חומות וחסימות

תרקומיא

חברון

יצאנו בשעה 12.30.

במעבר מיתר בשעה זאת רק רכבים ממתינים משני צידי הגדר. נסענו דרך כביש 317. דגלי ישראל מתנופפים. המועצה האזורית דרום הר חברון מקושטת כמו לפני החג.

חברון

 דרך הזעזוע  הניבט מעיניה הצעירות והרעננות של דיראן נראית העיר הזאת שוב כבלתי אפשרית.

 אנחנו קוראות לזהשגרת כיבוש אבל היא - לנוכח רחוב השוהדא השומם, דרכי האפרטהייד המובילות למערת המכפלה, נוהל אלמנת קש על גג בית הצופה על ציר המתפללים פשוט בהלם. "עד שלא רואים זאת בעיניים אי אפשר להבין את זה" היא אומרת.

ברחוב השוהדא, מאחורי חלון מסורג, קורא לנו איש המתגורר שם, לא רחוק מהמדרגות לביה"ס קורדובה.

אנחנו מכירות אותו. הוא מראה לנו את המתקן המרוסק בחלונו שבו היו המצלמות שקיבל מ"בצלם". לשאלתנו לשלומו הוא מספר שלפני כחודש נכנסו הביתה אנשי צבא בלילה, שברו ולקחו את המצלמות. ככה יעשה לאיש....

 שוב ושוב חיילים מחטטים בתיקיהם של ילדים קטנים. שוב ושוב מגנומטר בכל מחסום בין אזור H1ל-H2.

על גג הבית במחסום תרפ"ט חיילים צופים. חבריהם למטה בבודקה מחליפים איתם בדיחות תוך כדי העיכובים וההשפלות. כמה גס ליבם. לא מפריע להם שום דבר בהתנהגותם. כל כך שקוף הקשר בין הנעשה שם ובין התגברות האלימות בכל מקום בארץ.

ברחבת מערת המכפלה פוגשים אותנו תיירים מארה"ב. מישהו הסביר להם מי אנחנו והם ניגשים להביע את הערכתם לפועלנו ולשאול שאלות על החברה בישראל ודעותיה, האם יש הרעה בתגובת כוחות הביטחון להפגנות וכו'.

תוך כדי ניסיון לענות בפשטות על השאלות המסובכות הללו, חוזרת ומתעצמת תחושת הגועל והייאוש מהעיר וממה שהיא מסמלת, מאיתנו כחברה שהולכת ומדרדרת.

הלוואי ולא היינו צריכות להיות שם. מי צריך את השבחים האלה.

תקציר

יצאנו בשעה 10.45 כדי לראות את חברון בשעות הצהריים וגם כדי לבקר במחסום מצודות יהודה - הרי הוא בית יתיר, שם משפחת אבו קביטה כלואה בתוך קו התפר וילדיה נאלצים לעבור את המחסום ובדיקה קפדנית בתיקיהם יום ביומו. לפי טענת אבי המשפחה, מחמוד, בבדיקות מעכבים את הילדים זמן רב והן כרוכות בטרטור לא מבוטל.  בעבר, בזמן שצפינו בבדיקה - הכוללת גם העברת התיקים בתשקיף וגם בדיקה ידנית - המעבר היה די מהיר. מחמוד טוען שלפעמים גם בודקים את הילדים גופנית. יהיה אשר יהיה, המצב אצל משפחת אבו קבייטה קשה. ראו להלן.

חברון

חברון וקריית ארבע מקושטות כפי שכבר דווח השבוע, בדגלים למכביר.  בקריית ארבע סדינים מקשטים את הצמתים עם הזמנה לחגוג עצמאות במצפה אביחי, הרי הוא המאחז צפונית לקריית ארבע, שהורד לפני כמה חודשים.  בכניסה לחברון, מול בית המריבה, מתנחלת (או אורחת אוהדת) יוצאת מהמכונית וצורחת על הבית הפלסטיני ממול. לא שמענו את המילים אבל שפת הגוף אמרה את הכל - גידופים וקללות. הפלסטינים שקטו ואפילו לא הציצו מהחלונות. נבון מאוד מצדם. כל המחסומים- בית המרקחת, תרפ"ט ותל -רומידה היו שקטים - כשחזרנו מהסיבוב לתל רומידה מתנחלת אחת צילמה אותנו ונפנפנו לשלום. ליד בית המכפלה הנודע לשמצה, קבוצה של שוטרי משמר הגבול יושבים בנחת לפני הדלתות המוגפות ממש כמו מחנה קיץ ואפילו לא מתעניינים בנו, על אף שדליה צילמה אותם ואת הבית עטור הדגלים הענקיים. בכיכר עבד, המוזיקה של בית גוטניק שקטה גם היא, וקבוצת תיירים מצטופפת ליד החנות של עבד. שמנו לב שדווקא היום כמה חנויות, שלא ראינו בעבר, פתוחות. ליד המסגרייה של עזאם רכב משטרתי ושני שוטרים עושים איתו עסקים - מלחמה לחוד ועסקים לחוד. גם אנשי קריית ארבע הולכים למוסכים בחברון כי הם זולים הרבה יותר מאשר אצל היהודים. הבודקה בציר המתפללים ריקה וקבוצת גברים פלסטינים זקנים יושבים בשמש ומעשנים ליד.

אדמות סוסיא, כביש 317

מחברון אנחנו נוסעים למחסום מצודות יהודה ובדרך, בין מעון לסוסיא - רואים קבוצת ילדים, כ 20 או יותר, מלווים במבוגרים בשדה חיטה  מושכים את היבול ורומסים אדמה. ממש טיול שנתי. אפילו ממרחק היה ברור שהטף הזה היו מאחת ההתנחלויות. דליה ונתניה צילמו בקדחתנות והתהלוכה מיהרה לעזוב את זירת הפשע. כי פשע זה היה, ונזק נגרם לשדה פלסטיני, כפי שהסתבר לנו מאוחר יותר. לא התקשרנו לצבא או למשטרה כי באותו רגע לא היינו בטוחות במה שראינו - אבל בעקר בגלל שלא האמנו שהרשויות יגיבו ברצינות, אם בכלל.

לאחר כשעתיים: בדרך חזרה, מהומה גדולה ליד אותו שדה חיטה בו ראינו את המתנחלים וצאצאיהם. נגשנו לקצין צבא שהסתובב עם הנשק שלוף, אך הוא הגיב בנימוס ובלי מכה באף, והפנה אותנו למשטרה שעמדה במקום - שני רכבים משוריינים היטב. סיפרנו את אשר ראינו לשוטר ברכב הראשון, שהגיב: "בשביל זה אני כאן" - מסר ברור: לא להפריע לי. התקדמנו לרכב השני ושם התקבלנו ביחס רציני וענייני ומסרנו עדות, כל אחד בנפרד. גם רשמנו מספרי טלפונים - בפעם הבאה לא נהסס להתקשר למשטרה. ומשהו יצא מכל הסיפור הזה? סביר להניח שלא. אנשי סוסיא הערבית היו נסערים מאוד ויש להניח שלפחות עדויותינו חיזקו את גרסתם.
 

משפחת אבו קבייטה
החלטנו לעבור את מחסום מצדות יהודה ולהגיע לבית של אבו קבייטה כדי לדעת מתי הילדים יגיעו הביתה. הפעם, שלא כבפעמים הקודמות, ישבנו בחדר המשפחה, שם גרים מחמוד ואשתו ושתי נשות אביו המנוח - האחת בת 102  והשנייה, אמו של מחמוד, בת 80 פלוס. שמענו שוב על קשיי המעבר והמגבלות שבהעברת סחורות אפילו לשימוש האישי של המשפחה. למחמוד ואשתו 10 ילדים, ועוד מספר דומה לשני אחיו. על זה נוספות נשות המשפחה, כך שיש צורך בכמויות רציניות של מוצרים בסיסיים כמו קמח ואורז וכד'. מים קונים ביוקר רב, אך חשמל יש (בניגוד לפעם שעברה) תודות לפנלים סולריים שהמשפחה קבלה בעזרת קבוצת הכפרים ותעיוש, בעיקר עזרא נאווי. המתנחלים מבית יתיר הסמוכה מתנכלים למשפחה וכך גם הצבא, בטענה שמחמוד מסתיר שב"חים. הילדים הראשונים הגיעו בסביבות 13:50, והאחרונים ב 14:15 כך שהמעבר באותו יום היה סביר. יש לציין שהשומרים במעבר ידעו שאנחנו נוסעים לבקר אצל המשפחה...מחמוד הסביר שלא רק שהם דואגים לילדים, אלא גם צריכים אותם לטיפול בצאן. ברור שיש פה סיפור מעבר לפרטים המדווחים כאן, אך אין זה משנה את הסבל האמיתי של בני אבו קבייטה. הרשויות הציעו להם לצאת מהשטח ולקבל פיצויים, אך אלה אדמותיהם המשפחתיות המסורתיות ואין להם שום כוונה לעבור משם. מיקרוקוסמוס של הסיפור הפלסטיני כולו.

חברון

מחסום מיתר - סנסנה

בשעה 6:50 מחסום מיתר כבר ריק ויש הרבה אנשים בצד הישראלי שכבר נראים עייפים ומוטרדים.

התנועה בכביש 60 ערה מן הרגיל, אך ראינו מעט רכב צהלי ונסיעתנו עוברת ללא אירועים.

חברון

בכניסה לקרית ארבע השומר מכניס אותנו בלי הסוס ואנחנו עוברים בשקט. השממה הרגילה אך הלא נורמלית של חברון.  ליד ציר המתפללים יש פתאום בודקה, אך היא ריקה. עיקול 160 שומם וגם מחסום בית המרקחת. לא הרחק משם עומדים גדרות של המשטרה מול "בית המכפלה". שוטר מג"ב מתקדם לעברנו, אבל לגמרי באופן לא מאיים, ומודיע ברדיו לשומרים על בית מכפלה שאנחנו לא מזיקות אלא סתם מסתובבות. ליד הבודקה של מג"ב, בכניסה למערת המכפלה, אוהל של מתנחלים עם שלט "שילמנו, קנינו שלנו". אנו עוברות. בדרך רח' השוהאדה יש שלטים חדשים שמסבירים על העוול  שנעשה   ליהודים בחלוקת העיר. רק  3% לפי הסכמי "מלחמת אוסלו". אין כמו  נרטיב חדש. מול בית הדסה, בחור כבן 14 מעוכב אך משתחרר מיד.  מחסום תרפ"ט שומם ולמעלה בבודקה ליד תל רומיידה החיילים שואלים לאן פנינו אבל בלי עניין מיוחד, ומחייכים דווקה בנחמדות.
ליד המכולת אנחנו פוגשות איש בגיל העמידה שמגיע מהצד הפלסטיני באופנוע ומאוד מרוצה לשוחח אתנו. הוא אחראי על מרפאה שמנוהלת על ידי הTIPH, ופתוחה פעמיים בשבוע לטובת תושבי תל רומיידה הפלסטינית. אנחנו מוותרים על סיור למעלה ליד בית הקברות היהודי כי האוטו של ענת כהן מבצבץ מהמארב שהיא טומנת לאנשים לא רצויים. 

8.30.-13.00

כביש 60

כבר ממעבר מיתר ולאורך כל כביש 60, ואחר כך בחברון העיר, דגלי ישראל ודגלי המעצה האזורית דרום הר חברון מתנופפים ברוח.

כל האזור "מודיע" מפורשות למי הוא שייך ואיזה חג מתקרב.

כדי להוסיף ל"שמחה", לאורך כל הכביש, בכניסה לכל ישוב, חונה ג'יפ צבאי וחיילים לידו. אלא שבכניסה לכראמה עוצרים ובודקים את הנכנסים והיוצאים,

ובכניסה לעותניאל "סתם" מאבטחים.

ירדנו לראות מה פשר העניין בכראמה. האם זהו מקרה שמייד בהגיענו "התקפלו" החיילים משם!?

כאמור, לכל אורך כביש 60 נוכחות גדולה של צבא. אין ספק מי בעל הבית כאן.

חברון

כבר בכניסה שלטים על חגיגות יום העצמאות בכל פינה.

בית המכפלה חסום ומאובטח ע"י צה"ל ומשמר הגבול, אבל המתנחלים הקימו אוהל מחאה ממול ולידו כרזות: "בוא להיות שותף בגאולת בית בחברון" (בתמונות). על האוהל עצמו כרזה: "קנינו ,שילמנו,זה שלנו". בהגיענו, מאיישת אותו מתנחלת עם שני ילדים קטנים. זאת המשמרת שלה כנראה.

בתל רומיידא, בשובנו מהסיבוב הרגיל, עוצרים אותנו חיילי דוכיפת: "מי אתן?! איפה הייתן? אתן יודעות שאסור לכן להיות שם?

עודף המוטיבציה הזה נגמר הפעם בשקט. גם נהגנו לא הוטרד.

במחסום בית המרקחת, בשיחה עם חיילי משמר הגבול הם מאד נחושים בצדקתם, אך מתנהגים בסדר עם האנשים.

על גג בית הצופה על "סימטת ארז", דהיינו קטע מציר המתפללים בואכה מערת המכפלה, התמקמו חיילים על גג בית בנוהל "אלמנת קש". נראה לכמה זמן עוד יישארו.

דרום הר חברון

בשובנו, בשיפולי בית חגי לכיוון אחת הדרכים החסומות לחברון, כוח מאבטחים ממשמר הגבול מלווה שופל. לפניהם, בראש השיירה, נעים רכבי כוחותינו. כמובן שהם הזיזו את החסימות כדי לנוע לצורך משימה כל שהיא לתוך אחת השכונות של חברון.

אשה הגרה שם מצפה בבהלה לשובו של בנה בן החמש, העושה את דרכו כל בוקר לבדו לגן הילדים ובחזרה, בדרך החסומה, במרחק של 2-3 ק"מ משם. היא  איננה יכולה ללוותו כמובן. עכשיו, כשראתה את הכוחות הגדולים בדרך שנפתחה לפתע, היא חוששת מהמפגש של ילדה עם הצבא והיא צועקת ומנופפת לו. שוב  מטרידה המחשבה: מי מאיתנו הייתה נותנת לילד כל כך קטן ללכת בדרך ארוכה כזאת יום יום לבדו? מי מילדינו פגש בגיל הזה כל כך הרבה צבא כל יום?

חיכינו גם אנחנו ובקשנו מהחיילים שישימו לב מי הולך מולם. זה עבר בשלום. האם ירדה לשדה, נתנה לילד יד וחצתה איתו את כביש 60 בדרכם הביתה. כך היתה צריכה ללכת גם אחרי הלידה, מביה"ח בחברון אל הבית למרגלות בית חגי.

בית המכפלה

היינו שם הבוקר, בבית המריבה החדש, שם כבר מיתגו את עצמם:משתכני בית המכפלה. באמת, המדרגות למערת המכפלה נמצאות ממש ממול, בקצה המגרש הגדול שמשני צדיו בתי ספר: אחד לבנים ואחד לבנות. 

כל האזור הפך לאזור צבאי סגור. הבית אליו פלשו הוא הבית שצמוד לביה"ס לבנות, שממילא מגיעות אליו דרך מחסום בית המרקחת. זהו הבית שיהפוך לעוד מבצר ממוגן בלב מרקם החיים הפלסטיניים ולא יאפשר שום נורמליזציה לילדי ביה"ס ולתושבים פלסטינים שעדיין מתגוררים באזור.

הבית נמכר למתנחלים ע"י  א.א.ר., שעצור עכשיו ברמאללה. המתנחלים שבבית הם אזרחים שומרי חוק ממש, איש מהם לא נעצר ולא סולק. לעומתם, פלסטינים ופעילי שלום שניסו לפלוש לבית ליד בית רומנו אמש - אולי גם הוא כבר נמכר – נעצרו כמובן. הבית יכול כהרף עין להפוך למוקד התלקחות שסופה מי יישורנו.

הכל תוסס מסביב. הפלסטינים שגרים ליד חוששים מה ילד יום. ארגוני שלום ועיתונאים מכל העולם מסתובבים שם ומצלמים.הצבא והמשטרה מזיזים מחסומים מצד אל צד, מנסים ליצור אווירה שיש מי שיודע מה הוא עושה. גם אנחנו לא ידענו את נפשנו מבושה.

הזעקנו את אנשי בצלם, הם נתנו מצלמות לשכנים. שוחחנו עם אנשים, ניסינו להבין מאנשי הצבא והמשטרה מה קורה, מה יקרה, למה שופכים עפר במגרש. קיבלנו תשובות מתחמקות. "לבית", מסבירים לנו, "נכנס רק מי שמופיע ברשימות של השוטר הניצב שם". ובאמת, כל רגע נכנסים לשם. פעם אישה, פעם ילדים ושוב מבוגרים. כל אנשי הביטחון מחכים לרגע שנסתלק ולא נצלם עוד. הם מסבירים לנו שהכל חוקי, חסר רק אישור קטן של שר הביטחון. "חוקי", אני אומרת לו, "אבל לא מוסרי". "למה לא מוסרי?"החייל שואל. הוא בכלל לא מבין על מה אני מדברת.

בכל זאת הצלחנו בזוויות מסוימות לצלם את המקום. זה באמת כל כך קרוב למערת המכפלה, אבל עוד יותר קרוב לבתי ספר, לדרך שהולכים בה כל בוקר כל כך הרבה ילדים.

מאוחר יותר, ברדיו, מדבר לוינגר הצעיר שארגן את כל האירוע. לדבריו יושבים שם כ-60 איש. הוא לא מבין למה הצבא דורש מהם להתפנות עד מחר בצהריים. מה הם בסך הכל עשו? קנו בית להתגורר בו ולא נותנים להם.

הקוזק הזה משווה את מהלכיו לאלה הבאים בתמימות להיכנס לבית שרכשו ולא נותנים להם להיכנס כי הם מפריעים לסדר הציבורי. "היעלה על הדעת?!" הוא שואל. גם שר החינוך ואריה אלדד זועמים, ואיש לא עונה להם את התשובה שהם צריכים לשמוע: אין פה רכישה תמימה. אין שום דמיון לכזאת. יש פה ניסיון נוסף לגרום לאנשים לקום וללכת מביתם. יש פה רצון נוסף למרר חיים של אנשים ולהתיישב במקומם, בידיעה ברורה שברגע שיהיושם מתנחלים יקימו עוד נקודות שמירה עליהם, עוד  מחסום, עוד בדיקות כאלה ממש בשער ביה"ס, שלא יוכלו להיות שם לימודים בכלל. מה חושבים השלטונות שיעשו אזרחי העיר האחרים?! אז איך אפשר לקרוא לזה: "אנשים קנו בית ולא נותנים להם לחיות בו" איך אפשר להשוות זאת לרצון תמים של בני אדם לחיות בשלום עם שכניהם?! אין גבול להיתממות ולציניות.

שמישהו יעיר את הפוליטיקאים שלנו ויצעק: מתנחלי חברון מסכנים את מדינת ישראל הרבה לפני אחמדינג'אד.

נסענו לבדוק את עניין כביש הגישה לכפר ראמין , כפי שביקשה יעל .
נסענו בכביש 55
 11:15 על כביש 5066 , מיד בפניה לכיוון אריאל  , שני ג'יפים צבאיים ומחסום פתע למכוניות שנוסעות לכיוון מזרח .
כשהגענו היו שם כ-8 חיילים  ומכונית אחת חנתה בצד , מעוכבת .היא שוחררה כעבור 3 דקות  .
בעוד החיילים עוצרים מכונית נוספת והניירות של הנוסעים בה נבדקים , ג'יפ אחד עזב לכיוון אל -פונדוק .
המכונית השניה שוחררה כעבור 5 דקות .
בינתיים כל המכוניות שנסעו בכביש המשיכו בלי להיעצר . 
המשכנו .
11:45 מחסום ענבתא .
פגשנו כאן אדם מבית ליד ושאלנו על כביש שאולי נפתח מכפר ראמין לכביש הראשי .
הוא טען שאין שום דבר חדש כזה , ומאידך גיסא הראה לנו חסימה חדשה שהצבא חסם רק לפני שבוע שביל עפר שיוצא מהכפר .
גם את כביש האספלט שיש פה לא רחוק הוא הראה לנו, הוא חסום כבר לפני 11 שנים .
נכנסנו ופנינו ימינה לכפר ראמין . 
להערכתי כעבור כ- 10 ק"מ של דרך פתלתלה צרה ויפהפיה הגענו לכפר .
ביקרנו בשלוש מכולות , דיברנו קצת ,קנינו קצת , חילקנו כרטיסי ביקור ,
מכולם שמענו שאכן אין חדש בעניין היציאה לכביש הראשי .

6:55  מחסום מיתר-סנסנה זורם - אחרוני הפועלים יוצאים ואוטובוס של הצלב האדום מחכה למשפחות האסירים שיעברו מאוחר יותר/

10.30-13.00 

משמרת בוקר מאוחרת.

חברון

קיווינו שנדווח על כרוניקת הכיבוש כסטנדרטית ו"משעממת". שלא יהיה דבר לדווח עליו מעבר לייאוש הרגיל, אך זה לא קרה.

חטיבת כפיר נכנסה לחברון. חייליה ממלאים כל פינה בעיר, מאפשרים למתנחלים שגרת חיים על חשבון שלילת זכויות לכל מי שלא שייך להם.

למשל - למרות שזה לא חדש זה  מכה בנו כל פעם מחדש -

במחסום תרפ"ט עבר איש מבוגר וצולע, הוא מתחיל ללכת במעלה הדרך לתל רומידה ושקיות פיתות בידיו. בקושי הולך. גם לצעירים לא קלה הדרך התלולה הזאת. עצרנו ולקחנו אותו ברכב לביתו, אי שם בגבעה, לא רחוק מבית הקברות לקדושי... "ככה כל יום?" אנחנו שואלות. "בוודאי", הוא עונה "אז איך?".

אין דרך קלה להביא פיתות הביתה למי שגר על יד המתנחלים. רק להם מותר "לדהור" שם ברכביהם. זקנים, נכים, נשים בהריון, ילדים קטנים, פלסטינים - שיכתתו רגליים, למי אכפת.

ליד מחסום בית המרקחת מתחיל רחוב השוהדא ושם נחסמו מעברים בין בתים כדי לאלץ את כולם לעבור דרך המחסום.

יש מסגד קטן, אנשים נקבצו לתפילת הצהריים. עצרנו כי ראינו כיתת חיילים מכתרת שלושה אנשים ומבררת משהו. מה קרה?! החייל עונה שמישהו זרק אבנים. "מההולכים לתפילה?" לא, מישהו מעבר לחומה שצה"ל בנה. אז הוציאו את המואזין ועוד כמה אנשים וחוקרים אותם. בואנו שיבש משהו, נראה היה שהמצב על סף פיצוץ.

החיילים רואים אותנו ומדברים איתו "יפה". רק שואלים, בלי ידיים. זזים הצידה עם המואזין וממשיכים לתחקרו. אנחנו ממשיכות להיות שם ולצפות.

בינתיים מגיע הקצין ועוד חיילים. ממשיכים לשאול את המואזין שאלות. אחר כך מטפסים על החסימה, סורקים את כל האזור ומחליטים לאפשר לנחקרים לחזור למסגד. לא מצאו כלום, לא ראו איש ואין עילה לעצור איש.

זהו ,הלכו להמשיך בפטרול.

זה רק נדמה לנו שאם לא היינו שם, היו החיילים מתנהגים לגמרי אחרת?!

חברון- יום רגיל.