בעיות בריאות

בהודעת דובר צה"ל על 'הטלת סגר כללי על שטחי יהודה ושומרון' מתאריך 25/04/2012  נמסר כי "במהלך הסגר יותר מעבר רק במקרים הומניטאריים, רפואיים וחריגים, כל זאת בכפוף לאישור המנהל האזרחי. צה"ל ימשיך לפעול על מנת להגן על תושבי מדינת ישראל תוך התחשבות במרקם החיים הפלסטיני."
(http://www.idf.il/1153-15747-HE/Dover.aspx)
יצאנו לבדוק בצהרי יום הזיכרון הישראלי איך מיתרגם בפועל המשפט שבסיפא ההודעה הנ"ל.
פקקי התנועה בדרכים שממערב ל'קו הירוק' עיכבו אותנו מאד, מאד ולכן הגענו ליעדנו הראשון, מחסום חבלה בשעה 14:10, שעה שהחיילים עמדו לנעול את שער המחסום. חייל שעמד שם נזף בנו בסחבקיות על האיחור. נער נוהג בעגלה רתומה לחמור עוד הורשה לעבור לכיוון חבלה. השער בצידו של חדר הבידוק כבר נסגר והנה הגיע רכב נושא לוחית צהובה. מן הרכב ירד בחור שרגלו חבושה, מדדה לכיוון השער ומבקש להגיע לביתו. אך נראה שהתחשבות ב'מירקם החיים הפלסטיני' הוא הנכחת בירוקרטית הכיבוש שביסודה עומדים חוסר אמון וחשדנות. 'יש לו אישור לישראל?' שואל המ.צ, חייל בקבע. 'לא, הוא מגיע מכאן, מהמשתלות', עונה לו הנהג. 'סגור. תיקח אותו ל-109. שיעבור שם'. 'אבל יש לו אישור מכאן'. 'סגור. הוא גם עושה את עצמו. הוא בכלל לא פצוע'. 'חג שמח לכם' אומר בכעס הנהג וסב על עקבותיו. 'מנין אתם יודעים שהוא לא פצוע?' אנחנו שואלות. 'אנחנו יודעים' סותמים החיילים ולא מפרשים.
המשכנו לג'יוס למרות שידענו שהמחסום סגור שם, על מנת לומר שלום למיודעינו בכפר. נ. וע. לא היו בתחנה. צעירים שהיו שם סיפרו כי אתמול נכנס הצבא לכפר, זרק רימוני גז. לא נעצר איש. עודנו עומדות ניגש אלינו מ.. תחילה הוא חושד מה לנשים ישראליות בכפר ומתריס מדוע איננו מגיעות למחסום אייל. אף כי הוא מתגורר בג'יוס, קרוב יחסית למחסום אייל, הוא משכים קום ב-3 לפנות בוקר על מנת להגיע למחסום כדי להגיע לעבודתו במרכז הארץ. זאת, משום שתהליך הבדיקה מאד ממושך, לעתים צריך לעמוד ללא בגדים בחדרים, גם בחורף כשקר מאד; לעתים יש אשה שבגלל שהיא מכוסה בשמלה ארוכה מעבירים אותה במכונות הבידוק הלוך ושוב. וכשהוא כבר מגיע לעבודה יש פעמים שהבוס משפיל. למשל, באחת הפעמים הוא הורה לפועלים 'תנקו טוב, טוב. זה לא קלקיליה כאן'…והשכר שהוא מקבל ליום עבודה של למעלה מ-10 שעות הוא 180 ש"ח (!). גם בביתו אין לו מיפלט מהכיבוש וכבר קרה שיצא לחצר והופתע על ידי חייל שעמד וכיוון אליו נשק. 'אם היה עובר חתול, היית יורה בי', אמר לחייל. אך ככל שהוא ממשיך ומתאר את שיגרת החיים תחת כיבוש הוא מבטא רצון לחיים משותפים ומספר גם על מפגשים חיוביים עם ישראלים.
האם לכך הכוונה ב 'התחשבות במרקם החיים הפלסטיני'? הטרדות, הפחדות, מעצרים, השפלה…
בפאלאמיה המחסום פתוח. בשעת אחר צהריים זו יצא מ'מרחב התפר' אדם אחד רכוב על אופניים. צפינו מספר דקות ועזבנו.
נסענו דרך אל פונדוק לכיוון צומת ג'ית ובעודנו חולפות על פני הפניה לאימתין ראינו כי הכביש לאימתין חסום במחסום מאולתר, רכב צבאי וחיילים מחוצה לו, עומדים ליד אנשים ומכונית פלסטינית.
בחווארה, בית פוריכ וזעתרה אין חיילים בעמדות הבידוק ומכוניות נוסעות ללא עצירה (אם כי מכח ההתניה כנראה, אוטובוס פלסטיני נכנס בזעטרה למסלול לפלסטינים). על כביש 5, סמוך לכניסה לכיפ'ל חארת', עומד רכב צבאי ושני חיילים מחוצה לו.
עמישראל תיכף יחגוג עצמאות בעוד 'מירקם החיים הפלסטיני' ימשיך להיות כבוש.
 

באף אחד מהמת"קים לא היה שוטר בתפקיד ולכן לא  יכולנו לשלוח לשם אנשים.

מחסום בית לחם, 7:00: 

האנשים התאוננו שהיום היה יום גרוע. מישהו אמר: "היום זה גרוע בדיוק כמו אתמול".  אישה אחת יצאה וסיפרה שבפנים הרבה נשים וילדים מחכים למעבר אולם השער המיוחד שלהם  סגור. טילפנו בנידון ל"קוו החם".

חוסאן, 7:30:

שתי מכוניות משוריינות עשו את דרכן ממגרש החנייה של המוניות לכיוון חוסן.

בית אומר, 8:30:  

חמישה חיילים עמדו ליד תחנת דלק (אינה בשימוש) בסמוך למכונית משוריינת.  הם הבחינו בנו מוקדם יותר, בעיקר כאשר קליאנטים התקרבו אלינו, אבל לא ניגשו אלינו.  שלושה מהם  עזבו לכיוון הכפר, שני האחרים נשארו.  היו  שני  שם  מקרים של מסורבי רישיון מעבר.

נבי-יוניס, 9:10:  

אירגנו פגישה למישהו לתשלוםמקדמה  בהסכמתו, על חשבון הקנס שהוא חייב.

בדרכנו חזרה 

עצרנו אצל משפחה שבת-אח שלהם  ( nephew )בת 18 הפגועה מנטלית,  נעצרה עם בן דודה המעט בוגר ממנה,  באשמת זריקת אבנים. הם  מוחזקים במחנה עופר והמקרה שלהם יגיע לדיון רק באפריל.  חוץ מהטענה  שהילדים מוחזקים  בתא  מעצר קטן המשפחה גם מתלוננת שלא מאפשרים לה לשלוח כסף על מנת שהעצורים יוכלו לקנות בקנטינה של בית הסוהר.  חיה עשתה כמה טלפונים  והבעיה נפתרה.  המשפחה גם התאוננה על החיפוש הגופני שנשים נאלצות לעבור במעצר.  בנוסף–  הדוד של הנער, שצריך להצטרף לאביו להעיד בבית המשפט,  הולך עם קביים ויש לו קשיים רבים לעבור את  הבדיקות.   חיה הצליחה לדבר על כך עם הקצין האחראי והוא הבטיח לעזור כאשר  יגיע  המשפט.

14:45

שני גברים חיכו במחסום המסתובב, אבל אף חייל לא היה באשנב. התקשרנו ובמהרה הגיע חייל והכניס אותם, ואז נעלם. זה קרה כמה פעמים, ובכל פעם התקשרנו – וזה גרם לעצבנות הדדית!

גבר אחד מבית לחם הגיע עם כרטיס מגנטי. החייל לא היה מוכן להכניסו מפני שזה לא היה היום הנכון (האיש אמר שהוא כבר ניסה יום קודם) ושהחדר למעלה כבר מלא ושעליהם לגמור לתת שירות עד השעה 5. לפי מה שהוא אמר אנשים מתקבלים עד השעה 4 בלבד בגלל שיש הרבה למעלה. (דרך אגב, זה לא הסתדר עם מה שאנשים שיצאו החוצה סיפרו לנו – הם אמרו שיש מעט מאוד אנשים שמחכים למעלה). מצד שני, הוא אמר שהוא יהיה בתפקיד מחר בבוקר, והבטיח לקבל אותו אז.

גבר נוסף מיהר בהתרגשות עם טופס (מבית חולים?) אמר שהוא צריך ללוות את אשתו (?) אבל, עד כמה שהוא הצליח להבין, היו לו בעיות עם הביטחון. הצענו שיעלה למעלה ואם לא יקבל אישור אנחנו ננסה להרים כמה טלפונים. הוא נעלם בפנים, לא ראינו אותו שוב.

גבר צעיר הגיע למשטרה מפני שהיה לו חוב שמזמן עבר מועד פירעונו על עברות תנועה. לא היה כל שוטר בתפקיד מפני שזה היה כבר "אחרי השעות". יעצנו לו לבדוק שוב בבוקר שבו יש שוטר בתפקיד. כמו כן נתנו לו את מספר הטלפון של חיה במקרה ש"מחסום ווטש'" לא יוכל לעזור לו בעניין הקנס. (אין ספק שנפגוש אותו במשמרת שלנו ביום שני בבוקר!)

רופא יצא החוצה עם גבר צעיר. הרופא היה כעוס ומתרעם. אמו של הגבר הצעיר עמדה לעבור ניתוח רציני ביום חמישי. הוא קיבל אישור כניסה בתור רופא, אבל הוא חשב שהחיילים "התבדחו" [מלים שלו] בקשר לבן לווייתו. למזלו הצלחנו ליצור קשר עם נציגת הרשות הבריאותית ההומניטארית, לה הוא יכול לתת פרטים בערבית. היא אמרה שהיא תבדוק ותחזור אליו עם תשובה. מפני שעמדנו לעזוב נתנו לו את מספר הטלפון שלה למקרה שהיא לא תענה לו במהירות, כמו כן נתנו לו את מספר טלפון של "רופאים לזכויות האדם".

לפני שנה וחצי באוגוסט - במסגרת הסיורים שערכנו דליה ואני ליצירת קשר עם כפרים פלסטינים בגדה הגענו לכפר א - דיכ. נכנסנו לחדרו של ראש הכפר ג'מאל ודיברנו איתו על קשיים שיש לתושבי הכפר. ואתן יודעות שיש אינסוף קשיים, אבל בלטה תלונה אחת בקשר לכך שאין די מים לכפר שלהם ולכפר השכן ברוקין.
אלו היו הימים הנורא נורא חמים באוגוסט, וראינו אנשים עם מיכלים צועדים זועמים אל ה"בלדיה" בדרישה שיספקו מים.
מאותו היום דליה ואני לא הרפינו וטלפנו מדי יום מספר פעמים הן למשרדי מקורות הן למנהל ראשות המים בגדה מר ברוך נגר - וכל הזמן הודיעו לנו שאנחנו טועות וכל קצבת המים שמיועדת לכפרים אלו מגיעה אליהם.
רק אחרי שמהנדסת המים - הגברת כנרת כהן, חזרה מחופשה התברר שאכן המחשב הראה שהמים זורמים לכפר אבל סתימה ונתק של הצנרת מהמחשב עצרו את זרם המים לשני כפרים אלו.

אז לפני שנה וחצי הצלחנו לפתור בעיה אקוטית, והרווחנו את ההיכרות עם כנרת ממקורות. בשלב השני יצרנו קשר עם אנשי מקורות. רצינו להבין מדוע קצבת המים של הכפרים האלו  כל כך נמוכה - רק 14 קוב/שעה.
לא אלאה את הקןרא בכל התהליך הארוך שהיה לנו, שכלל מאות טלפונים לרמלה, לאריאל,
לרמאללה, לתל אביב, והכל כדי לגרום לראשות המים המשותפת ישראל -פלסטין (JWC) להיפגש ולהחליט על הגדלת הקצבת המים.

ובכן בשעה טובה ומוצלחת אתמול 10.01.12 ממש בדרכנו (דליה ואני) לכפר א דיכ בעניין אחר קיבלנו טלפון מהגברת כהן היקרה שברגע זה ממש מוזרמים לכפר א - דיכ ולברוקין מים בכמות מוגדלת של 20 קוב/שעה. אומנם הכפרים ביקשו להכפיל את הכמות, אבל בינתיים יסתפקו בהוספה של 6 קוב/שעה, עם הבטחה שייתכן שבקיץ תהיה אפשרות להגדלה נוספת.

כשהגענו בישרנו לחסן - איש המים בכפר, אדם כריזמטי, חרוץ ובלתי רגיל, הוא היה מאושר!!!
נסענו איתו להכין את הביקור של אנשי מקורות בכפר, כי הם מעולם לא ביקרו בכפר פלסטיני, ומי שעזר לנו בארגון הסיור היא ענת ש'.

נסענו עם חסן וראינו איך הביוב של התנחלויות באזור מציף את כל שדות וכרמי הזיתים של כפר א - דיכ וברוקין ומזהם את מקורות המים שמהם כולנו שותים. לאחר מכן טיילנו בג'יפ של חסן והגענו למרומי ההרים שמקיפים את הכפר. הנוף והשלווה בלתי רגילים. ראינו ציפורים שלא ראיתי כבר שנים בישראל, ראשוני הכלניות החלו להנץ מהאדמה. הרגשנו שתינו כמה נפלא יכול היה להיות פה אלמלא הכיבוש, גזילת האדמות והמים.

- שער הרחמים או: סבלנות יש הרבה לפלסטיני. חיים אין הרבה.

שעה ועשרים דקות זה הרבה זמן כדי להתקדם fעשרים מטרho בתוך המחסום בשעה זו של היום, שאינה שעת העומס, כשרוב האנשים פניהם מועדים פנימה לתוך פלסטין ולא ממנה החוצה.
ניסיון רב שנים מלמד כי אל לנו לחקור במופלא מאיתנו וכי לא נוכל להבין את הסיבה. רק החייל שבעמדת הזכוכית, שהשיעמום הוציא אותו לדקות ספורות מבועתו, ניסה להסביר ש:"זה לפי ההוראות... כן המפקדים של המחסום רואים בפלזמות כל מה שקורה בפנים וגם בחוץ... זה ככה כי כנראה נפלו המחשבים..." החייל גם גילה רוחב לב כלפי הורים לתינוק חולה, שהשתעל ונשנק בשיעולו, שהיו בדרכם לטיפול רפואי. לשמע זעקתם פתח את החלון הממוגן, כיווץ את אצבעות ימינו וסימן : רק רגע...

ההורים הדאוגים עמדו מול העמדה, מנסים לגונן על ילדם מפני קור קלנדיה וחיכו ל"שער הרחמים" שיפתח. מדי פעם קרא האב במצוקה לעבר החייל וזה חזר על תנועת האצבעות כאומר: סבלנות...

סבלנות  יש הרבה לפלסטיני. חיים אין הרבה.

רק אחרי חצי שעה נפתח עבורם השער וגם זה לא לפני שקצין בדק ווידא שההורים והעולל "כשרים" ואינם מסכנים את בטחון מדינת ישראל.

"למרות זאת היה לי מזל"
הלמרות זאת עליו סיפר לנו ע' היא העמידה היומית  בתורים של מחסום קלנדיה עם סיום יום עבודתו ברמאללה ושובו לביתו שבמזרח ירושלים רק אחרי שלוש שעות. 
הלמרות זאת הוא גם האיום התמידי, הגלוי או הסמוי, בכל פעם שע' נדרש לחידוש אישור השהייה הזמני בתוקף איחוד משפחות (שם כל כך ארוך לנוהל כל כך מרושע) וכאשר ע' חוזר כמו מנטרה באזני הגוזר את דינו לשבט או לחסד על צמד המילים: "אני נקי...", הוא נענה שרשום במחשב שפעם, כשהיה ילד, זרק אבן. זריקת האבן היא בבחינת חטא קדמון המונח לפתחו תמיד. וקרה שבשל עוון ילדות זה נשלל ממנו אישור המעבר ורק עורך דין הצליח להסיר את רוע הגזירה בזו הפעם.

הלמרות זאת הוא גם הכאב על בנו, לו מציקים ילדים יהודים בחוג לטניס:  "כי הוא זר. הוא ערבי".

אבל עיקר הלמרות זאת הוא חוסר הוודאות והשבירות לאשר צופן העתיד לו ולמשפחתו.

וע' סיפר: "למרות זאת היה לי מזל, כי כשלפני ארבע שנים גילו שיש לי סרטן בבטן, בגלל שיש לי אישור, יכולתי לקבל את הטיפולים באוגוסטה ויקטוריה ולא בגדה."

זה צעצועים של ילד:
"מה יש לך שם בפנים?" שמעו עשרות הדחוקים אל מוטות המתכת את החיילת. "זה צעצועים של ילד," ענה הנשאל.
כשבנו אחוז בידו האחת עמד האיש מול החלון הממוגן שמאחוריו ישבה השואלת.
"אז תפתח שאני אראה!" אמרה החיילת.
עזב האיש את יד בנו בן השש, וצרורות צרורות הוצאו לפקודתה מלוע התיקים. היו שם בגדים מקופלים בקפידה וביניהם צעצועים אחדים באריזת פלסטיק.
"תפזר את הכול על הרצפה!" צווחה החיילת.
אחד אחד הונחו הבגדים והצעצועים על הרצפה המזוהמת שלמרגלות הפוקדת. הילד שנעזב מיד האב, דחק עצמו מול הקיר, אימץ לחיקו רובה פלסטיק והביט בעיניים אובדות באביו המושפל שלמולו.

הזמן שלו – הזמן שלה
"אני עומד פה כבר שעה..." התלונן בחור שהגיע לאשנב והחיילת פתחה למולו בנאום תוכחה, שקולו הלך מקצה המחסום ועד קצהו. "אתה עומד פה שעה? באמת??? אתה יודע כמה זמן אני פה? תנחש! נו, תנחש! זרוק מספר! אתה שותק! אז אני אגיד לך, אני פה כל יום שתים עשרה שעות! כל יום, כל יום, שתים עשרה שעות! זה קצת יותר משעה, לא? אז זהו, שלא יהיו לך תלונות!"
אסף המתלונן את חפציו ממסוע הבידוק והעלים את עצמו מטווח עיני החיילת שקינחה ב:"יש לי פיפי!"

חורבן   בכפר   הבדואי   ערב   א-רמאדין

13:30 חבלה - טרקטור ומשאית עמוסים בשתילים יוצאים מהכפר. 7 הולכי רגל ממתינים לכניסה.
שקט באזור.  אין דבר חריג.
דלת המבנה שמעל הבאר פתוחה ואנו נכנסות. פוגשות את ע' אחראי על התאום בין המת"ק למשתלות, גר  בקלקיליה, בעל משתלה ובנוסף אחראי על  5 הבארות באזור. הוא מספר לנו שהבאר אינה מחוברת לחשמל ולכן מופעלת בסולר היקר פי כמה. על כל חקלאי לשלם 2000 ₪ עבור מים במקום 400 ₪ שהיה עליו לשלם לו הבאר היתה מחוברת לרשת החשמל.  בבארות מי תהום, הן משנות ה-30,  משרתות את כל חקלאי האזור והוא אינו מבין למה המינהל האזרחי מונע מהם העברת כבל חשמלי  (3 פאזות) מעמוד חשמל  שנמצא כ-50 מ' מהבאר.

ע' דובר עברית רהוטה ואנו  ממשיכות לנהל איתו שיחה ושואלות על בעיות נוספות והוא מספר לנו שחיילים הרסו ביום שני  2 מבנים בכפר הבדואי  ערב  א- רמאדין.
 אוטובוס הילדים יוצא ב-13:55 ואנו   נוסעות בעקבותיו אל הכפר.

14:10 ערב  א-רמאדין 
בכניסה אנו פוגשות בדואי מקומי והוא מוביל אותנו ל-2 הבתים שנהרסו על ידי צה"ל (בתמונה).   בשעה 07:00 בבוקר יום שני  הגיעו לכפר כ-50 חיילים, על 15 ג'יפים,  ו-2 טרקטורים שהחלו מיד במלאכת ההריסה.   ניתנה אמנם אתראה לפני שבוע אך בבוקר יום שני הורחקו הדיירים מבתיהם ולא ניתנה להם אפשרות להוציא את תכולת הבתים.  בבית אחד גרים זוג הורים ו-7 ילדים ובבית השני זוג הורים ו-10 ילדים.  רהיטים,  בגדים, צעצועים, מוצרי חשמל ,  ספרי לימוד וכו'  הכול הפך ברגע לגל אשפה.  טענת  הצבא היא שהבתים נבנו קרוב מידי לכביש המוביל לאלפי מנשה.  הבית ה-1 היה במרחק של כ-200 מ' מהכביש ואילו השני היה רחוק יותר.
את שני הבתים בנו התושבים לפני 5 שנים בהשקעה של 80,000 ₪ כל אחד ועכשיו בחורף המקפיא הם נאלצים לישון באוהלים שקבלו מהצלב האדום.  תמונות  קירות הפח המגולוון  והגבס המרוסק, המקרר, הגז והדובי-צעצוע הועברו אתמול לרשת על ידי קרין.
קרוב מאוד למקום המגורים ניצבים 3 עמודי חשמל  חדשים  של מתח גבוה.   מארחינו מספרים  לנו כי אנשי אלפי מנשה התנגדו להצבת העמודים קרוב לשטחם  מחשש שמא הם מסרטנים ולכן הם הועברו קרוב לשטחם.  אנחנו שואלות פניתם למישהו? והם משיבים מי יקשיב לנו??
השארנו שקיות של בגדים ונעלים ובבושת פנים עזבנו את המקום לאחר שהבטחנו שננסה להעביר את המידע לאנשי תקשורת בארץ.

15:00 מעבר אליהו  -  כ-8 רכבים ממתינים בתור  בכיוון ישראל.
אנו פונות ימינה לעזון וממשיכות לת'ולת. עוצרות ליד המכולת ובית המרקחת.  הרוקח איתו דברנו בעבר מספר שעדין הוא היחיד במשפחתו שקבל אישור לצאת למסיק.
אנחנו מתקשרות לז' מראס עטיה אך אין תשובה.  מחליטות בכל  זאת לנסוע לכפר. בעזרת קרוב משפחה  של ז'  שחי בארץ אנו מגיעות לבנין המועצה אך הוא סגור. מחליטות לבקש מפתחיה להתקשר אליו ולבקש ממנו להכין עבורנו את רשימת כל  האנשים שלא קבלו אישורים לצאת למסיק.

חוזרות את כל הדרך לעזון דרך אבו סלמאן וכפר ת'ולת.

16:35 עולות כביש 55 לכיוון קלקיליה וכפר סבא.  

במעבר אליהו  (109)  אנו מחליטות לנסות לקחת את המסלול הימני המיועד לפלסטינים.   הבודק  ליד המחסום שואל אותנו מאיפה הגענו ואנו עונות מאלפי מנשה. המחסום מ יד מורם ואנו עוברות. לא הבחנו במכוניות מעוכבות.

הקורבן הוא הפלסטיני. לזמנו כלסבלו אין אמדן ואין ערך.

מחסום קלנדיה
שעה וארבעים דקות טורטר בחור כשהוא מתענה מכאבים ושוכב ללא יכולת תנועה על אלונקה באמבולנס, שהביא אותו משכם לביה"ח מוקאסד שבמזרח ירושלים בו נקבע לו ניתוח. אובחן אצלו שבר באגן והכאבים נמשכים משם אל עמוד השדרה.
למרות שמהצלב האדום דאגו מראש לכל התיאומים והאישורים, החיילים במחסום לא אפשרו לנהג האמבולנס לעבור לצדו האחר ופקדו עליו שוב ושוב לחזור לאחור.

אחרי אין ספור טלפונים לכל המוקדים, הסתבר ש: אופס... באמת כל התיאומים הדרושים נעשו, באמת לא הייתה סיבה לעיכוב ולעינוי. אבל הרי הקורבן הוא הפלסטיני. לזמנו, כלסבלו, אין אמדן ואין ערך. איש לא לקח אחריות, איש גם לא התנצל, רק בדקו בקפידה את התעודות, פשפשו בפרהסיה בחפצים האישיים של הבחור ושל אמו ורשמו את מספר לוחית האמבולנס ואת פרטיו של הנהג הירושלמי, שלדבריו נוהל זה של רישום קיים רק במחסום קלנדיה.

מחסום ג'בע (ליל)
כדי שהחיילים לא יוכלו לאלץ אותנו לשוב על עקבותינו, אנחנו מחנות את הרכב לפני המחסום – בדרך הבאה מקלנדיה, שם הרי, לשיטתם, אסור לנו להיות.

הבזק המצלמה יותר מנוכחותנו הוא שהזעיק את מפקד המחסום, ס, שהגיע מלווה בשניים מחייליו ופקד: "לא לצלם!", גם נימוק היה עמו: "אסור שידעו איך עובד המחסום, שיש שני חיילים מקדימה ועוד שניים מאחורה". וגם טען נגד נוכחותנו :"אתן מסכנות את עצמכן!" משהסרנו מעליו את האחריות לבטחוננו המשיך: "זה המחסום שלי, אני פה המפקד, ואני מחליט מי יהיה כאן ומי לא ואתן מסכנות את החיילים".

על תפקיד המחסום הסביר שמסוכן ליהודים להגיע לקלנדיה והחייל שלידו השלים: "היו רוגמים אותכן באבנים אם הייתן מעיזות לנסוע לקלנדיה... מכאן והלאה זה כבר שטחי A, אסור ליהודים להיכנס לשם". המלצנו שיעיפו מפעם לפעם מבט במפות, אבל קשה היה לשכנע אותם בעובדות, כי:"זה מה שאמרו לנו המפקדים הגבוהים והם יודעים את החוק!"

בתשובה על השאלה לגבי הקורה במחסום בבקרים במקום סיפר ס. שמוקדם, בכל בוקר, שוטרים עוצרים את הרכבים המגיעים מכוון רמאללה/קלנדיה ו:"בודקים אותם אחד אחד. הם בטח מחפשים מישהו שצריך להגיע מרמאללה". לשאלה על אורך התור המצטבר בעקבות הפעילות הנ"ל השיב:"אני מעדיף שיהיו פקקים מאשר יעברו פה מחבלים".

לסיום שיחתנו קבל ס:"אתן לא מקשיבות לי..."  -  דווקא כן הקשבנו. אלא שעבורנו להקשיב אין פירושו לציית.
 

14:00עד – 16:10

הערה כללית

בגלל צרכים אישיים של אביטל נאלצנו לקצר את הסיור. ויתרנו על מחסום בית לחם. בדרך כלל אין כל שליטה כשעובדים פלסטינים ומעסיקים זורמים הביתה אחרי העבודה.

מת"ק עציון

כשהגענו ב – 14:40המקום היה כמעט ריק. ארבע מכוניות פלסטיניות במגרש החנייה, אף אחד לא היה באולם ההמתנה, אף אחד מהחיילים לא היה בדלפק, אבל לאט לאט הגיעו בטפטוף כמה פונים (7). החיילים לא מיהרו לפני שהכניסו את האנשים פנימה. חייל גבוה צעק (בעיקר בעברית) על האנשים ועלי. מפני שלא הבנתי אף מלה הוא לא יכול היה להכות אותי.

בזמן שמישהו מהחיילים בפנים היה עסוק עם בצורה זו או אחרת עם שבעת הפונים, הגיעו עוד שניים. אחת הייתה אישה צעירה יפיפייה שאמרה לנו שהיה עליה לראות מומחה בבית החולים סט. ג'וזף בירושלים לטיפול בבעיות הרפואיות שלה.

החיילים הניחו לה להמתין כחצי שעה. התקשרתי אליהם פעמיים. בפעם הראשונה הדובר בצד השני סגר את הקו לאחר ששמע שהצגתי את עצמי: "כאן .... ממחסום ווטש". בניסיון השני שלי הקו היה חסום. לאחר חצי שעה האישה הצעירה הוכנסה פנימה. עזבנו וחזרנו לירושלים דרך מחסום הר-חומה, דרכו עברו מכוניות באיטיות.

משמרת מיגעת, שהסתיימה בהצלחה

14.10 מת"ק עציון 

בחניה חנו מכוניות מעטות. אולם ההמתנה היה ריק. הנחנו שבפנים ממתינים רק אנשים מעטים שיטופלו ויצאו בקרוב, ואנחנו נסיים משמרת קצרה. 
טעינו. המשמרת הייתה ארוכה, מעצבנת ומיגעת, אבל הסתיימה בהצלחה.

14.30 עדיין לא יצא איש מהממתינים בפנים. חששנו שהחיילים לא חזרו ממנוחת הצהרים, או שאינם מתפקדים.  טלפנו למוקד ההומניטרי.

14.45 יצא צעיר שביקש רשיון כניסה כדי לעבוד במנזר בישראל ולא קיבל. הפננו אותו למחלקה במשרד הפנים שמטפלת במקרים דומים. 

15.05 יצאו גבר ואשה שחידשו כרטיסים מגנטיים וזוג נוסף שקבל רישיונות כניסה לישראל. חשבנו שהם האחרונים ועוד מעט יתרוקן המקום.
אבל אז ניגש אלינו אדם שסיפר שהוא חולה לב וזקוק להשתלת לב. כבר שנה הוא מטופל בבית חולים 'מוקסד' בירושלים. אחת לשבוע ביום שלישי הוא מטופל שם על ידי רופא מומחה. עד היום הוא קיבל בכל חודש רשיון כניסה חודשי. היום הודיעו לו מבית החולים שהם שלחו הזמנה ותיאמו עם מחלקת הבריאות את הרשיון החודשי שלו ושהוא יוכל לקבלו במת'ק עציון. הוא בא למת'ק , אך לא קבל את הרשיון. נאמר לו שהשב'כ חוקר את עניינו ושיבוא שוב מחר. החולה הסביר לחייל שכבר שנה שהשב'כ מאשר לו בכל חודש רשיון כניסה לירושלים ושמבית החולים הודיעו לו שהרשיון החודשי שלו אושר ונשלח למת'ק. הוא ביקש מהחייל לבדוק אם הגיע הרשיון. החיל סירב. האיש יצא ופנה אלינו. אמר שכשהיה קטין, עוד לפני שהייתה לו תעודת זהות, הוא זרק אבנים ונאסר. כשהגיש בקשה להיכנס לטיפול בבית החולים בירושלים, השב'כ חקר את עברו ואחרי החקירה הרשיון ניתן לו. לכן, לא מובן למה עכשיו פתאום הוא מסורב. ביקש שנעזור לברר. שלומית החלה לטלפן. לבקשתה, המוקד ההומניטרי בירר והודיע שנאמר לו שהרשיון עוכב מפני שלא היה תיאום עם מחלקת הבריאות. בבית החולים טענו בתוקף שהיתה פנייה ותיאום ואמרו שהרופא יפנה שוב. נסינו להתקשר עם הבריאות לברר אם הגיעה אליהם הפנייה, אבל הם לא ענו לטלפונים. שלומית לא התיאשה. היא התקשרה שוב למוקד ההומניטרי ובעזרתו הגיעה אל מחלקת הבריאות שאישרה שהיה תיאום ושהרישיון נשלח. חולה הלב נכנס שוב פנימה בתקוה שיקבל אותו, אך שוב יצא מאוכזב. אמרו שהשב'כ עדיין בודק. שלומית המשיכה לטלפן. המוקד ההומניטרי שיתף פעולה. אחרי שעות אחדות וטלפונים רבים נאמר שהרישיון הגיע למת'ק, אבל הוא עדיין לא מודפס. כבר ירד הערב. המת'ק עמד להסגר. החולה ישב עגום ומיואש. קצין, סגן א', בא לנעול את האולם ושלומית ספרה לו את סיפורו של האיש. הקצין הבטיח להיכנס ולבדוק אם הגיע הרישיון המודפס ובאדיבות ובהתחשבות הציע שבינתיים הוא לא יסגור את האולם, כדי שהחולה יוכל לחכות שם. הוא נכנס פנימה והביא סוף סוף את הרשיון המיוחל.