התעמרות

לא היה שום דבר חריג בכביש 60. 'שגרת כיבוש' אמרנו לעצמנו.

חברון

עוד יום מייאש, חשבנו, והמשכנו בדיונינו האין סופיים על פעילותנו נגד הכיבוש. האם יש בה טעם? האם הועלנו במשהו למישהו?

שום דבר לא בישר את  מה שקרה בהמשך.

התקרבנו לחברון, כשלפתע ראינו שיירה: שלושה רכבי המנהל האזרחי, אחריהם טרקטור גדול ועוד אחד, אחריהם שלושה ג'יפים צבאיים. כוח משימת הריסה - בלי שום ספק.

הם פנו שמאלה אל דרך המובילה לאזור התעשייה של קריית ארבע, הנמצא במבואותיה הדרומיים מזרחיים של העיר. בכניסה לאזור התעשייה יש שער. פעם כל אחד יכול היה להיכנס דרכו, אך עכשיו רק מי שמאשרים את כניסתו הממונעת, או הולכי רגל שרוצים להיכנס לחברון דרך שכונת ג'בל ג'אליס מורשים להיכנס. איזור התעשייה הזה הולך וגדל, הולך ומתפשט. עכשיו יש איזור ב' ואזור ג', ואנשים שגרים  בין גרורותיו של הגידול הזה הולכים ו"נחנקים".

נסעה השיירה הזאת, פתחו לה את השער כמובן, ניצלנו את ההזדמנות ובהיותנו "בזנבה" הצלחנו גם אנחנו להיכנס מיד איתה.הם טיפסו במעלה הגבעה ואנחנו רצנו רגלית בעקבותיהם. זעקות הייאוש והכעס החלו כבר להישמע, ואנחנו התקרבנו ממש לקהל הנפשות הנוגעות בדבר. "איך כבר הגעתם לפה?" שואל אחד מקציני המנהל האזרחי, וממהר לצלם אותי מצלמת אותו.

הטרקטור ועובדיו החרוצים של  המנהל ניגשו אל בוסתן קטן וצעיר ובו קצת גפנים, קצת עצי זית ועוד עצי פרי - משהו לצרכי משפחה או שתיים שגרות שם מימים ימימה. הם עוקרים ושוברים ומעמיסים את העצים על עגלה. דיירי הבית צועקים, מתחננים שיפסיקו, שזו אדמתם עם תעודות. כוח של משמר הגבול מאבטח את העושים במלאכה ומונע מבני הבית לפרוץ אל הבוסתן. הצעירים צועקים ומקללים, הזקנים מנסים להשתיקם, נראה שמפחדים מהתדרדרות שתוביל למעצרם. האמהות חוסמות את הצעירים בגופן. אישה צעירה ואמיצה מתקרבת אל החייל המצלם ומתעד את האירוע ומנסה להעיף את המצלמה. החיילים דוחפים ומכים, מתפתח עימות שנראה קרוב לפיצוץ.שתי חיילות שהגיעו, עומדות מרחוק ולא מעזות להתקרב.

מפקד הכוח - קצין ממוצא דרוזי - מנסה להרגיע ולמנוע עימות אלים. נראה שמבין את חומרת המצב .אולי בגללנו, אולימהבנתו את כאבם, הוא נמנע מלעצור איש מהם. הוא "חוטף" קללות מהם. בשנאה ובוז הם צועקים עליו: "אתה דרוזי! אתה לא מתבייש לעבוד בשביל הצבא הישראלי?!"

אני שואלת את אחד החיילים: "למה הרוע הזה? במההבוסתן הזה  מסכן את מדינת ישראל? אנשים רוצים לחיות פה. איך אנחנו מצליחים להקים עלינו עוד שונאים?" הוא מסתכל עלי: "את שואלת אותי?" והולך.....

"כולם מצלמים פה" רוטן חייל אל מול מצלמות הפלסטינים ושלנו.

המצלמות שלהם לא מפריעות לו.

הכל רותח. החיילים מתחילים לדבר ביניהם: "איזה צבא אנחנו! למה אנחנו שותקים להם!". אך בפקודת מפקדם הם סופגים ושותקים עוד קללות ועוד מכות. הנשים קרובות להתמוטטות במאבק לשמור על הצעירים. הקללות שעפות באוויר. טוב שאני מבינה רק קצת ערבית.

גמרו לעקור והלכו.

גם הכוח הצבאי מתחיל להתרחק. אנשי המקום נראים ממוטטים.

התקשרנו למוהנד מ"יש דין", בקשנו שידבר וישמע את האנשים.  העברנו את השיחה לאחד מהם. הם מדברים, ומוהנד מבטיח לדבר איתו גם אחר כך.

הצעירים מסתכלים עלינו. חלק צועקים שנלך, אחרים מסבירים להם מי אנחנו, וחלקם מוכנים לדבר איתנו.ניסינו לבטא את כאבנו ובושתנו והלכנו.

מ. נהגנו, שחיכה רחוק ליתר ביטחון, סיפר ששמע את החיילים מדברים בינהם: "יאללה, נחזור להרביץ קצת?!"

יש לי הרגשה שבלילות הקרובים יהיו שם ביקורי שב"כ ומעצרים.

אני נזכרת בסיפור הכרם של נבות היזרעאלי והמלך אחאב (מלכים א' פרק  כ"א). התנ"ך שלנו ידע לספר בלי כחל ושרק על נבזות השלטון.

וידע לשאול "הרצחת וגם ירשת?" לא את הספר הזה ניכסו לעצמם המתנחלים?!

יש כנראה פרקים שדילגו עליהם או שמפרשים אותם כרצונם.

עם "אבנים בלב" נסענו לחברון.אותו דבר הכל.

הלכנו לביה"ס "קורדובה" לשאול לשלומם.המנהלת שמחה לפוגשנו ומספרת כמה מוצלח היה הטיול לגן החיות התנכי, כמה נהנו הילדים שפגשו לראשונה את הים.

אם הבית הצעירה שוב מבקשת ממני שעור בעברית. עד שהסתיים הביקור למדה כמה מילים. המשך יבוא.

משם יצאנו עם קצת חיוך.

חברון

ליד מחסום תרפ"ט, לפני העלייה לתל-רומיידה, ראינו מעוכבים וירדנו מהרכב. מוחמד לא יכול היה לעצור לפני העיקול ולכן המשיך עד למעלה. אחד מהחיילים הורה לו לעצור לביקורת, והוא עצר ליד המכולת, מרחק מטרים ספורים מהמקום בו החייל פקד עליו לעצור, כדי שלא יצטרך לעצור את הרכב בעלייה ולהסתכן. ואילו אנחנו למטה ליד המחסום צפינו בחיילי כפיר משועממים שולחים מבטים מזלזלים כלפי העוברים והשבים דרך המגנומטר. איש זקן אחד הורשה לעבור דרך הפשפש וכן כמה מורות. התפעלנו מהעברית הטובה מאד בפיו של חייל מתנדב משיקגו שסיפר על תכניותיו לאחר שחרורו ואנחנו סיפרנו לו במשפטים ספורים על מעשינו שלנו במקום. משקיפי טיפ"ה צפו. אחד החיילים היה בלתי מרוצה בעליל מהשיחה ורמז לו שלא לשוחח אתנו: "גם אמא שלי מתנגדת לנשים כמוכן". אחר זמן קצר התקשרנו למוחמד והוא ירד.  

כשכבר רצינו להיכנס לרכב, החליט החייל הזה ומפקדו לעכב את מוחמד כי לא עצר בדיוק היכן שהחייל למעלה הורה לו. "סרבת לפקודה! וזו עבירה ואני מעכב אותך. תן לי את תעודת הזהות שלך ובוא אתי." כמובן שעמדנו על-כך שאם הוא בודק את תעודתו של מוחמד, עליו לבדוק גם את שלנו ואם הוא מעכב אותו, אנחנו יחד. בתגובה הוא אמר שהוא באמת מעכב אותנו, אך לחוד. "אתן תעמדו בצד, כי אני רוצה להפריד ביניכם ולחקור כל אחד לחוד". אנשים כבר החלו להתגודד וענת כהן כמובן, שחסמה את הדרך ותוך הרפרטואר הקבוע גם הסתודדה עם אחד החיילים.

התעודות שלנו נלקחו ודרשנו מהחייל לזמן את המשטרה. לאחר שחלף זמן, וככל הנראה הוא לא קרא למשטרה, התקשרנו. והמשטרה הגיעה ללא שהיות ותוך זמן קצר נאמר לנו לקחת את הרכב ולעצור ליד משטרת מערת המכפלה. בדרך מג"ב עצרו אותנו אבל הם ככל הנראה כבר היו מודעים לתקרית. השוטרים, באדיבות ובהבנה רבה, החזירו לנו את תעודות הזהות. ונשמו לרווחה.

אנחנו לא. מוחמד ציין שהוא מבין שיש חייל גזען, אך מה שהפליא אותו שלא נמצא ולו אחד מבין קבוצת החיילים שהתנגדו למה שהתחולל. הוא הזדעזע מהגישה המובנת מעליה שכך יש להתייחס לערבי. וכשנשאלנו אם אנחנו יהודיות (בוגדות) הוא קרא: "אני מוסלמי גאה!"

כל הכבוד.  

יצאנו בשעה 12.30.

במעבר מיתר בשעה זאת רק רכבים ממתינים משני צידי הגדר. נסענו דרך כביש 317. דגלי ישראל מתנופפים. המועצה האזורית דרום הר חברון מקושטת כמו לפני החג.

חברון

 דרך הזעזוע  הניבט מעיניה הצעירות והרעננות של דיראן נראית העיר הזאת שוב כבלתי אפשרית.

 אנחנו קוראות לזהשגרת כיבוש אבל היא - לנוכח רחוב השוהדא השומם, דרכי האפרטהייד המובילות למערת המכפלה, נוהל אלמנת קש על גג בית הצופה על ציר המתפללים פשוט בהלם. "עד שלא רואים זאת בעיניים אי אפשר להבין את זה" היא אומרת.

ברחוב השוהדא, מאחורי חלון מסורג, קורא לנו איש המתגורר שם, לא רחוק מהמדרגות לביה"ס קורדובה.

אנחנו מכירות אותו. הוא מראה לנו את המתקן המרוסק בחלונו שבו היו המצלמות שקיבל מ"בצלם". לשאלתנו לשלומו הוא מספר שלפני כחודש נכנסו הביתה אנשי צבא בלילה, שברו ולקחו את המצלמות. ככה יעשה לאיש....

 שוב ושוב חיילים מחטטים בתיקיהם של ילדים קטנים. שוב ושוב מגנומטר בכל מחסום בין אזור H1ל-H2.

על גג הבית במחסום תרפ"ט חיילים צופים. חבריהם למטה בבודקה מחליפים איתם בדיחות תוך כדי העיכובים וההשפלות. כמה גס ליבם. לא מפריע להם שום דבר בהתנהגותם. כל כך שקוף הקשר בין הנעשה שם ובין התגברות האלימות בכל מקום בארץ.

ברחבת מערת המכפלה פוגשים אותנו תיירים מארה"ב. מישהו הסביר להם מי אנחנו והם ניגשים להביע את הערכתם לפועלנו ולשאול שאלות על החברה בישראל ודעותיה, האם יש הרעה בתגובת כוחות הביטחון להפגנות וכו'.

תוך כדי ניסיון לענות בפשטות על השאלות המסובכות הללו, חוזרת ומתעצמת תחושת הגועל והייאוש מהעיר וממה שהיא מסמלת, מאיתנו כחברה שהולכת ומדרדרת.

הלוואי ולא היינו צריכות להיות שם. מי צריך את השבחים האלה.

תקציר

הרבש"צ של התנחלות משכיות, ר', ממשיך להתעלל בבדואים שגרים בסמוך להתנחלות, ומקבל עזרה ושיתוף פעולה ממפקדי הצבא באזור. לאחרונה שוב עצר בדואים במחסום תיאסיר מסיבה לא ברורה, הרס אוהל מגורים ועוד סככת צל לצאן בשטחי מרעה רחוק מההתנחלות. כיוון שסמכות הרבש"צים מוגבלת לשטח ההתנחלות בלבד, הוא מזמין (ומקבל) חיילים שיבצעו מה שהוא מבקש.

שוב היינו עדות לעיכוב רכבים לשם חקירות שב"כ של צעירים בצומת זעתרה (תפוח). נראה שזה הופך לתופעת קבע.

התופעה של מעצר בדואים במחסומים ללא סיבה, בלי הזמנת משטרה והגשת תלונה, לרוב ביוזמה של אחד הרבש"צים , היתה נפוצה מאוד לפני כמה חודשים. עכשיו מפעילים אותה מחדש. כשקראנו על התמיכה הגורפת של המתנחלים בסגן מח"ט הבקעה – היה ברור כי זה לא רק בגלל המכות שנתן, ככל הנראה, אלא בעיקר על שהצבא באזור הוא בעצם קבלן ביצוע של המתנחלים.

11.20- צומת זעתרה - אין בדיקות.

11.40- מחסום מעלה אפרים - אין חיילים.

בין גתית למכורה שוב מעבדים אדמות, ליד תחנת השאיבה של מקורות. בשנים הקודמות  אייל לוי ממושב נעמה שבדרום הבקעה היה אחראי על העבודות. אין אף התנחלות בקרבת השדות. בית האריזה בסמוך לשדות המעובדים עדיין נטוש. יש לציין שהשדות מקבלים מים ממקורות.

נכנסנו להתנחלות חמרה מתוך סקרנות. השומר בכניסה חקר אותנו מה אנחנו מחפשות. מה שבולט הוא שפע הירק והגינון המטופח באזור צחיח זה. הקצבות המים לבדואים הן 0 (אפס), אפילו לא לשתייה, וגם ליישובי הקבע הן כעשירית מההקצבה להתנחלויות.

12.25-מחסום חמרה - משאית סמי טריילר מעמיסה קוביות בטון שהיו מונחות על הכביש וחילקו אותו לנתיבים. רוב הזמן המחסום ריק .

מ"ע שגר מול התנחלות משכיות, נעצר שוב בשבת שעברה למספר שעות במחסום תיאסיר. היוזם למעצר הוא ר' הרבש"צ של ההתנחלות. העילה לא ברורה. כיון שאין לו רשמית שום סמכות מחוץ לשטח ההתנחלות, הוא מזמין חיילים שיבצעו את העונש. התופעה הזאת קרתה בעבר פעמים רבות. בשבת האחרונה קרא לחיילים להרוס סככה שהוקמה בשטחי המרעה, במרחק כ-3 ק"מ מההתנחלות,  המשמשת להגנה על הצאן מהחום הנורא בבקעה.

ע' ממשפחת דראג'מה רגיל זה עשרות שנים לעבור בקיץ עם עדרו לאזור שליד משכיות. כשנטה את אוהלו כהרגלו השנה הגיע ר' מלווה בחיילים , עצר אותו במחסום ובהעדרו הורו לבניו להרוס את האוהל.

14.15- מחסום תיאסיר- בשעה זו רוב הזמן המחסום היה ריק.
 

15.25- מחסום גוכיה - כצפוי בחודשים האחרונים היה סגור, לא חיילים ולא תושבים.
 

16.05- מחסום מעלה אפרים - מכונית גדולה משוריינת עומדת באמצע המחסום. חייל יושב על המדרגות של הקבינה. מכוניות פלסטיניות עוברות באופן חופשי.

16.25 - מחסום זעתרה (צומת תפוח)
שני שוטרי מג"ב מוציאים צעיר פלסטיני אזוק מאחת מקוביות הבטון ומעבירים אותו אל מעבר לגדר הברזל הלבנה, ככל הנראה (ממקרים דומים בעבר) לחקירת שב"כ. איננו יודעות כמה זמן היה אזוק ומה קרה לו בסופו של דבר. נשארנו שם רק חצי שעה (אחרי משמרת ארוכה בבקעה). השוטר האחראי (מג"ב) אמר שטרם הוחלט מה ייעשה בו. לא הודיעו דבר למשפחתו. הוא מילא דוח, ככל הנראה על מעצרו של הצעיר.

התהליך הוא ששוטרי מג"ב, האחראים על המחסום, עוצרים באופן אקראי מוניות שיושבים בהן גברים צעירים, מורים למונית לחנות בכיכר ומעכבים אותה עד שבודקים את התעודות, ומישהו מחליט מי יילקח לחקירת השב"כ. אם החקירה מתארכת הם משתדלים לשכנע את נהג המונית לנסוע, כי אינם מעוניינים כנראה שיצטברו הרבה מכוניות. בחצי השעה ששהינו שם עצרו 3 מוניות ומתוכן נלקח בחור אחד לחקירה. עד שעזבנו הוא לא חזר. שתי מוניות המשיכו לחכות מעל 20 דקות.
לשוטרי מג"ב יש יותר סמכויות מאשר לחיילים ואולי זו הסיבה שהם מאיישים בזמן האחרון את הצומת הזה, כדי לאפשר ביתר קלות מעצרים בהוראת השב"כ.
בזמן שחיכינו עבר שוטר מג"ב בליווי אזרח יהודי(כנראה מכר או חבר),  שאיים עלינו שיפוצץ לנו את שמשות הרכב אם לא נסתלק מייד מהמקום. הוא אמר שהוא תושב האזור. השוטר לא הגיב לאיומיו ושניהם המשיכו בדרכם.
מאז הפעם האחרונה שהיינו במקום (לפני שבועיים) בנו גדר שמפרידה בין הכביש לכיוון חווארה, כולל הביתנים של החיילים, לבין כל שטח הכיכר. שני שערים להולכי רגל מאפשרים מעבר בין שני האזורים.

ליד הקיר הלבן,שלתוכו הוכנסו הצעירים לחקירה, ראינו אדם בלבוש אזרחי יוצא, מדבר בטלפון נייד, ואחר כך חוזר לתוך המתקן.

גיבורינו במקום מנעו  את הסכנה האיומה של מעבר ישישה וילדון

9:10 -  11:00

3 עמדות פתוחות, אין תורים.

נוכחות מאסיבית של אנשי אבטחה שנותנים את הטון.

מגיעה אישה זקנה, כפופה, פניה מקומטים. ניכר שאינה מבינה עברית ושאינה מתרשמת מגדרות, מדים ונשק. היא עוברת בקושי רב אבל אנשי האבטחה נעמדים לפניה ופוקדים עליה לחזור לבית לחם.

היא בשלה, ממלמלת "אבני פי אלקדס" ומנסה לעבור אבל הם מבהירים שללא אישור היא לא תעבור.

לניסיון שלנו להתערב: "אולי לגבי אישה כל כך מבוגרת אפשר להפעיל שיקול דעת?!" מגיעה התשובה המוחצת: "אם את כל כך מזדהה איתם אולי תלכי לחיות שם איתם!" והם מלווים את הישישה חזרה לכיוון בית לחם.

שעה לאחר מכן אירוע דומה: פלסטיני כבן 40, ככל הנראה איש עסקים, מגיע בליווי בנו הקטן (בן 5) לפגישה בירושלים. הוא עדיין לא יודע שהחל מגיל 5 על ילד פלסטיני לקבל אישור כמו למבוגר. הוא מנסה את מזלו ופונה לשיקול דעתו של המאבטח שנראה בכיר יותר, אך ללא הועיל.

הוא נאלץ לשלוח את עמיתו לפגישה ולחזור עם בנו לביתו.

בהודעת דובר צה"ל על 'הטלת סגר כללי על שטחי יהודה ושומרון' מתאריך 25/04/2012  נמסר כי "במהלך הסגר יותר מעבר רק במקרים הומניטאריים, רפואיים וחריגים, כל זאת בכפוף לאישור המנהל האזרחי. צה"ל ימשיך לפעול על מנת להגן על תושבי מדינת ישראל תוך התחשבות במרקם החיים הפלסטיני."
(http://www.idf.il/1153-15747-HE/Dover.aspx)
יצאנו לבדוק בצהרי יום הזיכרון הישראלי איך מיתרגם בפועל המשפט שבסיפא ההודעה הנ"ל.
פקקי התנועה בדרכים שממערב ל'קו הירוק' עיכבו אותנו מאד, מאד ולכן הגענו ליעדנו הראשון, מחסום חבלה בשעה 14:10, שעה שהחיילים עמדו לנעול את שער המחסום. חייל שעמד שם נזף בנו בסחבקיות על האיחור. נער נוהג בעגלה רתומה לחמור עוד הורשה לעבור לכיוון חבלה. השער בצידו של חדר הבידוק כבר נסגר והנה הגיע רכב נושא לוחית צהובה. מן הרכב ירד בחור שרגלו חבושה, מדדה לכיוון השער ומבקש להגיע לביתו. אך נראה שהתחשבות ב'מירקם החיים הפלסטיני' הוא הנכחת בירוקרטית הכיבוש שביסודה עומדים חוסר אמון וחשדנות. 'יש לו אישור לישראל?' שואל המ.צ, חייל בקבע. 'לא, הוא מגיע מכאן, מהמשתלות', עונה לו הנהג. 'סגור. תיקח אותו ל-109. שיעבור שם'. 'אבל יש לו אישור מכאן'. 'סגור. הוא גם עושה את עצמו. הוא בכלל לא פצוע'. 'חג שמח לכם' אומר בכעס הנהג וסב על עקבותיו. 'מנין אתם יודעים שהוא לא פצוע?' אנחנו שואלות. 'אנחנו יודעים' סותמים החיילים ולא מפרשים.
המשכנו לג'יוס למרות שידענו שהמחסום סגור שם, על מנת לומר שלום למיודעינו בכפר. נ. וע. לא היו בתחנה. צעירים שהיו שם סיפרו כי אתמול נכנס הצבא לכפר, זרק רימוני גז. לא נעצר איש. עודנו עומדות ניגש אלינו מ.. תחילה הוא חושד מה לנשים ישראליות בכפר ומתריס מדוע איננו מגיעות למחסום אייל. אף כי הוא מתגורר בג'יוס, קרוב יחסית למחסום אייל, הוא משכים קום ב-3 לפנות בוקר על מנת להגיע למחסום כדי להגיע לעבודתו במרכז הארץ. זאת, משום שתהליך הבדיקה מאד ממושך, לעתים צריך לעמוד ללא בגדים בחדרים, גם בחורף כשקר מאד; לעתים יש אשה שבגלל שהיא מכוסה בשמלה ארוכה מעבירים אותה במכונות הבידוק הלוך ושוב. וכשהוא כבר מגיע לעבודה יש פעמים שהבוס משפיל. למשל, באחת הפעמים הוא הורה לפועלים 'תנקו טוב, טוב. זה לא קלקיליה כאן'…והשכר שהוא מקבל ליום עבודה של למעלה מ-10 שעות הוא 180 ש"ח (!). גם בביתו אין לו מיפלט מהכיבוש וכבר קרה שיצא לחצר והופתע על ידי חייל שעמד וכיוון אליו נשק. 'אם היה עובר חתול, היית יורה בי', אמר לחייל. אך ככל שהוא ממשיך ומתאר את שיגרת החיים תחת כיבוש הוא מבטא רצון לחיים משותפים ומספר גם על מפגשים חיוביים עם ישראלים.
האם לכך הכוונה ב 'התחשבות במרקם החיים הפלסטיני'? הטרדות, הפחדות, מעצרים, השפלה…
בפאלאמיה המחסום פתוח. בשעת אחר צהריים זו יצא מ'מרחב התפר' אדם אחד רכוב על אופניים. צפינו מספר דקות ועזבנו.
נסענו דרך אל פונדוק לכיוון צומת ג'ית ובעודנו חולפות על פני הפניה לאימתין ראינו כי הכביש לאימתין חסום במחסום מאולתר, רכב צבאי וחיילים מחוצה לו, עומדים ליד אנשים ומכונית פלסטינית.
בחווארה, בית פוריכ וזעתרה אין חיילים בעמדות הבידוק ומכוניות נוסעות ללא עצירה (אם כי מכח ההתניה כנראה, אוטובוס פלסטיני נכנס בזעטרה למסלול לפלסטינים). על כביש 5, סמוך לכניסה לכיפ'ל חארת', עומד רכב צבאי ושני חיילים מחוצה לו.
עמישראל תיכף יחגוג עצמאות בעוד 'מירקם החיים הפלסטיני' ימשיך להיות כבוש.
 

איילין היא סטודנטית מלונדון (יחסים ב"ל ומשפט ב"ל) שהגיעה לביקור ובקשה להתלוות לסיור במחסומים. נעניתי למייל שלה ואתמול (יום ד') יצאנו ל"סיבוב" שערים חקלאיים.

10.45 ג'יוס (הכפר). אנו נפגשות עם נ. ונוסעות לביתו לפרוק את המטען הרב שנשלח עי בתי. הבקור מחייב כמובן ישיבה על כיבוד קל (שהוא הרבה יותר מכיבוד קל) והזדמנות לשבת על מרפסת עם נוף מדהים ולשוחח עם נ. הדובר גם אנגלית (וקצת אני מתרגמת). השיח של נ. מדגיש את הרצון בשלום ואת הייאוש המחלחל לנוכח ההתרחקות שלו. נ. מסביר את המשמעות של הניתוק מהאדמות לא רק כפגיעה כלכלית, אלא כפגיעה אנושה בכל המרקם המשפחתי שהמסורת שלו קשורה בפעילות משותפת של כל המשפחה על אדמותיה, מצב בלתי אפשרי במשטר ההיתרים הנוהג כיום. איילין מתחילה לקבל מושג על הכיבוש הנאור שלנו.....

 
12.10 שער ג'יוס. עם הגיענו יצאה משם עגלה עם סוס ובה שני קשישים החוזרים מהשטח לביתם.  בכל זמן שהותנו לא עבר איש במחסום, אך זו היתה הזדמנות לשוחח מעט עם החיילים (בעיקר, עם מ.צ. אחד שאליו הצטרפו עוד שניים כשומעים שקטים). 

12.55 שער פאלמיה. כשהגענו עבר בדיוק טרקטור עם מכשיר ריסוס. (איילין צפתה בפרוצדורה המחייבת: השארת הטרקטור, כניסה ל"בולם" – המבנה בו נערך הבידוק לאנשים - ואז חזרה לטרקטור להמשך הנסיעה). בהמשך הגיע מ. רכוב על אופניים ואחרי טקס הבידוק הוא עובר בשער ונעצר לידינו (בקש למסור שלום ליעל, אותה הוא מכיר). שוב חוזר הסיפור על הקושי להשיג היתרים למעבר אל האדמה שלו – 90 דונם – הנמצאת ממש מעבר לגדר. אמו הישישה בת 80 קבלה היתר לשנתיים וכן גם אשתו המטופלת בילדים קטנים. שתיהן לא ממש יכולות לצאת לעבודה בשטח. הוא עצמו לעומת זאת מקבל היתר ל-6 חדשים וצריך לחדש אותו כל פעם. אנו מוזמנות לקפה, אך חייבות להמשיך לחבלה.

13.35מעבר אליהו. שכחתי להוריד הדגל וזה מתכון לחשדנות. העובדה שנמצאת אתי אורחת מאנגליה, מסבכת עוד יותר את המצב. הדרכון שהיא נדרשת להראות מתחיל לעבור מיד ליד ("עוד שנייה" אומרת לי המאבטחת לסימני אי הסבלנות שלי לזמן הנסחב); איילין נדרשת להיכנס אישית לבידוק ואני חייבת להחנות המכונית בצד לבידוק יסודי שלה (כולל "מגירת הכפפות" שבתוך המכונית).

13.55 העיכוב במעבר אליהו גורם לכך שאנו מגיעות לחבלה כמעט לקראת סוף שעת הפתיחה. רואות את אוטובוס הילדים שכבר עבר והוא בדרכו הביתה. השערים כבר נעולים, אך החיילים פותחים אותם ומאפשרים לשלוש מכוניות הנמצאות משני צידי השער לעבור. באחת מהן נוהג ע. בעל המשתלה המכיר אותי ומזמין אותנו לקפה. זו הזדמנות נוספת לשמוע מי שמדבר מנהמת לבו על האנשים משני הצדדים הרוצים לחיות בשלום בעוד ההנהגות למעלה לא מסוגלות להביא אותו. ...
לאיילין זה היה בקור מאלף.      
 
 

6:40

בחוץ הרבה מאד כלי רכב. סימן ראשון למעבר קשה.

בפנים ריק מאנשים. 4 אשנבים מאוישים אך אין אנשים.

פגשנו את י. הקצין והוא עונה לנו שהכל בסדר "מכניסים בנגלות". ואכן הגיע זרם של אנשים אולי שלושים בסך- הכל.

ככה פעלה השיטה כ -30 איש עוברים, הפסקה של 10 דקות בערך ושוב מעבר של אנשים.

אנשים שעצרו לידינו התלוננו כמובן וסיפרו שהמעברים היו סגורים זמו רב.

המצב מתסכל ונראה שאין מענה למצב ואין מי שמעוניין לתקן ולמי זה בכלל אכפת ואולי זו המדיניות ויישומה.......

תמונות:

שרידי ביתם של משפ' סוופתא, אל חמה

שרידי השירותים לאחר ההריסות

הבת מכינה שיעורים באהל החלופי
התרנגולת, ניצולת ההריסות

ביום שני 26.3.2012 ירדה על משפחתו של ח'אבס סוואפתא עלטה. בעוד כל בני המשפחה עסוקים במטלות הבוקר נחתו עליהם 2 שופלים, 12 רכבים של המינהל האזרחי, חיילי מג"ב ועוד כ-40 חיילים, וציוו עליהם לצאת מביתם. ח'אבס, אישתו ו-5 ילדיהם עמדו במרחק 20 מ' מביתם,  החיילים עומדים בינם לבין הבית, וראו כיצד אנשי המינהל האזרחי משליכים את חפציהם החוצה, שקי עדשים ואורז נקרעים ותכולתם מתפזרת לכל עבר. שמיכות ומזרנים, ספרי לימוד ובגדים – הכל מושלך מסביב כאילו היה אשפה.

לכשסיימו לרוקן את הבית מחיי יושביו, נכנסו פקידי המינהל לצלם את הבית הריק (ללמדך שהכובש הרחמן הורס רק בתים ריקים, חלילה לא את החפצים), ואז עלה הכורת על הבית והפך אותו תוך דקות לגל אבנים, קרשים וקרעי ניילונים.

החתולה של המשפחה סירבה לעזוב הגורים שלה והבית נהרס עליהם, אבל חתולים, כמו חתולים, יש להם 9 נשמות, וכמה שעות לאחר מכן הבחינו בה בני המשפחה כשהיא עולה מבין ההריסות ונושאת החוצה את ששת גוריה, בריאים ושלמים. גם תרנגולת שהסתתרה בתוך תנור אלומיניום נמצאה חיה, בתוך התנור, אך מפאת הטראומה מסרבת לצאת ממנו. 

ולח'אבס ולילדיו (הגדול, בן 13) נהרסו החיים. ח'אבס הוא פועל שכיר, עני שבעניים, שגר על האדמה של נידאל ידידנו (האדמה שייכת לו ורשומה על שמו בטאבו), מעבד עבורו את השדות, מטפל ומטפח את עצי התמרים תמורת שכר נמוך ומגורים. אבל הסתדרו איכשהו. ועכשיו הלך הבית, כל מה שסיפק איזשהו ביטחון,  מקום לשים ת'ראש, מקום לאגור קצת אוכל ולהסתתר מהשמש הקופחת ומהגשם  - הכל הלך.

תוך שעות הגיעו מהאו"ם, מהצלב האדום (הביאו אוהל פלסטיק קטן) והרבה פוליטיקאים מהרשות הפלסטינית, שעודדו אותם במילים יפות ושיבחו אותם על עמידתם האיתנה ודבקותם באדמה, אותם פוליטיקאים שנעלמים מייד אחר כך ומשאירים את ח'אבס ודומים לו להתמודד עם צווי הריסה ועם הצורך לשלם מעל אלף שקלים כאגרת בית משפט כדי להשיג דחייה של צו ההריסה (לאלה ששילמו לא הרסו). לחאבס יש בקושי לאוכל ולספרים לילדים, מאיפה יביא לאגרת בית משפט?

וכאשר הם הולכים נשאר ח'אבס עם הכאב ואבדן העצות - כי איך ממשיכים מפה? מה אומרים לבן ח'אלד בן ה-13, שמסרב לומר שלום ליהודיות יומיים לאחר שבני עמן הרסו את חייו והוא מביט בנו במבטים שוטמים כל כך מוצדקים. ואנחנו יושבות עם המשפחה, הילדה הקטנה מכינה שעורים על רצפת האוהל, ובדמעות הם מספרים שוב ושוב על 40 הדקות הנוראות הללו. ואין לנו אפילו מילה אחת לומר להם. כי עם כל ההזדהות אנחנו לא יכולות אפילו להתחיל לחוש את השבר הנורא כאשר בולדוזר עולה ומחריב את ביתך .

ועם זאת, כאשר אנחנו עוזבות, הנער ח'אלד מוריד את ראשו בעברנו על פניו, ומלמל לעברנו בלחש "שלום" בעברית. ואני, ליבי נשבר.

"באל חמה ובפורוש בית דג'ן הרסו ב-26.3.12 שישה מבני מגורים, שלושה מבנים לבעלי חיים ושלושה מחסנים והביאו לעקירתם בכפיה של 36 בני אדם בתוכם 13 ילדים." מתוך דו"ח OCHA . עוד 12 מבנים לבעלי חיים הרס הצבא בחומסה ובאל-פרסיה וכך נפגעה פרנסתם של 40 בני אדם, מקרב אוכלוסיות מוחלשות ופגיעות במיוחד, שממילא בקושי מצליחות לשרוד. ובשבוע שלפניו הרס הצבא מבנים בפסאיל-אל-ויסטה ובג'יפטליק. 

כל הרס כזה מותיר אחריו משפחות שלמות ללא קורת גג, שבורות ואבודות כמו משפחת ח'אבס.

קשה להתייחס ביום כזה לעוד 10 דקות המתנה במחסום ועוד המתנה מעצבנת להינף ידו של כובש ולכן ויתרנו על הצפייה במחסומים.

מה כן עשינו? ביקרנו את ע' כדי לקבל ממנו ייפוי כוח לעורך דין. ע' היה עצור בעופר וכשהשתחרר לא קיבל את חפציו (טלפון, כסף) בחזרה. עורך הדין ינסה להשיג את חפציו עבורו.

אחר כך ביקרנו את ס', שגם הוא השתחרר ממעצר.  לפני שבועיים הביאו אותו באישון לילה למחסום כניסה לישראל, שער שומרון, ושיחררו אותו. רק שם נודע לו שהשוטרים לא הביאו איתם את תעודת הזהות שלו. מהמחסום הלך ס' על כביש 5 שעה וחצי ברגל, בלילה , ללא תעודת זהות. למה הלך? כי כביש 5 הוא כביש אפרטהייד, לפלסטינים אסור לנסוע בו ומתנחלים ושאר ישראלים לא יעצרו לו, בלילה, ויקחו אותו עד ליישוב הקרוב בו יתפוס מונית? כאשר צילצלתי לכלא הדרים לשאול על התעודה נאמר לי שרק ס' או עורך דין יכולים לבוא לכלא ולקבלה. ואיך יבוא ס' לישראל (שהרי בתי הכלא נמצאים בתוך ישראל, בניגוד לאמנת ג'נבה) בלי תעודת זהות? ייקח עורך דין – ומי ישלם ? כסף אין לו. וכך  נשאר ס' ללא אפשרות לנוע, ספון בביתו כי אין לו תעודת זהות.

זהו. 
שיגרת כיבוש בבקעת הירדן.

תמונות:

משמאל - מתחילים מבראשית
מימין - פעם היו כאן דוכני פירות וירקות

בפקק התנועה האין סופי שלפני הכניסה למחסום הוציא נהג אוטובוס את פלג גופו העליון, פנה לרוני ואמר:"תגידי לאנשים מהאגודה לזכויות האזרח שיבואו הנה, שיראו מה קורה פה, יש לי הרבה מה לספר להם." ועובר אורח ביקש:"תכתבו, תספרו על המקום הזה..."

מאז שפשטו חיילים מונהגים בידי אנשי המינהל על הרוכלים במחסום וסביבו, מוצבת עגלתו של אבו סולימאן הזקן (זה שאצלו ממתק בשקל ושקית תורמוסים ממולחים בשניים) מחוץ למתחם הכניסה למחסום. כי במתחם המקורה אסורה העמידה לרוכלים בפקודת העירייה והחיילים עושי דברה. לצד עגלתו של אבו סולימאן העמיד פאדי עגלת פירות שחצייה בלבד עמוסה.

פאדי עדיין לא התאושש מההפסד הכספי שנגרם לו, כשכל הסחורה של אותו היום הושלכה לאשפה, לא לפני שנציג המינהל שלף מולו מצלמה ובמחווה שיש בו מההשפלה והמבוכה הנציח את דמותו פאדי שעמד בסמוך למקור פרנסתו.

כולם חוששים משובם של נציגי הכיבוש משליטי החוק והסדר. אין איש יודע מתי ומהיכן יגיחו 

ומי יהיו הקורבנות בפעם הבאה, אבל האנשים במקום יודעים, כי לימד אותם ניסיון שנות עמידתם במקום, שהשקט של עכשיו הוא זמני ושביר.

אך חוק השרידות וכורח הקיום חזקים מרובים, ואבדן ימי עבודה הינו בבחינת מותרות שאין הפלסטינים כאן יכולים להרשות לעצמם.

ושוב כבעבר, כמו עוף החול, הם קמים מהשבר והריסוק ומתחילים מבראשית.

ורק מה שהיה עד לפני ימים אחדים נתיב הפירות בשולי הדרך הראשית מעיד על אירועי היום ההוא. נתיב זה עדיין עומד בשיממונו והוא עכשיו נתיב של זוהמה ואשפה.