סנסנה (מעבר מיתר), יום ב' 22.11.10, בוקר

הגענו למחסום בשעה 5.00  לפנות בוקר. מגרש החניה נראה מסודר והיו מקומות חנייה נוחים. פועלים בתור מסודר עברו לאט בתוך הכלובים אבל ללא דוחק. בעל ה"מלון" - אוהל הפלאפל - מתלונן שמוטי, מנהל המעבר, החרים את ה"מלון" ואולי יחזיר אותו רק ביום ה' כאשר הוא חוזר מחופשתו. רשמנו פרטים שנמסרו למיכל צדיק.
כמה אנשים סיפרו לנו שבימי ראשון המצב איום ונורא, ורק נקודת בידוק אחת היתה פתוחה. גם היום דיברנו עם אנשים, הצצנו מפעם לפעם מעבר לכניסה לכלובים ובינתיים החניון התמלא ברכבים ובאנשים - מאות אנשים! התור השתרע עד קרוב לכניסה לחניון - אולי אלף איש.
פתאום ראינו שהתור נדחק ונמחץ, ונשמע מין רחש שנוצר מלחץ של האנשים הנופלים אחד על השני כמו חפיסת קלפים, נמחצים וכמעט נופלים קדימה. החלו דחיפות וצעקות, מאות אנשים טיפסו עד גג המתקן, נתקלים בכבלי חשמל, עומדים על ראשיהם וכתפיהם של העומדים על הקרקע. גבר אחד מנסה להרים את הציידנית הקטנה שבידו מעל ההמון, ולא מצליח להרים יד מרוב דוחק. אחד אחר מנסה לשחרר את פניו מהברזלים שבהם נמחצו. וכל הזמן קולות של זעם, כאבים וחרדה.
ובתוך כל זה - אין עם מי לדבר! רק חומות, ברזלים ואדישות נוראית.  רק אשנב אחד פתוח לבדוק את ההמון. שלושתינו עומדים המומים, חסרי אונים מול המראה המזוויע הזה  - כמו עדר. אנשים שכל רצונם הוא להרוויח את לחמם בכבוד.

טלפונים למיכל צדיק וחנה בר"ג מניבים פרי: עוד חלון בידוק נפתח והתור נרגע. השעה כמעט 6:30. המעבר צריך להיות פנוי עד 7:00.

 עברנו לצד השני באוטו של נתניה שלא הייתה בטוחה בדרך - לא בדקו לנו תעודות הזהות אך כן בדקו את מוחמד, כולל את האוטו. חיכינו לו במגרש החנייה ופגשנו איש בטחון שאחרי היכרות קצרה  ושאלותינו לגבי המצב המחפיר של המחסום, אמר רק: "אני לא מבין אנשים כמוכם - פשוט לא יודע איך לדבר אתכם." כשמראות הזוועה עוד טריים בזכרוננו ענינו: "גם אנחנו לא יודעות מה להגיד לאנשים כמוך!" וסגרנו את חלון הרכב בפרצופו ונסענו.