מחפשים קניות זולות ב-30%? נסו מעבר לקו הירוק

29/01/2012
הארץ Online
טלי חרותי סובר

 

לשוק העצום בכפר ברטעה מגיעים מדי יום יותר מ-20 אלף קונים הנהנים ממחירים נמוכים - באדיבות סוחרים מרחבי הגדה ■ הכפר שבוואדי עארה הוקף בתחילת שנות ה-2000 בידי גדר ההפרדה - שהפכה את הצד הפלסטיני למעין "אזור סחר חופשי"

הכביש הצר היוצא מוואדי עארה מסמן טובות. חורש ארץ ישראלי ירוק מתגלה בכל פיתול, והעלייה המתונה מסתיימת בכפר קטן שרחובו הראשי רחב ובתיו צבעוניים. "ברוכים הבאים לברטעה" כתוב בשלט הכניסה הגדול. בעשור האחרון עובר על הכפר החצוי - שאין בו קו גבול אך חלקו בישראל וחלקו בפלסטין - תהליך כלכלי מעניין, שהדעות עליו חלוקות. יש הטוענים כי מדובר בסיפור דו קיום מעורר השראה, אך אחרים חושבים שהוא מסמל יותר מכל את האנומליה שנוצרה במקום.

מאז שהוקמה גדר ההפרדה ב-2003, מתפתח בברטעה סוג של אזור סחר חופשי בלתי מתוכנן. "הולכים להתברטע" אומר המושג בערבית, ומכוון אל השוק הענקי שנוצר בחלקו הפלסטיני של הכפר, שמופרד רק בגשרון קטנטן ובלתי מורגש מצדו הישראלי. המעבר בין שני חלקי הכפר פשוט וקל וישראלים - יהודים וערבים - יכולים לרדת מכביש ואדי עארה, ולמשש את הסחורה. וכך הם עושים.

מבדיקה שערכו אנשי המועצה המקומית בסמ"ה (ברטעה, עין א-סהלה ומועאוויה), עולה כי בכל יום במהלך השבוע נכנסות לא פחות מ-20 אלף מכוניות לכפר הקטן, בדרכן אל השוק. הסוחרים צוהלים, אבל לא כולם צוהלים אתם. "השוק אמנם מתפתח אבל מועיל בעיקר לצד הפלסטיני", אומר ראש המועצה הישראלי זידאן בדראן. "אנחנו מרוויחים ממנו שני דברים: לכלוך ואבק".

קצת היסטוריה: את הכפר ברטעה הקימה לפני כ-150 שנה חמולת כבהא שהגיעה מאזור בית ג'וברין בחיפוש אחר מקורות מחיה נוספים. גם כיום מהווה החמולה חלק נכבד מאוכלוסיית הכפר, המערבי והמזרחי. הבתים נבנו משני צדדיו של ואדי שבו זרם המעיין שסיפק מים לכפר.

השוק בברטעה
השוק בברטעה
צילום: אייל טואג
 

השנים חלפו ובתום מלחמת השחרור וחתימת הסכמי רודוס, הסתבר שהקו הירוק שסומן על המפה עובר באותו ואדי (ואדי אל מיאה), ומחלק את הכפר לשניים. באבחת קולומוס נהפך הצד המערבי לישראלי והצד המזרחי לירדני. התושבים לא התרגשו. חיילים ירדנים אמנם עמדו מצד אחד ואנשי משמר הגבול מהצד השני, אבל היה פשוט יחסית לחצות את הגבול לביקורי משפחות, שמחות או אבל. גם מקור המים נשמר עבור שני הצדדים, ובכל זאת החל ריחוק.

"היה צריך להסתנן", מספר ראפת כבהא, מנהל מחלקת החינוך במועצה ופסיכולוג בהשכלתו. "יש משהו מרתיע בחיילים שצריך להתחמק מפניהם". גם השינויים שהתרחשו בחיי היומיום יצרו ריחוק. הלימודים בבתי הספר הירדניים התקיימו בנפרד לבנים ולבנות, נושאי הלימוד היו שונים וגם שיטת המיסוי, כך שבאופן טבעי הוקמה בברטעה המזרחית מועצה מקומית נפרדת.

ב-67' אוחד הכפר, אבל לדברי כבהא היה זה "איחוד וירטואלי". הצדדים אמנם נותרו בני משפחה אבל חלקם, באותו מקום בדיוק, היה תחת ממשל צבאי וקיבל שירותי חינוך ובריאות מנפת ג'נין, בעוד שבבתים הצמודים להם קיבלו תעודות זהות ישראליות. בסוף שנות ה-90 הגיעה תורה של הרשות הפלסטינית לקבוע את הגבולות. באופן פרדוקסלי, כשהוקמה גדר ההפרדה בתחילת שנות ה-2000, היא "עקפה" את ברטעה המזרחית והכלילה אותה בשטח הישראלי. גם אם רשמית מדובר בשטח C הפלסטיני, הרי שמעשית היא חלק מישראל. את נקודת המעבר הרשמית אפשר למצוא במרחק ארבעה קילומטרים משם, במעבר ריחן.

הזדמנות עסקית מנצנצת

צילום: אייל טואג

העובדה שברטעה המזרחית, הפלסטינית, נגישה לחלוטין לפלסטינים ולישראלים, הפכה אותה להזדמנות עסקית מנצנצת עבור סוחרי הגדה. לאחר ששווקים מפורסמים כמו בידיה - שאליו היו מגיעים בשבתות ישראלים מכל רחבי המדינה כדי לרכוש סחורה זולה - נעלמו עם המחסומים, הבינו סוחרים כי אפשר להעתיק את העסקים לוואדי עארה, ולענות על צרכי הקהל הצמא לסחורות ולשירותים זולים במיוחד. ג'נין נמצאת במרחק רבע שעה נסיעה מהמקום, אבל למה לעבור מחסום ולהיתקל בשוטרים פלסטינים אם אפשר להישאר בגבולות ישראל?

בשוק של ברטעה אפשר למצוא כיום לא פחות מ-1,200 עסקים שונים שמציעים מזון, ביגוד, רהיטים, צעצועים, מתנות ודבר נוספים רבים. סחורה רבה מגיעה מהמזרח הרחוק דרך נמל אילת וכלל לא עוברת במחסומים. בשוק יש אזור של מוסכים, ובחלק אחר עומדות משאיות ישראליות ומעמיסות אבנים ושיש. כמו שוק אוריינטלי אמיתי, שהוקם ללא תכנון, הוא מרוכז לאורך רחוב ראשי ארוך מאוד, כשמעט סמטאות יוצאות ממנו, ושתי מכוניות יתקשו לעבור בו במקביל.

"בסופי שבוע אי אפשר לזוז פה", מעיד כבהא. "השוק הזה כל כך גדל בשנים האחרונות שבסין כבר שאלו אם אפשר לבקר וללון במלונות חמישה כוכבים בברטעה".

לפי הערכות, 80% מהקונים מגיעים מהמגזר הערבי-ישראלי, ו-20% מהקונים הם מהמגזר היהודי - שמעדיפים את מחירי השוק בברטעה, הנמוכים ב-20%-30% ממקומות אחרים בישראל. הקונים הם אנשים פרטיים וגם בעלי עסקים קטנים שמחדשים את המלאי עבור חנויות במרכז הארץ. רוב הסוחרים מגיעים מערי הגדה וחלקם הקטן - מקומיים שזיהו את הפוטנציאל בתחילת הדרך. מי שינסה למצוא כיום שטח פנוי להקמת חנות או בסטה בשוק, ייתקל בקשיים גדולים - איש לא מוכן לוותר על ביצי הזהב שמטילה התרנגולת הזו.

צילום: אייל טואג

אנשים עשירים, מקום עני

השגשוג הכלכלי של ברטעה המזרחית, שבה חיים כיום כ-5,000 איש, מגיע בעיקר לכיסיהם הפרטיים של האנשים. סיור ברחובות הכפר מגלה חלקים גדולים שאינם סלולים, ו-40% מתלמידי בתי הספר בכפר המערבי מגיעים כל בוקר מהצד המזרחי.

מחירי הנדל"ן משקפים את המהפך שחל בצד המזרחי. לפני 15 שנה מחיר דונם אדמה היה 500 דינר, סכום השווה ל-3,000 שקל, וכיום מחירו 30 אלף דינר - 150 אלף שקל.

המועצה המקומית נתמכת בלא מעט ארגונים בינלאומיים כמו USAID שאינם מסייעים לצד הישראלי, אך התנופה הכלכלית כאן באה לידי ביטוי בכספים שגובה אגודה שיתופית שהקימו הסוחרים והתושבים, והיא שאחראית על שיפור התשתיות במקום.

השוק בברטעה
השוק בברטעה
צילום: אייל טואג

שלא לציטוט אומרים בצד הישראלי שהצד הפלסטיני הוא בעל משאבים גדולים בהרבה. האגודה כבר סוללת כביש חדש ועוקף שיסייע לחילוץ הפקקים. "כרגע מדובר במקום עני, שחיים בו אנשים שמתעשרים והולכים", אומר גורם מקומי שביקש להישאר בעילום שם. "אפשר לראות את ההתפתחות בבתים החדשים ובמכוניות, אבל לא ברחובות. הרבה כסף נמצא פה מתחת לבלטות".

עוברים ולא נעצרים

בעוד שאנשי ברטעה המזרחית מרוצים מאוד - במערבית מרוצים הרבה פחות. השוק מתחיל ברחובה הראשי של ברטעה המערבית, אבל 99% ממנו נמצא בשטחה של ברטעה המזרחית, כך שסוחרי המקום אינם נהנים כמעט מהשגשוג. "אנחנו נקודת מעבר מכביש ואדי עארה לשוק", אומר ראש המועצה. "כולם עוברים פה, ולא נעצרים".

לכבהא יש הסבר פסיכולוגי: "אנשים תופשים את הצד הפלסטיני כזול תמיד, וייתכן שזה באמת ככה, אף שפיסית מדובר באזור אחד. אנחנו מאוד קרובים, אבל בצד השני של הוואדי לא משלמים ארנונה כמו כאן, רמת הגבייה לא דומה לכאן, ויש הרבה מאוד עבודה בכסף שחור. הם יכולים להרשות לעצמם להיות זולים. בעל מונית פלסטיני יכול לקחת חמישה שקלים לאדם כדי להסיע אותו למעבר ריחן, ולחכות שעות בלי עבודה עד שהמונית מתמלאת. נהג מונית ישראלי לא יכול לחיות מזה".

עוברים פה המון אנשים, אתם בטח מרוויחים משהו.

כבהא: "רק כאב ראש. פעם היה פה כפר קטן ושליו, כיום אנחנו חלק מהדיוטי פרי של ואדי עארה. אני שמח עבור ברטעה המזרחית, חלק מהם בני משפחה שלי, אבל אנחנו, הישראלים, סובלים מהרעש ומזיהום האוויר, ולא נהנים בכלל מהפירות".

איך בכל זאת אפשר למנף את המצב לטובתכם?

"אנחנו צריכים להיות מרכז כלכלי, גני התערוכה של המגזר הערבי. לשם כך נדרשת חשיבה והשקעה של המדינה, כי תוכנית מסודרת להקמת אזור סחר יכולה להיות הפתרון לא רק לברטעה - אלא לוואדי עארה כולו".

ולמה זה לא קורה?

"כי לאף אחד לא אכפת".

אולי חוששים קצת מהקרבה לפלסטין?

"אנחנו לגמרי ישראלים ותמיד היה פה שקט לחלוטין. לאנשי השוק השקט אפילו חשוב יותר. כל עוד יש שקט אפשר להמשיך לעשות עסקים ולהרוויח".