נשים

מחסום שקד – 15.30 – במחסום עוברים רק כלי רכב – 3 ממרחב התפר ואחת מן הגדה, 2 מן המכוניות נבדקו עם כלבים והבדיקה של כל מכונית נמשכה כ-15 דקות. נאמר לנו שהיום – יום הנכבה - התלמידים לא למדו ורק מחצית הפועלים עברו למרחב התפר. הבנקאי חוזר מג'נין ומספר שהיה יום עבודה רגיל.
שדרוג המחסום מתקדם - נבנה ביתן חדש והועמדו עמודים לסככה גדולה.
15.45 – 3 אופנועים מתקרבים למחסום, 2 רכבים צבאיים יוצאים לקראתם ולאחר כמה דקות האופנועים חוזרים לאחור.

מחסום ריחן – 16.00 – מגרש החניה התחתון מלא מכוניות, מכוניות עם סחורה כבר ממתינות בכביש ליום המחרת. פועלים החוזרים מישראל ומברטעה מספרים שהיום יצאו לעבודה כרגיל. משפחות עם ילדים חוזרים מג'נין.
16.15 – זרם הפועלים החוזרים מתגבר , 2 אשנבים פועלים והמעבר מהיר בשני הכיוונים, כולם נכנסים מיד לטרמינל. שלא כרגיל לשעה זו חוזרות הרבה פועלות עמוסות מגשי תות, הן חוזרות מן הקטיף עם הרבה מגשי תות שהן גם מוכרות לפועלים החוזרים.
 

08:30 מחסום שקד - טורה
בגלל עבודות השיפוץ ושכלול הכביש במקום,המחסום עדיין סגור לתנועת כלי רכב. רק הולכי רגל עוברים.
אישה אחת סיפרה שאישה אחרת, תושבת דהר אל מלכ זקנה וצולעת, תקועה בביתן הבידוק ולא נותנים לה לעבור לגדה כי פג תוקף האישור שלה. האישה באה בליווית קשישה נוספת כדי לנסוע למת''ק סאלם ולהסדיר אישור חדש. ניסיתי לדבר עם החיילים ולהסביר להם שלכל עניין, קניות, רופא וכיוצ''ב האישה חייבת לעבור לגדה. לא הצלחתי. טילפנתי לואהל מהמת''ק. הוא הסביר שאם תיכנס לגדה אולי לא תוכל לחזור לביתה במרחב התפר, כי לא בטוח שיסדרו לה מייד אישור חדש בסאלם. בינתיים האישה הלכה בקושי רב לאורך השרוול החדש והחיילים הביאו לה כיסא. ואהל הציע שתפנה לראש המועצה והוא ייקח את התסריח שלה וידאג לחידושו. מישהו הסיע אותה הביתה.

10:00 מחסום ריחן - ברטעה
במקום נוספו שתילים, עצים וציורים. 10 משאיות המתינו לבידוק. עד שנכנסו, ב 11:00, הגיעו 10 משאיות נוספות. לפחות הכניסו בלי תור משאית מלאה תרנגולות אומללות, מכוסות בברזנט.
11:15 עזבנו את המחסום.
 

גיבורינו במקום מנעו  את הסכנה האיומה של מעבר ישישה וילדון

9:10 -  11:00

3 עמדות פתוחות, אין תורים.

נוכחות מאסיבית של אנשי אבטחה שנותנים את הטון.

מגיעה אישה זקנה, כפופה, פניה מקומטים. ניכר שאינה מבינה עברית ושאינה מתרשמת מגדרות, מדים ונשק. היא עוברת בקושי רב אבל אנשי האבטחה נעמדים לפניה ופוקדים עליה לחזור לבית לחם.

היא בשלה, ממלמלת "אבני פי אלקדס" ומנסה לעבור אבל הם מבהירים שללא אישור היא לא תעבור.

לניסיון שלנו להתערב: "אולי לגבי אישה כל כך מבוגרת אפשר להפעיל שיקול דעת?!" מגיעה התשובה המוחצת: "אם את כל כך מזדהה איתם אולי תלכי לחיות שם איתם!" והם מלווים את הישישה חזרה לכיוון בית לחם.

שעה לאחר מכן אירוע דומה: פלסטיני כבן 40, ככל הנראה איש עסקים, מגיע בליווי בנו הקטן (בן 5) לפגישה בירושלים. הוא עדיין לא יודע שהחל מגיל 5 על ילד פלסטיני לקבל אישור כמו למבוגר. הוא מנסה את מזלו ופונה לשיקול דעתו של המאבטח שנראה בכיר יותר, אך ללא הועיל.

הוא נאלץ לשלוח את עמיתו לפגישה ולחזור עם בנו לביתו.

מחסום קלנדיה:
לא היה בתנועת הרכבים הערה בכדי להעיד על השממה והעזובה שבמחסום הולכי הרגל.
אחד מנהגי המוניות שבכניסת המחסום סיפר כי באותו הבוקר נדרשו לו שעתיים כדי לעבור את מחסום ג'בע לכיוון לעזריה ושעתיים נוספות לעשות את דרכו חזרה. החיילים פרסו קונצרטינות על הכביש והותירו כל פעם רק לחמישה רכבים לעבור.

מחסום ג'בע:
שני חיילים עצרו רכב שנסע לכיוון רמאללה. ארבעת הנוסעים הוצאו מהמכונית ותעודותיהם נבדקו.

מחסום ביר זית:
לא הזדמן לנו לעלות לגבעה שעליה ניצב מחסום ביר זית, אולם בשל סקרנותם הואיל זוג החיילים שאייש אותו לרדת ולהתעניין במתרחש.

כשהגענו לכביש העולה אל המחסום הבחנו בניידת משטרתית וג'יפ צבאי. שני שוטרי תנועה עמדו ותחקרו נהג פלסטיני שעצרו, בעוד שלושה חיילי המילואים משקיפים מהצד בנעשה. התעניינו בעבירת הנהג והתברר שדיבר בטלפון הנייד בזמן נהיגה. זמן קצר לאחר שהותר לאדם זה להמשיך בדרכו, נעצר רכב נוסף ובו שש נשים פלסטיניות, ארבע מהן היו ישובות בחלקו האחורי של הרכב הפרטי שבו נסעו. השוטר, דובר העברית מבין השניים, הבחין ב"חומר תעמולה" ברכב וביקש מאחד החיילים לבצע חיפוש, אך החייל השיב שאין צורך בכך. איש מהנוכחים לא שלט בערבית ברמה מספקת כדי להבין את דברי הנוסעות, אולם התברר במהרה שהמבוגרת שמביניהן נזקקה לטיפול רפואי ושכעת הן היו בדרכן חזרה לביתן שברמאללה. העניינים הסתבכו כאשר התברר שהנהגת שכחה את רישיון הנהיגה שלה בבית, היא נאלצה לעצור מונית, לנסוע לרמאללה, לקחת את הרישיון ולחזור אל ניידת המשטרה כדי להציגו בפני שוטרי התנועה. כל אותו הזמן המתינו לה יתר הנוסעות במקום שבו נעצרו.

בזמן ההמתנה שוחחנו עם חיילי המילואים. אחד מהם הסביר שהתנ"ך אינו מבחין בין מדינת ישראל וארץ ישראל ולכן, כל שטחי הארץ הם למעשה חלק ממדינת ישראל. הדבר נכון גם לגבי סיני ועבר הירדן. לאחר שיחה ארוכה ומשהחליטו החיילים שלמעשה היו בעיצומו של סיור להמשיך בדרכם, הם הזמינו אותנו להשתתף בטקס יום הזיכרון "שביישוב" עטרה. החלטנו לוותר על התענוג.

שוטרי התנועה הספיקו לעצור רכב נוסף. הנהג היה יתמא, סוחר מתכות בן 51 מהכפר קאבלן. השוטר ביקש בקשר שמישהו יבוא לאסוף אותו משום שהרכב חשוד שהוא בעיקול. זמן רב עמדנו שם עם השוטרים, הנוסעות מרמאללה שמחכות לנהגת שלהן שתשוב עם הרישיון וסוחר המתכות. לפתע החלו שני החיילים שעמדו במחסום ביר זית לצעוד לקראתנו עד שלבסוף הצטרפו לקהל המחכה. אחד מהם צילם בסמארט-פון שלו את השקיעה שהחלה לרדת מעבר להרי השומרון ואז ביקש לדעת אם אנחנו לא "בקטע של צפירות וטקסי זיכרון". החייל גם היה מודאג פן לא יצליח לשמוע את הצפירה, אולם השוטר שדיבר עברית הרגיע אותו שהצפירה שבוקעת מהרמקולים של "היישוב" עטרה נשמעת היטב גם ליד מחסום ביר זית.

לפתע הגיעה המונית של הנהגת מרמאללה. היא הציגה את רישיונה בפני השוטר שרשם לה דוח בגין שלוש עבירות: נהיגה ללא רישיון, הסעת שש נוסעות ברכב שמיועד לחמש ו(כפועל יוצא מכך) נהיגה כאשר אחת הנוסעות אינה חגורה. הכנס הסתכם ב-250 שקלים, אולם פירוט העבירה נכתב בעברית בלבד. משהוגש בפניהן הדוח הותר להן לשוב לרכב ולהמשיך בדרכן לרמאללה. זמן קצר לאחר מכן גם הופיעו שני חבריו של סוחר המתכות, האחד התבקש לקחת את רכבו של העצור ולהסיעו הביתה (שכן לפתע התברר שהרכב כלל לא היה בעיקול). השני, אמר לשוטר שהוא שוחח עם עו"ד של העצור ושהם הבינו שכל הסיפור הזה הסתיים כבר לפני שנה. השוטר ענה שלמעשה אוא אינו יודע במה מדובר, אבל העצור יילקח כעת לחקירה בתחנת המשטרה שבהתנחלות ליד יצהר, אם ברצונו לסייע לחברו (שאינו דובר עברית) מותר לו להצטרף.

עזבנו את הצומת שלפני המחסום כשעה וחצי לאחר שהגענו אליה.
 

15:45-17:30

15:45 שקד/טורה
גברת אחת שהגיעה מכיוון הגדה מתבוננת בהשתאות בעמודים שצמחו במחסום. שתינו מצביעות לעברם, אני טוענת שבונים פה את קלעת-טורה והיא טוענת שזוהי קלעת-דהר אל-מלכ ואנחנו פורצות בצחוק עליז. (קלעה = ארמון, מבצר).

ברחבת המחסום צצו 4 עמודים מהודרים במבנה ריבועי, עטופים עדיין ביריעות ניילון ובנוסף להם, במין ארגון לא ברור - 6 בולי עץ כמו עמודי טלפון ישנים. פועלים פלסטינים מבטנים אבני שפה חדשות. במחסום עוברים עכשיו בעיקר נשים וילדים. בשעה זו מתקיים נוהל חדש: רכב שמגיע למחסום - נהגו מושיט תעודת זהות ירוקה לחייל, נבדק קלות וללא כל רישום, גם לא בחדר הבידוק, נוסע לכיוון הגדה. הולכי רגל עוברים כרגיל עוברים דרך חדר הבידוק. 4 חיילי מילואים מגלים עניין במחסום ווטש. אשה וילדה נוסעות איתי לאום ריחן.

16:35 ריחן/ברטעה
3 נשים, אחת מהן נהגת, מגיעות עם גבר נכה למחסום. הן מסייעות לו לצאת מהמכונית ולהתיישב בכיסא גלגלים, שתיים מהן משאירות את הנכה עם אשתו התשושה ונוסעות בחזרה. אני מציעה שינסו לעבור בדרך הקצרה ("מעבר רכוב") ולא דרך הטרמינל. לאחר קבלת אישור טלפוני, מאפשרים להם לעבור. הן נבדקות במהירות ליד עמדת הבידוק ובחור צעיר מורשה לעזור להן להגיע עד מגרש החניה התחתון בתנאי שיחזור ויעבור בטרמינל. השרוול המוביל אליו כבר מקורה לכל אורכו.

בכניסה לטרמינל אין צפיפות ומי שמגיע - עובר במהירות. מתוך הטרמינל נשמע בכי של ילד. אשנב אחד פתוח. 17:15 מגיעים 10 פועלים עליזים במיוחד. אשנב נוסף נפתח. מגרש החניה בצד מרחב התפר ריק ממכוניות. שני פועלים מקרצפים את השירותים. מגרש החניה התחתון מלא לגמרי, כרגיל בשעה זו.
 

08:45 מחסום שקד-טורה
עבודות שונות מתבצעות סביב המחסום. הבוקר היתה שם קבוצה של קצינים. המחשב נפל והיה לא נוח לבדוק את העוברים. אנשים, שתמיד עברו, נהפכו לפתע למנועי שב''כ. היה מתח באוויר.
אדם אחד עבר כשהוא מלווה בשלושה קצינים ונגַד אחד. הם החליטו שהוא אינו הולך לעבודה חקלאית, בהתאם לאישור שלו, אלא לעבודה בבניין, בהתאם לכלי העבודה שלו. האיש אמר שהוא הולך לחלקת הזיתים שלו והכלים תמיד בתיקו. הוויכוח נערך בסככת ההמתנה שבצד מרחב התפר. שמענו את אחד הקצינים אומר שתמיד "צריך להסתכל על הידיים שלהם כדי לראות אם הם באמת עובדים".
אשה מבוגרת הגיעה בוכייה. יש לה אישור מעבר למרחב התפר לבקר את שני ילדיה הנשואים והמתגוררים באום ריחן, כפר פלסטיני במרחב התפר. היא רצתה להביא לילדיה ולמשפחותיהם סירי אוכל שבשלה עבורם בלילה. החיילים במחסום החליטו שזו כמות מסחרית ולא הרשו לה להעביר את סירי האוכל (נזכרתי במה שהכנתי ליום ההולדת של אחד מנכדי. גם זו הייתה, כנראה, כמות מסחרית). האישה חזרה לביתה עם הסירים ובאה למחסום בידיים ריקות ועיניים דומעות. בינתיים הגיע ואהל מהמת''ק. סיפרנו לו על האישה והוא אמר שתחזור לביתה שבגדה, תביא את הסירים והוא ייתן לה להעביר אותם. האישה כבר התעייפה ולא היה לה כוח לחזור הביתה ולבוא למחסום בפעם השלישית. היא גם לא הייתה בטוחה שוואהל ימתין לה שם .
אחד החיילים אמר שאיננו יודעות איזה הברחות מתנהלות במחסום ולכן צריך להחמיר.

10:00 מחסום ריחן-ברטעה
שהינו שם כשעה ולא היה שום דבר מיוחד.

חזרנו דרך ברטעה המזרחית. אדם אחד סיפר לנו שאשתו בהיריון והיא נוסעת יום-יום לאוניברסיטה בג'נין. הוא מודאג מהבדיקות במכונת השיקוף שהיא עוברת פעמיים ביום. 
אדם אחר, מבוגר ואב לילדים, סיפר שהוא מנוע כניסה לישראל. הוא מרגיש חנוק. לדבריו איש מבני משפחתו ומקרוביו לא היה מעורב בפעילות עוינת כלשהי, אבל לא מוכנים לומר לו מה סיבת המניעה.
 

חג ליהודים - חגא (אבֶל) לפלסטינים.
בחול המועד פסח רחובות חברון היו מלאים ברבבות יהודים ולא נראה ולו פלסטיני אחד!
 

הכניסה לחברון דרך קרית ארבע נסגרה. אמנם נשאלתי אם אני נכה, ואז אולי השילוב בין יהודייה ונכה היה פותח בפני את "גן העדן", אך הפתרון הזה לא נראה לי. נסענו איפוא לחניה מסודרת בדרום העיר ומשם נלקחנו (בחינם) באוטובוס של המועצה האזורית גוש עציון למערת המכפלה. בדרך דוכנים רבים שהציעו החל מכיפות ענק וכלה בתפילין, ובאמצע דוכן לתרומות עבור "בית המכפלה" , שהוא "שלנו ונקנה בכספנו כדת וכדין". בכל מקום שלטים המפנים תשומת לב ל"חברון ער האבות שלנו

לנצח".

באוטובוס ישב לפנינו ילד קטן ולו פאות ארוכות, שצרח בהתלהבות: "אבא תראה הנה ערבי - למה לא הורגים אותו?" על החנות של ידידנו המוכר מזכרות הדביקו הרבה מדבקות "כהנא צדק". החנות היתה כמובן נעולה והחלונות של קומות המגורים היו מוגפים.

צעדנו ברגל לתל רומיידה. את רחוב השוהאדה ושאר הסמטאות גדשו עשרות חיילים ושוטרים, כולם בנשק שלוף. החייל בהצטלבות לכיוון בתי המתנחלים ניסה בכל כוחו להסביר לאורח שלנו את גודל הסכנה וחשיבות הפעילות שלו. באנגלית בסיסית הוא ייעץ לו ש"לא כדאי להקשיב "לאישה הזו" (לי). אנחנו מכירים את הזקנות האלה, הוא אמר, רק רוצות להפריע ולהלשין עלינו. נעמדנו להשקיף על H1 ומייד הופיעו המתנחלים ואחרי דקות אחדות התחממה האווירה עד כדי כך שמיהרנו לעזוב.

בדרכנו חזרה פגשנו משפחה פלסטינית, אב, אם וילד קטן, שרצו לעבור בשוהאדה ובמחסום עוקף מערת המכפלה. החיילים סרבו וגם ההתערבות שלנו לא עזרה. "אחרי הפסח - עכשיו חברון של היהודים".

במערת המכפלה המונים. מתנחלת בהריון ביקשה שלא לעבור במגנומטר וכמובן הסכימו לה ללא צורך בשום הוכחה או התערבות. החייל הסביר לחברו שהמגנומטר מסכן את העובר, ללמדנו שכבר משלב העוברוּת את הפלסטינים מותר לסכן אך חלילה לעשות זאת למתנחלים. 

הפעמון בבית הספר קורדובה צלצל, אך לא ראינו תלמידות.

רק טיפשים בוחרים לבקר בחברון בחול המועד. תמיד קשה - אבל היום היה קשה במיוחד.

הדרמנו לאום אל ח'יר ולטוואני - הכל שקט, אולי המתנחלים עסוקים מדי בחברון?! תנופת בנייה מרשימה בטוואני.
 

בצהל קוראים לזה: "דרדור אמצעים". כלומר:שימוש בכל ארסנל ה"אלפ"ה" (=אמצעים לפיזור הפגנות).

גם"נשק אל-הרג" הם קוראים לזה.

ראשונים הם רימוני ההלם שאחד לא הורג שכזה נחת במרחק של פחות מחצי מטר ממני. זה לא היה ב"כינון ישיר", כי אחרת?...

אחריהם תור כדורי הגומי שגם הם "נשק אל הרג" שכבר הרג לא אחד ולא שניים, וביום זה פצע עשרות ממשתתפי ההפגנה. אז מגיעים רימוני הגז. ולסיום, כרפרפת, מקדמים את הנורא מכל, את הביובית הצבאית – "הבואש" בלשונם.

אבל הפצועים הרבים לא ממש מוטרדים מההגדרות מכבסות המילים האלו. הם מנסים להחלים.

אלא שהמכבסה לא עוצרת בשמות הכלים והתחמושת, היא מחלחלת מבעד לקברניטים אל עושי דברם בצבא, משם לתקשורת, והרגל השימוש מחדיר אותה פנימה אל השפה הנוהגת, עד שאירועי היום הזה מכונים:"מהומות" או:"הפרות סדר".

כי זו ההגדרה הנשמעת למחאת הפלסטינים על אבדנם ומחיקתם, בעוד הצבא וחמושיו "מגיב" או "מחזיר את הסדר לכנו".

אבל גיבור היום לא היה הנשק לסוגיו, גם לא שר המשטרה (אהרונוביץ) שקיים במקום מסיבת עיתונאים  ואמר:"זה כמו משחק של חתול ועכבר...." והצמיד לעיניו משקפת שהוגשה לו בידי מלחכי פנכה, הביט ואמר:" "שילכו כבר הביתה....", וכשנעלם עם מאבטחיו שמעתי יחצ"נ מדווח טלפונית:"השר מאד מרוצה...".

גיבור היום לא היו גם הנערים שבאומץ לב הערימו צמיגים מול הפילבוקס שהפך לסמל הכיבוש והבעירו במרכזם אש שעשנה השחור עלה והתפזר וכיסה גם את פניו של יאסר ערפאת המביט תמיד מהחומה על המתרחש.

אפילו לא דר' מוסטפה ברגותי שהקדים להגיע ודיבר בזכות המחאה הבלתי אלימה וניבא שהצבא יפעיל כתמיד כוח והביע חשש מפני נפגעים שעלולים להיות.

ולא ידע מוסטפה ברגותי כמה צדק. ולא ידע שהוא עצמו יהיה במניין הנפגעים זמן לא רב אחר כך.

גיבורת היום היא אישה אלמונית שראשה ומרבית פניה מכוסות היו בכפייה, שיצאה מבין המוחים שעמדו במרחק שהועידו להם כדורי היורים, שאחזה בימינה דגל פלסטין מונף אל על וצעדה אל נוכח פני החיילים. היא הלכה צעד ועוד צעד, בנחישות ובדריכות, וכל רואיה קפאו על עומדם והס הושלך. היה זה שקט צועק מחרדה. והאישה המשיכה והתקדמה והתקרבה, צעד וצעד ועוד אחד, עד שמלאו עשרות המטרים שחצצו בין שני המחנות, וכשהגיעה אל חזית הרכב האימתני מכולם, זה שיורק את מימי הביוב מבטנו, והרימה את היד ונעצה את הדגל בסבכת המתכת שבחזית הרכב. אז הסתובבה והתחילה לצעוד חזרה. ושוב: צעד ועוד צעד, בגוף נחוש וחכם. ועדיין השקט שסביב, ועדיין קיפאון באנשים. רק דריכות וחרדה. וכשהייתה האישה רחוקה דייה כדי שיוכלו מפעילי הביובית לטווח בה, יצא זרנוק של מי סירחון מהצינור העילי והציף והקיף את גופה. אבל היא לא החישה צעדיה ולא נמלטה אלא המשיכה לצעוד. כאילו שיתוק אחז במוחה וחושיה כהו. ורק כשהגיעה אל קרבת חבריה ניכרה תנודת חוסר יציבות בהליכתה ושני בחורים מיהרו לעברה, שלבו זרועותיהם בשלה ותמכו בה בהמשך הדרך.

וגם לי היה רגע של נחת, פרטי: כשמסביב נשמע הדף פיצוצי הרימונים והתקרבתי לצלם את היורים,  אחז בידי בחור לא מוכר, משך אותי אחורנית לעבר בטונדה מאחוריה מצאו הוא וחבריו מחסה ואמר:"בואי הנה, שלא יקרה לך משהו. את חשובה לנו" –"למה אני חשובה?" שאלתי,"כי את באה אלינו ועומדת אתנו" השיב.

והתרגשתי ושמחתי שיש מי שמבין.

באף אחד מהמת"קים לא היה שוטר בתפקיד ולכן לא  יכולנו לשלוח לשם אנשים.

מחסום בית לחם, 7:00: 

האנשים התאוננו שהיום היה יום גרוע. מישהו אמר: "היום זה גרוע בדיוק כמו אתמול".  אישה אחת יצאה וסיפרה שבפנים הרבה נשים וילדים מחכים למעבר אולם השער המיוחד שלהם  סגור. טילפנו בנידון ל"קוו החם".

חוסאן, 7:30:

שתי מכוניות משוריינות עשו את דרכן ממגרש החנייה של המוניות לכיוון חוסן.

בית אומר, 8:30:  

חמישה חיילים עמדו ליד תחנת דלק (אינה בשימוש) בסמוך למכונית משוריינת.  הם הבחינו בנו מוקדם יותר, בעיקר כאשר קליאנטים התקרבו אלינו, אבל לא ניגשו אלינו.  שלושה מהם  עזבו לכיוון הכפר, שני האחרים נשארו.  היו  שני  שם  מקרים של מסורבי רישיון מעבר.

נבי-יוניס, 9:10:  

אירגנו פגישה למישהו לתשלוםמקדמה  בהסכמתו, על חשבון הקנס שהוא חייב.

בדרכנו חזרה 

עצרנו אצל משפחה שבת-אח שלהם  ( nephew )בת 18 הפגועה מנטלית,  נעצרה עם בן דודה המעט בוגר ממנה,  באשמת זריקת אבנים. הם  מוחזקים במחנה עופר והמקרה שלהם יגיע לדיון רק באפריל.  חוץ מהטענה  שהילדים מוחזקים  בתא  מעצר קטן המשפחה גם מתלוננת שלא מאפשרים לה לשלוח כסף על מנת שהעצורים יוכלו לקנות בקנטינה של בית הסוהר.  חיה עשתה כמה טלפונים  והבעיה נפתרה.  המשפחה גם התאוננה על החיפוש הגופני שנשים נאלצות לעבור במעצר.  בנוסף–  הדוד של הנער, שצריך להצטרף לאביו להעיד בבית המשפט,  הולך עם קביים ויש לו קשיים רבים לעבור את  הבדיקות.   חיה הצליחה לדבר על כך עם הקצין האחראי והוא הבטיח לעזור כאשר  יגיע  המשפט.

6.30-.10.00

מעבר מיתר

בשעה 6.45 כל הפועלים כבר בצד הישראלי, מחכים למעסיקיהם. בשובנו, אוטובוס אחד של משפחות אסירים ממתין בצד הפלסטיני.

כביש 60

התנועה מעטה, תלמידים פלסטינים ביציאה מיישוביהם מחכים או הולכים ברגל.

חברון

מה נאמר שעוד לא אמרנו.

כאילו שגרת בוקר, אבל אנחנו, שפיתחנו רגישות מיוחדת לאווירה בעיר הזאת, חשות מתיחות באוויר.

איזור מערת המכפלה עדיין שקט  בשעה זאת. הרבה תלמידים  בכל מקום- לא מעוכבים, סתם עוברים דרך המגנומטר.

המבוגרים, לעומת זאת, מרביתם מעוכבים. גם במחסום בית המרקחת וגם בהמשך. על גג בית הצמוד למחסום הציבו חייל.

הוא צופה על חבריו במחסום ועל העוברים והשבים.

הבית הוא מאלה שננטשו מזמן, כך שלא בוצע נוהל אלמנת קש לצורך השימוש בו. איזה יופי. אנשי הC.P.T מספרים שבדרך כלל המעבר לתלמידים תקין. זה עיקר עיסוקם של אנשי הארגון הזה. רק אתמול עכבו את המורים והמורות לזמן ממושך מהרגיל.

נסענו ברחוב השוהדא במגמה לראות את שאר המחסומים. ליד בית רומנו נראית תכונה גדולה של חיילים. ענת כהן עומדת ומנהלת את תנועת הכוחות.

היא מבחינה בנו ואומרת משהו לקצין, הוא ניגש ורק מבקש מאיתנו בנימוס לחזור. הם חוסמים את קטע הרחוב כי תכף מגיע מנוף ענק.

החלטנו להישאר לראות מה פשר. איפה אפשר לעצור ולחכות מול ישיבת "שבי חברון" ובית הדסה מבלי להסתכן?! אז   התרחקנו קצת במורד הרחוב אבל התפצלנו. אי אפשר לתת לנהגנו לנוע שם או לחכות שם לבד. הוא ממש מסתכן. אני עמדתי לידו וחגית הלכה לעמוד ממש ליד עמדת החייל מול המדרגות לביה"ס קורדובה. שם מעכבים פתאום כל עובר ושב שעוקף את הרחוב ומנסה ללכת לכיוון מחסום תרפ"ט. למה? כי ענת ברחוב ותלמידי המכינה הקדם צבאית ברחוב. ענת מתייחסת לחגית: "שוב באת, גברת ראש הממשלה?". גם נועם ארנון הגיע:"בסוף כולם ילמדו". (??????) ועוד הערות על נוכחות חגית. גם החיילים מבקשים ממנה לזוז. היא מפריעה לחיילי צה"ל. המתנחלים לא מפריעים, רק אנחנו.

אח"כ ראינו את נעם ארנון צועד לכיוון מערת המכפלה להתפלל.

מישהו מהם מגלה את הסוד הצבאי: הציוד ההנדסי הכבד שהגיע לרחוב מיועד לבניית עוד עמדת שמירה. כך יעשה לרחוב השוהדא.

עתיד גדול של אווירת שלום מחכה לנו בעיר הזאת. אין ספק.

אתמול בקרו שם החכ"ים ממר"צ, ביום שישי הפגינו בדרישה לפתוח את הרחוב למעבר פלסטינים, אז אלה המסקנות כנראה- הקמת עמדה נוספת.

בחילה וייאוש.