קרוסלה

14:55 מחסום עאנין
ארבעה טרקטורים ואנשים מעטים ממתינים במזג אוויר סגרירי וקר. בדיוק ב 15:00 החיילים פותחים את שערי המחסום והמעבר מהיר. הטרקטוריסט, שבזכותו נודע לנו על האפשרות שניתנה ל 26 חקלאים מעאנין לעבור במחסום שקד-טורה בימים שמחסום עאנין סגור (ראו דו''ח מ 29/12/2011), סיפר לנו שקיבל אישור חקלאי חדש ואף ניצל את הזכות לעבור במחסום טורה. סיפר לנו שאפילו הורשה לעבור שם במכוניתו, מה שמקצר, כמובן, את זמן הנסיעה מעאנין למחסום משעה וחצי (בטרקטור) לעשרים וחמש דקות (במכונית). אינו יודע אם חקלאים נוספים מעאנין עברו בטורה.

15:25 מחסום שקד-טורה
תנועה מעטה, ברכב וברגל, בשעה זו.

תושב טורה, שביתו נמצא ממש סמוך למחסום, עובד שם כפועל ניקיון, מטעם חברה פלסטינית. הוא מנקה 6 מחסומים, מג'וברה שליד טולכרם ועד שקד-טורה ומשתכר רק 2000 ש''ח לחודש ו 700 ש''ח הוצאות רכב. לאיש אדמה במרחב התפר אך בד''כ הוא מקבל אישור חקלאי רק בעונת המסיק. לאחיו חנות בברטעה אך הוא אינו מקבל אישור תעסוקה ושהייה שם. מותר לו להיכנס למרחב התפר רק עד הבטונדות שלפני המחסום. לדבריו אינו מקבל אישורים כתוצאה מהתנגדותו להריסת מרפסת ולעקירת ברושים שבחזית ביתו עקב בניית גדר ההפרדה. הוא הצליח במאבקו והגדר נבנתה בלי לפגוע בביתו ובברושיו, ''רק'' בחופש התנועה שלו ובפרנסתו.

16:00 מחסום ריחן-ברטעה, צד מרחב התפר
טנדר אחד ומכוניות פרטיות אחדות ממתינים למעבר למרחב התפר.

פועלים יורדים בשרוול הרשת ועוברים מייד בטרמינל. סטודנטיות גאות ויפות חוזרות מלימודיהן בגדה. שני בחורים נושאים קופסת קרטון גדולה ובה טלוויזיה דקה ''42. לכבוד הטלוויזיה פותחים את השער ונותנים להם לעבור לא דרך הקרוסלה. אבל, לכבוד אישה זקנה הנושאת שני שקים גדולי ממדים לא פותחים את השער הזה והממתינים בתור מסייעים לה להעביר את שקיה דרך הקרוסלה. משפחות אחדות עם ילדים קטנים עוברות בשני הכיוונים, אולי לרגל חופשת בתי הספר. שלושה ילדים בדרכם לגדה נלכדו בקרוסלה. אמם נשארה מאחור. לבקשתנו שחררה הבודקת את הקרוסלה והכניסה גם את האם.

כאשר בטרמינל פועלים שני אשנבים כמעט שלא נוצר תור. כאשר בשעת העומס, 16:30 בערך, נסגר לזמן קצר אחד האשנבים, נוצר תור של כ 30-40 איש. טלפון שלנו לאחראי מסייע, כנראה, האשנב השני חוזר לפעולה והתור נעלם במהירות.

17:00 אנחנו עוזבות את המחסום בעוד פועלים ממשיכים לרדת בשרוול, רבים מהם נושאים שקי תפוזים. ריח ההדרים משכר.

אחרונות בתור חיכינו שתפתח קרוסלת המתכת ונעבור לאזור הבידוק הפנימי. לא אנחנו וגם העומדים לפנינו לא הבחינו שעמדת החיילים ננטשה והמנגנון המסובב את הקרוסלה מנותק. רק ילד אחד שעבר לפני אמו את השער, עמד מהעבר האחר, לבדו, לא קדימה ולא לאחור. ילד כלוא.

ברגעים הראשונים חייך הילד במבוכה, ואז התחלף החיוך במבט דאוג. הוא קרב את גופו אל אמו שעמדה בעבר האחר של מוטות המתכת, תפס את כף ידה ואחז בה חזק כבעוגן הצלה.

הפלסטינים, המורגלים בשרירות שעל פיה מתנהל המקום, עברו בהשלמה למסלול הבידוק המקביל.

נשארנו עם האם, בטוחות שתוך דקה או שתיים תיפתר הבעיה. הרי כל הקורה במחסום מצולם ומועבר בזמן אמת דרך מסכי הפלזמות לאחראיים על תפעול המקום.
טעינו.
הדמעות שהחלו זורמות במורד לחייו של הילד הניעו אותנו למהר ולטלפן. חשבנו שמייד לאחר שניידע את המוקדים ישוחרר הילד.
שוב טעינו.
התשובה האחידה שהתקבלה:"אני מברר/ת".

שבנו וטלפנו ושוב:"אני מברר/ת".

אחרי עשרים דקות, לאחר שהבטחנו לאם ולבנה ש:"מייד..." – "הם רק יסתכלו במצלמות ומישהו יגיע ללחוץ על הכפתור..." נו, עכשיו הסברתי להם, הם מבררים ויהיה בסדר...", כשהבנו שאין לדעת כמה זמן עוד יישאר הילד כלוא ומנותק מאמו, עברה רוני למסלול המקביל כדי לבקש את עזרת החיילת שם. אני נשארתי עם האם והמשכתי לדבר עם המוקדנים שלא הבינו ושוב לא הבינו והעבירו אותי לקצין אחראי שגם הוא לא הבין וניהל אתי שיח של חרשים:

הקצין: "איך קוראים לאמא שלו?"
אני: "לא יודעת".
הקצין: "אז איך אני אזהה אותו?"
אני: "יש לו שתי רגליים... למה אתה צריך לזהות אותו? – תשחררו אותו ודי!"
הקצין:"רגע, לא הבנתי, תסבירי לי, הוא בשטח האדום?  לאן הוא רוצה לעבור?"

רק לאחר כשלושים דקות נשלח חייל מהמשרדים הפנימיים כדי ללחוץ על הכפתור המשחרר. אך לפני שלחץ התעקש להסביר שבעצם: "הילד אשם במצבו. הוא לא היה צריך לעבור לבד לצד השני".

לא רק שהקורבן אשם, אלא אפשר להאריך את סבלו כדי להמשיך ולספר את הנרטיב של הכובש. 

לפלסטינים אין מאמינים. לכן תמיד הם מצוידים בצרור ניירות ומסמכים המעידים על מוגבלותם, מצבם ועל עצם קיומם.

כזה הוא הקשיש בן ה-71 תושב ירושלים, אדם מוגבל וחולה שקשה עליו ההליכה וקשה עליו עוד יותר העמידה בתורים הדחוסים של מחסום קלנדיה.

האיש הציג בפנינו את תעודת הנכה שברשותו להוכחת מצבו הבריאותי וסיפר על ההתעמרות כלפיו במעבר המיועד לבעלי תעודות ירושלמיות, שם למרות שעל פי הנהלים יש לאפשר לזקנים מוגבלים ונשים בהריון להישאר ישובים באוטובוס, כופים עליו לרדת, ללכת למחסום הרגלי, לעמוד בתורים, לחצות את קרוסלות ולהיבדק (שוב) בפני החיילים.

"תכתבו את מה שאני מספר לכן. תכתבו את זה" ביקש.

15:03 מחסום עאנין
השערים פתוחים, אנשים וטרקטורים עוברים. שלוש ילדות מהחמולה הבדואית המתגוררת למרגלות המחסום, מכרות ותיקות שלנו מהבקרים כשהן ממתינות להסעה לבית הספר, מצפות בלבוש חגיגי לדוד שאמור להגיע מעאנין. הדוד לא מגיע והחיילים אומרים לנו שגם אם יגיע לא יוכל לעבור בשעה זו למרחב התפר.

שני בחורים, שתוקף אישורי המעבר שלהם פג ב31/12/2011, מתלבטים אם כדאי להם לחזור הביתה לעאנין מכאן או אולי עדיף לנסוע איתנו למחסום ריחן -ברטעה.
מפקד המחסום, סמ''ר, מבטיח שיתנו להם לעבור ולא יחרימו את תעודות הזהות שלהם, בתנאי ש"אינם קרימינלים''. הבחורים נכנסים לתחום המחסום לאזור שבין השערים והסמ''ר ושוטרת צבאית מתחילים לטלפן ולברר.

15:45  שלושה חקלאים מגיעים ועוברים. המחסום פתוח עד 16:00.

16:00 אחד משני הבחורים משוחרר לדרכו והולך הביתה. שערי המחסום נסגרים. אנחנו ממתינות ליד השער הנעול, הבחור השני והחיילים בפנים. ב 16:15 משוחרר גם השני.

16:25 מחסום שקד-טורה
פועלים אחדים, מכונית פרטית, שתי משאיות ועגלת חמור אחת עוברים לגדה. משפחה אחת עוברת למרחב התפר.

16:50 מחסום ריחן-ברטעה, צד מרחב התפר
שלוש מכוניות ונוסעיהן ממתינים למעבר לגדה, פועלים ושקי תפוזים בידיהם יורדים בשרוול הרשת אל הטרמינל.

אין תור בפתח הטרמינל, ארבעה מעוכבים יושבים על הספסל. שני אשנבים פועלים. מפעם לפעם באשנב אחד עוסקים בסטודנטיות ובמשפחות שעוברות מהגדה למרחב התפר ואז נוצר תור, שמתחסל במהירות. אחד העוברים מתפעל ואומר ''הם עובדים יפה היום''. בקרוסלת הכניסה לטרמינל חידוש: הזרועות העליונות נעטפו בגומי שחור, כהגנה מפני נזקי גוף אפשריים.

17:15 אנחנו עוזבות והפועלים ממשיכים להגיע. גם כעת ממתינות שלוש מכוניות למעבר לגדה, האוטובוס של ''החברה לפיתוח השומרון'' עובר למרחב התפר בלי להיעצר כמובן.

מ ש מ ר ת  ק ר ה  ו ק צ ר ה

מחסום עאנין 05.50
הגענו לאחר פתיחת השערים. רוב האנשים כבר עברו. אחדים ראינו בצומת, ממתינים להסעות. מולנו הלכו עוד אנשים: "הכל בסדר היום", וביציאה מן המחסום מגיעים תושבי עאנין בשטף אחד, אחד. צפינו בזריחה היפה של השמש ונסענו הלאה.

מחסום שקד - טורה 06.20
גם כאן קר ושקט. עדר עזים אחד יצא מהמחסום והמשיך דרומה/מזרחה בין גדרות הביטחון. פלסטיני אחד עבר למרחב התפר ואחר כך עלה למכונית פרטית שסיימה את הבידוק. סטודנטית אחת עברה לצד הגדה. לא המתנו לילדים הקטנים (תלמידים) שאמורים להגיע רק בעוד כשעה.

חידוש אחד יש כאן: מכוניות שמגיעות מצד מרחב התפר ממתינות רחוק יותר מהשערים. לפני הבטונדה המוצבת בצד שמאל של הכביש. הנהג הולך לבדיקה, חוזר, מתקרב במכוניתו עוד יותר לשער וממתין לקריאה פנימה לבדיקה יסודית של הרכב.

מחסום דותן 06.40
תלמידים צעירים מאמריחה הולכים לעבר יעבד לבית הספר. המחסום עדיין אינו מאויש והמכוניות עוברות בזיגזוג בין הבטונדות ואינן מסכנות את ביטחון ישראל.

מחסום ריחן - ברטעה 06.55
החניון התחתון עדיין אינו מלא. מי שבא מהגדה נכנס דרך הקרוסלה למבנה הטרמינל ללא כל עיכוב. כשעלינו למעלה לאחר כחמש דקות ראינו את ב' כבר נכנס להסעה במעלה השרוול (ביציאה מהטרמינל למרחב התפר).

ששה טנדרים עמוסי סחורות ממתינים להיקרא לבדיקת תעודות. עוד חמישה עדיין ממתינים בקצה מגרש החניה. שתי מכוניות פרטיות ושני טנדרים עמוסים ממתינים בנקודת בדיקת הניירות. תבניות הביצים כבר נערמו בסככה ליד פינת התפילה, ממתינות לאיסוף. מחסום כמנהגו נוהג.

עזבנו ב- 07.30.

15.05 מחסום חקלאי עאנין

חיילים עסוקים בפתיחת שערי המחסום, פחות מ-20 איש וטרקטור ממתינים לפתיחה. בהמשך נוספים עוד עשרות בודדות.
ההתנהלות – בקדמת המחסום. אל החיילת מגיעים ואחד ואחד,  בסדר מופתי. החיילת-  ענינית מקבלת את התסריך ומספרו של התושב , ללא מילה מיותרת מסמנת בדפים שלפניה וקוראת לבא בתור. אם חלילה , פוסעים לעברה שני אנשים, היא עוצרת אותם ב"ואחד ואחד", וזהו. השני מציית וחוזר לאחוריו.  לידה- חייל קטן עם רובה גדול, שלוף.  מכוון לתושבים, פעם הוא עומד כאן ופעם שם, אבל כיוון הקנה תמיד למקום הנכון.

עדיין לא ידוע מתי יסתיים המסיק. למה שידעו? כבר יגידו להם!!

שאפיק , הזקן החביב עם החמור הזקן כמוהו , שהתמיד בעקשנות להגיע למטע שלו , כבר אינו מגיע: חמורו נגנב ממנו ,הילדים שלו מגיעים במקומו.

15.30 אנשים חוזרים  מגיעים למחסום כל הזמן עזבנו.

15.40  מחסום טורא 
ריק ושומם המחסום , ילד קטן  מהבית הבודד עובר עם עגלתו לגדה . מלבדו, איש אינו פוקד את המחסום. כך,  במשך עשר דקות שהותנו במקום.

מכל ההבטים האפשריים , המחסום הזה,  הוא עצם התקועה בגרון התושבים . כל כך לא במקום. כל כך מקומם.

אוטובוס , של המועצה לפיתוח השומרון , יוצא מכביש שקד, אחר כך, בתחנת האוטובוס במחסום ברטעה החדש, נגלה  על אחוריו  כתובת  המזמינה, לבוא לסייר בשומרון-  להכיר את  ארץ ישראל... כך, בזו הלשון. 

16.00 -16.45  מחסום ברטעה החדש
כעת חוזרים הפועלים, אנחנו בשרוול ממתינים אתם . הם, עייפים עומדים בשקט ובסבלנות בטורים ארוכים מידי.הקרוסלה נפתחת לשניות ספורות,  אנשים נתקעים בה  חצי גוף בפנים וחצי בחוץ , זה מפה וזה משם , ממשיכים לשוחח כאשר זרוע קרוסלה לוחצת מפרידה ביניהם. בכל מקרה העובדת באשנב הקבלה דואגת שלא יעמדו לפניה ,חלילה, יותר מידי תושבים.

בשלב מסוים שרון מגיע ופותח אשנב נוסף ומכוון אליו תושבים חוזרים, למשך מספר דקות, נראה שדברים זורמים , תרתי משמע, אבל שרון, איש עסוק מאד, משאיר את העניין לאחד העוזרים שלו  וממשיך.  תוך דקות , חוזר הבלגן להתמקם במקום.

למה צריך בכלל להשתמש בקרוסלה הזאת? למה אי אפשר לאייש מראש ואופן קבוע  שניים  או יותר אשנבים דווקא בשעה הלחוצה הזו , על מנת להקל על מעבר אנשים עייפים לביתם ? במה עסוקים כל אותם בעלי חזקה במקום ( 23 מקומות חניה שמורים ספרנו – רק בפינה אחת) , מה הם עושים שם בכלל?

הפארק הלאומי  " מעבר ריחן" עולה כפורח , כל סמ"ר  מחושב  ומתוכנן לעילא,  האם גם אתר זה כלול בסדרת הסיורים בארץ ישראל של  המועצה לפיתוח השומרון?  , מה חושבים בעלי המקום כשהם רואים את התפארת הפלצנית הזאת על אדמתם ? אבל למי אכפת? מי סופר אותם בכלל?!

מחסום עאנין 15.00
השער נפתח בדיוק בזמן ולא מעט אנשים, צעירים ברובם, ממתינים לחזור לכפר. נראה שרוב הצעירים מוסקים כשכירים אצל בעלי עצים. ממתינים גם שני טרקטורים עם שקי זיתים, פחים, שקים וכו'. השער לא נפתח במלואו, אלא בפתח צר למעבר אדם אחד. ראוי לציין שבחלק העליון באחד השערים יש תלתלית שמוטה שעלולה לפגוע בראשו של אדם שעובר בפתח הצר. מאידך גיסא, לאורך כל הדופן העליון של השער הזה אין תלתלית כלל. כשהערנו על כך לחיילים, נענינו שזה אינו תפקידם. הם כאן כדי לשמור על הביטחון, ולא על ראשי הפלסטינים העוברים בפתח הצר(?)

התנהגותם של החיילים הייתה כולה מזלזלת. אחד מהם (דתי) נושא נשק, לא חדל כל זמן שהותנו במקום מלפצח גרעינים ולירוק את קליפתם בעוד הוא "מטפל " בעוברים.

הסתבר לנו שכל אחד מהפלסטינים אמור לדעת את מספרו ברשימה, ולומר אותו לחיילת הבודקת את התעודות. אחרי שמישהו הגיע ושאל מי אחרון ונענה: אתה, נקט מישהו יוזמה, אסף את תעודות הזיהוי וארגן בכך את התור לכניסה. 

תקרית לא נעימה, שהזכירה לנו תקרית דומה מלפני כמה חודשים: בעל אחד הטרקטורים הוביל שקי זיתים וגם חבילה של בשר, שקיבל מקרוב משפחתו באום ריחן לרגל החג המתקרב. החיילים סירבו להרשות לו להכניס את הבשר "כי זה שער חקלאי בלבד".  הפתרון שננקט גם בתקרית הקודמת היה להחזיר את הבשר לקרוב המשפחה באום ריחן, והלה יוכל להעבירו במחסום שקד-טורה,שהוא "שער מרקם חיים" ומשם בדרך עקיפין לעאנין. ולביטחון ולתפארת מדינת ישראל - הידד.

מחסום שקד-טורה 15.40
בזמן הקצר ששהינו שם עברו איש אחד ותלמיד אחד לצד מרחב התפר.

שבנו לעאנין לצפות בנעילת השער.
החיילים זרזו כמה צעירים שהלכו לעבר השער, סגרו את השערים בזמן ואח"כ פתחו שוב את השער בצד מרחב התפר כיוון שלנו על מנת לצאת משם עם ההאמר שלהם. גם הג'ינג'י עם הטרקטור ושקי הזיתים עברו.

מחסום ריחן - ברטעה  16.40
הרושם הראשון - ריק. אין אנשים. לא עברו חמש דקות ונחשול הפועלים השבים מעבודתם במרחב התפר, הגיע.

ירדנו בשרוול, כ-40 אנשים דחוקים ליד הקרוסלה, כ-20 בפנים, ליד שני האשנבים הפתוחים, וכשאלה עוברים, נפתחת הקרוסלה ונכנסים ארבעה (!) אנשים בלבד. בפתיחה הבאה - שבעה. אח"כ נסגר אשנב אחד, הקרוסלה היתה סגורה זמן ארוך וההמון הצטבר ונדחק אליה. בקושי עלה בידינו לזכות בתשומת לב של אחד העובדים בתוך הטרמינל ולהפנותו לקרוסלה ולעזור לאשה וילדה להיכנס פנימה. הדוחק נמשך וכבר היו כ-200 איש. בינתיים יצאו מהטרמינל לכיוון מרחב התפר כ-10 אנשים ונשים, דבר ששיתק את מעבר הפועלים לגדה. הזעם היה רב. אי אפשר היה לדעת מה קורה. מישהו אמר שבצד השני של הטרמינל יש אמבולנס.
חשבנו להיכנס למגרש החניה התחתון, אך בדרך העסיק אותנו איש לא מבוגר שביקש שנעזור לו לעבור ברגל ממעבר הרכבים, כי הוא חולה לב ומרגיש לא טוב בצפיפות שבשרוול. לא הצלחנו כי לא היו בידיו אישורים רפואיים. הוא אמר שלפני יומיים גם כן היתה צפיפות כזאת, ואז התירו לאנשים לעבור במעבר כלי הרכב, אך היום זה לא עבד. השומר שם אמר לנו שהצפיפות חלפה ושלחנו אותו לעבור במסלול הרגיל.

כל אותה העת ניסינו להתקשר לשרון (מנהל המעבר), ולא הצלחנו, או בגלל חוסר קליטה או מפני שקו הטלפון שלו היה תפוס. לזכותו ייאמר שהוא החזיר לנו טלפון, אבל אנחנו כבר היינו בדרכנו הביתה. על כל פנים הוא אמר לנו שכבר אין לחץ והכל תקין.

אישה צעירה עם 3 ילדים
קטנים מנסה לעבור ואינה מצליחה, ראו נספח למטה

5:00
בחוץ מחכים כ 80 אנשים לפני הקרוסלה היחידה הפתוחה. בפנים פתוחים 3 מעברי בידוק בידוק. בערך 120 אנשים עומדים שם בתור בשלושת המעברים.
בכל  דקת מזרימים כ-100 אנשים לבידוק. בפנים יש עומס אך בחוץ כמעט אין תור. אנשים נכנסים למעבר של הקרוסלה השנייה – אך היא איננה נפתחת. החייל צועק בעברית שהמעבר האמצעי לא פועל. אך אנשים חדשים בכל זאת נכנסים אליו כל הזמן ואז צועקים כשהוא נשאר סגור. החייל צועק בערבית.

5:30
עדיין אין תור ארוך בסככה. במעברי הבידוק מחכים כ-120 אנשים. במחצית השעה האחרונה נכנסו לבידוק 240 אנשים.
בינתיים נפתח עוד מעבר בידוק – 4 מתוך 5. אנשים שואלים מדוע הקרוסלה במעבר השלישי איננה נפתחת, הרי רק הקרוסלה השנייה תקועה. עיינה מתקשרת ודי מיד, אולי בגלל הצעקות ואולי בגלל הטלפון, נפתח גם המעבר השלישי. אני עומדת צמוד למעבר השלישי וזוכה להרעלת ניקוטין חריפה. עשרות זרזירים מתיישבים על חוד הברזלים ועל גדר התיל ומשוחחים ביניהם בקולות עליזים. כל יתר הנוכחים קופאים מקור ושותקים. הפועלים משחילים את שקיות האוכל דרך הסורגים כדי שלא ימעכו בזמן תזוזת הטורים קדימה.

6:00
עכשיו כבר יש תור ארוך מאוד המגיע עד מגרש החניה, לפני שתי הקרוסלות הפתוחות. כ-120 מחכים בתור + 80 לפני השער ההומניטארי שעדיין לא נפתח. אנשים הופכים להיות יותר ויותר עצבנים. במחצית השעה האחרונה נכנסו לבידוק 260 אנשים.

החלפת משמרות ופתיחת מעבר הבידוק החמישי. המחסום עובד עתה במלוא התפוקה אף שהמעבר ההומניטארי עדיין לא נפתח. בשעה 6:15 עיינה מתקשרת לקו ההומניטארי ומדווחת על כ-100 ממתינים לפני השער ההומניטארי. קצינה מגיעה לרחבה ובשעה 6:25 השער נפתח ו 140 ממתינים עברו בבת אחת. כמחצית מהממתינים אינם נראים כמקרים הומניטאריים אך אין בדיקת מסמכים וכולם נכנסים.

6:30
בתור מחכים 120 אנשים ועוד 50 ליד השער ההומניטארי. 500 אנשים עברו נכנסו לבידוק במחצית השעה שעברה. בפנים הרחבה עמוסה ודחוסה.
שני גברים שהגיעו עברו תוך 45 דקות. האחד משעה 5:45-6:30 והשני 6:15-7:00.

7:00
התור הצטמצם. 325 אנשים נכנסו לבידוק במחצית השעה שעברה.
נשים וילדים רצים הלוך ושוב בין התור הרגיל לתור ההומניטארי, כיוון שאינם יודעים אם ההומניטארי יפתח בשנית. הדבר גורם לאיבוד זמן רב ולבלבול.

7:30
כמעט ריק בחוץ. 300 אנשים נכנסו לבידוק במחצית השעה שעברה.
אנג'לה, המתנדבת האקומנית, נכנסה לתור בסככה בשעה 7:15 ויצאה מהבידוק רק בשעה 8:05,  סה"כ 50 דקות, וזאת בשעה שכבר לא היה בכלל לחץ.
7:45
עזבנו את המחסום דרך מעבר הרכבים – זחלנו בתור במשך 10 דקות עד סיום הבידוק.

-----------------------------------------------------------------------
נספח: האם ושלושת בניה
כפי שדיווחנו לעיל היה זה בוקר לא עמוס במיוחד במחסום קלנדיה. מרבית האנשים הצליחו לעבור את המחסום תוך 30-45 דקות, גם בזמנים היותר עמוסים של הבוקר.
לא כך היה גורלה של אם ושלושה  בניה הצעירים. הם בילו במחסום כשעה וחצי.
ראינו אותם לראשונה מעט לפני השעה 7:00, כאשר המעבר ההומניטארי היה ריק וסגור, עומדים במרכז התור הארוך, המתפתל מהחניה ועד לקרוסלות. במקרה, היא בחרה לעמוד לפני הקרוסלה המרוחקת, דבר שבדיעבד, רק הוסיף לזמן ההמתנה.

שלושת הבנים שבו את ליבנו. הם היו בערך בגילאים  3-4-5, נעימים למראה, לבושים בסוודרים זהים, מסתובבים כל הזמן סביב האם שהייתה צריכה לוודא ללא הרף שלא יצאו מטווח הראייה ובו זמנית גם לשמור על מקומה בתור.

נזכרתי איך, לפני שנים רבות, הייתי יוצאת עם שני בני הראשונים, כשהיו בני 3-4. גם הן היו תמיד לבושים בלבוש זהה, מתוך גאווה אמהית או מתוך כוונה שלא ליצור קנאה (למה לו קנית חדש ואני מקבל את הישן שלו...). כל הזמן הייתי במתח, מנסה לשמור על הילדים שלא יאבדו, שלא יפגעו... הייתי חוזרת מהיציאות הללו עם כאב ראש מטריף ואני הרי לא עמדתי בתור במחסומים. ניתן היה לזהות, מבעד לשלווה שהאם הפגינה, איך היא באמת מרגישה, מייחלת להיפטר כבר מהסיוט, להגיע לצד השני.

הבן הבכור, כדרכם של בכורים, לקח אחריות. הוא שמר מקרוב על הצעיר שהיה נועז וניסה לבדר עצמו בקפיצות ובסיבובים שהיו עשויים לסכנו בתוך ההמון שבמחסום. הבן האמצעי נהג כשד משחת. הוא לא נח לשנייה. מתרוצץ סביב, מגיח מבין רגלי המבוגרים, עם חיוך של מלאך אלוהי ושובבות של מלאך חבלה.
אחד הבנים הרים עטיפה מהרצפה. האם, בתוך כל הדוחק והלכלוך, לא ויתרה על תפקיד המחנכת. היא הובילה אותו אל פח האשפה, מכוונת את ידו, כדי שיזרוק את הזבל היכן שצריך. הערצתי את האם הצעירה.

לפתע נפתח המעבר ההומניטארי. האם נחפזה, כששלושת הבנים מדדים בעקבותיה, בדרך עמוסת הגברים, לכיוון המעבר. אך עד שהגיעה, החיילים כבר סגרו את השער ונכנסו לחדר הבקרה.
הפעם היא הצטרפה לתור שלפני הקרוסלה הראשונה, כדי שתוכל לרוץ מהר יותר אם השער ההומניטארי ייפתח. ראינו אותה ואת הבנים עומדים בשקט במעבר הצר, המגודר. עיינה, שהזדעזעה ממראה הילדים הקטנים מבעד לסורגים דמויי בית סוהר, ביקשה מהאם רשות לצלם את הבנים שנתלו בידיהם על הסורגים, מחייכים אלינו בעליזות. נראה שעבורם חווית המחסום הייתה אירוע מרנין, שובר שגרה.

בערך בשעה 7:30 עברו האם ושלושת הבנים את הקרוסלה והצטרפו לתור במעבר הבידוק מספר 3. לשם הגיעה גם אנג'לה, המתנדבת האקומנית.
המזל הרע המשיך לרדוף את האם ושלושת הבנים. בעוד ארבעת מעברי הבידוק האחרים פועלים כסדרם, התברר לאחר זמן מה, שהתור במעבר הבידוק מספר 3 בכלל לא זז. הקרוסלה נשארה סגורה לפחות במשך 25 הדקות הבאות בהן אנג'לה עמדה שם, יחד עם האשה הצעירה ושלושת הבנים הקטנים.

(להבהרה: לא קל לזהות שער תקוע. הקרוסלה מסתובבת רק בכל כמה דקות ומי שכבר נמצא בפנים לא יכול להשוות את קצב ההתקדמות שלו לעומת הקצב של התור במעברים האחרים. כל מעבר מופרד פיזית מהאחרים על ידי קירות וחלונות).

הגברים קידמו את האם ובניה ישר לראש התור וקראו לאנג'לה לעבור קדימה, לברר מדוע הקרוסלה לא פועלת.

על כולם עבר בוקר ארוך ומתיש. מספר גברים התחילו לצעוק ולהכות על הברזלים. החיילת יצאה מחדרון הבידוק, הסתכלה, סביר להניח שראתה את האם ושלושת הבנים שבראש התור, אך היא הסתובבה וחזרה לחדרון מבלי לספק מידע ביחס למעבר התקוע.

רק אז עזבו המתנדבת יחד עם האם את מעבר 3 ותוך זמן קצר יצאו, דרך מעבר אחר, אל אור השמש הסתווית שהציפה אותם בצד האחר של המחסום.

כמה אחרת יכול היה הכול להיות אלמלא המלחמה, אלמלא הכיבוש, אלמלא ההפרדה – אנחנו והם.

 6:45  שיח' סעד

שקט במחסום. עברו כ-10 אנשים בחצי השעה ששהינו שם ושוחחנו עם תושבים. השיחות במשמרת סבבו סביב מועד העיד אל פטר ואירועי ספטמבר הקרבים. קשה היה לנו להבין את מקור הגרסאות השונות לעיד, כי הרי יש לוח שנה עם מופעי הירח. חלק מהאנשים טענו שהאינסטנציה היא חכמי הדת בסעודיה, וחלק התעקשו שהקאדי שצריך לראות את מולד הירח (כלומר הופעתו הראשונה אחרי שלא רואים אותו במולד האסטרונומי) חייב להיות ממוקם בפלשתין. אף אחד לא ידע מתי בדיוק יחול החג, אף שאם לחצת, התשובה הייתה מחר, יום שלישי. מכל מקום, כולם טענו שאין החמרה בתנאי המעבר במחסום מאז הפיגוע ליד אילת, כיוון שמחמירים גם כך. למשל, לאחד התושבים ששוחחנו עמו יש בת ולה ארוס מבית חנינא. הוא אינו יכול לעבור לירושלים בחזרה משיח' סעד, כי כפי שידוע זהו מחסום שכונתי בלבד.

בעניין ספטמבר לא קיבלנו תשובות רבות, נראה שמחכים להתפתחויות. לא הרגשנו דחיפות או צורך השעה באופן מיוחד מצד אלו ששוחחנו איתם.

 7:15  סילוואן

נסענו את כל הדרך האמריקאית לראס אל עמוד כדי לבדוק מה מצב השלטים על ההפקעות לכביש הטבעת. כל השלטים נעלמו. ידוע לנו ש"במקום" הגישה עתירות לאי חוקיות ההודעות על הפקעה כיוון שאין תכנית מתאר תקפה לרוב חלקי הדרך. כנראה שזה שכנע מישהו להוריד את השלטים. האם זה שכנע לוותר? ימים יגידו.

תכונה גדולה של אוטובוסי תיירות דתית וחוצלארצית ליד החומות בסמוך לעיר דויד. אנחנו מצלמות מהגדר הגובלת במתחם הביזנטי שלט על "מסלול מקוואות" חדש. מעניין, אבל לפי ויקיפדיה הכניסה למקוואות הייתה ליד קשת רובינסון ולא מתחת למסגד אל אקצא. 

מתוך "הגן הארכיאולוגי ירושלים" בוויקיפדיה: 

"המקוואות

גרם המדרגות של המחלף [קשת רובינסון אשר הובילה לרחבת הר הבית. ע"ט] נסמך אל מבנה אבן עצום בגודלו, שפורק כמעט לגמרי, ולא נותר ממנו כמעט זכר. מבנה זו שימש כמרכז טהרה עבור עולי הרגל הרבים שפקדו את ירושלים, והכיל מקוואות רבים. המקוואות שפעלו בקומת הקרקע נחצבו כולם בסלע, ובזכות כך שרדו. ממצאי המקוואות הרבים מלמדים על השימוש הרב שהיה להם בימי המקדש. בנוסף למקוואות השתמרה יפה גם מערכת חצובה של תעלות מים וצינורות, שסיפקו מים לא שאובים למקוואות, כנראה דרך אמות המים שעברו בסמוך."

 ובינתיים מאז המשמרת, עידית שלחה לי את פרסומי דוברי עיר דויד על סיורי סליחות במסלול המקוואות. כנראה שכל ההכנות שראינו באיזור הגן הארכיאולוגי מתחת לאל אקצא קשורים לסיורים אלה, והמעבר יהיה דרך המנהרה החדשה מעיר דויד לגן הארכיאולוגי.  

7:45  מעבר הזיתים

גם במעבר הזיתים שקט להפליא. מה שצד את עינינו הם בקבוקי מים רבים המונחים לפני הכניסה למחסום ובתוכו. התשובה: אנשים שבאים ומחכים בתור בבוקר מוקדם (המחסום נפתח ב-5 בבוקר, לפי התושבים) שותים עד למעבר במחסום ומשאירים את הבקבוקים החצי ריקים במעבר, ביציאתם ליום צום נוסף.

למרות שאין כמעט אנשים ואין לחץ, נלכדים אימא ופעוט בתוך הקרוסלה, ולמרות צפצופינו וקריאותינו הרבות לשחרר אותן החיילות מעדיפות להשאיר אותן כך כ-4 דקות, עד שמסיימות את בדיקת חפציה של האישה שעברה לפניהן. ניסינו להעיר להן והן התעלמו. האם הפלשתינאים אינם בני אדם? האם פעוט פלשתיני ואמו אינם נחשבים ראויים להתייחסות שמביאה בחשבון שיקולי פחד ואי נוחות?