תור הומניטרי

יום שישי קשה, תורים ארוכים, זקנים, זקנות, חולים וחולות נדחקים בין הסורגים, "תור הומניטרי" סגור.

למה אין בימי שישי מישהו בתור ההומניטרי?

8:40 שלא כבימי שישי מצויים, מצאנו בסככה  3 תורים ארוכים של אנשים המחכים זמן ארוך, שעה וחצי כך נאמר לנו (עוד לפני שמגיעים לקרוסלות). 3 עמדות פתוחות. בתור בין הברזלים הצרים  דחוק זקן, כפוף, שעון על מקלו, חלש, חולה. הוא פונה אלינו בכעס ועלבון. בוכה. בדבוקה הבאה של סיבוב הקרוסלה הוא נכלא בתוכה. נתלה על הסורגים. מחזה קורע לב.

לאורך כל המשמרת הגיעו זקנים וחולים, הנאלצים לעמוד זמן ארוך בתור. האנשים שבתור מאפשרים להם להיכנס לראש התור, ומוכר הקפה מציע להם את הכיסא שלו. חלקם באים עם כיסאות מתקפלים, בעלי ניסיון.  

התור מתארך. גם מעבר לקרוסלות צפיפות גדולה. אנשים רצים מתור לתור, מקווים למצוא את "התור הנכון", התמרמרות, קללות, כעס.

גבר מבוגר הגיע עם אשתו החולה. הוא מושיב אותה על הספסל, בעודו עומד בראש התור. היא נראית רע מאד.

מצלצלות למוקד, מבקשות שיפתחו את המסלול ההומניטרי. מבטיחים לנו לברר אם זה אפשרי (?), אחרי עוד טלפונים למת"ק אנו מזהות מאחורי הסורגים, באזור שמעבר לגדרות, קצין וחייל. הם מסתובבים כה וכה ובסוף גם מגיעים לגדר. מאפשרים לכמה מהחולים והזקנים לעבור. אחרי 10 דקות שוב ננעלת דלת הקסמים. "שילכו לתור, אנחנו לא יכולים לעמוד כאן לטפל באנשים. רק בחולים". אבל איך אפשר לטפל "רק" בחולים אם אין מי שיעמוד בשער ההומנטירי ויענה לחולים? אנחנו צועקות וקוראות לקצין המוקד שנעלם שישוב, כי הזקוקים לעזרתו לא נעלמו. ולא להאמין - החיילת שבכלוב יוצאת, ומבטיחה לברר אם הוא יכול לחזור.

 10:00 בן מבוגר ואביו הזקן בדרך לבית החולים. האב לא יכול לעמוד, ומתיישב על הרצפה. הבן מקווה שהשער ההומניטרי יפתח, שוב טלפונים למת"ק, בנתיים הבן חסר העונים (אל מול הגדרות) חושב שכנראה עדיף לעבור דרך התור הרגיל. הזקן בקושי רב קם על רגליו, מתנהל לעבר התור, אבל הצפיפות הגדולה מחזירה אותם לחכות לאיש המת"ק - בתקווה שהטלפונים שלנו יעזרו. הזקן שוב קורס על רצפת הבטון. אנשי המת"ק מפציעים.

10:10 הקצין מסביר לנו שהיום הגיעו הרבה אנשים מהרגיל והוא מסכים לאפשר (רק) לנשים לעבור דרך השער שלו. הן אמנם מקצרות את העמידה בתור אבל נתקעות מעבר לקרוסלות שם התורים ארוכים והצפיפות גוברת.

גבר מבוגר וכעוס אומר לנו: בשנה הבאה אצא לפנסיה, אסע לאוסטרליה שם אקח מכונית ואסע שעות על גבי שעות בלי שאף אחד יעצור אותי וידרוש לראות את תעודת הזהות שלי.  כאן החיים משפילים וקשים ואין פלא  שיש הרבה כעס ושנאה ושאנשים רוצים להרוג את כל היהודים בכל מקום.  

אישה צעירה עם 3 ילדים
קטנים מנסה לעבור ואינה מצליחה, ראו נספח למטה

5:00
בחוץ מחכים כ 80 אנשים לפני הקרוסלה היחידה הפתוחה. בפנים פתוחים 3 מעברי בידוק בידוק. בערך 120 אנשים עומדים שם בתור בשלושת המעברים.
בכל  דקת מזרימים כ-100 אנשים לבידוק. בפנים יש עומס אך בחוץ כמעט אין תור. אנשים נכנסים למעבר של הקרוסלה השנייה – אך היא איננה נפתחת. החייל צועק בעברית שהמעבר האמצעי לא פועל. אך אנשים חדשים בכל זאת נכנסים אליו כל הזמן ואז צועקים כשהוא נשאר סגור. החייל צועק בערבית.

5:30
עדיין אין תור ארוך בסככה. במעברי הבידוק מחכים כ-120 אנשים. במחצית השעה האחרונה נכנסו לבידוק 240 אנשים.
בינתיים נפתח עוד מעבר בידוק – 4 מתוך 5. אנשים שואלים מדוע הקרוסלה במעבר השלישי איננה נפתחת, הרי רק הקרוסלה השנייה תקועה. עיינה מתקשרת ודי מיד, אולי בגלל הצעקות ואולי בגלל הטלפון, נפתח גם המעבר השלישי. אני עומדת צמוד למעבר השלישי וזוכה להרעלת ניקוטין חריפה. עשרות זרזירים מתיישבים על חוד הברזלים ועל גדר התיל ומשוחחים ביניהם בקולות עליזים. כל יתר הנוכחים קופאים מקור ושותקים. הפועלים משחילים את שקיות האוכל דרך הסורגים כדי שלא ימעכו בזמן תזוזת הטורים קדימה.

6:00
עכשיו כבר יש תור ארוך מאוד המגיע עד מגרש החניה, לפני שתי הקרוסלות הפתוחות. כ-120 מחכים בתור + 80 לפני השער ההומניטארי שעדיין לא נפתח. אנשים הופכים להיות יותר ויותר עצבנים. במחצית השעה האחרונה נכנסו לבידוק 260 אנשים.

החלפת משמרות ופתיחת מעבר הבידוק החמישי. המחסום עובד עתה במלוא התפוקה אף שהמעבר ההומניטארי עדיין לא נפתח. בשעה 6:15 עיינה מתקשרת לקו ההומניטארי ומדווחת על כ-100 ממתינים לפני השער ההומניטארי. קצינה מגיעה לרחבה ובשעה 6:25 השער נפתח ו 140 ממתינים עברו בבת אחת. כמחצית מהממתינים אינם נראים כמקרים הומניטאריים אך אין בדיקת מסמכים וכולם נכנסים.

6:30
בתור מחכים 120 אנשים ועוד 50 ליד השער ההומניטארי. 500 אנשים עברו נכנסו לבידוק במחצית השעה שעברה. בפנים הרחבה עמוסה ודחוסה.
שני גברים שהגיעו עברו תוך 45 דקות. האחד משעה 5:45-6:30 והשני 6:15-7:00.

7:00
התור הצטמצם. 325 אנשים נכנסו לבידוק במחצית השעה שעברה.
נשים וילדים רצים הלוך ושוב בין התור הרגיל לתור ההומניטארי, כיוון שאינם יודעים אם ההומניטארי יפתח בשנית. הדבר גורם לאיבוד זמן רב ולבלבול.

7:30
כמעט ריק בחוץ. 300 אנשים נכנסו לבידוק במחצית השעה שעברה.
אנג'לה, המתנדבת האקומנית, נכנסה לתור בסככה בשעה 7:15 ויצאה מהבידוק רק בשעה 8:05,  סה"כ 50 דקות, וזאת בשעה שכבר לא היה בכלל לחץ.
7:45
עזבנו את המחסום דרך מעבר הרכבים – זחלנו בתור במשך 10 דקות עד סיום הבידוק.

-----------------------------------------------------------------------
נספח: האם ושלושת בניה
כפי שדיווחנו לעיל היה זה בוקר לא עמוס במיוחד במחסום קלנדיה. מרבית האנשים הצליחו לעבור את המחסום תוך 30-45 דקות, גם בזמנים היותר עמוסים של הבוקר.
לא כך היה גורלה של אם ושלושה  בניה הצעירים. הם בילו במחסום כשעה וחצי.
ראינו אותם לראשונה מעט לפני השעה 7:00, כאשר המעבר ההומניטארי היה ריק וסגור, עומדים במרכז התור הארוך, המתפתל מהחניה ועד לקרוסלות. במקרה, היא בחרה לעמוד לפני הקרוסלה המרוחקת, דבר שבדיעבד, רק הוסיף לזמן ההמתנה.

שלושת הבנים שבו את ליבנו. הם היו בערך בגילאים  3-4-5, נעימים למראה, לבושים בסוודרים זהים, מסתובבים כל הזמן סביב האם שהייתה צריכה לוודא ללא הרף שלא יצאו מטווח הראייה ובו זמנית גם לשמור על מקומה בתור.

נזכרתי איך, לפני שנים רבות, הייתי יוצאת עם שני בני הראשונים, כשהיו בני 3-4. גם הן היו תמיד לבושים בלבוש זהה, מתוך גאווה אמהית או מתוך כוונה שלא ליצור קנאה (למה לו קנית חדש ואני מקבל את הישן שלו...). כל הזמן הייתי במתח, מנסה לשמור על הילדים שלא יאבדו, שלא יפגעו... הייתי חוזרת מהיציאות הללו עם כאב ראש מטריף ואני הרי לא עמדתי בתור במחסומים. ניתן היה לזהות, מבעד לשלווה שהאם הפגינה, איך היא באמת מרגישה, מייחלת להיפטר כבר מהסיוט, להגיע לצד השני.

הבן הבכור, כדרכם של בכורים, לקח אחריות. הוא שמר מקרוב על הצעיר שהיה נועז וניסה לבדר עצמו בקפיצות ובסיבובים שהיו עשויים לסכנו בתוך ההמון שבמחסום. הבן האמצעי נהג כשד משחת. הוא לא נח לשנייה. מתרוצץ סביב, מגיח מבין רגלי המבוגרים, עם חיוך של מלאך אלוהי ושובבות של מלאך חבלה.
אחד הבנים הרים עטיפה מהרצפה. האם, בתוך כל הדוחק והלכלוך, לא ויתרה על תפקיד המחנכת. היא הובילה אותו אל פח האשפה, מכוונת את ידו, כדי שיזרוק את הזבל היכן שצריך. הערצתי את האם הצעירה.

לפתע נפתח המעבר ההומניטארי. האם נחפזה, כששלושת הבנים מדדים בעקבותיה, בדרך עמוסת הגברים, לכיוון המעבר. אך עד שהגיעה, החיילים כבר סגרו את השער ונכנסו לחדר הבקרה.
הפעם היא הצטרפה לתור שלפני הקרוסלה הראשונה, כדי שתוכל לרוץ מהר יותר אם השער ההומניטארי ייפתח. ראינו אותה ואת הבנים עומדים בשקט במעבר הצר, המגודר. עיינה, שהזדעזעה ממראה הילדים הקטנים מבעד לסורגים דמויי בית סוהר, ביקשה מהאם רשות לצלם את הבנים שנתלו בידיהם על הסורגים, מחייכים אלינו בעליזות. נראה שעבורם חווית המחסום הייתה אירוע מרנין, שובר שגרה.

בערך בשעה 7:30 עברו האם ושלושת הבנים את הקרוסלה והצטרפו לתור במעבר הבידוק מספר 3. לשם הגיעה גם אנג'לה, המתנדבת האקומנית.
המזל הרע המשיך לרדוף את האם ושלושת הבנים. בעוד ארבעת מעברי הבידוק האחרים פועלים כסדרם, התברר לאחר זמן מה, שהתור במעבר הבידוק מספר 3 בכלל לא זז. הקרוסלה נשארה סגורה לפחות במשך 25 הדקות הבאות בהן אנג'לה עמדה שם, יחד עם האשה הצעירה ושלושת הבנים הקטנים.

(להבהרה: לא קל לזהות שער תקוע. הקרוסלה מסתובבת רק בכל כמה דקות ומי שכבר נמצא בפנים לא יכול להשוות את קצב ההתקדמות שלו לעומת הקצב של התור במעברים האחרים. כל מעבר מופרד פיזית מהאחרים על ידי קירות וחלונות).

הגברים קידמו את האם ובניה ישר לראש התור וקראו לאנג'לה לעבור קדימה, לברר מדוע הקרוסלה לא פועלת.

על כולם עבר בוקר ארוך ומתיש. מספר גברים התחילו לצעוק ולהכות על הברזלים. החיילת יצאה מחדרון הבידוק, הסתכלה, סביר להניח שראתה את האם ושלושת הבנים שבראש התור, אך היא הסתובבה וחזרה לחדרון מבלי לספק מידע ביחס למעבר התקוע.

רק אז עזבו המתנדבת יחד עם האם את מעבר 3 ותוך זמן קצר יצאו, דרך מעבר אחר, אל אור השמש הסתווית שהציפה אותם בצד האחר של המחסום.

כמה אחרת יכול היה הכול להיות אלמלא המלחמה, אלמלא הכיבוש, אלמלא ההפרדה – אנחנו והם.

קצב בבדיקה ב-5 השרוולים היה כה איטי הבוקר שקשה להתגבר על התחושה שבגלל התאריך המיוחד, ההמתנה הארוכה בכל שלב של המעבר במחסום נועדה להעניש את האוכלוסייה הפלשתינאית תמורת המהלך שהרשות הפלשתינאית עומדת לקדם באו"ם.

שלושה תורים משתערים לקצה אזור ההמתנה המקורה וקבוצת אנשים מחכה ליד השער ההומניטרי כשאנו מגיעות בשעה 6:10.  שני קציני מנהל ומאבטח נכנסים למחסום בשעה 6:15, אך אינם פותחים את השער ההומניטרי עד שעוברות עוד 10 דקות.  בינתיים, אחד מהקצינים  בודק את הגיל וההיתר של כל גבר העומד ליד השער. (זאת הפעם היחידה הבוקר שבדיקה זו מתקיימת ליד השער ההומניטרי.) השער נפתח לבסוף בשעה 6:27 וכ-35 אנשים עוברים דרכו. למשך השעה הבאה, השער נפתח רק במרווחי זמן של דקות 15.  בשעה 7:00, למשל, לא פחות מ- 122 אנשים עברים דרכו בבת אחת. בשעה 7:15, 32 אנשים מורשים לעבור אך 20 נוספים עדיין מחכים לידו כשהוא נסגר. בין השעה 7:25  לבין 7:52, 65  אנשים עברים דרך השער במרווחי זמן של פחות מ-15 דקות כל פעם.  בשעה 7:52 שני הקצינים והמאבטח עוזבים את המחסום והשער לא נפתח יותר.

בינתיים, בשעה 6:30 התורים המובילים לשלושת המעברים הצרים דמויי-כלוב משתערים עד לחניון מאחורי אזור ההמתנה של המחסום. הקרוסלות לא נפתחו ב-20 הדקות שעברו מאז שהגענו ב-6:10, ואנו יכולות לראות שקצב ההתקדמות בשרוולים הוא איטי עד כאב. כשאנו שואלות אחד מהקצינים על הקצב הבלתי מתקבל על הדעת, הוא נפטר מאתנו בהערה שיותר אנשים מגיעים למחסום היום מאשר ביום רגיל. בשעה 6:30, כשהקרוסלות נעולות כבר 20 דקות, התורים משתערים עד לחניון, הממתינים בהם שואגים ושורקים מרוב כעס, הקצינים מתעלמים מניסיונות לדבר אתם שוב, וסימנים גוברים שהמצב מתקרב לנפיץ, אני מצלצלות לסגן מפקד האזור, שמפנה אותנו בחזרה לקצינים במקום.

דקה או שתים אחר כך, שלוש הקרוסלות נפתחות, והתורים מתקצרים בחצי.  בשעה 7:00 עוד100 איש עוברים את הקרוסלות בבת אחת. ככל שהשעה מתקרב ל-7:30, עוד ועוד אנשים מורשים לעבור דרך הקרוסלות בבת אחת -- 121 בשעה 7:34 ועוד 60 ב-7:36 -- כנראה במאמץ לרוקן את המעברים לפני השעה 8:00. אך קצב ההתקדמות דרך השרוולים נשאר איטי, ויחד עם הדוחק, המטח עולה לנקודה שהתקוטטות מתפרצת בין כמה מן הגברים בשרוול מספר 4 והקצינים צריכים להתערב כדי הפסיק אותו. בשעה 8:00, 70 אנשים -- כולל עכשיו גברים, נשים  ותלמידים, כי השער ההומניטרי כבר לא פועל -- ממלאים שנים מן המעברים, וכעבור 10 דקות כל שלושת המעברים שוב מתמלאים. הם מתרוקנים חמש דקות אחר כך, אך כשעזבנו בשעה 8:20, הם מתמלאים שוב די במהירות, ועדיין יש תורים ארוכים המובילים לתוך חמשת השרוולים (אם  כי דומה שקצב ההתקדמות שם עלה בינתיים).

איש שעמד בסוף אחד התורים באזור ההמתנה כאשר בקשנו את מספר הנייד שלו בשעה 6:10 דיווח לנו יותר מאוחר שהוא יצא את המחסום בשעה 7:30 (שעה ו-20 דקות). איש אחר, שמסר לנו את מספר הנייד שלו בשעה 7:30 כשעמד בסוף אחד התורים, סיפר שיצא בשעה 8:35 (שעה ו-5 דקות). בשעה 7:30 העמיתים שלנו מתוכנית מועצת הכנסיות העולמית חלקו אתנו את הספירה שלהם (מהצד הדרומי של המחסום) שבין השעות 7:00 לבין 7:30 היום, 187 גברים יצאו את המחסום 187 גברים , כאשר הממוצע (לפי הסטטיסטיקה שלהם) לחצי השעה הזאת בבוקר בקלנדיה הוא 300 איש.   

תורים ארוכים (של 200 איש, לפי אומדננו) מסתערים מחוץ לאזור ההמתנה המקורה וקהל רב (של 30-40 איש, אישה, וילד) מצטופף ליד השער ההומניטארי כשאנו מגיעות בשעה 6:15. עמית מוכר מתוכנית ה- אי א פי פי איי של מועצת הכנסיות העולמית שהיה במקום מאז השעה 5:00 מספר לנו (ואין לנו סיבה לא להאמין לו כי בעבר ראינו אותה תופעה במו עינינו) שהחיילת בתוך "האקווריום" האחראית לפתוח את הקרוסלות ישנה שינה עמוקה לפני החלפת המשמרת בשעה 6:00. סיבה מספקת לתורים הארוכים עכשיו.
אנו מצלצלות גם לקו ההומניטארי וגם למת"ק לשאול על היעדר קצין מנהל ולכן על השער ההומניטארי הסגור, וכעבור דקות אחדות אחד מגיע. בערבית שוטפת הוא שואל כל גבר וילד על גילו לפני שהוא פותח את השער לקבוצה שהצטברה לידו. אחר-כך, ככלל, השער נפתח כל פעם ש- 7-10 אנשים מגיעים אליו.

בניגוד לשיפור המצב בשער ההומניטארי, שלוש הקרוסלות נפתחות לעתים יותר רחוקות. ועל אף שכל חמש תחנות הבדיקה פועלות, התורים הארוכים המובילים לקרוסלות נמשכים עד אחרי השעה 7:00 (צילומים מצורפים). איש שעמד בסוף אחד התורים בשעה 6:30 סיפר לנו בשיחת טלפון שהתקיימה יותר מאוחר בבוקר שלקח לו 55 דקות לעבור את המחסום. כאשר אנו עוזבות ב- 7:15, שלושת המעברים הצרים עדין מלאי אנשים.

ממה שראינו (ונאמר לנו) כשהגענו, חוסר פיקוח על עבודת הצוות במחסום – לפחות על החייל (או חיילת) האחראי לפתוח את הקרוסלות - לפני שקצין מנהל מגיע מתי שהוא אחרי השעה 6:00 (ולפעמים רק אחרי צלצול מאתנו למת"ק להתלונן על המצב במחסום), ממשיך להיות מקור הבעיה האקוטית ביותר בבקרים.  הערנו על כל מספר פעמים, ללא הועיל. האם לאף אחד לא אכפת?

07:00   בית לחם

קיבלנו דיווחים שונים מהקהל שיצא החוצה, אבל אפילו אישה אחת שאמרה: "התנאים היו טובים היום" סיפרה שהיא הגיעה ב-05:30!

ע"פ המתנדב האקומני, השער ההומניטארי נפתח במרווחים נדירים מאוד.

07:30    חוסאן, תחנת מוניות

פגישה מתוכננת אחת, כדי לחתום על ייפוי כוח לחיפוש ברשומות של המשטרה. אדם נוסף ביקש עזרה, אבל כשהסתבר שכבר יש לו עו"ד נראה שעדיף שהוא ימשיך להיות בטיפולו.

08:00  מת"ק עציון

כשלושים גברים המתינו לתחנה שתיפתח, וזה קרה כמה דקות מאוחר יותר. חייל חילק מספרים לכל מי שנכנס.

פגישה מתוכננת אחת עם גבר שהיה עליו להגיש בקשה (התיק המשטרתי שלו כעת נקי, אבל אישור הכניסה שלו לישראל עדיין מעוכב), ולשלם לעו"ד.

08:30 - 10:00  בית אומר  ונבי יוניס

שלושה מקרים של ייפוי כוח לחיפוש ברשומות של המשטרה. שני אנשים הופנו לתחנת המשטרה של קריית ארבע. במקרה אחד ברור היה שהמשטרה פשוט לא טרחה לתת לאדם אישור בכתב.

נתנו לסילביה פרטים של שני גברים מסורבי אישור כניסה ע"י השב"כ.

גבר שבטעות חויב על נהיגה עם רישיון "לא תקף" היה זקוק למכתב בקשה. חיה רשמה מכתב בעברית, עליו הוא חתם.

גבר (לאחר שבסבלנות הסביר לעמיתיו לסבל) סיפר שהוא עדיין ממתין למכתב מהמעסיק שלו כדי שיוכל לקבל את האישור שלו. הוא בקשר עם סילביה, אבל חיה התקשרה אף היא למעסיק שלו.

היו מספר גברים שהצטרכו להגיע למשטרה במת"ק עציון כדי להבין מדוע האישורים שלהם נדחו, ולהרבה זמן. בכל אחד מהמקרים חיה הדגישה את החשיבות שהם יקבלו את המידע הזה בכתב לפני שהם עוזבים את המת"ק, ויצרה אתם קשר בעודם שם.

היו מספר שיחות מכפרים שונים, מאנשים עם בעיות באישורים שלהם. כאשר חיה ביררה שיש נציג של המשטרה בתפקיד במת"ק, היא יכלה להמליץ להם לגשת לשם, אבל בכל אחד מהמקרים היא הבטיחה שהם ישמרו על קשר אתה עד שקיבלו את המסמך המודפס.

  
15:30, קלנדיה:  כאשר הגענו לקלנדיה היו שני מעברים פעילים עם תורים קטנים בכל אחד.  המחסום כרגיל היה מאד מלוכלך ודוחה, מואר באור דלוח שלא מסתיר את ההזנחה רק מאיר אותה ביתר עגמימות.  היו מעט מאד אנשים בסככה הצפונית, בעיקר פועלים החוזרים לביתם אחרי יום עבודה.  מאז פתיחת המעבר לנוסעי האוטובוסים במערב, נראה שמטה לחמם של הרוכלים בסככה נפגע קשות.  בהגיענו הספקנו רק להגיד שלום למוכר הקפה שכבר קיפל את דוכנו ומיהר להסתלק.  מוכר הממתקים ומוכר התירסים עוד החזיקו מעמד שעה נוספת.
איך שנכנסו למחסום פנימה, התחילו אנשים ממורמרים לצאת ממעבר מס' 1 ולרוץ למעבר האחר, מס' 4.  אמרו לנו בכעס שאחרי שחיכו לעבור, פתאום הודיעו במערכת הכריזה שהמעבר סגור.  נשאר רק מעבר אחד פעיל וחיש מהר התור שם התארך מאד.  טלפנו לחמ"ל וכשזה לא עזר ליחידת המעברים.  הפעם לשם שינוי, זה שענה לא טרק את הטלפון אלא אמר שהחייל במעבר 1 (אחד מתוך שלושה חיילים) יצא לשירותים, מה שגרם לשיתוק המעבר כולו.  אבל ההסבר הפשוט הרגיע את הממתינים. 
נערה נכה, נתמכת בהליכון, הגיעה עם אמה למסלול מס' 1.  שוב בקשנו עזרה מהחמ"ל ולא להאמין, אחרי כמה דקות החיילת באקוואריום פתחה את "השער ההומאניטארי" ונתנה לשתיים להיכנס ואח"כ גם לצאת לירושלים.  נתניה ליוותה אותם והחמיאה לחיילת על התנהגותה האנושית.  החיילת, חן שמה, ענתה שככה צריכים כל החיילים להתנהג.  תענוג לשמוע.
בינתיים ניקול ואנוכי נשארנו מאחור ושוחחנו עם העומדים בתור.  הם התלוננו על התנאים במחסום ועל זה שלא נותנים לפלשתינים תושבי הגדה לבקר את משפחותיהם בירושלים.  גם ספרו לנו שהתורים עכשיו יותר קצרים אחה"צ בגלל המחסום החדש לנוסעי האוטובוסים.
לאחר מכן ניקול ואנוכי עברנו במחסום והצטרפנו לנתניה בצד הירושלמי.  ראינו שאמבולנס פלשתיני הבא מכיוון רמאללה מסורב כניסה ומורחק מהמעבר.  אמבולנס אחר הגיע מירושלים כעבור 5 דקות ורק אז הותר לאמבולנס הפלשתיני לעבור ולהעביר את הנוסעים, ילדה בת 8 עם תחבושת על עינה מלווה באמה.  נהג האמבולנס מירושלים סיפר שזה הנוהג – אסור לאמבולנס פלשתיני לשהות בצד הישראלי יותר מ-2 עד 3 דקות.
עזבנו את קלנדיה בשעה 17:00 וחזרנו לירושלים דרך ליל/ג'בע וחיזמה.  בשני המחסומים התנועה זרמה.
 
  

06:40: מעבר רחל, בית לחם, מחסום 300:.

דוחק רב בצד הפלסטיני. מתנדב בארגון האקומני סיפר שנדרשו לו שעה וחצי לעבור דרך התור ההומניטרי, כי רק מתקן מגנטי אחד פעל.

שוב אנשים התלוננו שהם החמיצו את ההסעות שלהם.

אין חדש במחסום בית לחם.

07.00 בית לחם, מחסום 300 

ארבע עמדות פתוחות. תור של כ-20אנשים לפני כל עמדה. כ-400 אנשים עדיין מחכים בחוץ, המעבר היום איטי למדי. הפלסטינים מתלוננים. האקומנית אמרה שהמעבר ההומניטרי היה סגור במשך זמן מה. התשובה לתלונתנו על המעבר התשובה הרגילה שאין כח אדם.

07.30 חוסאן

07.45 נשאש

במעגל התנועה יש מודעה גדולה וחדשה אל מול מגמות החורבן מתגייסים להקמת ישובים חדשים. האם אלה חדשות?

08.00 מת"ק עציון

מחלקים מספרים ואפילו לפי הרשימה של הפלסטינים 60אנשים ברשימה. השוטר יגיע רק בצהריים, אדם אחד מחכה לו. אנשים מתלוננים שהם באים פעם שניה, בשבוע שעבר חיכו עד השעה 17.00ויצאו בלי כלום.

08.50 בית אומר

09.00 נבי יונס

בחור צעיר ספר שהוא חסר תעודת זהות. הוא נולד בי-ם ומשפחתו שם. משרד הפנים כמובן לא מנפק לו ת.ז והרשות הפלסטינית שולחת אותו למקום שנולד בו וכך מסתובב לו בחור בן 28 ללא זהות וללא אפשרות לעבוד והוא אינו היחיד.