כבישי אפרטהייד

8.30-12.00 

כל הדרך שגרה. במחסום אין פועלים, כביש 60 שקט והתנועה רגילה, אין שום דבר חריג.

על מה נדווח היום, שאלתי, כי זה נסבל שאין שום דבר חריג, אבל גם משעמם.

"חכי", אמרה חגית. אז חיכיתי.

בכניסה לקריית ארבע, שכונת "נופי ממרא" עדיין מנותקת פיזית משאר העיר. עוד לא הפקיעו את כל אדמות הבקעא של משפחת ג'עבר.

אבל עבודות פיתוח רציניות מתבצעות כאן ונראות כהרחבת תוואי  הכביש. "דרך הבנים לעיר האבות" או שמא תוכניות אחרות? נחייה ונראה.

חברון

חברון לא "מאכזבת", אין רגע דל.

העיר הקדושה הזאת עמוסה במבקרים היום. משמר הגבול מתרוצץ בכל פינה, גם על הגגות.

המגרש הגדול שבין בית המכפלה ומערת המכפלה עמוס אוטובוסים מכל המינים והסוגים. כתוב עליהם שהם ממטה בנימין ודרום הר חברון.

גוש אחד של אוטובוסים "עטוף" מתנחלים, ילדי בי"ס ומוריהם. ליד שלטי "קנינו שילמנו זה שלנו" הם רוקדים במעגלי בנים - שמחה רבה.

ברקע, בקולי קולות נשמעת שירת "עוד אבינו", "עם ישראל...." ועוד. קצת רחוק מהם, אוטובוס אחר עטוף נשים וילדים, מאותם המקומות.

כולם באו לחזק ולתמוך ביושבי אוהל המחאה. אחר כך ילכו גם הם כמו  הרבה אחרים נוספים היום, לבקר במערת המכפלה.

גם ברחבת המערה מוזיקת "צדיקים "מחרישת אוזניים. גם שם הרבה   טיולי בי"ס במסלול החובה לחינוך לערכים.

על אותו מגרש רחב ידיים, בקצה אחר שלו, חונים אוטובוסי תיירים מוסלמים מהודו.

אבל הם לא יכולים לעלות באותן המדרגות לרחבה. הם הולכים מסביב, נפגשים עם קצה רחוב השוהדא, פונים ימינה, עוברים לצד המוסלמי של המדרכה החצויה לאורכה - לאלה ההולכים להתפלל לאלוה ולאלה המתפללים לאללה. הם נכנסים לקברו של אברהם אבינו בכניסה המיועדת למוסלמים.

אחר כך יחזרו באותה דרך וירדו במדרגות שבורות ורעועות השמורות להם בלבד, לאוטובוסים שייקחו אותם הלאה במסעם בארץ הקודש.

הללויה.

המשכנו, עיר האבסורד מתנהלת לה כרגיל. כיתת חיילים צועדת ברחוב השוהדא. ענת כהן מבצבצת ממכוניתה, יש לה שיג ושיח עם אחד מהם.

במחסומים תרפ"ט, תל רומיידא, בית המרקחת, החיילים כרגיל. הפעם לא עיכבו איש.

במחסום תרפט,גם אורית סטרוק חולפת, מצלמת את המשאית שעצרה   כדי לחלק לחיילם ארטיקים. ועל הדלפק יפגוש כל חייל מלבד ארטיק וחיוך גם קופת צדקה. יותר מידי "קדושה" ליום אחד.

חזרנו לחולין, נסענו לקנות ירקות ולבנה.

תקציר

יצאנו בשעה 10.45 כדי לראות את חברון בשעות הצהריים וגם כדי לבקר במחסום מצודות יהודה - הרי הוא בית יתיר, שם משפחת אבו קביטה כלואה בתוך קו התפר וילדיה נאלצים לעבור את המחסום ובדיקה קפדנית בתיקיהם יום ביומו. לפי טענת אבי המשפחה, מחמוד, בבדיקות מעכבים את הילדים זמן רב והן כרוכות בטרטור לא מבוטל.  בעבר, בזמן שצפינו בבדיקה - הכוללת גם העברת התיקים בתשקיף וגם בדיקה ידנית - המעבר היה די מהיר. מחמוד טוען שלפעמים גם בודקים את הילדים גופנית. יהיה אשר יהיה, המצב אצל משפחת אבו קבייטה קשה. ראו להלן.

חברון

חברון וקריית ארבע מקושטות כפי שכבר דווח השבוע, בדגלים למכביר.  בקריית ארבע סדינים מקשטים את הצמתים עם הזמנה לחגוג עצמאות במצפה אביחי, הרי הוא המאחז צפונית לקריית ארבע, שהורד לפני כמה חודשים.  בכניסה לחברון, מול בית המריבה, מתנחלת (או אורחת אוהדת) יוצאת מהמכונית וצורחת על הבית הפלסטיני ממול. לא שמענו את המילים אבל שפת הגוף אמרה את הכל - גידופים וקללות. הפלסטינים שקטו ואפילו לא הציצו מהחלונות. נבון מאוד מצדם. כל המחסומים- בית המרקחת, תרפ"ט ותל -רומידה היו שקטים - כשחזרנו מהסיבוב לתל רומידה מתנחלת אחת צילמה אותנו ונפנפנו לשלום. ליד בית המכפלה הנודע לשמצה, קבוצה של שוטרי משמר הגבול יושבים בנחת לפני הדלתות המוגפות ממש כמו מחנה קיץ ואפילו לא מתעניינים בנו, על אף שדליה צילמה אותם ואת הבית עטור הדגלים הענקיים. בכיכר עבד, המוזיקה של בית גוטניק שקטה גם היא, וקבוצת תיירים מצטופפת ליד החנות של עבד. שמנו לב שדווקא היום כמה חנויות, שלא ראינו בעבר, פתוחות. ליד המסגרייה של עזאם רכב משטרתי ושני שוטרים עושים איתו עסקים - מלחמה לחוד ועסקים לחוד. גם אנשי קריית ארבע הולכים למוסכים בחברון כי הם זולים הרבה יותר מאשר אצל היהודים. הבודקה בציר המתפללים ריקה וקבוצת גברים פלסטינים זקנים יושבים בשמש ומעשנים ליד.

אדמות סוסיא, כביש 317

מחברון אנחנו נוסעים למחסום מצודות יהודה ובדרך, בין מעון לסוסיא - רואים קבוצת ילדים, כ 20 או יותר, מלווים במבוגרים בשדה חיטה  מושכים את היבול ורומסים אדמה. ממש טיול שנתי. אפילו ממרחק היה ברור שהטף הזה היו מאחת ההתנחלויות. דליה ונתניה צילמו בקדחתנות והתהלוכה מיהרה לעזוב את זירת הפשע. כי פשע זה היה, ונזק נגרם לשדה פלסטיני, כפי שהסתבר לנו מאוחר יותר. לא התקשרנו לצבא או למשטרה כי באותו רגע לא היינו בטוחות במה שראינו - אבל בעקר בגלל שלא האמנו שהרשויות יגיבו ברצינות, אם בכלל.

לאחר כשעתיים: בדרך חזרה, מהומה גדולה ליד אותו שדה חיטה בו ראינו את המתנחלים וצאצאיהם. נגשנו לקצין צבא שהסתובב עם הנשק שלוף, אך הוא הגיב בנימוס ובלי מכה באף, והפנה אותנו למשטרה שעמדה במקום - שני רכבים משוריינים היטב. סיפרנו את אשר ראינו לשוטר ברכב הראשון, שהגיב: "בשביל זה אני כאן" - מסר ברור: לא להפריע לי. התקדמנו לרכב השני ושם התקבלנו ביחס רציני וענייני ומסרנו עדות, כל אחד בנפרד. גם רשמנו מספרי טלפונים - בפעם הבאה לא נהסס להתקשר למשטרה. ומשהו יצא מכל הסיפור הזה? סביר להניח שלא. אנשי סוסיא הערבית היו נסערים מאוד ויש להניח שלפחות עדויותינו חיזקו את גרסתם.
 

משפחת אבו קבייטה
החלטנו לעבור את מחסום מצדות יהודה ולהגיע לבית של אבו קבייטה כדי לדעת מתי הילדים יגיעו הביתה. הפעם, שלא כבפעמים הקודמות, ישבנו בחדר המשפחה, שם גרים מחמוד ואשתו ושתי נשות אביו המנוח - האחת בת 102  והשנייה, אמו של מחמוד, בת 80 פלוס. שמענו שוב על קשיי המעבר והמגבלות שבהעברת סחורות אפילו לשימוש האישי של המשפחה. למחמוד ואשתו 10 ילדים, ועוד מספר דומה לשני אחיו. על זה נוספות נשות המשפחה, כך שיש צורך בכמויות רציניות של מוצרים בסיסיים כמו קמח ואורז וכד'. מים קונים ביוקר רב, אך חשמל יש (בניגוד לפעם שעברה) תודות לפנלים סולריים שהמשפחה קבלה בעזרת קבוצת הכפרים ותעיוש, בעיקר עזרא נאווי. המתנחלים מבית יתיר הסמוכה מתנכלים למשפחה וכך גם הצבא, בטענה שמחמוד מסתיר שב"חים. הילדים הראשונים הגיעו בסביבות 13:50, והאחרונים ב 14:15 כך שהמעבר באותו יום היה סביר. יש לציין שהשומרים במעבר ידעו שאנחנו נוסעים לבקר אצל המשפחה...מחמוד הסביר שלא רק שהם דואגים לילדים, אלא גם צריכים אותם לטיפול בצאן. ברור שיש פה סיפור מעבר לפרטים המדווחים כאן, אך אין זה משנה את הסבל האמיתי של בני אבו קבייטה. הרשויות הציעו להם לצאת מהשטח ולקבל פיצויים, אך אלה אדמותיהם המשפחתיות המסורתיות ואין להם שום כוונה לעבור משם. מיקרוקוסמוס של הסיפור הפלסטיני כולו.

8.30.-13.00

כביש 60

כבר ממעבר מיתר ולאורך כל כביש 60, ואחר כך בחברון העיר, דגלי ישראל ודגלי המעצה האזורית דרום הר חברון מתנופפים ברוח.

כל האזור "מודיע" מפורשות למי הוא שייך ואיזה חג מתקרב.

כדי להוסיף ל"שמחה", לאורך כל הכביש, בכניסה לכל ישוב, חונה ג'יפ צבאי וחיילים לידו. אלא שבכניסה לכראמה עוצרים ובודקים את הנכנסים והיוצאים,

ובכניסה לעותניאל "סתם" מאבטחים.

ירדנו לראות מה פשר העניין בכראמה. האם זהו מקרה שמייד בהגיענו "התקפלו" החיילים משם!?

כאמור, לכל אורך כביש 60 נוכחות גדולה של צבא. אין ספק מי בעל הבית כאן.

חברון

כבר בכניסה שלטים על חגיגות יום העצמאות בכל פינה.

בית המכפלה חסום ומאובטח ע"י צה"ל ומשמר הגבול, אבל המתנחלים הקימו אוהל מחאה ממול ולידו כרזות: "בוא להיות שותף בגאולת בית בחברון" (בתמונות). על האוהל עצמו כרזה: "קנינו ,שילמנו,זה שלנו". בהגיענו, מאיישת אותו מתנחלת עם שני ילדים קטנים. זאת המשמרת שלה כנראה.

בתל רומיידא, בשובנו מהסיבוב הרגיל, עוצרים אותנו חיילי דוכיפת: "מי אתן?! איפה הייתן? אתן יודעות שאסור לכן להיות שם?

עודף המוטיבציה הזה נגמר הפעם בשקט. גם נהגנו לא הוטרד.

במחסום בית המרקחת, בשיחה עם חיילי משמר הגבול הם מאד נחושים בצדקתם, אך מתנהגים בסדר עם האנשים.

על גג בית הצופה על "סימטת ארז", דהיינו קטע מציר המתפללים בואכה מערת המכפלה, התמקמו חיילים על גג בית בנוהל "אלמנת קש". נראה לכמה זמן עוד יישארו.

דרום הר חברון

בשובנו, בשיפולי בית חגי לכיוון אחת הדרכים החסומות לחברון, כוח מאבטחים ממשמר הגבול מלווה שופל. לפניהם, בראש השיירה, נעים רכבי כוחותינו. כמובן שהם הזיזו את החסימות כדי לנוע לצורך משימה כל שהיא לתוך אחת השכונות של חברון.

אשה הגרה שם מצפה בבהלה לשובו של בנה בן החמש, העושה את דרכו כל בוקר לבדו לגן הילדים ובחזרה, בדרך החסומה, במרחק של 2-3 ק"מ משם. היא  איננה יכולה ללוותו כמובן. עכשיו, כשראתה את הכוחות הגדולים בדרך שנפתחה לפתע, היא חוששת מהמפגש של ילדה עם הצבא והיא צועקת ומנופפת לו. שוב  מטרידה המחשבה: מי מאיתנו הייתה נותנת לילד כל כך קטן ללכת בדרך ארוכה כזאת יום יום לבדו? מי מילדינו פגש בגיל הזה כל כך הרבה צבא כל יום?

חיכינו גם אנחנו ובקשנו מהחיילים שישימו לב מי הולך מולם. זה עבר בשלום. האם ירדה לשדה, נתנה לילד יד וחצתה איתו את כביש 60 בדרכם הביתה. כך היתה צריכה ללכת גם אחרי הלידה, מביה"ח בחברון אל הבית למרגלות בית חגי.

בשעה 7,  פועלים רבים מתגודדים בצד הישראלי של מעבר סנסנה, מסדרון המעבר בצד שני כבר ריק.

כביש 60

המשכנו בכביש 60. תנועת מכוניות ערה ונוכחות צבאית מועטה למדי. בצידי הכביש קבוצות תלמידים  צועדות בדרך לבית הספר.

נשים וגברים מחכים לטקסי שיסיע אותם למחוז חפצם, ממש כמו בכל ארץ אחרת, אבל כאן זה לא כך.

חברון

בקרית ארבע המודעות קראו לנו לחגוג עצמאות בנצר. האם השם הזה מוכר? הלאה משם, בואכה חברון, בסמטת "ארז",  התמקמו חיילים על גג בית - "אלמנת קש" זה נקרא. חברון ממש נטושה גם מאלה וגם מאלה, רק אצל בית גוטניק 'שמח': הפריילעך רועם כבר ב8 בבוקר, כנראה בכדי שהשכנים הפלסטינים שגרים במתחם יסחפו גם הם ב'שימחה'. קבוצות מבקרים עולים למערת המכפלה. שיגרה במקום מאוד לא שיגרתי.

תמונות:

שרידי ביתם של משפ' סוופתא, אל חמה

שרידי השירותים לאחר ההריסות

הבת מכינה שיעורים באהל החלופי
התרנגולת, ניצולת ההריסות

ביום שני 26.3.2012 ירדה על משפחתו של ח'אבס סוואפתא עלטה. בעוד כל בני המשפחה עסוקים במטלות הבוקר נחתו עליהם 2 שופלים, 12 רכבים של המינהל האזרחי, חיילי מג"ב ועוד כ-40 חיילים, וציוו עליהם לצאת מביתם. ח'אבס, אישתו ו-5 ילדיהם עמדו במרחק 20 מ' מביתם,  החיילים עומדים בינם לבין הבית, וראו כיצד אנשי המינהל האזרחי משליכים את חפציהם החוצה, שקי עדשים ואורז נקרעים ותכולתם מתפזרת לכל עבר. שמיכות ומזרנים, ספרי לימוד ובגדים – הכל מושלך מסביב כאילו היה אשפה.

לכשסיימו לרוקן את הבית מחיי יושביו, נכנסו פקידי המינהל לצלם את הבית הריק (ללמדך שהכובש הרחמן הורס רק בתים ריקים, חלילה לא את החפצים), ואז עלה הכורת על הבית והפך אותו תוך דקות לגל אבנים, קרשים וקרעי ניילונים.

החתולה של המשפחה סירבה לעזוב הגורים שלה והבית נהרס עליהם, אבל חתולים, כמו חתולים, יש להם 9 נשמות, וכמה שעות לאחר מכן הבחינו בה בני המשפחה כשהיא עולה מבין ההריסות ונושאת החוצה את ששת גוריה, בריאים ושלמים. גם תרנגולת שהסתתרה בתוך תנור אלומיניום נמצאה חיה, בתוך התנור, אך מפאת הטראומה מסרבת לצאת ממנו. 

ולח'אבס ולילדיו (הגדול, בן 13) נהרסו החיים. ח'אבס הוא פועל שכיר, עני שבעניים, שגר על האדמה של נידאל ידידנו (האדמה שייכת לו ורשומה על שמו בטאבו), מעבד עבורו את השדות, מטפל ומטפח את עצי התמרים תמורת שכר נמוך ומגורים. אבל הסתדרו איכשהו. ועכשיו הלך הבית, כל מה שסיפק איזשהו ביטחון,  מקום לשים ת'ראש, מקום לאגור קצת אוכל ולהסתתר מהשמש הקופחת ומהגשם  - הכל הלך.

תוך שעות הגיעו מהאו"ם, מהצלב האדום (הביאו אוהל פלסטיק קטן) והרבה פוליטיקאים מהרשות הפלסטינית, שעודדו אותם במילים יפות ושיבחו אותם על עמידתם האיתנה ודבקותם באדמה, אותם פוליטיקאים שנעלמים מייד אחר כך ומשאירים את ח'אבס ודומים לו להתמודד עם צווי הריסה ועם הצורך לשלם מעל אלף שקלים כאגרת בית משפט כדי להשיג דחייה של צו ההריסה (לאלה ששילמו לא הרסו). לחאבס יש בקושי לאוכל ולספרים לילדים, מאיפה יביא לאגרת בית משפט?

וכאשר הם הולכים נשאר ח'אבס עם הכאב ואבדן העצות - כי איך ממשיכים מפה? מה אומרים לבן ח'אלד בן ה-13, שמסרב לומר שלום ליהודיות יומיים לאחר שבני עמן הרסו את חייו והוא מביט בנו במבטים שוטמים כל כך מוצדקים. ואנחנו יושבות עם המשפחה, הילדה הקטנה מכינה שעורים על רצפת האוהל, ובדמעות הם מספרים שוב ושוב על 40 הדקות הנוראות הללו. ואין לנו אפילו מילה אחת לומר להם. כי עם כל ההזדהות אנחנו לא יכולות אפילו להתחיל לחוש את השבר הנורא כאשר בולדוזר עולה ומחריב את ביתך .

ועם זאת, כאשר אנחנו עוזבות, הנער ח'אלד מוריד את ראשו בעברנו על פניו, ומלמל לעברנו בלחש "שלום" בעברית. ואני, ליבי נשבר.

"באל חמה ובפורוש בית דג'ן הרסו ב-26.3.12 שישה מבני מגורים, שלושה מבנים לבעלי חיים ושלושה מחסנים והביאו לעקירתם בכפיה של 36 בני אדם בתוכם 13 ילדים." מתוך דו"ח OCHA . עוד 12 מבנים לבעלי חיים הרס הצבא בחומסה ובאל-פרסיה וכך נפגעה פרנסתם של 40 בני אדם, מקרב אוכלוסיות מוחלשות ופגיעות במיוחד, שממילא בקושי מצליחות לשרוד. ובשבוע שלפניו הרס הצבא מבנים בפסאיל-אל-ויסטה ובג'יפטליק. 

כל הרס כזה מותיר אחריו משפחות שלמות ללא קורת גג, שבורות ואבודות כמו משפחת ח'אבס.

קשה להתייחס ביום כזה לעוד 10 דקות המתנה במחסום ועוד המתנה מעצבנת להינף ידו של כובש ולכן ויתרנו על הצפייה במחסומים.

מה כן עשינו? ביקרנו את ע' כדי לקבל ממנו ייפוי כוח לעורך דין. ע' היה עצור בעופר וכשהשתחרר לא קיבל את חפציו (טלפון, כסף) בחזרה. עורך הדין ינסה להשיג את חפציו עבורו.

אחר כך ביקרנו את ס', שגם הוא השתחרר ממעצר.  לפני שבועיים הביאו אותו באישון לילה למחסום כניסה לישראל, שער שומרון, ושיחררו אותו. רק שם נודע לו שהשוטרים לא הביאו איתם את תעודת הזהות שלו. מהמחסום הלך ס' על כביש 5 שעה וחצי ברגל, בלילה , ללא תעודת זהות. למה הלך? כי כביש 5 הוא כביש אפרטהייד, לפלסטינים אסור לנסוע בו ומתנחלים ושאר ישראלים לא יעצרו לו, בלילה, ויקחו אותו עד ליישוב הקרוב בו יתפוס מונית? כאשר צילצלתי לכלא הדרים לשאול על התעודה נאמר לי שרק ס' או עורך דין יכולים לבוא לכלא ולקבלה. ואיך יבוא ס' לישראל (שהרי בתי הכלא נמצאים בתוך ישראל, בניגוד לאמנת ג'נבה) בלי תעודת זהות? ייקח עורך דין – ומי ישלם ? כסף אין לו. וכך  נשאר ס' ללא אפשרות לנוע, ספון בביתו כי אין לו תעודת זהות.

זהו. 
שיגרת כיבוש בבקעת הירדן.

6:55  מחסום מיתר-סנסנה זורם - אחרוני הפועלים יוצאים ואוטובוס של הצלב האדום מחכה למשפחות האסירים שיעברו מאוחר יותר/

10.00-14.00

גשם ,גשם, גשם.

ללא קלישאות: קשה. אז רק אומר בפעם המאה: לשקדיות לא איכפת. הכיעור האנושי לא מקלקל את יופיו של הטבע.

צילומים: מלמעלה למטה - תמרורי  אין כניסה חדשים בפנייה מרחבת מערת המכפלה לציר המתפללים.

חסימת בטון חדשה בכניסה לציר המתפללים. המעבר "למורשים בלבד", נחשו מי?

עוד מפניני המתנחלים בצירים שהם קובעים מי ילך בהם.

חברון

בחברון הכל כמו תמיד, רק שהפעם נוספו שלטים למיניהם. אנשי העיר מעידים על עצמם גם בשלטים, במודעות ובגרפיטי שמוסיפים כל פעם.

בגלל מזג האוויר אין הולכי רגל כמעט. גם החיילים מתחבאים בתוך העמדות המצ'וקמקות שלהם.

יש כמה מהן שעוברות "שיפצור". חטיבת גולני אוהבת להטביע את חותמה גם כאן. אז מה ראינו? שבכניסה לציר המתפללים חסמו מעבר למכוניות ושמו שלט האומר: "כניסה למורשים בלבד". מעניין מי הם המורשים בתוך אזור שהוא כבר "אפרטהייד". גם בכניסה לציר, מרחבת מערת המכפלה, תלו שלטי "אין כניסה". אולי מתכוננים לפורים וזה יוסר? ואולי פשוט תהליך ההפרדה מעמיק, כמו שצפוי. וכמו שכבר קורה בחברתנו פנימה,כשאנשים מפלים אנשים אחרים על בסיס גזע, צבע ולאום ומקבלים לגיטמציה לכך, כבומרנג החוזר ומכה בשולחו עכשיו מפלים אצלנו על בסיס מין, מעמד ואחר כך על בסיס דעות פוליטיות, ומבלי להרגיש כולנו כבר במדרון....

אחר כך ראינו שוב חלק מהשביל המסומן, כאילו היה זה מסלול טיולים של החברה להגנת הטבע, חץ וגרפיטי. לאן?! למעיין אברהם אבינו. ועל ידו, רשמו את ה"ברכות" הידועות שמברכים המתנחלים את שכניהם הפלסטינים. ועוד ראינו פתק המזכיר לנו מה עושים בקרית ארבע. ניחוש? "מעמיקים שורשים".

בכניסה לרחבה עוצר אותנו חייל משמר הגבול, הפעם בעדינות, ושואל את מ' נהגנו: "אתה מוסלמי? אז אתה יודע שאסור לך לעצור שם ואסור לך לרדת מהרכב".
"למה אתה אומר זאת?" אנחנו שואלות,  "מה חדש? אנחנו יודעים את ההנחיות ברחבה הזאת, אנחנו כל יום פה עם הרכב הזה."
"בסדר, אני רק מזכיר לכם, זאת חובתי". ממשיך החייל בשקט ובנימוס.

יצאנו מהעיר ונסענו לא-טוואני.

א - תוואני

רצינו לראות ולשמוע מה שלום הילדים המלווים ע"י צה"ל לביה"ס ובחזרה מפני אלימות המתנחלים של מעון. טוב שבאנו. "ירח הדבש היה קצר".
אחרי הישיבה עם השלטונות במשך שלושה ימים הג'יפ בא בזמן וזהו. יפה. ביום חמישי, בהגיענו, השעה כבר 12.30 והם היו צריכים לבוא בשעה 12. בחוץ קור אימים, רוחות מקפיאות על הגבעות האלה, גשם ללא הרף, והילדים עם פעילי השלום האיטלקים, בחוץ מחכים.

אנחנו מרימות טלפון למת"ק, עושות כמה שיחות עד שקבלנו את הטלפון של הקצין הממונה. סוף סוף . "מה?!" הוא עונה מופתע. "לא הגיע הג'יפ?! כבר אני בודק".
עוד רבע שעה עוברת, כנצח בקור הזה. אנחנו מעדכנות את האיטלקים.
עוד טלפון למת"ק: "הם עוד מעט מגיעים", עונה הקצין הממונה. הילדים כבר מדליקים מדורה להתחמם.
עוברת עוד רבע שעה, עוד טלפון: "המ"פ יצא לדרך, הוא כבר מגיע". עונה קצין המת"ק.
ושוב מחכים ברוח הקרה. "מה קורה?!" אנחנו שוב שואלות. "היו אילוצים מבצעיים, הוא כבר מגיע". ובאמת - אחרי יותר משעה איחור הגיע הג'יפ המאפשר לילדים לחזור בבטחה הביתה.

הרי אפשר להתקשר מבעוד מועד למנהל ביה"ס ביום כזה ולהודיע לו שהליווי יאחר ושישאיר את הילדים תחת קורת גג! אנחנו מציעות לצה"ל. זה פתרון גאוני שאף אחד בצה"ל לא מסוגל לחשוב עליו ושבבסיסו פשוט יחס אנושי לבני אדם. נתנו לאיטלקים את מספר הטלפון הרלבנטי שיתנו למנהל ושילחצו לקבל את המינימום הזה.

בדרך חזרה ראינו את אוטובוס הילדים של המועצה האזורית ליד סוסיא. למה לא ניתן למצוא פתרון דומה בשיתוף הרשות הפלסטינית לילדים הלא יהודיים של דרום הר חברון?! למה?!

חברון
תמונה עליונה: שילוט "שביל חברון המקראית" בתוככי שכונה פלסטינית.
תמונה תחתונה: חסימה ועליה כרזה -  שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...

גשום, גשום, גשום. הילדים עדיין בחופשה. מעט החיים האפשריים בחברון מושפעים משתי סיבות אלה.

החיילים עטופים היטב ולא מעכבים איש בשום מחסום, למעט "חרוץ" אחד שעוצר אותנו ברדתנו מאזור תל רומידא.
"מי אתם? למה הייתם שם?"
"מחסום ווטש," אנחנו משיבות, "שמעת עלינו?"
"לא...אההמ... אתם כמו 'בצלם', אסור לכם להיות שם". 
"איפה? זה המסלול הרגיל שלנו" אנחנו עונות.
תוך כדי "שיחה" איתו אנחנו מבחינות בשני זקנים שמטפסים בכבדות ברחוב התלול, בדרכם לאזור תל רומידא. בקושי הולכים. אם לא היו שכנים של המתנחלים ניתן היה להסיעם לביתם כמו בכל מקום נורמאלי בעולם.
"אפשר שניקח אותם הביתה?" אנחנו שואלות את החייל ההמום.
שאלתנו פלשה לעולם האיסורים והפחדים שהוא נתון בו עד כי אינו רואה כבר שני זקנים שיכלו להיות סבא וסבתא שלו הראויים לעזרה. הוא מסתכל עלינו כאילו נחתנו מהירח. "מה פתאום?!לכו לכו מפה! אסור לכם!" אז הלכנו.

טיפות טיפות של גשם טורדני יורדות. פתאום ברחוב השוהדא אנחנו מבחינים בכתובות שלא ראינו עד כה בחלונות המסורגים של הבתים וגם מיני גרפיטי של המתנחלים. 

באזור ככר גרוס שתי כיתות של חיילים מפטרלים. נראה שהם שבו משכונת אבו סנינא לרחוב השוהדא,   מכוסים כמעט לגמרי, גם ראשיהם בכובעי גרב.
למראה המצלמות הם צועקים: "אתן לא מתביישות לצלם אותנו?!" גם קללות נשמעות. אנחנו לא מגיבות, הם עוברים לאנגלית. המפקד משתיק אותם.
הם המשיכו לרחוב השוהדא, אנחנו הביתה. זוהי חברון, כמעט כל הסיפור.

7.45-12.30

כביש 60

רוחות חזקות מנשבות, אין כמעט תנועה על כביש 60.

למרגלות בית חגי, הכניסה למבואותיה הדרומיים של חברון נחסמה זה מכבר בקוביות אבן. בשנה האחרונה הוסיפו גם גדר תלתלית, כאילו שמישהו יכול לעבור את החסימה הזאת. הבוקר הגדר קופלה לצד הדרך  וחיילים בנגמ"ש שומרים שם.

"על מי או על מה אתם שומרים?"
"לא יודעים" הם עונים.

החלטנו לנסוע היום לכיוון תקוע, דהיינו לפנות מזרחה בכניסה לסעיר ולהמשיך עד תקוע בואכה ירושלים. לחברון נכנסנו בדרך חזרה.

כביש 3517 - כביש 3670

הדרך יפה ושוממת. קטע ממנה הוא המשך של כביש 356. בהמשך, כביש המוליך על פי השלט להתנחלויות 'מיצד/אספר' הנראה מבוסס וותיק ולא רחוק ממנו, התנחלות 'פני קדם', שם מתגוררים עוד בקרוונים. על גבעה לידם נראים קרוונים מעוררי שאלה. הדרך לשם משובשת וחסנו על רכבנו אז נהגנו חנה בצד הדרך. לפתע ראינו במעלה הדרך קבוצת חיילים. ניגשנו אליהם, אולי נקבל מהם תשובות לשאלותינו. הם מילואימניקים, סבלניים וחייכנים.

"אה, אתן ממחסום ווטש!!אני בעדכן!" אומר החייכן ביותר. "לא, סתם. סתם אמרתי. בדיוק ההפך!" הוא ממשיך. 
"מה אתם עושים פה?" אנחנו שואלות. 
"שומרים על הדרך".
"מה יש לשמור?" 
"שלא יהיו בעיות , חדירות" הם עונים.
"מה יש על הגבעה?" אנחנו שואלות.
"לא יודעים". הם עונים. 
חיילים "טובים וצייתנים" שכאלה מוציאים מאיתנו את כעסנו על הכיבוש. הם מקשיבים בשקט ולא עונים. הם מסבירים לנו איפה ההתנחלויות האמורות ואנחנו נוסעים לראות. הן ממוקמות על גבעות נישאות, הכל נשקף מהן. הבסיס הצבאי ממש צמוד למצד. שוב ניכרת הסימביוזה שהשכילו השלטונות לייצר. שוב ניכרת העובדה שכל היושבים במקומות אלה יושבים בברכת הממשלה. השלטים מספרים שיש המשך לגוש עציון.

חזרנו לכביש המוביל לתקוע, כל שלטי הישובים מסמנים כמעט רק התנחלויות יהודיות. כמעט כל שכניהם מימים ימימה, ביישוביהם, שקופים. לא קיימים על המפה.

נסענו עד מבואותיה הדרומיים של ירושלים. שכונת הר חומה מזדקרת בשטח.

חזרה לכביש 60.

חברון

בכניסה לקרית ארבע השומר שוב, בפעם האלף, מבקש תעודה ממ. נהגנו. שוב אנחנו מתעקשות לתת גם את שלנו, שוב טלפון לדווח על הגיענו.

דגלי גולני מתנופפים ברוח ועל שלטיהם כתוב: "משפחת גדעון". שוב ושוב. בעיר עצמה החיילים תלו  כרזות:"אריות הזעם". כך הם קוראים לעצמם.

קבענו להפגש עם אדם ששמונה שנים מנסה לקבל אישור עבודה בישראל ואינו מצליח. נתנו לו את האינפורמציה הרלבנטית ונאלצנו שוב לציין שלא בטוח שנצליח לעזור לו. ההרגשה של אזלת היד מייאשת כל הזמן.

במחסום תרפ"ט, בגלל השעה המאוחרת, "זכינו" לראות קבוצת מורות החוזרת לאזור H2. החייל מנסה לכוון אותן לעבור דרך המגנומטר.

הן מסרבות. לשמחתנו הוא "נזכר" שאפשר לתת לאנשים לחזור הביתה מבלי להיבדק והוא פותח להן את הפשפש.

חילופי מבטים בינינו, סימני ניצחון קטנים מוחלפים בינינו והן הולכות הביתה. "איזה אושר".

חברון

א-טואני