צעירים וסטודנטים

06:00 מחסום עאנין
אובך כבד מוחק את כפר עאנין שבדרך כלל נראה מאחורי המחסום, שנראה כאילו הוא מוצב בשומקום. מעט הולכי רגל ומספר טרקטורים ורוכביהם ממתינים למעבר הדו-שבועי אל מרחב התפר, אל אדמותיהם או אל דודותיהם.
החיילים מחזירים 3 צעירים שביקשו לעבור. המקומיים אומרים שכנראה האישורים שלהם לא בתוקף. גם גבר מבוגר בחולצה לבנה מוחזר  לאחור. כעבור רבע שעה הוא נקרא אל החיילים והפעם מאפשרים לו לעבורבמחסום. לדבריו הוא הביא בטעות את האישור של שנה שעברה. החיילים צלצלו למת"ק, לבקשתו, ושם בדקו ואמרו שאין לו אישור תקף. אז הוא הזעיק את אחיו מהכפר שהביא לו את הנייר המעודכן, והוא עבר. איך זה?

07:00 מחסום דותן
כמה דקות לאחר שהגענו ומצאנו מחסום ריק מחיילים אבל מתפקד מצוין, הגיע רכב צבאי והוריד 3 לובשי מדים. נראה היה כי זו משמרת שהגיעה זה עתה לעבודה. אך לא, שני חיילים באו אלינו וביקשו שנתרחק כי בצומת אנו מסכנות את עצמנו (לא ברור מאיזו בחינה), נשארו כעשר דקות והסתלקו ברכבם לאי שם. דגל ישראל עדיין בחצי התורן במחסום דותן, בטוח יש לכך הצדקה.

07:30 מחסום ריחן ברטעה
מי שמגיע עובר תוך דקות. מי שאין לו אישורים לעבור – לא מגיע. עד כדי כך פשוט, מתוחכם, גאוני.
תושבת קאפין (נפת טולכרם) ממתינה בסבלנות על הספסל לחתנהּ, שייקח אותה לברטעה המזרחית לביקור משפחתי אצלו, כולל בתה וארבעת נכדיה. הכובש מתיר לה לבקר את בתה, עם אישור שעליה להשיג לעצמה במת"ק טולכרם, רק אחת לחודשיים.

08:00 מחסום שקד-טורה
רכבים עדיין לא מורשים לעבור במחסום זה, מזה זמן מה.
המצאת השרוול הגיעה גם לכאן, אומנם באיחור ניכר, ומעניקה למחסום מראה מחסומי צה"לי לכל דבר. שיפוץ הקונסטרוקציה במתקן הכיבושי הזה מוכיח על גישה קונסטרוקטיבית. פני המחסום אל העתיד.
 

בצהל קוראים לזה: "דרדור אמצעים". כלומר:שימוש בכל ארסנל ה"אלפ"ה" (=אמצעים לפיזור הפגנות).

גם"נשק אל-הרג" הם קוראים לזה.

ראשונים הם רימוני ההלם שאחד לא הורג שכזה נחת במרחק של פחות מחצי מטר ממני. זה לא היה ב"כינון ישיר", כי אחרת?...

אחריהם תור כדורי הגומי שגם הם "נשק אל הרג" שכבר הרג לא אחד ולא שניים, וביום זה פצע עשרות ממשתתפי ההפגנה. אז מגיעים רימוני הגז. ולסיום, כרפרפת, מקדמים את הנורא מכל, את הביובית הצבאית – "הבואש" בלשונם.

אבל הפצועים הרבים לא ממש מוטרדים מההגדרות מכבסות המילים האלו. הם מנסים להחלים.

אלא שהמכבסה לא עוצרת בשמות הכלים והתחמושת, היא מחלחלת מבעד לקברניטים אל עושי דברם בצבא, משם לתקשורת, והרגל השימוש מחדיר אותה פנימה אל השפה הנוהגת, עד שאירועי היום הזה מכונים:"מהומות" או:"הפרות סדר".

כי זו ההגדרה הנשמעת למחאת הפלסטינים על אבדנם ומחיקתם, בעוד הצבא וחמושיו "מגיב" או "מחזיר את הסדר לכנו".

אבל גיבור היום לא היה הנשק לסוגיו, גם לא שר המשטרה (אהרונוביץ) שקיים במקום מסיבת עיתונאים  ואמר:"זה כמו משחק של חתול ועכבר...." והצמיד לעיניו משקפת שהוגשה לו בידי מלחכי פנכה, הביט ואמר:" "שילכו כבר הביתה....", וכשנעלם עם מאבטחיו שמעתי יחצ"נ מדווח טלפונית:"השר מאד מרוצה...".

גיבור היום לא היו גם הנערים שבאומץ לב הערימו צמיגים מול הפילבוקס שהפך לסמל הכיבוש והבעירו במרכזם אש שעשנה השחור עלה והתפזר וכיסה גם את פניו של יאסר ערפאת המביט תמיד מהחומה על המתרחש.

אפילו לא דר' מוסטפה ברגותי שהקדים להגיע ודיבר בזכות המחאה הבלתי אלימה וניבא שהצבא יפעיל כתמיד כוח והביע חשש מפני נפגעים שעלולים להיות.

ולא ידע מוסטפה ברגותי כמה צדק. ולא ידע שהוא עצמו יהיה במניין הנפגעים זמן לא רב אחר כך.

גיבורת היום היא אישה אלמונית שראשה ומרבית פניה מכוסות היו בכפייה, שיצאה מבין המוחים שעמדו במרחק שהועידו להם כדורי היורים, שאחזה בימינה דגל פלסטין מונף אל על וצעדה אל נוכח פני החיילים. היא הלכה צעד ועוד צעד, בנחישות ובדריכות, וכל רואיה קפאו על עומדם והס הושלך. היה זה שקט צועק מחרדה. והאישה המשיכה והתקדמה והתקרבה, צעד וצעד ועוד אחד, עד שמלאו עשרות המטרים שחצצו בין שני המחנות, וכשהגיעה אל חזית הרכב האימתני מכולם, זה שיורק את מימי הביוב מבטנו, והרימה את היד ונעצה את הדגל בסבכת המתכת שבחזית הרכב. אז הסתובבה והתחילה לצעוד חזרה. ושוב: צעד ועוד צעד, בגוף נחוש וחכם. ועדיין השקט שסביב, ועדיין קיפאון באנשים. רק דריכות וחרדה. וכשהייתה האישה רחוקה דייה כדי שיוכלו מפעילי הביובית לטווח בה, יצא זרנוק של מי סירחון מהצינור העילי והציף והקיף את גופה. אבל היא לא החישה צעדיה ולא נמלטה אלא המשיכה לצעוד. כאילו שיתוק אחז במוחה וחושיה כהו. ורק כשהגיעה אל קרבת חבריה ניכרה תנודת חוסר יציבות בהליכתה ושני בחורים מיהרו לעברה, שלבו זרועותיהם בשלה ותמכו בה בהמשך הדרך.

וגם לי היה רגע של נחת, פרטי: כשמסביב נשמע הדף פיצוצי הרימונים והתקרבתי לצלם את היורים,  אחז בידי בחור לא מוכר, משך אותי אחורנית לעבר בטונדה מאחוריה מצאו הוא וחבריו מחסה ואמר:"בואי הנה, שלא יקרה לך משהו. את חשובה לנו" –"למה אני חשובה?" שאלתי,"כי את באה אלינו ועומדת אתנו" השיב.

והתרגשתי ושמחתי שיש מי שמבין.

באף אחד מהמת"קים לא היה שוטר בתפקיד ולכן לא  יכולנו לשלוח לשם אנשים.

מחסום בית לחם, 7:00: 

האנשים התאוננו שהיום היה יום גרוע. מישהו אמר: "היום זה גרוע בדיוק כמו אתמול".  אישה אחת יצאה וסיפרה שבפנים הרבה נשים וילדים מחכים למעבר אולם השער המיוחד שלהם  סגור. טילפנו בנידון ל"קוו החם".

חוסאן, 7:30:

שתי מכוניות משוריינות עשו את דרכן ממגרש החנייה של המוניות לכיוון חוסן.

בית אומר, 8:30:  

חמישה חיילים עמדו ליד תחנת דלק (אינה בשימוש) בסמוך למכונית משוריינת.  הם הבחינו בנו מוקדם יותר, בעיקר כאשר קליאנטים התקרבו אלינו, אבל לא ניגשו אלינו.  שלושה מהם  עזבו לכיוון הכפר, שני האחרים נשארו.  היו  שני  שם  מקרים של מסורבי רישיון מעבר.

נבי-יוניס, 9:10:  

אירגנו פגישה למישהו לתשלוםמקדמה  בהסכמתו, על חשבון הקנס שהוא חייב.

בדרכנו חזרה 

עצרנו אצל משפחה שבת-אח שלהם  ( nephew )בת 18 הפגועה מנטלית,  נעצרה עם בן דודה המעט בוגר ממנה,  באשמת זריקת אבנים. הם  מוחזקים במחנה עופר והמקרה שלהם יגיע לדיון רק באפריל.  חוץ מהטענה  שהילדים מוחזקים  בתא  מעצר קטן המשפחה גם מתלוננת שלא מאפשרים לה לשלוח כסף על מנת שהעצורים יוכלו לקנות בקנטינה של בית הסוהר.  חיה עשתה כמה טלפונים  והבעיה נפתרה.  המשפחה גם התאוננה על החיפוש הגופני שנשים נאלצות לעבור במעצר.  בנוסף–  הדוד של הנער, שצריך להצטרף לאביו להעיד בבית המשפט,  הולך עם קביים ויש לו קשיים רבים לעבור את  הבדיקות.   חיה הצליחה לדבר על כך עם הקצין האחראי והוא הבטיח לעזור כאשר  יגיע  המשפט.

זה היום השלישי בו נמשכת הבערה בעיירה אר-ראם.

מאז נרצח טלאל רבייא לא שב השקט לרחובות.

זה שלושה ימים שצעירי המקום יוצאים בהפגנות מחאה על רצח חברם והצבא הודף אותם במטחי ירי ורימוני גז.

"הוא היה רק בן עשרים וחמש, ממשפחה מאד ענייה, האח שלו זה המנקה מכוניות במחסום..." סיפר לי ע. טלפונית, והמשיך: "אפילו שלא הכרתי אותו טוב, בא לי לבכות כשסיפרו לי שהחיילים הרגו ככה סתם, באמת סתם..."

ומאז יום שישי בוער השטח. אל תחושות הכעס והכאב על אבדן חייו של טלאל רבייא מצטרפים התסכול הרב שהלך ונערם וגאה בשלוש השנים האחרונות, שכמו זרם כל העת בנתיבים תת-קרקעיים ופרץ בימים אלו אל מעל פני שטח בכדור הרובה שחדר את גופו של טלאל.

למעלה משלוש שנים, מאז ההפגנות נגד בניית החומה לא היינו עדות להפגנות סוערות ונחושות שכאלו.

לאט לאט נבטו התחושות והיו למורסה מוגלתית מבעבעת שמקורה בהשלמת החומה שסגרה על אר-רם משלושת עבריה בלווי גזירות ותקנות הכובש, שהפכו את העיירה המשגשגת והפורחת הזו לבית כלא ליושביה שנותקו מהעיר שהייתה מרכז חייהם (מזרח ירושלים), כשאותם שהייתה ידם משגת עקרו אל צדה האחר של החומה, ובאין ואקום הגיעו תושבים חדשים, אוכלוסיה מוחלשת וענייה.

ההפגנה והמחאה בשעות בהן שהינו במקום לא נרגעה. גם אש החיילים לא פסקה. האוויר היה רווי בעשן ובאדי הגז המדמיע ומוקדי תבערה פרצו בקרנות הרחובות.

הנהגה טבעית קמה וצמחה בין הנערים הבוגרים והם אילצו את הילדים שהזדנבו אחריהם לעמוד בעורף הכוח. רעולי פנים לחמו הנערים שחששו פן יזוהו ובעקבות הזיהוי יגיעו הציידים לקחתם. הם יידו אבנים לאין מספר וללא הפוגה לעבר החיילים שהתייצבו ממוגנים וחמושים כנגדם בצדה האחר של דרך המלך, בפתח בסיס רמה וירו במגוון נשקיהם לעבר המוחים.

למרות שכבר שלושה ימים אין רגיעה ורבים מהצעירים נזקקו לטיפולו של חובש לבוש אפוד זוהר שהסתובב בשטח והקל על עיניים פגועות ובמחווה של סולידאריות מרגשת גם בשלנו שבחרנו לעמוד עם ולצד הקורבנות, ולמרות חומרת האירועים, לא היה דיווח תקשורתי ולא צוותי צילום (מלבדנו), לפי המשוואה האומרת שפלסטינים פגועים מאש הצבא אינם בבחינת חדשות, גם לא בני משפחה שלתוך דירתם הממוקמת בקו האש חדר רימון גז שהתפוצץ ורק צעקות שבר העידו לשוהים מבחוץ על שהתרחש. הדירה הייתה סגורה ומסוגרת מבפנים ולא הצליחו אלו שהיו בה – נשים וילדים להיחלץ. אז הרפו הנערים ממלחמתם בחיילים והחלו מיידים אבנים לעבר חלונות הבית. כשנופצו השמשות יצא ענן סמיך של עשן לבן, אחריו נפרצה דלת הכניסה ואנשי רפואה חילצו את הלכודים כשאת צעירת הבנות היה צורך לשאת על כפיים כשהיא מעולפת ולהניחה בזהירות באמבולנס.

לקראת ערב כשסבלנות הצבא עמדה לפקוע קורבו החיילים אל הכניסה לעיירה, חסמו אותה והתחילו נלחמים בנערים שנסוגו לסמטאות אחוריות.

מי שכן הצטלמו וכן הונכחו על ידי התקשורת באותו זמן עצמו ובמרחק שאינו עולה על קילומטרים ספורים, היו שר התחבורה וראש העירייה שחנכו ברוב טקסיות את סיום שיפוצה של דרך בשכונת בית-חנינא, שכונה שסופחה לירושלים רבתי: בחזית הוצבה במה מאולתרת שלצדה דגל כחול לבן שהיה כמו קוץ בעיני תושבי המקום ואפילו מתקני חימום הובאו פן יתקרר מי מאח"מים.

"מה הם באים הנה, שיזוזו כמה מטרים מפה ויראו את כל הבורות שיש בכבישים שבצד..." אמר אחד מדרי המקום תוך שהוא וחבריו הביטו מביטים בתעוב על המתרחש.

וכל אותו הזמן, כמו בעולם מקביל הזוי, תיפקד מחסום קלנדיה בעצלתיים כבמציאות שלמרבה הייאוש הפכה להרגל ששוב אינו מגונה, וילד בן שבע שנפגע בתאונת דרכים ברמאללה הועבר נוהל גב-אל-גב מאמבולנס פלסטיני למקבילו הישראלי תוך שמירה קפדנית על נוהלי בטחון המדינה, שבפועל היו לא יותר מטלטול בלתי נמנע שהגביר את ייסורי הילד.

הגענו בשעה 15:00. המת"ק היה ריק חוץ מאב מעסאוויה שבקש לשחרר את בנו בן ה-17 שנעצר עם עוד 2 חבריו בבית לחם.

האב חיכה משעה 13:00 כיוון שאיש המשטרה שמאייש את המקום אמר לו לחכות ונעלם. לא הצלחנו לעלות על עקבותיו, מסרנו לו את הטלפון של חיה (שהיתה לא זמינה) שיברר מה עליו לעשות (אחד הצעירים,  בעל הרכב, שוחרר ערב קודם).

הגיע תושב בית לחם, שסורב לקבל טיפול ביום ב' (היום של בית-לחם) האחרון בגלל עומס, ניסה את מזלו, ללא הצלחה ("שילמדו להגיע ביום הנכון") לא הצלחנו לרכך את השומר במת"ק.

מקרה נוסף של מעוכב (?) שהגיע עם מעסיק ירושלמי, קיבל הנחייה מרותי להתקשר לסילביה.

עזבנו בשעה 16:20

 13:30 – 16:15

13:30 מחסום בזק
עדין חם ויבש. אביך.

13:30 מחסום חמרה
עוברים הרבה פועלים באוטובוסים מכל גודל. אנשים מברכים אותנו מבעד לחלונות. המעבר מהיר.
אחדים מהחיילים יושבים בצד. נשמעים קולות של דיבורים וצחוק.
3 או 4 מהמכוניות שעברו נשאו סימנים בינלאומיים - או"ם, אוקספם (oxfam).

אחד מנוסעי מונית שהמתינה לידינו (בפרק הזמן שנחוץ ל 10 אנשים להסיר את חגורותיהם ולהשחילן מחדש), סיפר שהוא קורבן להוראתו של רבין (ז"ל) מימי האינתיפדה הראשונה. הוא היה נער, יידה אבנים, נתפס, ומאז העצם השבורה לא שבה למקומה הטבעי.

מפקד המחסום (מוכר לנו מהפעמים הקודמות) הגיע אלינו. הפעם כדי לשמוע על השיחה שהיתה לנו עם נוסעי אותה מונית. הוא רצה לדעת אם סיפרו משהו שקשור למחסום. שאלנו אותו אם קרה משהו שצריך היה לספר לנו – הוא ענה שלא! הוא גם ידע לציין שהוא חי בשלום עם כל הפעילות הצבאית שלו, ושכך יהיה גם בעתיד.

14:50  עזבנו

15:15מחסום תיאסיר
ממתינים: משאית בטון, משאית עם משאבת בטון, משאית קש, טנדר.
מכיוון מערב: שני מחסומי הכביש מורדים. הדוקרנים על הכביש – שלופים. כאשר מגיע רכב ממערב, זרועות המחסומים מתרוממות והדוקרנים נכנסים למחבואם אשר מתחת לכביש. סו"ס לאחר זמן רב, זכינו לחזות פעם נוספת בצעצוע הזה בשעת פעולה.

איש צעיר שיושב על שפת הכביש שמתחת למגדל התצפית. הוא אינו כפות ועיניו לא מכוסות. אף חייל לא מנע מאיתנו לעלות אל עמדת הולכי הרגל. מהקשר בקע קול: "תתנהגו אליהם בנימוס" (אלינו???). מפקד וחייל נמנעו מלענות על שאלות, ועם זאת הבנו שהצעיר "מבוקש", שהוא מחכה כ "שעה וחצי", ושהוא "יישב כמה שצריך". מי יקח אותו? איך יודעים שהוא ה"מבוקש"?  חייל הולך עם בקבוק שתייה ומושיט אותו למעוכב המבוקש.

15:50 עזבנו

16:15 מחסום בזק

7:10: הצתה מאוחרת: טלפון למת"ק: עונה פקידה, לדבריה לא התקבל אצלה שום דיווח על מבוקש שנעצר במחסום. בהעדר פרטים על הבחור לא יכולנו לברר עליו.

קלנדיה– כשהגענו ב-6 בבוקר, שמנו לב לתורים הארוכים עוד לפני שהגענו למעבר, כששמענו את הולכי הרגל צועקים מתסכול. נאמר לנו שרק שתי מכונות רנטגן פעלו עד 6, אולי זו אחת הסיבות למצב. המקום, כפי שציינו בעבר, מזוהם למדי.

הדרך המחברת את קלנדיה לחיזמה היתה כה עמוסה שלקח כשעה להגיע לענאתא והגענו על כן רק לאחר שילדי בתי הספר כבר עברו. הכל נראה מתנהל כשורה אך המעבר החדש, לצערנו,  עדיין לא פעיל.

מספר חיילים סיפרו לנו על שתי נשים מבוגרות, אחת מהן עיוורת, שבאות כל יום למחסום אך אינן מצליחות לעבור היות ואין להן את הניירות התקינים. דובר ערבית הסביר להן לאן הן צריכות לגשת כדי לקבל את האישורים הנדרשים אך מסתבר שהן עדיין מגיעות כל יום. האם יש משהי במחסוםווטש שיכולה לעקוב אחרי מקרה מצער זה?

מחסום טורה שקד 0730 – 0800
תנועה ערה בשני הכיוונים, הולכי רגל, עדר עזים, כלי רכב. המעבר די מהיר, אך כיוון שלביתן הבדיקה יכול להיכנס כל פעם רק אחד, והוא משמש את שני הכיוונים, נוצר לפעמים עיכוב.

הבחנו בכמה תוספות בינוי ברוח הזמן (בצילומים): מחסום בטון על הכביש, מחסום בטון ליד עמדת החיילים, עמדה על גג ביתן הבדיקה.

מספר אנשים ציינו בפנינו התנהגות גרועה במיוחד של חיילת בביתן הבדיקה/ לדבריהם גרועה כמוה עוד לא היתה. אחד האנשים אמר שבקושי רב הצליח להתאפק מלהתפרץ כלפיה.

מחסום ברטעה – ריחן 0810 – 0900
גם כאן התנועה ערה בשני הכיוונים ולפי מספר אנשים המעבר מהיר וללא עיכובים. אחד העוברים פנה אלינו בבקשת עזרה לאחיו. בסיומה של השיחה נתנו לו את ה"כרטיס" הדו-לשוני שהופץ לאחרונה. נוכחנו כי זה דבר מאוד מועיל! חבל שלא חשבנו על זה קודם, ולכל העושות במלאכה – הידד!

סטודנטית מג'יסר א-זרקא בישראל, עמוסה בחפצים ומלווה באביה, ביקשה לעבור את המחסום כדי להגיע לפתיחת שנת הלימודים בג'נין (שם היא לומדת זו השנה הרביעית). לאחר שהאב כבר עזב, הגיע תורה באשנב ונאמר לה שתוקף האישור שלה פג והיא לא תוכל לעבור. התקשרנו לשרון מנהל המחסום, שטען כי סטודנטים יכולים לעבור בברטעה רק לפי רשימות מאושרות מהאוניברסיטה, שהוא עדיין לא קיבל לשנה זו. אולי תוכל לעבור בג'למה. עזרנו ליצור קשר עם האב ונפרדנו בפתח השרוול, נקווה שהגיעה לאוניברסיטה בשלום.  

תקציר: לקראת ה-20 בספטמבר, בקעת הירדן נערכת למלחמה!!!  אלפי חיילים, טנקים עמדות ירי. בעיקר באזורים שסביב המחסומים. האם בכוונת ישראל לקבל את האנשים שינסו, לדעתה, לחצות את המחסומים בירי  מטנקים? למה בדיוק מתכוננת ישראל? וזאת בנוסף למעצרי-שווא, אי פתיחתו של מחסום גוכיה ולהריסת בארות בשטחי A.

13.30 – שער שומרון – אוטובוס הביא עימו לכאן כ-30 פלסטינים, כנראה שב"חים שנתפסו בישראל ועתה משחררים אותם לכיוון הגדה. מכיוון שזהו כביש אפרטהייד - אין בו תנועת פלסטינים ולכן אינם יכולים לתפוס טרמפ הם מתחילים לצעוד מזרחה לצד הדרך המהירה בצורה המסכנת את חייהם,  למרחק של כ-7 ק"מ עד היישוב הכי קרוב, בשעות הלוהטות של קיץ פלסטיני. כל חטאם הוא שרצו לשבור שבר לביתם. בהמשך הדרך ראינו עוד 2 פלסטינים מכתתים את דרכם, כנראה נגלה קודמת.

14.15 -מעלה אפרים – מאויש, לאחר תקופה ארוכה שלא היה מאויש. הבינלאומיים אמרו שיומיים קודם גם היה מאויש. מכוניות נבדקות בקפדנות  בשני הכיוונים, תעודות ומטען.

14.30- מחסום חמרה  - לא היו מכוניות כלל ולכן לא עצרנו. בדרכנו חזרה (17.30) לא היו מכוניות מכיוון הבקעה אך היו מכוניות מצד מערב ונבדקו בקפדנות בעוברן. בינלאומיים סיפרו לנו (וגם הראו לנו צילומים המאשרים זאת) שעל הגבעה שמעל המחסום הציב הצבא כמה עמדות ירי עם שקי חול המכוונות לכיוון הגדה. כנראה כדי לקדם את צבא הזקנים והילדים שיצעדו לעבר המחסום. או לא. משיחות עם פלסטינים אני שומעת שאין שום הכנות ושום התארגנויות לכך. החשש שלי הוא שגם אם לא יהיו הפגנות, עצם ההכנות המלחמתיות הללו יפתו את הצבא להשתמש בכוח שבידם, ומדובר פה באזרחים תמימים.

מחסום גוכיה -  השקפנו מרחוק ולא ראינו פלסטינים עוברים. אך לא יכולנו לראות אם הג'יפ הצבאי הגיע או לא. לאחרונה קיבלנו דיווחים שהמחסום לא נפתח כלל. ייתכן שמסיבה זו הפלסטינים התייאשו והפסיקו לבוא. על יד המחסום חיילים רבים וטנק. הכנות ל-20 בספטמבר? האם הצבת טנק במקום בו עוברים אזרחים וילדים אינה פרובוקציה? האם יש כוונה להשתמש בטנקים? נגד מי?

תוספת מיום למחרת - 14.9.2011: פלסטיני אמר לי שהטנק עומד ליד מחסום גוכיה והשער היה פתוח כל היום. הוא חושב שבכלל פרקו את השער. השמועה עשתה לה כנפיים והפלסטינים עברו לגדה באופן חופשי, גם אם מאויים. אני מניחה שהמטרה היא לבנות מחסום מסיבי יותר, במקום אותה זרוע ברזל. אבל האמת שלא גודל השער משנה, שהרי השער עומד באמצע הכלום , וגם אם יבנו שער התואם את הכלא שבו סגרו את תושבי הבקעה, מה הבעיה לעקוף אותו?

ביקרנו אצל משפחת סלאמין ליד התנחלות בקעות, שבניה נעצרו כמה פעמים בשבוע שעבר (דיווח בסוף). בעת הביקור הגיע ג'יפ של הביטחון של בקעות (עם שומר דרוזי) עשה סיבוב מאיים ליד המאהל והתרחק כשהוא מותיר אותנו בתוך עננת אבק.

ב-15.55, כשיצאנו מהביקור בא הג'יפ של בקעות לקראתנו, ליד כרמי ההתנחלות. השומר סימן לנו לעצור, שאל מי אנחנו ומה מעשינו, אך למרות שהזדהינו הוא עצמו סירב להזדהות ואמר לנו שזהו שטח צבאי סגור ואסור לנו להימצא בו. הבהרנו לו שללא צו אלוף המקום איננו שטח צבאי, הוא הזהיר אותנו שלא נעז להיכנס שוב לאזור (לא מדובר בשטח ההתנחלות אלא בשטחי המרעה של הפלסטינים, שאמנם מוכרזים כשטחי אש, כמו כל הבקעה, אך דווקא אותה דרך עפר  איננה שטח אש - בגלל קרבתה לשדות ההתנחלות). לאחר שהג'יפ התרחק הוא חסם את דרכנו בחיבור של השביל עם הכביש. עקפנו אותו ונסענו לתיאסיר. מייד לאחר הפנייה לתיאסיר הגיע ג'יפ צבאי וחייל ירד אלינו ואמר שהשומר של בקעות צילם את מספרה של מכוניתי והזעיק את הצבא. החייל אמר לנו שאסור היה לנו להימצא באזור של סלמין כי זהו שטח צבאי סגור. ביקשנו לראות את הצו, שכמובן לא קיים, ועל כן אמרנו שנמשיך לבקר באזור מכיוון שהוא איננו שטח צבאי סגור, ונסענו.

16.15 – מחסום תיאסיר – תור של 7 מכוניות. המחסום סגור. לדברי ממתינים כבר חצי שעה. עם הגיענו המתינו עוד 10 דקות עד שהמחסום נפתח. ראינו שהתחלפה משמרת, אך האם באמת המחסום צריך להיות סגור בזמן ההחלפה, ולכמה זמן?

אחרי שנפתח המחסום, מכוניות מהגדה נבדקו – מטען ותעודות, הולכי הרגל נבדקו בקפדנות ויצאו כעוסים מהמחסום (תוצאת ההמתנה הארוכה, יש להניח). תעודותיהם של נוסעי מכוניות העוברות מהבקעה לגדה נבדקו והתורים נמשכו.

אדם קשיש ואשתו הגיעו לעמדת החיילים מבלי שהחיילים קראו להם. הוא נענש ונשלח כל הדרך חזרה לאותו קו דמיוני, ש"הפלסטינים יודעים איפה הוא"-  להמתין. המתין 5 דקות עד שקראו לו להגיע לעמדת הבדיקה ואז אמרו לו לצאת מהמכונית אך הוא התקשה לצאת. מסתבר שהוא לא רק קשיש אלא גם נכה. זה לא ממש הטריד את החיילים והם שלחו אותו לפתוח עבורם את תא המטען. הקשיש קירטע בקושי ועשה כדבריהם, אך זה לא מספיק – עכשיו לפתוח את מכסה המנוע. הקשיש עושה כל זאת במאמצים רבים. לבסוף ג ם שלחו אותו להביא את הניירות מהרכב וכאן כנראה נגמרו להם כל ההמצאות ולמרות השיעמום התירו לו להמשיך. כאשר עזבנו ב-16.55 , היו 4 מכוניות ממערב ו-4 ממזרח.

תוספת לדו"ח על מעצרם של 3 בני משפחת סלאמין
משיחה עם אחד האחרים (האח האובד לא זוכר את האירוע) כל שהצליחו להבין שהצבא הוריד אותו על הכביש ואח"כ הוא היה במשטרה הפלסטינית, שמצאו אותו בשתיים לפנות בוקר.  18 השעות בהן שוטט מבולבל, ללא מטרה, מבלי לדעת איפה הוא נמחקו מזכרונו. עדי ראיה ראו אותו אחר הצהריים ליד זבידאת בכביש 90 וליד עין אל בידאן, ליד שכם (שם נאסף על ידי המשטרה הפלסטינית לבסוף).

ביום חמישי 8.9.2011 -  נעצר אחד האחים (עודאי) שוב, הפעם יחד עם אחיין בן 14, ליד ביתו, בתואנה שהוא עקף את מחסום גוכיה ללא אישור. לשאלתו למה לו לעקוף את השער הוא הרי גר מעברו המזרחי וגם נמצא שם, לא היה מענה. החיילים אזקו אותו וכיסו את עיניו בפלנלית . הוא עוכב במחסום חמרה 4 שעות, בשעה שאנו ניסינו לפעיל את קציני המת"ק, שהגיעו לשם כך למחסום חמרה. שני הצעירים שוחררו במחסום חמרה ולקח להם עוד שעה וחצי להגיע הביתה, בלי כסף, בלי תעודות, ובמקום בו אין תחבורה ציבורית וכמעט ואין תנועה של מכוניות פלסטיניות.

ביום שישי 9.9.2011 שוב נעצר עודאי, והפעם יחד עם רועה אחר, רזי לבית אבו  סאקר. הם נאזקו, הוכו קשות ועיניהם כוסו בפלנלית. התואנה – לא היו עליהם תעודות. אחד מהם הציע לרוץ הביתה (200 מטר משם) ולהביא את התעודות, אבל החיילים מיאנו לשמוט את טרפם מידם, לאחר התערבות המת"ק הם שוחררו כעבור שעתיים.

הרס בארות בנסאריה  - דיווח של בינלאומיים -  בנאסריה שבשטחי B, הרס הצבא 3 בארות גדולות וזאת לאחר שהרס שם בארות גם בשבוע שעבר. נאסריה נמצאת על הכביש שבין מחסום חמרה ושכם, בצידו המערבי של המחסום.

קלנדיה
6:00 - בחוץ מחכים כ-200 גברים בשלושה תורים ארוכים. ליד השער ההומניטרי הסגור עומדים כ-50 גברים ונשים. בפנים פתוחים כל חמשת המעברים ובכל מעבר מחכים כ-30 אנשים.
ברחבה אנו פוגשות שתי מתנדבות נורווגיות שהגיעו למקום בשעה 5:00 והן מדווחות כי המעבר היה די מהיר.
השער ההומניטרי נפתח מייד לאחר בואנו וכל 50 הממתינים נכנסו. השער נשאר פתוח, לא ברור אם בשל תקלה במנעול או בכוונה להקל את המעבר. במשך 30 דקות עברו במעבר ההומניטרי 175 אנשים נוספים, מתוכם 30 נשים ו 20 ילדים.
גם הקרוסלות נפתחו מייד כשהגענו ואחר כך כל 5 דקות. סה"כ עברו דרך הקרוסלות כ-300 אנשים במהלך 30 דקות, עד שהתור התרוקן לחלוטין. גם בפנים לא ניכר לחץ על התורים בבידוק.
גבר שהגיע בשעה 6:10 דיווח טלפונית כי יצא בצד הישראלי בשעה 6:45. סה"כ 35 דקות.

6:20 - המעבר מהיר מאוד. כרגע מחכים בתור"רק" כ- 60 גברים.דרך השער ההומניטרי  שלא נסגר ממשיכים אנשים לעבור ביחידים, מיד בהגיעםלסככה.

6:30 - במשך מחצית השעה בה היינו במחסום נכנסו דרך הקרוסלות 300 אנשים ודרך המעבר ההומניטרי 220 אנשים. 17-18 אנשים בדקה.
באותו זמן עברו דרך חמשת מעברי הבידוק כ- 600 אנשים (כולל מי שהיו בפנים כשהגענו). בממוצע (באומדן גס) ארכה בדיקת כל אדם כרבע דקה. 
כשעזבנו היה התור ריק לחלוטין ובפנים המתינו עוד כ-10 אנשים בכל מעבר בידוק.

6:40 - מחסום המכוניות עמוס, אי אפשר לראות את סוף התור.

החלטנו לעבור לכיכר הילדים בענאתא. נסענו בדרך היותר קצרה, דרך מחסום חיזמה ופסגת זאב. נתקענו בפקקים של הבוקר בכביש 60, כשכולם נוסעים בו זמנית מהצפון לכיוון ירושלים (ישראלים), או לכיוון יריחו/בית לחם (פלסטינים).

הדרך, שללא הפקקים הייתה נמשכת מקסימום 15 דקות, ארכה הפעם 50 דקות!

מחסום ענאתא 
7:30 - מייד אחרי מחסום ענאתא ישנה כיכר גדולה המרכזת בתוכה את מערך ההסעות של כל תלמידי השכונה אל בתי הספר שלהם. מראה התלמידים המתנקזים לכיכר וממנה לאוטובוסים הוא מרהיב. תמיד, כשיש אפשרות להגיע למקום בין 7:15 ל 7:45, אנו ממהרות למקום השפוי ביותר (יחסית) במערך הכיבוש.
היוםהגענו בדיוק בזמן.

חלק משלושת אלפים הילדים הנוסעים בכל בוקר מענאתא לבתי הספר השונים כבר עזבו, אך כאלפיים ילדים עוד הסתובבו בשטח, כשאנשי וועד השכונה מפקחים על הבטיחות, על זרימת האוטובוסים לכיכר, על הכוונת הילדים לאוטובוסים המתאימים – וגם על ההתנהגות המנומסת.

יו"רהוועד, העומד בכל בוקר ובכל צהרים בשטח, הסביר כי הם מקפידים על כך שהילדים לא ישתוללו, לא יריבו ביניהם ובעיקר שלא יזרקו אבנים על מכוניות שיטור וצבא.

7:50 - הכיכר כבר כמעט ריקה מילדים, עוד 2-3 אוטובוסים וגם המאחרים יהיו בדרכם לרכוש השכלה.

שוחחנו עם יו"ר הוועד, שסיפר כי המחסום החדש ההולך ונבנה במקום מזה כשנתיים אמור להיפתח ממש בקרוב. הוא חושש מבעיות כיוון שהאנשים אולי לא יסתגלו בקלות למחסום החדש והממוחשב.
ביקשנו שיטלפן אלינו מבעוד מועד, כשידע מתי המחסום עומד להיפתח, ואנו ננסה להגיע ולעזור כמיטב יכולתנו.
הסתכלנו סביב, על ההר נבנו הרבה בנייני ענק חדשים. לדברי היו"ר מחיר דירה מרווחת בבתים החדשים הינו כעשרה אחוז ממחיר דירה דומה בירושלים. לא ייאמן. הרי רק החומרים עולים יותר!

לפני שנפרדנו הדהים אותנו איש שיחנו כששילב בשיחתו ציטוט של ביטוי עברי העשוי להכשיל הרבה צעירים ישראליים בפסיכומטרי: עד מתי רשעים יעלוזו...