שרירותיות

גיבורינו במקום מנעו  את הסכנה האיומה של מעבר ישישה וילדון

9:10 -  11:00

3 עמדות פתוחות, אין תורים.

נוכחות מאסיבית של אנשי אבטחה שנותנים את הטון.

מגיעה אישה זקנה, כפופה, פניה מקומטים. ניכר שאינה מבינה עברית ושאינה מתרשמת מגדרות, מדים ונשק. היא עוברת בקושי רב אבל אנשי האבטחה נעמדים לפניה ופוקדים עליה לחזור לבית לחם.

היא בשלה, ממלמלת "אבני פי אלקדס" ומנסה לעבור אבל הם מבהירים שללא אישור היא לא תעבור.

לניסיון שלנו להתערב: "אולי לגבי אישה כל כך מבוגרת אפשר להפעיל שיקול דעת?!" מגיעה התשובה המוחצת: "אם את כל כך מזדהה איתם אולי תלכי לחיות שם איתם!" והם מלווים את הישישה חזרה לכיוון בית לחם.

שעה לאחר מכן אירוע דומה: פלסטיני כבן 40, ככל הנראה איש עסקים, מגיע בליווי בנו הקטן (בן 5) לפגישה בירושלים. הוא עדיין לא יודע שהחל מגיל 5 על ילד פלסטיני לקבל אישור כמו למבוגר. הוא מנסה את מזלו ופונה לשיקול דעתו של המאבטח שנראה בכיר יותר, אך ללא הועיל.

הוא נאלץ לשלוח את עמיתו לפגישה ולחזור עם בנו לביתו.

08:45 מחסום שקד-טורה
עבודות שונות מתבצעות סביב המחסום. הבוקר היתה שם קבוצה של קצינים. המחשב נפל והיה לא נוח לבדוק את העוברים. אנשים, שתמיד עברו, נהפכו לפתע למנועי שב''כ. היה מתח באוויר.
אדם אחד עבר כשהוא מלווה בשלושה קצינים ונגַד אחד. הם החליטו שהוא אינו הולך לעבודה חקלאית, בהתאם לאישור שלו, אלא לעבודה בבניין, בהתאם לכלי העבודה שלו. האיש אמר שהוא הולך לחלקת הזיתים שלו והכלים תמיד בתיקו. הוויכוח נערך בסככת ההמתנה שבצד מרחב התפר. שמענו את אחד הקצינים אומר שתמיד "צריך להסתכל על הידיים שלהם כדי לראות אם הם באמת עובדים".
אשה מבוגרת הגיעה בוכייה. יש לה אישור מעבר למרחב התפר לבקר את שני ילדיה הנשואים והמתגוררים באום ריחן, כפר פלסטיני במרחב התפר. היא רצתה להביא לילדיה ולמשפחותיהם סירי אוכל שבשלה עבורם בלילה. החיילים במחסום החליטו שזו כמות מסחרית ולא הרשו לה להעביר את סירי האוכל (נזכרתי במה שהכנתי ליום ההולדת של אחד מנכדי. גם זו הייתה, כנראה, כמות מסחרית). האישה חזרה לביתה עם הסירים ובאה למחסום בידיים ריקות ועיניים דומעות. בינתיים הגיע ואהל מהמת''ק. סיפרנו לו על האישה והוא אמר שתחזור לביתה שבגדה, תביא את הסירים והוא ייתן לה להעביר אותם. האישה כבר התעייפה ולא היה לה כוח לחזור הביתה ולבוא למחסום בפעם השלישית. היא גם לא הייתה בטוחה שוואהל ימתין לה שם .
אחד החיילים אמר שאיננו יודעות איזה הברחות מתנהלות במחסום ולכן צריך להחמיר.

10:00 מחסום ריחן-ברטעה
שהינו שם כשעה ולא היה שום דבר מיוחד.

חזרנו דרך ברטעה המזרחית. אדם אחד סיפר לנו שאשתו בהיריון והיא נוסעת יום-יום לאוניברסיטה בג'נין. הוא מודאג מהבדיקות במכונת השיקוף שהיא עוברת פעמיים ביום. 
אדם אחר, מבוגר ואב לילדים, סיפר שהוא מנוע כניסה לישראל. הוא מרגיש חנוק. לדבריו איש מבני משפחתו ומקרוביו לא היה מעורב בפעילות עוינת כלשהי, אבל לא מוכנים לומר לו מה סיבת המניעה.
 

6:40

בחוץ הרבה מאד כלי רכב. סימן ראשון למעבר קשה.

בפנים ריק מאנשים. 4 אשנבים מאוישים אך אין אנשים.

פגשנו את י. הקצין והוא עונה לנו שהכל בסדר "מכניסים בנגלות". ואכן הגיע זרם של אנשים אולי שלושים בסך- הכל.

ככה פעלה השיטה כ -30 איש עוברים, הפסקה של 10 דקות בערך ושוב מעבר של אנשים.

אנשים שעצרו לידינו התלוננו כמובן וסיפרו שהמעברים היו סגורים זמו רב.

המצב מתסכל ונראה שאין מענה למצב ואין מי שמעוניין לתקן ולמי זה בכלל אכפת ואולי זו המדיניות ויישומה.......

 כללי: במעבר הזיתים יש החמרה: התורים ארוכים, ההמתנה ממושכת.

6:10 שיח' סעד

כעשרה אנשים בשרוול, ילדים עוברים ללא תור. בדיקת מסמכי המבוגרים איטית מאוד.

שתי תלמידות ממתינות לפני הקרוסלה כדי להיכנס לשיח' סעד, אך היושבים בבודקה אינם מבחינים בהן, עד אשר אחד העוברים מפנה את תשומת ליבם. כדי לאפשר לבנות לעבור, עוצרים את הבדיקה השגרתית. התלמידות נשאלות מספר שאלות, הולכות לדרכן והמחסום חוזר להתנהלותו.

7:00 מעבר הזיתים

כחמישים איש לפני הקרוסלה החיצונית ותורים דחוסים וארוכים בשרוולים שבפנים. הקרוסלות החיצוניות נפתחת במשורה.

בערך ב-7:15 הקרוסלות החיצוניות נפתחות לעיתים קרובות יותר וב-7:30 נפתחת הקרוסלה החיצונית למעבר תלמידים. ב-7:40 נגמר התור לפני הקרוסלות החיצוניות, אך בפנים עדיין המתינו עשרות אנשים לפני כל עמדת בדיקה. זמן המעבר מרגע ההגעה עד הבדיקה: כחצי שעה.

הפנינו אדם שאחיו מנוע אג"ם לצוות העוסק בהסרת מניעות.

8:20 ואדי נאר

בבואנו שתי מכוניות מעוכבות לכיוון בית לחם. אחת שוחררה במהירות, השניה כעבור זמן ממושך יותר. בסככה נותר מעוכב, צעיר מאוד נראה כנער.

בהמשך מעוכבות עוד מוניות, כולן לכיוון בית לחם. לרוב העיכוב למשך דקות ספורות.

כשהבנו שלא נוכל לעזור למעוכב התחלנו להתרחק מהמחסום. מרחוק ראינו שלוקחים אותו לעבר הבודקה. התקרבנו שוב אל המחסום והמעוכב הוחזר לסככה. לא ברור לנו אם נוכחותנו במקרה זה האריכה את העיכוב או מנעה יחס קשה יותר כלפי המעוכב.

תמונות:

משמאל - מתחילים מבראשית
מימין - פעם היו כאן דוכני פירות וירקות

בפקק התנועה האין סופי שלפני הכניסה למחסום הוציא נהג אוטובוס את פלג גופו העליון, פנה לרוני ואמר:"תגידי לאנשים מהאגודה לזכויות האזרח שיבואו הנה, שיראו מה קורה פה, יש לי הרבה מה לספר להם." ועובר אורח ביקש:"תכתבו, תספרו על המקום הזה..."

מאז שפשטו חיילים מונהגים בידי אנשי המינהל על הרוכלים במחסום וסביבו, מוצבת עגלתו של אבו סולימאן הזקן (זה שאצלו ממתק בשקל ושקית תורמוסים ממולחים בשניים) מחוץ למתחם הכניסה למחסום. כי במתחם המקורה אסורה העמידה לרוכלים בפקודת העירייה והחיילים עושי דברה. לצד עגלתו של אבו סולימאן העמיד פאדי עגלת פירות שחצייה בלבד עמוסה.

פאדי עדיין לא התאושש מההפסד הכספי שנגרם לו, כשכל הסחורה של אותו היום הושלכה לאשפה, לא לפני שנציג המינהל שלף מולו מצלמה ובמחווה שיש בו מההשפלה והמבוכה הנציח את דמותו פאדי שעמד בסמוך למקור פרנסתו.

כולם חוששים משובם של נציגי הכיבוש משליטי החוק והסדר. אין איש יודע מתי ומהיכן יגיחו 

ומי יהיו הקורבנות בפעם הבאה, אבל האנשים במקום יודעים, כי לימד אותם ניסיון שנות עמידתם במקום, שהשקט של עכשיו הוא זמני ושביר.

אך חוק השרידות וכורח הקיום חזקים מרובים, ואבדן ימי עבודה הינו בבחינת מותרות שאין הפלסטינים כאן יכולים להרשות לעצמם.

ושוב כבעבר, כמו עוף החול, הם קמים מהשבר והריסוק ומתחילים מבראשית.

ורק מה שהיה עד לפני ימים אחדים נתיב הפירות בשולי הדרך הראשית מעיד על אירועי היום ההוא. נתיב זה עדיין עומד בשיממונו והוא עכשיו נתיב של זוהמה ואשפה.

באף אחד מהמת"קים לא היה שוטר בתפקיד ולכן לא  יכולנו לשלוח לשם אנשים.

מחסום בית לחם, 7:00: 

האנשים התאוננו שהיום היה יום גרוע. מישהו אמר: "היום זה גרוע בדיוק כמו אתמול".  אישה אחת יצאה וסיפרה שבפנים הרבה נשים וילדים מחכים למעבר אולם השער המיוחד שלהם  סגור. טילפנו בנידון ל"קוו החם".

חוסאן, 7:30:

שתי מכוניות משוריינות עשו את דרכן ממגרש החנייה של המוניות לכיוון חוסן.

בית אומר, 8:30:  

חמישה חיילים עמדו ליד תחנת דלק (אינה בשימוש) בסמוך למכונית משוריינת.  הם הבחינו בנו מוקדם יותר, בעיקר כאשר קליאנטים התקרבו אלינו, אבל לא ניגשו אלינו.  שלושה מהם  עזבו לכיוון הכפר, שני האחרים נשארו.  היו  שני  שם  מקרים של מסורבי רישיון מעבר.

נבי-יוניס, 9:10:  

אירגנו פגישה למישהו לתשלוםמקדמה  בהסכמתו, על חשבון הקנס שהוא חייב.

בדרכנו חזרה 

עצרנו אצל משפחה שבת-אח שלהם  ( nephew )בת 18 הפגועה מנטלית,  נעצרה עם בן דודה המעט בוגר ממנה,  באשמת זריקת אבנים. הם  מוחזקים במחנה עופר והמקרה שלהם יגיע לדיון רק באפריל.  חוץ מהטענה  שהילדים מוחזקים  בתא  מעצר קטן המשפחה גם מתלוננת שלא מאפשרים לה לשלוח כסף על מנת שהעצורים יוכלו לקנות בקנטינה של בית הסוהר.  חיה עשתה כמה טלפונים  והבעיה נפתרה.  המשפחה גם התאוננה על החיפוש הגופני שנשים נאלצות לעבור במעצר.  בנוסף–  הדוד של הנער, שצריך להצטרף לאביו להעיד בבית המשפט,  הולך עם קביים ויש לו קשיים רבים לעבור את  הבדיקות.   חיה הצליחה לדבר על כך עם הקצין האחראי והוא הבטיח לעזור כאשר  יגיע  המשפט.

 כשהגענו ב3 חיכו בחוץ שני צעירים  להסעה הביתה,  לאחר שרואיינו ע"י כוחות הביטחון. הם אמרו שהיו במת"ק  מהבוקר, אולם לא נתנו לנו מידע  נוסף.

במודעה על הקיר נאמר שהיום המט"ק יהיה פתוח מ - 15:00עד - 17:00  למקרי חירום הומניטריים בלבד, לא לכרטיסים מגנטים. 

איש אחד בא לקבלת כרטיס מגנטי.  החייל הצביע על  המודעה ואמר לו שאין קבלת קהל היום מישום שזהו יום חג ליהודים (פורים).  הוא הציע לו לבוא מחר בבוקר והבטיח (לו ולנו...) שמחר הוא יטופל.  מאוחר יותר החייל סיפר לנו שלמרות שבבוקר היו קליאנטים כעת אין לחץ  (כפי שיכלנו להיווכח). 

כנראה שהיום החיילים צריכים להתכונן לפורים... 

מחסום בית לחם,  7:00:  

כולם דיווחו שהמצב טוב בזכות השוטר האחראי.  משקיף בין לאומי אמר לנו שמוקדם בבוקר היה קהל רב ושהשער ההומניטרי נפתח רק ב- 5:30, כשהשוטר האחראי הגיע. מאז הכל מתנהל כשורה.

פעלו ארבע עמדות בדיקה.  לפתע נשמעה צעקה - "ילד".  חייל ושומר רצו אחוצה לראות מה קרה.  הם הביאו ילד שאיכשהו חמק פנימה בליווי של מבוגר (אבא?). לא היה לו  חושן ושניהם נשלחו חזרה.

אישה אחת צעקה נואשות כשהיא מנפנפת  בתעודת המעבר שלה. היא אמרה שהיא עוברת עם התעודה הזו כל יום,  ורק היום לפתע לא נותנים לה לעבור. ניסינו להגיע אליה לראות את התעודה אולם השומר מנע זאת מאיתנו. הפעם במקום באלימות השילטונות  השתמשו במה שאנחנו  מכנות תג מחיר (הקצין לא אהב את הכינוי), כלומר –  הם הפסיקו לכולם את  הבדיקות  לזמן מה.  חיה ציצלה למוקד, בשל כך או לא, לאחר כ - 5ד'  הגיע קצין נוסף והבדיקות התחדשו. 

נאמר לנו שכל ההתנצלויות בשבועיים שעברו  לא היו על מנת להרשות לנו להיות במחסום אלא  בשל האלימות הפיזית כנגד חיה.

מת"ק עציון, 8:08: 

 15 אנשים היו בפנים, כולם עבור כרטיסים מגנטיים. נתנו את מספר הטלפון שלנו במקרה ותהיינה בעיות. 

חיה, כרגיל, צלצלה לוודא אם יהיו שוטרים במשרדי המשטרה במת"קים השונים  וכן דיברה עם כמה אנשים שעמדו להגיע למת"ק – עציון, חברון, בית-לחם  וטול-כרם.  אמרו לה שבמשך השבוע יהיו חיסורים ובעיות בפעילויות  המשטרה  בשל  מחלות.

בית-עומר, 8:40: 

איש מסורב ביקש רשיון מיוחד להגיע להדסה לבקר את האבא של אישתו , חולה סופני. הוא התכונן ללכת למת"ק עציון לבקש שם  את הרישיון.  נתנו לו את הטלפון של חנה ב. במקרה שיסרבו לו גם שם.

היו שני אנשים  נוספים –  אחד שילם דו"ח תנועה אך עדיין לא קיבל את הרישיון ובא לבדוק את הסיבה עם המשטרה;  השני אמר שהוא מסורב אבל לא היו לו מסמכים להראות לנו. קבענו להיפגש עימו בשבוע הבא.

נבי-יוניס, 9:12:  איש אחד הראה לנו את המסמכים שלו וראינו שהכל בסדר איתם.  הוא אמר שבשבוע הבא הוא יביא גם את  המסמכים של אחיו  ותשלום -  חבל שהוא לא עשה את זה יחד כי כך  הוא יצטרך לשלם יותר.

איש אחד שילם בסדר אבל בתשלומים.  בשל כך בנתיים אין לו את הרישיון, הוא יקבלו רק לאחר התשלום האחרון (פרוצדורה חדשה???).

בנתיים הגיעו כמה צילצולים:  חלקם  שאלו על התקדמות הטיפול בדוחות שלהם;  חלקם הודיעו על סירוב רישיון מעבר;   חלקם שאלו אם ישנם היום שוטרים במשרדים  השונים.

14.30 – 16.30

בכניסה לכביש המנהרות תלויות מודעות רבות התומכות בתושבי מיגרון תחת הכותרת: "שוויון עכשיו" גם התצורה היא של "שלום עכשיו".

בכניסה המזרחית לחוסן, במעגל התנועה בו חונות המוניות הצהובות, מוקם שוק קטן (ילדים מציעים בצעקות את מרכולתם, בעיקר בקלאווה). הנהגים חוזרים ומתלוננים על מצבה של הדרך המובילה לאל חאדר מתחת לכביש 60, שמצבה התדרדר עוד יותר מאז הגשמים. הנסיעה בדרך הזו הורסת את מכוניותיהם ומה שמעצבן במיוחד היא העובדה שתשתית לכביש ממשי קיימת כבר שנים מספר. כשהציעו לסלול בעצמם את קטע הדרך הקצר והרעוע, התנגד המנהל האזרחי בתוקף. האוטובוסים מורידים את נוסעיהם במרחק גדול למדי ממקום החניה של המוניות היות ואסור להם לחנות במעגל התנועה ואיזור החניה של המוניות אינו מספיק גדול בכדי שיוכלו להסתובב בו. מזל שלא ירד גשם בזמן שהנוסעים עלו במעלה הדרך.

במת"ק פגשנו פלסטיני זועם שהגיע לשווא בכדי להיפגש עם השוטר. אין שוטר ביום חמישי אחרי הצהריים. מיד לאחר מכן פגשנו עוד צוות של מ"ו, שחשב, כמונו, שאין משמרת בבית לחם בימי חמישי. מעכשיו נודיע לרונית מדי שבוע מה הן תכניותינו, ברגע שנקבע אותן.

המשכנו לגוש עציון – מזרח ונוכחנו בבנייה מסיבית באזור התעשייה שמדרום לאפרת.

הגענו למחסום מזמוריה ופגשנו בחייל אדיב ששאל במה יוכל לעזור לנו. כשאמרנו שברצוננו להיכנס לנועמן, נענה מיד בחיוב ודאג לפתוח עבורנו את המחסום החשמלי, כך עשה גם בשובנו מהכפר. בכפר עצמו ראינו יותר שטחים חרושים לקראת זריעה אבל רק אדם אחד נראה מחוץ לביתו וזה ברך אותנו בחביבות.

אוטובוסים רבים חנו ליד הכניסה לכביש קבר רחל. שאלנו את עצמנו אם יש חג מיוחד אבל התברר שהנוסעים כולם משתתפי "תגלית" שלא ניסו כלל להיכנס למתחם הקבר אלא רק צילמו תמונות של חומת ההפרדה,

העובדים הפלסטינים שמיהרו בדרכם הביתה כלל לא נבדקו במחסום. אף חייל לא ישב בעמדה שדרכה עברו מאות הפועלים.

רק בחלון שדרכו נכנסו הבאים מבית לחם (בעיקר תיירים) נבדקו תעודות.

בצאתנו פגשנו שני צעירים גרמנים שבילו לילה בבית לחם. הסענו אותם לתחנת אוטובוס שתביאם לשער שכם.

13:00 - חבלה

פלשתינאיות עוסקות בזנות בישראל???

גבר פלשתינאי (נדמה כאילו נשא את דבריו זמן רב ואנחנו הצטרפנו באיחור): ...יום יבוא והם יהיו מתחת לרגליים. אתם תראו. איזה מין עולם זה? - אני צריך רשות להיכנס לאדמה שלי?!

היהוד הוא עכשו בעל הבית. לא לתמיד. החיילים, אלו אנשי שטן. אלו חיילים של שטן בעולם. הולך להיות פיצוץ בשכם. בקלקיליה. הולך להיות פיצוץ בכל מקום. לאנשים אין כאן אוכל. יש אנשים שנכנסו בפנים ולא חזרו. יש נשים שנכנסו בפנים ולא חזרו. למראה אי ההבנה המצטיירת על פנינו, הוא מסביר: נשים עברו לישראל והפכו לזונות. יבוא זמן והם לא ישתקו. בחורה שמשאירה את הילדים שלה, אם תחלה מי יתן אוכל לילדים? הילדים ילמדו לגנוב. ילמדו לעשות רע. אתם דוחפים אותנו. הלוואי שהיהודים י---(גידוף גס) וגם הערבים (גידוף גס אחר). אלהים לא עוזר לנו, כי אנחנו לא מקשיבים לו. קראתי בקוראן - למוסלמים היה פעם שלטון. כשהקשיבו לאלהים. באיסלם, ביהדות וגם אצל הנוצרים - אלהים מבקש את אותן בקשות. צריך לקרוא בקוראן. אף אחד לא עוזר לנו. רק אלהים יעזור כשנקשיב לו. באפריקה אין מים לאנשים. לי עוד יש. מסכנים , מסכנים האנשים באפריקה.

13:10 -אוטובוס הילדים חוזר.

ידידנו מעדיף את נתן זהבי עצבני ואת כרמלה מנשה

א רמין,הכפר הבדואי שאנשיו לא קיימים זולת לצורך הטרדתם והריסת בתיהם.

הבאנו בגדים למשפחות שמבניהן נהרסו. אתמול ב-11 בלילה כשישנו. באו חיילים והעירו אותנו, שאלו על התעודות שלנו. צריך להתלונן אצל הגדולים. אונרא והצלב האדום סיפקו אוהלים ואוכל לילדים. לפני שבוע איש מהמנהל בבית אל אמר: עוד חודש אני מביא לך צו הריסה. גם האוהל לא חוקי. לא נותנים לנו לחיות. האנשים עובדים באלפי מנשה. 250 שקל ליום. עובדים בגינון, בבניין. ב-1960 עברה המשפחה מבאר שבע הנה. לא היה עשב לכבשים. עכשיו יש מעט כבשים, אין שטחי מרעה. ידידנו אינו מקשיב לרדיו ערבי. לעומת זאת הוא מקשיב בדבקות לנתן זהבי וכרמלה מנשה. "זאת כרמלה, מי שהראש שלו סתום, תפתח לו את הראש בדיבורים. אולי יש לכם הטלפון של ערוץ 10. אם יהיו עניינים אולי יעזרו."

פעם חשבתי: יהודים וערבים - אחים עד המוות. היום - הלוואי שתהיה אינתיפדה

15:10 - ראס עטיה

[בעזון, גבר מקומי תאר בדקדקנות את הדרך הקצרה ביותר  לראס עטיה. מה רבה היתה תדהמתו כששמע שאיננו רשאיות להיכנס לחבלה. הבעת פניו אמרה: שטות כזו לא שמעתי מימי.]

מכר חדש, תושב ראס עטיה, אומר כי הגענו בזמן קשה. איש מבוגר נהרג. מפחדים שיהיו עוד הרוגים. [הרקע - נקמת דם, שכמובן סופה מי ישורנו.] המשטרה הפלשתינאית אינה יכולה למלא את תפקידה ולשמור על חיי התושבים, שכן תנועותיה מוגבלות על ידי צבא הכיבוש.

הצבא נכנס מידי פעם לכפר ומונע גישה לאדמה. לפעמים מגיעים ב-2:00 בלילה, גם ב-3:00. משמיעים אזעקה. פני החיילים צבועים בשחור. אם תופסים מישהו, מעכבים אותו גם שלוש שעות.

בכפר 1900 תושבים. בעונת המסיק הגישו מאות תושבים בקשה לאישור יציאה לכרמים. נתקבלו 25(!) אישורים בלבד. גם ילדים זקוקים לאישור. באין ברירה, יש המפקירים את היבול ויש

הנעזרים בבעלי האישורים הספורים, תמורת מחצית היבול. מתן הרשיונות שרירותי. יש המקבלים אישור לשלושה חודשים ויש הזוכים לשנה, "הכל לפי הכף שלו, לפי הלילה עם האישה." בעלי קרקעות אינם יכולים לעסוק בענפי חקלאות אחרים, בגין העדר תשתית כלכלית תומכת. במקרה של פגעי טבע, אין מי שיפצה את הניזוקים.(כמקובל בארצות מתוקנות.) כך אדם שהקים חממה והרוח נשאה אותה, איבד את כל ממונו. עדיין לא פרע את ההלוואה בסך 12,000 שקלים. יש שנטשו את החקלאות בגין תמורה זעומה  - מחיר ארגז עגבניות 5 שקלים.

המגנטים מכונים מגנטים מזויפים. הם עשויים רק לתועלתו של הכובש - כדי להשיג טביעת אצבע ותצלום מעודכן. חידוש המגנט עולה 120 שקל. מכשירי הבידוק מסרטנים.

העובדה המוחצת היא ריבוי מנועי השב"כ במקום. הדבר מקומם ומתמיה את אנשי שיחנו משום שאפילו  אבן אחת לא נזרקה כאן. אין שום אפשרות לברר את סיבת המניעה. ארבעת אנשי שיחנו כולם מנועים. עורכי דין גובים הון תועפות, אינם מבטיחים דבר ואף אינם עושים דבר. מי יש לאל ידו לזרות לרוח 32,000 שקל? לפעמים מתברר שלמשטרה אין כלל טענות, אך לא כן השב"כ. והשב"כ כידוע אינו חייב דין וחשבון לאיש. תשובה שגורה היא: "אתה מנוע ל-99 שנים." בכפר רבים הסייענים. (כך הדבר גם במקומות אחרים.) אדם המסרב להיות סייען, יצפה לכך שיהיה מנוע לצמיתות.

אומר אחד מן האנשים: "עד שנת 2000  עבדתי בישראל. הייתי קבלן בניין. החיים היו טובים. בימים עבדתי ובלילות ביליתי. אהבתי את הטיילת. כל כך אהבתי את היהודים שרציתי להתגייר. פעם אמרתי 'אנחנו אחים עד שנמות.' היום ש---(גידוף גס). הלוואי שתפרוץ אינתיפדה. אני כבר בן 30 ולא עשיתי כלום בחיי. לישון ולקום, לישון ולקום, זה חיים? זה לא חיים. הסייען עשה את החיים שלי שחורים. הייתי הורג את המלשין הזה, אם הייתי יודע מיהו. התחלת הבעיה וסוף הבעיה היא שאתה לא סייען. אתם גורמים לטרור. כשאין מה לאכול, מה אתם מתפלאים אם מתפוצצים בגלל 100,000 דולר שהמשפחה מקבלת. אתם לא רוצים ביטחון. בתוך הלב שלי אני אומר: 'יה אלהים, שתחזור האינתיפדה.'"

איש שיחנו מסרב לאבסורד של נסיעה בדרך בה בנו. הוא מתעקש ונוסע איתנו דרך מהירה יותר. איש לא עצר בעדנו. ממש כפי שהבטיח.