבקש רשיון מעבר בשער ויכולים לעבור אך ורק דרכו לאדמותיהם גם כשזה מאריך את דרכם מאד.

ירדנו דרך כור, בקה וחג'ה אל - אל פונדוק. באל פונדוק תנועה ערה וחנויות פתוחות.

ירדנו בכביש 5066 לכוון עמנואל וראינו מחסום ביציאה מחארס ותור של כ-10 מכוניות עומד ולא זז בכלל כ-5 דקות. נגשנו לשם ולאחר שמפקד המחסום וידא מי אנחנו התור זז מהר והסתיים. אחד הנהגים סיפר שחיכה שם כחצי שעה "סתם ככה". כדאי להופיע שם מפעם לפעם.

המלצה שלנו לסיום: לקיים סיורי כבישים בין כפרים.

13:45 - שער חקלאי חבלה

השער פתוח לרווחה והפלשתינאים עוברים ללא עיכוב. אך, כתמיד, מתעוררת התמיהה: לאיזה צורך, נבדקים ברוב הפעמים, פועלים קשי יום בחוזרם לביתם? את מי הם מסכנים בכפר הולדתם?

14:00 - ערב ראמאדין אל ג'אנובי (כפר בדואי בלתי מוכר)

גרוטאותיו אינן מוכרות. פחוניו אינם מוכרים. יושביו אינם מוכרים. עוניו בלתי קיים. השארנו בגדים בידי ילדים שחשו לקראתנו.

14:10 מעבר אליהו- בתור, מכיוון השטחים הכבושים,  10 כלי רכב ישראלים.

14:45 ענבתא- תנועה ערה, בעיקר מוניות, לכיוון טול כרם. כלי הרכב אינם נבדקים.

יעדנו הבא - שופא תחתית

הדעת נותנת שנשים פעמינו אליה. אך לא. לתחבורה בשטחים כבושים הגיון משלה (כך היה אומר, מן הסתם, מי שאמר "ללב סיבות משלו שהשכל אינו יודע עליהן דבר").  וכך, על מנת לפגוש את סאדאם, המתגורר בשופא תחתית, עלינו לשופא עילית. אמת, חלפנו על פני הדרך לשופא תחתית אך זו היתה חסומה בשלושה גושי בטון אדירי ממדים. יכולנו אמנם להותיר את המכונית על אם הדרך ולעשות את דרכנו ברגל אך מטעמי שימור המכונית פסחנו על אפשרות זו.  החנינו את המכונית בשופא עילית, באדיבותו של תושב המקום. בנו לומד בערב הסעודית ובא לכפר לרגל הרמאדאן. בתיווכו הזמנו מונית שתסיענו אל המחסום. פרוצדורה זו נמשכה למעלה ממחצית השעה. לא שקלנו את האפשרות לעבור ברגלינו את הדרך הארוכה בין שופא עילית לשופא תחתית בשל החום הכבד. תושבי שופא עושים זאת, לפעמים פעמיים ביום. לא תמיד המונית זמינה. לא תמיד יש לאל ידם לממן את הנסיעה.  במחסום חיכה לנו סאדאם. אורך הדרך בין שני חלקי הכפר כחמישה קילומטר. המחסום הוצב בזמן האיניתיפדה השנייה וגזר  ניתוק של תושבים מאדמותיהם ושל משפחות מקרוביהן. הניתוק הוא עובדה מכריעה-מוחצת יום-יום ושעה-שעה. כמה מתושבי שופא עילית (שהיו בעלי אדמות בשופא תחתית) בנו במקום בית נוסף. כך הם נפטרים מעונשה של  תחבורת סחור-סחור. סאדאם מצביע על בעל חממה, אדמותיו בתחתית וביתו בעילית. הוא מצביע על עוד אנשים שגורלם זהה. בזמן האיניתיפדה נאסר עליהם לעבד את אדמותיהם. בחודש מאי האחרון נתרגשה צרה נוספת:  רכב צבאי עבר בכפר "ארבעה בתים בבניה קיבלו נייר". הנייר נשלח על ידי המנהל האזרחי וציווה על הפסקת הבניה בגלל אי עמידה בתנאי הרשיון. "בתים אחרים בבניה לא קיבלו נייר". .כלי הרכב שחילק את הניירות עצר במקום כלשהו, סב לאחור ולא יסף באותו יום. אין לדעת מדוע שפר חלקו של האחד, אך לא של השני. השרירות!  וכאילו אין די בכך,  התושבים נצטוו לעקור 30 דונם של מטע זיתים בתואנה שהמטע מצוי על אדמות מדינה. " אבני חפץ" הסמוכה- התנחלות מוכרת- בנויה על אדמות שהופקעו משופא.

16:40 כפריאת/מעבר תאנים

כלי רכב מסיעים פועלים חוזרים עד למחסום. בצורה זו או אחרת  התנועה בשטחים הכבושים לעולם אינה רציפה. לעולם היא נקטעת.
 
16:50 ארתאח/שער אפרים- ללא אירועים חריגים. שגרת מחסומים, מעברים ושערים.

9:30 צומת זעתרה/תפוח

להבדיל משבתות קודמות , אין משטרה ואין חיילים בצומת . התנועה ערה .

 10:15 מחסום חווארה

המחסום , שבשבת הקודמת היה סגור לרגל שיפוצים בכביש , פתוח לתנועה .

אין כאן חיילים עכשיו ואין שוטרים כמו שבד"כ אנחנו רואות כאן בשבתות .

כרגיל - הרבה תנועה .

 10:30 מחסום עוורטא

הזרוע הצהובה שוב סגורה ונעולה ושקט כאן מאד , כאילו התנועה העצומה שעברה כאן בשבועות האחרונים הייתה רק פרי דמיוננו .

 11:00 מחסום בית פוריכ

אין חיילים במחסום . נסענו קצת פנימה ולא ראינו חיילים גם בהמשך הדרך לשכם , כמו שלפעמים מוצאים .

 על כביש 60 הציעה חברתי שנכנס ליצהר ( או אולי זה היה לחוות גלעד? ) "למה לא לבקר כשיש שלט ברוכים הבאים כזה גדול בחוץ ?"

בפיה זה נשמע כל כך הגיוני ....  אולי בפעם אחרת , לא בשבת .

 עברנו את ג'ית , אל פונדוק , ג'ינסאפוט , עזון- לא ראינו כל ג'יפ צבאי . נראה שקט מאד .

חקלאים מציבים דוכנים קטנים בצידי הדרך, עצרנו לקנות מהם פרות וירקות .

 במעבר אליהו הסיסמא "תל אביב" פותחת את המעבר מיד . לא בודקים ת.ז .