חיזמה

הגענו בשעה 06:00, ושוב ראינו, לצערנו, כי רק שלוש מתוך חמש עמדות הבידוק האמורות לטפל במאות האנשים בדרכם לעבודה היו פתוחות. 

כאשר אנו מתקשרות למטה המשטרה בקלנדיה אומרים לנו כי תלונות יש להגיש במת"ק.  קציני המת"ק שוב אומרים כי בדיקות הראו כי הלחץ האמיתי מתחיל רק בשעה 06:00. 

מאוד מתסכל לנהל שיחות אלה, כי אנו מקדימים להגיע וכבר שנים !!! רואות שאנשים מגיעים אף לפני 05:00, וכמעט תמיד יש תורים ארוכים ליד הקרוסלות. 

הפעם הבעיה היתה תור המכוניות, ונסענו דרך מחסום חיזמה כדי לא להצטרך להמתין כמעט חצי שעה כדי לעבור את המחסום הזה.

06:20 החלטנו לעבור במספר  מחסומים על מנת לאמת את חלק מהדוחות שהופיע ברשת לאחרונה.

התחלנו  בקלנדיה. היה קר ושלושת המסלולים וכן השער ההומניטרי  עבדו.  ספא  היה  קצין  מת"ק  במשמרת והוא בד"כ  קשוב  למה  שקורה. הבידוק היה יחסי איטי  אבל  ההמתנה  בכלובים לא ערכה יותר מעשר דקות. במסלול המכוניות היה  הדוחק, העצבנות והפקק הרגיל  וחלק מהסיבה היא שמכוניות מגיחות מן הצדדים והעומדים בתור לא מקבלים זאת "בהבנה  יתרה".

המשכנו לג'בעה כי קראנו  שמעקבים שם מכוניות , כולל מוניות,  במשך זמן ממושך  על מנת לתת עדיפות ליהודים.   ובכן איש לא עוקב  או נבדק, אז יתכן שמדובר במחסום אחר.

בחיזמה   עסקים כרגיל,  עוברים  בלי בידוק,  רק מבט חטוף  לזהות העוברים,  ובענאתא,  לשם היו  פקקים אדירים בדרך שנסענו,  כבר  היה מאוחר  ולכן  כל התלמידים והמכוניות, כולל פועלים  כבר נכנסו. הרושם  הוא  שזה  תחילתו של גבול  בינלאומי, ושכל  תושבי ענתה  הם מחוץ  לגבול  ישראל  וירושלים.

16:00:  אחר הצהריים קר וגשום.  תור הרכבים בכיכר הדרומית היה ארוך למדי אבל התקדם די מהר.  סככת ההמתנה בכניסה למחסום הייתה ריקה מאדם, חוץ מדוכני הרוכלים הקבועים.  בתוך המחסום שני מעברים היו פעילים עם כ-15 איש עומדים בתור בכל אחד.  אדם שיצא ממסלול המת"ק מסר שבמשרדים נותרו רק 4 אנשים הממתינים לאישורים.  המסוף המערבי לנוסעי אוטובוסים נראה פעיל מאד, עם תור של כ-20 איש ניצבים מחוץ למרחב הבידוק.  אוטובוסים נוספים המתינו ביציאה מהמסוף וגם במגרש החנייה המזרחית. לא היו אירועים מיוחדים.  עזבנו את קלנדיה בשעה 5 וחזרנו לירושלים דרך מחסום ג'בע וחיזמה.  בשני המחסומים תנועת הרכבים זרמה. 

מחסום קלנדיה
מעבר המחסום התבצע בהילוך איטי תוך "תיזוז" הממתינים ממסלול אחד למשנהו. (בצילום שתי ילדות עוברות במחסום)

ילדי המחסום ותיקים כחדשים במקומם הקבוע. הילד מחמוד גם הוא במקומו הקבוע, חמוש במגב, מנקה חלונות הרכבים שבפקק תוך התגברות על הכאבים ברגלו השמאלית המעוטרת בחבורות עמוקות שפסע בינן לעצם השוק, מזכרת שהותירו בו קני רובים.

מי שהיו עדים להפגנה שהתקיימה ליד המחסום בשבת בהשתתפות בינלאומיים שהגיעו עם המטס סיפרו שההפגנה פוזרה באמצעות רימוני גז.

מחסום חיזמה
עץ הזית שנגזל מבעליו, שנעקר ממקורו וניטע במרכז הכיכר, העץ שלא השלים עם מיקומו החדש ודעך לאטו עד שגווע, עם העץ הזה עשתה האמנית אוריין חסד של אמת ועטפה את גזעו הקמל וענפיו היבשים בתכריכים לבנים. אולי עכשיו ימצא מנוחה נכונה.

מתנחלים זועמים צעקו מתוך רכב:"מה אתם עושים?"  
אלכס ליבק (צלם "הארץ") שנכח וצילם השיב:"אנחנו ממשרד החקלאות...!" 
המתנחלים המשיכו בנסיעה מסופקים ומרוצים.

אחר הצהריים במזג אוויר סוער, מחסום הולכי הרגל בקלנדיה נראה נטוש,  אפילו בסככה כמעט ואין אנשים ורק הרוכלים המעטים שעוד נותרו יושבים באפס מעשה, כפופים ומכורבלים מפני הקור, וממתינים, למה?  בתוך המחסום פנימה פועל רק מעבר אחד וגם בו יש מעט מאד אנשים.

לעומת זאת, נראה שיש עדנה למת"ק – כמו בשבוע שעבר הבחנו באנשים יושבים ומחכים בסככת ההמתנה, אולם כשניסינו להיכנס התברר שהקרוסלה נעולה.  חזרנו ונעמדנו בתור במעבר הפעיל וכשהגענו לצד הירושלמי של המחסום, ניסינו את הקרוסלה שמתחבר למת"ק ולמשרדי השלטון.  להפתעתנו קרוסלה זו לא הייתה נעולה וככה נכנסנו לסככת המת"ק.  מספר הממתינים לא היה רב ודי מהר הם הצליחו להיכנס למשרדים.  פגשנו אדם, בשנות ה-50 או ה-60 שלו, שגר בדאחיית אל בריד ולו תעודה פלשתינית.  הוא סיפר שלא היה בארץ ב-1967 כאשר חילקו לכל משפחתו תעודות תושב ירושלים אלא עבד כמורה באלג'יריה, ועד שחזר ארצה ב-1970 כבר לא היו מוכנים להנפיק לו תעודה כחולה.  כאשר בנו את החומה, נתנו לתושבי דאחיית אל בריד כמוהו אישור שהייה שהיה תקף לשנתיים ועכשיו נגמר האישור והוא בא לקלנדיה לחדשו.  הוא סיפר שהאישור התיר לו לנוע בין דאחייה לבין קלנדיה אבל לא בשום מקום אחר בירושלים – כלומר כלאו אותו במן כלוב כזה.  יום קודם, טלפנה אליו בתו שגרה בסילוואן ואמרה שהיא נפלה ושברה את רגלה, אבל הוא לא יכול לבקר אותה כי האישור שלו לא מרשה לו.  כיוון שהאיש הזה הגיע די מאוחר, קצת לפני השעה 4, דאגנו שלא יתנו לו להיכנס למת"ק. אבל גם הוא וגם קצין במת"ק הרגיעו אותנו ואמרו שהמת"ק פועל עד השעה 5 ומקבלים את כל מי שבסככה.

נשארנו בקלנדיה עד קצת לפני 17:00 וחזרנו לירושלים דרך מחסומי לליל/ג'בע וחיזמה.  במחסום ליל החיילים היו ספונים בתוך העמדות מפאת הקור והגשם.  התנועה זרמה.  גם בחיזמה.

הגענו לקלנדיה קצת אחרי השעה 3 אחה"צ. מזג האוויר היה קשה ונדמה שכתוצאה מכך מעט מאד אנשים הסתובבו בחוצות.  כבישי הגישה היו ריקים יחסית (גם מכיוון רמאללה) וגם המחסום עצמו היה נטוש למחצה.  רק קומץ אנשים עמד במסלול מס' 1 וכשהודיעו החיילים שהמסלול נסגר, עברו כולם למסלול מס' 4 שנפתח. 
אולם בסככת ההמתנה למת"ק הבחנו בהמון אנשים ממתינים בשעה מאוחרת זו.  ניסינו את מזלנו, ולהפתעתנו הקרוסלה הייתה פתוחה.  החיילים באקוואריום רק בקשו שנעביר את התיקים במכונה ולא מנעו את כניסתנו לסככה.  את כל יתר המשמרת בילינו בעצם בסככה בשיחות עם הממתינים.  חלק מהם בקשו את עזרתנו בפתירת בעיות שונות עם השלטונות וחלק "סתם" סיפרו על תלאות החיים תחת כיבוש.
פעמיים פנינו לנציג המת"ק, אחסן, שאמנם לא היה במקום אך טלפן לחיילים לזרז את הטיפול בכל אלה שהמתינו לחדש את כרטיסיהם המגנטיים (בעצם כולם).
עזבנו את קלנדיה קצת לפני 17:00 וחזרנו לירושלים דרך מחסומי לליל/ג'בע וחיזמה.  במחסום ליל החיילים היו ספונים בתוך העמדות מפאת הקור והגשם.  התנועה זרמה.
 
 

• "בואי תראי שמאלנית..."הזעיקה חיילת את חברתה, כשרוני, העוף הנדיר מהזן ההולך ונכחד נגלתה לעיניה.

הילדים של קלנדיה שוב אינם פושטים יד לעברנו אלא למצלמה, מבקשים להצטלם. בפעם הבאה שיפגשו בנו, יקבל כל אחד את תמונתו -  מזכרת (אולי היחידה) לאלבום ילדותו.

מחסום ג'בע  שב להתנהלותו הרגילה כשהנוסעים מערבה והם בלבד, צפויים להיעצר ולהיבדק שמא מצוי בקרבם יהודי, כי אז תחסם דרכו פן יותקף בידי תושבי קלנדיה.

"ברוך שלא עשני גוי"–כתבה יד (יהודי) על קיר חומה שפניה להתנחלות אדם  וערפה לכפר ג'בע.

חנוכייה בוערת שקניה תרמילי רובה ניצבה בחלון המגדל המתמר במחסום עטרה.

שניים מהיושבים במרומים ירדו לשם שיחה עימנו: "זה לא מחסום" אמר האחד, "זה בסיס צבאי...". "לא", אמר חברו, "זה מוצב...". הם הרבו לדבר בשבח המחסום, בעיקר האחד - תושב גוש-עציון, שמכיר לדבריו טוב מאיתנו את ה"ערבים" שכניו, עימם הוא משוחח ואותם הוא מעסיק: "הם אוהבים אותנו מאד ויודעים שהצרה שלהם היא הרשות הפלסטינית". הוא גם סיפר על התועלת שבמחסום לפלסטינים העוברים בדרך: "בשבת היתה פה תאונת דרכים ואנחנו הגשנו להם עזרה רפואית...".

במחסום חיזמה, תוך מעבר מפלסטין לירושלים רבתי, הבחנו בפעם הראשונה בפעילות יחידת כלבנים משטרתית במחסומים בכלל ושימוש בכלבים במחסום זה בפרט.

דברים שכתבה ליאת האורחת שהצטרפה למשמרת
כמו תיירת אני מסתובבת ברחבי ארץ, גם כן מונח מעורפל שכזה. עושה גיחות מהירות לרחבי הגדה, מנסה שלא בהצלחה יתירה לחבר לי בראש את מפת האזורים. כמו תיירת אני מסתובבת ברחבי ארץ ואתמול הגעתי למחסום. אבל ברגע שהצלחתי לראותו נמלאה הארץ בהמון מחסומים - גרועים פחות או יותר מהמפלצת הראשונה שראיתי בקלנדיה. לשם אף פעם לא הגעתי עם האוטובוס הממוזג הממומן מכספי, או ע"י משרד התיירות. ובטח שלא עם  זה של משרד החינוך.
הפעם הלכתי ברגל, עטופה, בלי פחד והיה קר.
רוני נכנסה ראשונה.
"את ישראלית"?, "את לא מפחדת להיות שם"? (מעבר למחסום היא התכוונה) ורוני ענתה לה שלא.
"את שמאלנית? היא הוסיפה, לפני שקראה לחברתה בצהלה:"בואי תראי שמאלניות".
אני נגשתי אחריה אל הקיר השקוף. "את גם שמאלנית?" (אולי התכוונה לישראלית) היא שאלה, עניתי שכן. "אפשר לצלם אותך?" המשיכה, "אפשר, אם אוכל לצלם אותך גם" עניתי.
היא מתמקדת על התג שתמר הביאה לי מוקדם יותר ושואלת: "נגד מחסומים?", "את יכולה לתת לי סיבה אחת למה מחסומים זה לא טוב"?, פתאום חברתה לתא מתעניינת ולשתיהן רצון עז לשמוע  את תשובתי וברק בעיניים שמעיד על רצון לשמוע תשובה שתשכנע אותן. באותם רגעים לחמשתנו יש פנאי לעמוד שם בזמן שמאחורינו משתרך תור ארוך של אנשים.
לא עלתה בראשי סיבה, לא כאב,לא פחד, לא קור, לא חוסר אונים, לא קושי, כל אלו לא עלו בראשי. רק רציתי לעוף מהתור, מה שלא היה ממש בעיה עבורי, כיוון שהיא אפילו לא באמת בדקה את תעודת הזהות שלי. ובזמן שתקשקשנו על נחיצות המחסומים, לסטודנטית פלסטינית שעמדה בתור מאחורי נתקע ספר במסוע. הוא היה תקוע חזק וכדי להוציא אותו היתה צריכה החיילת להניע את המסוע לכיוון הנגדי. חלקו הגדול של הספר נהרס, אני משוכנת שזה ישפיע על האופן שבו היא תקרא את הטקסט.