5:55 שיח' סעד

כעשרים איש בתור שהולך ומתארך. כעבור כעשר דקות התור מגיע עד מעלה הגבעה ומונה כשלושים איש. הבדיקה ממשיכה להתנהל לאיטה.

התור עמוס וצפוף ,הרבה גברים . אישה ביקשה לעבור בשרוול היורד כדי להימנע מהחיכוך הגופני, אך האיש בבודקה שלח אותה לעמוד בתור הצפוף.

ב-6:15 מתחילים להגיע ילדים. הם מפלסים דרכם בצפיפות הרבה, אחד אחד הם מראים את מסמכיהם בבודקה. זאטוט כבן 5-6 מותח את כל גופו כדי להגיע אל חלון הבודקה.

זמן מעבר – מעל 10 דקות.

בחור צעיר מסורב מעבר.

7:00 מעבר הזיתים

כבשים ועיזים נכנסות בחדווה אל סככת ההמתנה.

במחסום עצמו – תנועה מהירה.

ענאתא

רחבת האוטובוסים שוקקת תלמידים.

במחסום הולכי הרגל ובמחסום הרכבים – שגרת כיבוש.

חברון

נעמי לויטה ואני חוזרות עכשיו מצומת תפוח, שם היינו עדות לאירוע, לפחות בחלקו.

הגענו לצומת בשעה 16.00. היתה תכונה צבאית רבה בכיכר ומסביבה.  מכונית אחת עמדה במרכז הצומת של הכבישים ועוד 4-5 מכוניות צבא, משטרה ומג"ב בתוך הכיכר וליד הכביש לחווארה. כל כמה דקות הגיעו עוד מכוניות ומהן יצאו חיילים, שקיבלו הוראות.

מכונית מג"ב וקומנדקר  נעמדו לידנו ואז ראינו שני נערים אזוקים, שהועלו בדחיפוֹת (הם לא הצליחו לעלות כשהם אזוקים), כמו שקי תפוחי אדמה. האחד נראה כבן 12 והשני כבן 14 לכל היותר. שניהם לבשו אותם בגדים - גופיה שחורה ומכנסי ג'ינס.

ואז הפנו החיילים את מבטנו לרובוט משטרה ששקית נילון כחולה תלויה עליו. הרובוט טייל לאטו על הכביש לחווארה לכיוון הצומת. בינתיים עצרו את התנועה מכל הכיוונים.

 אחרי כרבע שעה נעלם הרובוט מאחורי משאית לבנה סגורה. חיילי מג"ב ששמרו על הנערים אמרו שהחבלן זיהה את תכולת השקית והיא מכילה 2 מטעני צינור (אחד החיילים אמר שהיו 4) ושהיא הועמסה על המשאית שתוביל אותה למקום אחר לניטרול.

איש מג"ב סיפר לנו שהם "נתפסו" בצומת בדרכם משכם , השקית נראתה חשודה לשוטר (או לחייל) שבדק אותה ולכן נעצרו.

בהתחלה חיכו לבדיקת החבלן, ולאחר שהתברר שאכן היו שם מטענים הם יועברו למשטרת אריאל למעצר.

לא הצלחנו לדבר עם הילדים, אבל צילמנו אותם.

התרשמנו שהופעתם עם מטענם היתה ידועה מראש, ולכן התכונה הרבה ומספר החיילים ומכוניות הצבא והמשטרה. כל היום הסתובבנו, גם בדרך הלוך לבקעה בשעות הצהריים וגם בחזור , וראינו רק מעט תכונה צבאית חריגה לרגל יום הנכבה, ללא כל השוואה למה שראינו בצומת תפוח בשעה זו.

אלו מול אלו:
במתחם החנייה הפנימי משורין של משמר הגבול. מהעבר האחר התחמשו ילדים באבנים.
תחילה תקפו הילדים את המגדל הפינתי. כשזה לא הגיב, פנו לעבר שער המחסום ויידו לעברו אבנים. כאן זכו לתגובה ולהתייחסות. מאבטחים חמושים מונהגים ע"י שוטרת הגיחו ונעלו את השער.
הילדים נסוגו מאימת לובשי המדים ופעילות המחסום נעצרה.

בסביבת המחסום עדויות אילמות לריבוי ותכיפות ההפגנות: נשקם של המוחים - אבנים שהושלכו, ונשק תגובת הנגד - נוזל הביוב המצחין שנקווה ובוהק בסדקים שבכביש.

פני סככת ההמתנה שלפני המחסום כפני הכיבוש.
המקום קודר ואפל ויש בו רק מראית עין של דאגה לבני אדם - אם בשלטי ברכה והכוונה התלויים מעל השערים ואם בביתני השירותים הנעולים תמיד.

במקום מצחין ומזוהם זה קיימו כתבות הרדיו מגרמניה ראיון עמנו ועם חבר קרוב שלנו תושב רצועת עזה.
כשהסתיים הראיון למדנו אנחנו מידידנו על המציאות החיים ברצועת עזה, על כך שמאז השתלטות החמאס ישראל אוסרת הכנסת סיגריות (כפי שהיה עד לפני מספר חודשים לגבי כוסברה פסטה ושאר מצרכים נדרשים), ושניתן להשיג רק סיגריות מצריות המגיעות דרך המנהרות.
על המחסום המחריף והולך בדלקים, על הפסקות חשמל יזומות בנות שמונה שעות ויותר , שהפכו לעניין יום-יומי ועל כך שהנשים הן הסובלות העיקריות מהמצב. כי כששב בחשמל, בכל שעה משעות היממה - גם אם כבר אחרי חצות, עקרת הבית ממהרת להפעיל את מכונת הכביסה, את המגהץ, את שואב האבק, את תנור האפייה... היום הוא יום והלילה הופך גם הוא ליום עבורה.

על המעבר במחסום ארז סיפר החבר על משך הזמן הארוך (שעה ביום טוב) בו נתון האדם לחסדם של קולות כריזה המצווים עליו כיצד לנהוג ולהיכן לפנות, על חשיפת הגוף בפני מצלמות סורקות וחלונות אטומים כשרק התחתונים לגופו המושפל, וכן על המחיר הגבוה שנאלצים חולים לשלם תמורת הסעתם באמבולנסים לאשפוז בגדה או בישראל.

- כשירד הערב פרסו גברים קילים (=שטיח תפילה) ופיסות קרטון על הרצפה המזוהמת וכרעו לתפילת ערבית.
וזקן נכה נתמך על קביים ונעזר בבנו נאלץ לצמצם את גופו ומקלותיו כדי לדחוס עצמו לכלוב הצר המוביל למחסום. כי מנגנון השער המכונה "הומניטארי" מקולקל כבר שנים
 

8:45-9:15 שקד/טורה
במחסום עוברים עכשיו בעיקר נשים וילדים בבגדי שבת. ילד כבן 12 מושך מתוך באגאז' של סובארו עז חומה, צעירה, ספק גדי. העז קשורה בחבל, מסרבת להיגרר למחסום, אך הילד נאבק איתה, מושך באזנה. כשהם כבר מגיעים למרכז המחסום וכל המילואימניקים והממצדיקיות מתפעלים בקול מהעז היפה, מספר הנהג שהוביל אותה - שהם מגיעים מהיישוב הבדואי שליד עאנין והעז מובלת עכשיו סביב-סביב עד עאנין כדי להישחט לכבוד חאפלה גדולה. "אז מה אם היא קטנה, זה הכי טעים," הוא אומר.

אני אוספת את מארי החמודה ממחסום ריחן לצורך פיזיותרפיה באום אל פאחם וחוזרת לשם כעבור כחצי שעה.

9:45-10:15 ריחן/ברטעה
טרנזיטים רבים, לבנים ומצוחצחים, ממתינים לנוסעים. מתוך השרוול המקורה העולה מן המסוף - מגיעים כל הזמן בעיקר גברים עם חגורות בידיהם. נשים וילדים חגיגיים עוברים לגדה. השומרים עסוקים בהכנת תה. "כולו תמם" הבוקר.

11:15 ג'למה
החניון ריק ממכוניות. מכוניות מעטות עדיין נוסעות בשעה זאת לג'נין. כל השומרים מכירים ומחבבים את מארי והיא ואביה מורשים לעבור ברגל במעבר הרכוב.
 

יצאנו בשעה 12.30.

במעבר מיתר בשעה זאת רק רכבים ממתינים משני צידי הגדר. נסענו דרך כביש 317. דגלי ישראל מתנופפים. המועצה האזורית דרום הר חברון מקושטת כמו לפני החג.

חברון

 דרך הזעזוע  הניבט מעיניה הצעירות והרעננות של דיראן נראית העיר הזאת שוב כבלתי אפשרית.

 אנחנו קוראות לזהשגרת כיבוש אבל היא - לנוכח רחוב השוהדא השומם, דרכי האפרטהייד המובילות למערת המכפלה, נוהל אלמנת קש על גג בית הצופה על ציר המתפללים פשוט בהלם. "עד שלא רואים זאת בעיניים אי אפשר להבין את זה" היא אומרת.

ברחוב השוהדא, מאחורי חלון מסורג, קורא לנו איש המתגורר שם, לא רחוק מהמדרגות לביה"ס קורדובה.

אנחנו מכירות אותו. הוא מראה לנו את המתקן המרוסק בחלונו שבו היו המצלמות שקיבל מ"בצלם". לשאלתנו לשלומו הוא מספר שלפני כחודש נכנסו הביתה אנשי צבא בלילה, שברו ולקחו את המצלמות. ככה יעשה לאיש....

 שוב ושוב חיילים מחטטים בתיקיהם של ילדים קטנים. שוב ושוב מגנומטר בכל מחסום בין אזור H1ל-H2.

על גג הבית במחסום תרפ"ט חיילים צופים. חבריהם למטה בבודקה מחליפים איתם בדיחות תוך כדי העיכובים וההשפלות. כמה גס ליבם. לא מפריע להם שום דבר בהתנהגותם. כל כך שקוף הקשר בין הנעשה שם ובין התגברות האלימות בכל מקום בארץ.

ברחבת מערת המכפלה פוגשים אותנו תיירים מארה"ב. מישהו הסביר להם מי אנחנו והם ניגשים להביע את הערכתם לפועלנו ולשאול שאלות על החברה בישראל ודעותיה, האם יש הרעה בתגובת כוחות הביטחון להפגנות וכו'.

תוך כדי ניסיון לענות בפשטות על השאלות המסובכות הללו, חוזרת ומתעצמת תחושת הגועל והייאוש מהעיר וממה שהיא מסמלת, מאיתנו כחברה שהולכת ומדרדרת.

הלוואי ולא היינו צריכות להיות שם. מי צריך את השבחים האלה.

מעבר מיתר: פועלים גודשים את הצד הישראלי של המעבר, חסרות מכוניות של מעבידים שיקחו אותם. הצד הפלסטיני ריק מעובדים.

בכביש 60 הכל כרגיל, התנועה זורמת לאורכו, ילדים בדרכם לבית הספר והשדות ירוקים. החיטה מחכה לקציר והשנה נראית כשנת שפע.

חברון

העיר ריקה ושקטה (לפני 8 בבקר) החנויות טרם נפתחו ואחרוני הילדים ממהרים לבית הספר.

עלינו לכיוון תל רומידה בשביל הכחול שסימנו המתנחלים (יוצא מבית הקברות ברחוב השוהדא) כדי לבדוק את אוצרותיו. גילינו בתים פלסטינים יפיפיים ששופצו בשנתיים האחרונות בעזרת כספי הקטלונים בספרד. מעורר אופטימיות, ממש עיר אחרת!

יצאנו מול העמדה בראש השוהדא, לתדהמתם של חיילי כפיר שחשבו שאנו תיירות לא מתמצאות. הדיבור אתם היה נעים, הם טוענים כי גם הם נגד הכיבוש.

בדרכנו חזרה דרך כביש 317 עברנו לראות את המזבלה האזורית. אנשים גרים שם בזבל וחיים ממנו!!! – מחטטים, ממיינים ומוצאים כל מיני מציאות – שלא נדע.  חוויה אחרת!

גיבורינו במקום מנעו  את הסכנה האיומה של מעבר ישישה וילדון

9:10 -  11:00

3 עמדות פתוחות, אין תורים.

נוכחות מאסיבית של אנשי אבטחה שנותנים את הטון.

מגיעה אישה זקנה, כפופה, פניה מקומטים. ניכר שאינה מבינה עברית ושאינה מתרשמת מגדרות, מדים ונשק. היא עוברת בקושי רב אבל אנשי האבטחה נעמדים לפניה ופוקדים עליה לחזור לבית לחם.

היא בשלה, ממלמלת "אבני פי אלקדס" ומנסה לעבור אבל הם מבהירים שללא אישור היא לא תעבור.

לניסיון שלנו להתערב: "אולי לגבי אישה כל כך מבוגרת אפשר להפעיל שיקול דעת?!" מגיעה התשובה המוחצת: "אם את כל כך מזדהה איתם אולי תלכי לחיות שם איתם!" והם מלווים את הישישה חזרה לכיוון בית לחם.

שעה לאחר מכן אירוע דומה: פלסטיני כבן 40, ככל הנראה איש עסקים, מגיע בליווי בנו הקטן (בן 5) לפגישה בירושלים. הוא עדיין לא יודע שהחל מגיל 5 על ילד פלסטיני לקבל אישור כמו למבוגר. הוא מנסה את מזלו ופונה לשיקול דעתו של המאבטח שנראה בכיר יותר, אך ללא הועיל.

הוא נאלץ לשלוח את עמיתו לפגישה ולחזור עם בנו לביתו.

12:00 מחסום בזק
עברנו

הבקעה כבר צהובה מיובש. העצים שומרים על גוון ירוק בולט על הרקע של צבע הקש.
בהתנחלות משכיות מסיימים בנייה של בית נוסף (האחד שנראה מהכביש).
סוללת העפר הענקית והחפיר שמאחוריה עדין במקומם.

12:20 מחסום חמרה
כאשר הגענו היו במקום רק חיילים. דבר ראשון בולט לעין היה השלט האדום המורה על כניסה לשטח A. השלט הוזז ממקומו ביחד עם צפרדע הזבל, והוצב על קוביית הבטון שלידה אנו עומדות – עדות שמיעה אילמת לכל הדיונים החוזרים על עצמם עם המפקדים המתחלפים, שמנסים בכל כוחם הרטורי להרחיקנו מהמחסום. הם חושבים שהשלט הזה מהווה עבורנו גבול בל-יעבור. בתור תורה שבעל-פה שמענו הוראות שנמסרו בצעקה לחיילים: "שמעת מה אמרו? אם באות לעשות בלגן אז סוגרים את המחסום, ואז צריך לנתח את הארוע. עכשיו הם לא עושות כלום". היום אף אחד מלובשי המדים לא הגיע אלינו, אולי ההוראות כללו גם הנחייה להניח לנו ולא להתעמת איתנו. ואולי היו עסוקים כולם בארוחת הצהרים שהובאה אליהם. הניידת לשיקוף תיקים עדיין במקום. תנועת המגיעים ממערב דלילה מאד. ממזרח מתחילות להגיע הסעות הפועלים. נעצר לידינו טנדר עם מתנדבים שגרים בג'יפטליק, מארגון הסולידריות עם בקעת הירדן JORDAN-VALLEY-SOLIDARITY. הם סיפרו על מעצר של ילדים ש(כן או לא) זרקו אבנים, ושאנשי "בצלם" כבר מעורבים.
היום בולטת מאוד התלתלית הארוכה, מטפסת מאחורי המחסום – ממערב למחסום לכיוון צפון, ומפרידה בין שני מאהלים שנמצאים על המורד הזה.
13:00 עזבנו

13:20 מחסום תיאסיר
עלינו אל העמדה. נשאלנו אם הכל בסדר. שמנו לב שעם עמידתנו ליד המחסום, החייל מקפיד יותר על בדיקת התיקים של הנשים (גברים לרוב מגיעים בידים ריקות).
13:30 הגיעו התלמידים ביקשו כסף ורצו למטה.
13:45 עזבנו

14:00 מחסום בזק

נשאלנו לשלומנו, מאין ולאן.
הפעם - חשוב היה לבחורה שעל המחסום לא רק לשמוע אותנו, אלא גם לבדוק היטב את ת.ז שלנו.

תיאורו של מנהל בית הספר היסודי העירוני לבנים:

"... פעם זה היה 'שוק של בהמות',

אחר כך הפך להיות 'שוק של ירקות'

ועכשיו זה 'שוק של חינוך'..."

ענאתא – 7:10

במגרש ההסעות חונים 8 אוטובוסים, 6 סדרנים דואגים לבטיחות ולהכוונה והרבה ילדים זורמים לכיכר.

הסדרנים מקבלים שכרם מחברת האוטובוסים, 'צורים הסעות', מצור באהר, שהיא בעלת הזיכיון העירוני על הסעת התלמידים הלומדים בבתי הספר העירוניים. בתי הספר הפרטיים מארגנים לעצמם הסעות נפרדות האוספות את הילדים מהבתים.

יו"ר הוועד מספר כי המתחם הינו "זמני", עד אשר יוכלו להרוס את המבנה הצמוד, מבנה בטון נמוך ומוזנח, הקרוי "בית הנרקומנים" ומשמש בסיס לסוחרי הסמים. אחר כך תיבנה שם תחנה בטיחותית ורחבה.

תנועת האוטובוסים זורמת בצורה מסודרת, מהירה ומפוקחת. מרבית הילדות, בתלבושת אחידה: מכנס שחור, שמלה ירוקה, סוודר שחור ומטפחת ראש לבנה. הבנים לובשים מכנסי ג'ינס וחולצה קצרה עם ו בלי ז'אקט פליז נגד צינת הבוקר הירושלמי. בבתי ספר אחרים נהוגה תלבושת אחידה בצבעי בית הספר שלי לפני 50 שנה: חצאית כחולה וחולצת תכלת. נוסטלגיה.

יו"ר הוועד מתאר את המצב השקט, אך הנפיץ, הקיים בשטח: "עד שהצליחו לייצב את המצב במחנה הייתה הרבה עבודה בשמירה על הסדר. היו זריקות אבנים בכל יום. היום שקט, אך מספיק 'שוטר אחד עם ראש קשה' כדי לפתוח כאן אירוע".

חלק מהשקט הושג על ידי התאנזים, של ארגון הפאתח, שנתנו הוראה להרחיק את סוחרי הסמים מהשטח. דרך ההרחקה לא פורטה.

ענאתא – 7:40

בית הספר היסודי לבנים נמצא ממש מאחורי 'בית הנרקומנים', אי של שקט ושפיות באזור.

השוער מאפשר לנו להיכנס למתחם ביה"ס  ומיד אנו מוקפות בעשרות ילדים המחייכים אלינו ומשתדלים לגייס לעזרתם את מעט העברית או האנגלית שלמדו.

ילד אחד מוציא מכיסו שני בוטנים ומגיש לי, 'שי מיוחד לאורחת'.  המורות מבקשות שניכנס לחדר המזכירות, פוחדות שהבנים ששיגרת יומם הופרעה, יתרגשו יותר מדי.

ענאתא – 7:50

לפתע משתרר שקט ברחבה. אנו יוצאות ומביטות במופע חינוכי יוצא דופן. לפני כל כתה עומדים התלמידים, מסודרים בשני טורים, ומבצעים בשקדנות רבה תרגילי 'התעמלות בוקר' בהנחיית המורה להתעמלות.

אחר כך קורא תלמיד אחד פרקי תפילת הבוקר ותלמיד אחר, שקולו היה יכול להצעידו במעלה התחרויות של 'כוכב נולד' משלים את התפילה בשירה מדהימה.

ואז מורה להם המורה להסתובב, לרקוע פעמים ברגל, ולהיכנס לכיתות.

את פנינו מקבל מנהל בית הספר שמסביר את המבנה הייחודי של בית הספר בכך שפעם שימש שוק פעיל, ועל כן יש בו עדיין בעיות הנובעות מכך שכתות הלימוד הם בעצם חנויות לשעבר ולא ממש הותאמו להיות חדרי כיתה תקניים.

או, כפי שסיכם המנהל את המצב :

"... פעם זה היה 'שוק של בהמות',

אחר כך הפך להיות 'שוק של ירקות'

ועכשיו זה הפך להיות 'שוק של חינוך'..."

ואכן, הילדים, כאלף במספר, לומדים בכתות שהיו פעם החנויות של השוק ומשחקים בהפסקות ברחבה שעליה עמדו פעם הדוכנים הניידים של השוק.

הבשורה הטובה היא שהם רכשו/שכרו מבנה נפרד בקצה השוק ובו חצר פנימית נפרדת. במבנה הנפרד לומדים ומשחקים תלמידי כיתות א'. בשנה הבאה יגמר השיפוץ וגם תלמידי כיתות ב' יהיו מוגנים מהמולת התלמידים היותר בוגרים.