אלימות

8.30-12.00

מעבר מיתר- ריק בשעה זו. אוטובוס אחד למשפחות אסירים ממתין. הן כבר עוברות.

כביש 60

הכל שקט לאורך כביש 60 וכביש 317. שדות הדגנים השונים לכל מלוא העין.

השעורה הבשילה גבוהה ויפה. קוצרים אותה בכל פינה בדרך כלל  בידיים במגלים כמו פעם. זה לא רומנטי בכלל, זו עבודה קשה.

אלא שלמרבית הפלחים אין אפשרות כלכלית להחזיק כלי עבודה מודרניים למרות שמותר להם כבר לנסוע בכביש.

רק בשדה אחד, לא רחוק מהגדר שלמרגלות ההתנחלות טנא עומרים, שמחתי לראות קומביין ואת  ערמות הקש נפרדות מערמות הגרגרים.

החיטה עדיין חצי ירוקה ועוד לא נקצרת. אילו אפשר היה "לברוח" קצת לאווירה פסטורלית, אבל לא באמת, אי אפשר, כי תיכף נגיע לאנשי אטוואני.

חירבת א-טאוואני

נודע לנו ששוב, בפעם האלף, ירדו מתנחלים מחוות מעון לכרמי הזיתים של שכניהם ופשוט שברו ענפים ל-20 עצים.

באנו לראות. החלקה רחוקה מאד ולא נגישה לנו כל כך, אז ראינו אותה מרחוק. דיברנו עם בן משפחה שעסוק גם הוא בקציר.

הוא סיפר לנו ואמר שהמשטרה היתה וגם הצבא.

נו אז מה?! ברור לגמרי מי  המשחית, אז מה?! איש לא ייתפס, איש לא יענש.

הפלח אמר שגם הם יכולים לעשות אותו דבר למתנחלים אבל הם לא רוצים לנהוג כך. אום ג'ומעה אמרה שהיא יודעת שהצבא לצד המתנחלים ושום דבר לא  יעזור.

גם אנחנו יודעות. אז חוץ מאשר להתרגז, להתבייש ולבטא את צערנו בפניהם - אין לנו מה לעשות.

אז אנחנו מספרות כעדות ראייה שוב ושוב, וכותבות כדי שיגיע למרב האנשים שרוצים לדעת, לאלה שגבם עדיין לא לגמרי מופנה לכיבוש ועוולותיו.

שידעו השלטונות, אנחנועדיין כאן, רואות ומספרות. אולי מישהו לא שכח לפחות את המילה בושה. צדק, מוסר, זכויות אדם - כבר מזמן נמחקו מלקסיקון  ה"ציונות" הזו.

חברון

איזה מזל, שום דבר חריג לא קרה. הכל אותו דבר.

העיר ממשיכה להיות אבן שואבת: אוטובוסשל תיירים, לידו אוטובוס של נוער מגוש עציון, כולם באים למערת המכפלה. ברחוב השוהדא, ליד בית הדסה, עוד אורחים יורדים מאוטובוס.

על החולצות שלהם כתוב שהם ממכינה קדם צבאית כל שהיא, באו לשמוע את ה"סיפור".

אני מקווה שלפחות להם יינתן לשמוע גם את תושבי העיר הלא יהודים.

לא היה שום דבר חריג בכביש 60. 'שגרת כיבוש' אמרנו לעצמנו.

חברון

עוד יום מייאש, חשבנו, והמשכנו בדיונינו האין סופיים על פעילותנו נגד הכיבוש. האם יש בה טעם? האם הועלנו במשהו למישהו?

שום דבר לא בישר את  מה שקרה בהמשך.

התקרבנו לחברון, כשלפתע ראינו שיירה: שלושה רכבי המנהל האזרחי, אחריהם טרקטור גדול ועוד אחד, אחריהם שלושה ג'יפים צבאיים. כוח משימת הריסה - בלי שום ספק.

הם פנו שמאלה אל דרך המובילה לאזור התעשייה של קריית ארבע, הנמצא במבואותיה הדרומיים מזרחיים של העיר. בכניסה לאזור התעשייה יש שער. פעם כל אחד יכול היה להיכנס דרכו, אך עכשיו רק מי שמאשרים את כניסתו הממונעת, או הולכי רגל שרוצים להיכנס לחברון דרך שכונת ג'בל ג'אליס מורשים להיכנס. איזור התעשייה הזה הולך וגדל, הולך ומתפשט. עכשיו יש איזור ב' ואזור ג', ואנשים שגרים  בין גרורותיו של הגידול הזה הולכים ו"נחנקים".

נסעה השיירה הזאת, פתחו לה את השער כמובן, ניצלנו את ההזדמנות ובהיותנו "בזנבה" הצלחנו גם אנחנו להיכנס מיד איתה.הם טיפסו במעלה הגבעה ואנחנו רצנו רגלית בעקבותיהם. זעקות הייאוש והכעס החלו כבר להישמע, ואנחנו התקרבנו ממש לקהל הנפשות הנוגעות בדבר. "איך כבר הגעתם לפה?" שואל אחד מקציני המנהל האזרחי, וממהר לצלם אותי מצלמת אותו.

הטרקטור ועובדיו החרוצים של  המנהל ניגשו אל בוסתן קטן וצעיר ובו קצת גפנים, קצת עצי זית ועוד עצי פרי - משהו לצרכי משפחה או שתיים שגרות שם מימים ימימה. הם עוקרים ושוברים ומעמיסים את העצים על עגלה. דיירי הבית צועקים, מתחננים שיפסיקו, שזו אדמתם עם תעודות. כוח של משמר הגבול מאבטח את העושים במלאכה ומונע מבני הבית לפרוץ אל הבוסתן. הצעירים צועקים ומקללים, הזקנים מנסים להשתיקם, נראה שמפחדים מהתדרדרות שתוביל למעצרם. האמהות חוסמות את הצעירים בגופן. אישה צעירה ואמיצה מתקרבת אל החייל המצלם ומתעד את האירוע ומנסה להעיף את המצלמה. החיילים דוחפים ומכים, מתפתח עימות שנראה קרוב לפיצוץ.שתי חיילות שהגיעו, עומדות מרחוק ולא מעזות להתקרב.

מפקד הכוח - קצין ממוצא דרוזי - מנסה להרגיע ולמנוע עימות אלים. נראה שמבין את חומרת המצב .אולי בגללנו, אולימהבנתו את כאבם, הוא נמנע מלעצור איש מהם. הוא "חוטף" קללות מהם. בשנאה ובוז הם צועקים עליו: "אתה דרוזי! אתה לא מתבייש לעבוד בשביל הצבא הישראלי?!"

אני שואלת את אחד החיילים: "למה הרוע הזה? במההבוסתן הזה  מסכן את מדינת ישראל? אנשים רוצים לחיות פה. איך אנחנו מצליחים להקים עלינו עוד שונאים?" הוא מסתכל עלי: "את שואלת אותי?" והולך.....

"כולם מצלמים פה" רוטן חייל אל מול מצלמות הפלסטינים ושלנו.

המצלמות שלהם לא מפריעות לו.

הכל רותח. החיילים מתחילים לדבר ביניהם: "איזה צבא אנחנו! למה אנחנו שותקים להם!". אך בפקודת מפקדם הם סופגים ושותקים עוד קללות ועוד מכות. הנשים קרובות להתמוטטות במאבק לשמור על הצעירים. הקללות שעפות באוויר. טוב שאני מבינה רק קצת ערבית.

גמרו לעקור והלכו.

גם הכוח הצבאי מתחיל להתרחק. אנשי המקום נראים ממוטטים.

התקשרנו למוהנד מ"יש דין", בקשנו שידבר וישמע את האנשים.  העברנו את השיחה לאחד מהם. הם מדברים, ומוהנד מבטיח לדבר איתו גם אחר כך.

הצעירים מסתכלים עלינו. חלק צועקים שנלך, אחרים מסבירים להם מי אנחנו, וחלקם מוכנים לדבר איתנו.ניסינו לבטא את כאבנו ובושתנו והלכנו.

מ. נהגנו, שחיכה רחוק ליתר ביטחון, סיפר ששמע את החיילים מדברים בינהם: "יאללה, נחזור להרביץ קצת?!"

יש לי הרגשה שבלילות הקרובים יהיו שם ביקורי שב"כ ומעצרים.

אני נזכרת בסיפור הכרם של נבות היזרעאלי והמלך אחאב (מלכים א' פרק  כ"א). התנ"ך שלנו ידע לספר בלי כחל ושרק על נבזות השלטון.

וידע לשאול "הרצחת וגם ירשת?" לא את הספר הזה ניכסו לעצמם המתנחלים?!

יש כנראה פרקים שדילגו עליהם או שמפרשים אותם כרצונם.

עם "אבנים בלב" נסענו לחברון.אותו דבר הכל.

הלכנו לביה"ס "קורדובה" לשאול לשלומם.המנהלת שמחה לפוגשנו ומספרת כמה מוצלח היה הטיול לגן החיות התנכי, כמה נהנו הילדים שפגשו לראשונה את הים.

אם הבית הצעירה שוב מבקשת ממני שעור בעברית. עד שהסתיים הביקור למדה כמה מילים. המשך יבוא.

משם יצאנו עם קצת חיוך.

מחסום זעתרה - צומת תפוח – בשעות 10.45 ו-17.00 העמדות לא מאוישות והמעבר חופשי. קצת מוזר לאחר ש"נתפסו 2 מטענים ואקדח" יומיים קודם, לא? חייל אחד בעמדה על הגבעה הדרום-מזרחית חולש על הכיכר.

מחסום מעלה אפרים – אין חיילים בשעה 11.00 וגם לא ב16.45.

מחסום חמרה - חברים באזור הג'יפתליק סיפרו שלפני שבוע נסגר המחסום ב-17.00 אחה"צ למשך 7 שעות. תורים ארוכים השתרכו משני עבריו. כמו כן סיפר לנו מ' על אחיו, רועה צאן בן 21, שנעצר לחינם בשבוע שעבר ועוכב שעות במחסום. בפעם הראשונה, באמצע השבוע שעבר, הוא נעצר לשעתיים במחסום חמרה משום ש"התקרב עם הצאן למחסום". בפעם השנייה, ביום חמישי, הוא נעצר ליד קיבוץ מכורה  כ-10 ק"מ צפונית למחסום, על ידי חיילים שטענו שמתנחלים התלוננו שהוא זרק על מכוניתם אבן. הוא נלקח למחסום ושם עוכב כ-4 שעות כשהוא אזוק ופלנלית מכסה את עיניו, כ"מחבל מסוכן". הבחור ביקש מים ולא קיבל, אולי משום שאף חייל מאלה שתפקידם דורש קשר עם האוכלוסיה המקומית לא ידע ערבית. כאשר הגיעה המשטרה ביקש השוטר מהחיילים להסביר היכן בדיוק נזרקה האבן והם הצביעו על ג'יפתליק – כ-15 ק"מ ממקום מעצרו של הצעיר. הוא שוחרר. ומי יחזיר לו את הכבוד האבוד? את השעות הגזולות?

במחסום חמרה, פגשנו את חברותינו רחלה ח. ורוני ב. – עומדות בצומת, כ-100 מ' מהמחסום ולכבודן הציבו החיילים בצומת חייל בעמדת ירי עפופת שקי חול, וגם סגרו את המחסום למעבר. תור של מכוניות השתרך מזרחה וכולנו זזנו משם. המחסום נפתח.

שיחה עם ע' ראש מועצת הבדואים בחמאם אל מאליח: נער בן 17, יאסר סלימן כע'אבנה, נורה ליד חמאם אל מליח על ידי הצבא שמתמרן באזור בין עשרות מאהלי הבדואים הפזורים שם. מכיוון שהוא נורה מרחוק, הכדור שנכנס ליד הכליה לא גרם לנזק אנוש. אבל כשפנו למפקד הבסיס השכן בבקשת עזרה , סורבו. הוא טען שזה לא מירי. הפצוע פונה במכונית פרטית, סוברו ישנה, לבי"ח רפידיה בשכם ומשם הועבר לבית חולים ברמאללה לניתוח להוצאת הכדור.

כ-60% משטח בקעת הירדן הוכרזו כשטח אש – דבר המאפשר לצבא לגרש תושבים ממקומם. ומה רבו התירוצים שונים להרוס בתים ולגרש את יושביהם !!!

עאדל ד. הגיע לאזור שמתחת למשכיות לפני כחודש ונטה את אוהלו. כל שנה באביב הוא מתיישב פה למשך הקיץ, ליד מאהלם הקבוע של שלושת אחיו. הרבה לפני שמישהו חלם בכלל להקים פה התנחלות על ההר. בחורף הוא עולה להר ממזרח ובקיץ יורד לעמק. זה מנהג הרועים מימים-ימימה. אלא שכיום צרה עינם של מתנחלי משכיות (התנחלות חדשה, יחסית, שהחלה כהאחזות נח"ל) ובראשם הרבש"צ רמי, בישיבתם של האחים ליד המעין שמתחת ליישובם. ואולי גם נושאים הם עינם להרחבת יישובם (שהתרחב כבר מאוד לאחרונה) וסיפוח אותם אזורים מאוכלסי-פלסטינים. אותו רמי הזעיק את הצבא, הם כפתו את עאדל למשך שעתיים ואז אילצו אותו להעמיס את מטלטליו על עגלה ולעבור את מחסום תיאסיר מזרחה, לעבר טובאס. הדבר נעשה בניגוד לחוק הדורש צו פינוי ואזהרה מוקדמת. אזהרה שמאפשרת לקרבן להתגונן בערכאות. ככה, כרעם ביום בהיר, קיבל הצבא הוראה מהמתנחלים וגירש את המשפחה מאדמתה (אדמה שהמשפחה חוכרת מהכנסייה הקתולית שמרכזה בארץ בירושלים ומשלמת לה שכירות).
באל פרסיה (עדיין דיווחו של ע' ראש המועצה) ביקשו התושבים, כאשר קיבלו צווי הריסה, לקיים פגישה עם נציג המינהל האזרחי. אותו מינהל שאמור לדאוג לרווחת האוכלוסיה המקומית בשטח כיבוש, אלא שבפועל הוא הזרוע המבצעת של אדוניה, הצבא, ותפקידה  לפגוע באותה אוכלוסיה שכביכול היא אמונה על דאגתה אליה. ישבו נציגי התושבים עם אשר, נציג המינהל האזרחי, ועם עורך דינם תאופיק ג'אבארין, ועוד הם מדברים, התפרסו 250 חיילים בין הבתים והאוהלים והכריזו על המקום, המלא בילדים , זקנים ונשים, כשטח אימונים !! 100 שנה לא התקרב חייל אחד לאזור המיושב בצפיפות, ופתאום – שטח אש !!! ואם לא די בכך, השטחים הנותרים הוכרזו כשמורות טבע שאסורים על ישיבת התושבים החוקיים של האזור, ואפילו אסורים על כניסה אליהם.

כמה אבסורדית מניעת המרעה באותו שטח, יכולה להעיד למשל שמורת אום זוקא, הצמודה לבסיס פלס בצפון הבקעה. משתרעת על שטח עצום ובכניסה אליה 2 שלטים – "שמורת אום  זוקא" (ורשימת איסורים בכניסה ובמרעה מפורטים בו לצד הסבר על השמורה) ו..."שטח אש !!! " דהיינו - לרועים אסור להיכנס עם הצאן והבקר ולהאכיל אותם  בצמחייה המוזנחת ובקיץ בקוצים ובדרדרים המגיעים לגובה רב, אבל הצבא יורה שם חופשי ומצית שריפות ענק של אותם קוצים יבשים, ולזה יייקרא בפלסטין הכבושה – שמירת טבע !!! אין ציפור ואין חי בשמורה – הכל נשרף , לדברי ע'. ביקור ב"שמורה" אכן מותיר את המבקר המום לנוכח ההזנחה והסכנה שבחיבור בין "שמורת טבע" לשטח אימונים צבאי.

תקציר

הרבש"צ של התנחלות משכיות, ר', ממשיך להתעלל בבדואים שגרים בסמוך להתנחלות, ומקבל עזרה ושיתוף פעולה ממפקדי הצבא באזור. לאחרונה שוב עצר בדואים במחסום תיאסיר מסיבה לא ברורה, הרס אוהל מגורים ועוד סככת צל לצאן בשטחי מרעה רחוק מההתנחלות. כיוון שסמכות הרבש"צים מוגבלת לשטח ההתנחלות בלבד, הוא מזמין (ומקבל) חיילים שיבצעו מה שהוא מבקש.

שוב היינו עדות לעיכוב רכבים לשם חקירות שב"כ של צעירים בצומת זעתרה (תפוח). נראה שזה הופך לתופעת קבע.

התופעה של מעצר בדואים במחסומים ללא סיבה, בלי הזמנת משטרה והגשת תלונה, לרוב ביוזמה של אחד הרבש"צים , היתה נפוצה מאוד לפני כמה חודשים. עכשיו מפעילים אותה מחדש. כשקראנו על התמיכה הגורפת של המתנחלים בסגן מח"ט הבקעה – היה ברור כי זה לא רק בגלל המכות שנתן, ככל הנראה, אלא בעיקר על שהצבא באזור הוא בעצם קבלן ביצוע של המתנחלים.

11.20- צומת זעתרה - אין בדיקות.

11.40- מחסום מעלה אפרים - אין חיילים.

בין גתית למכורה שוב מעבדים אדמות, ליד תחנת השאיבה של מקורות. בשנים הקודמות  אייל לוי ממושב נעמה שבדרום הבקעה היה אחראי על העבודות. אין אף התנחלות בקרבת השדות. בית האריזה בסמוך לשדות המעובדים עדיין נטוש. יש לציין שהשדות מקבלים מים ממקורות.

נכנסנו להתנחלות חמרה מתוך סקרנות. השומר בכניסה חקר אותנו מה אנחנו מחפשות. מה שבולט הוא שפע הירק והגינון המטופח באזור צחיח זה. הקצבות המים לבדואים הן 0 (אפס), אפילו לא לשתייה, וגם ליישובי הקבע הן כעשירית מההקצבה להתנחלויות.

12.25-מחסום חמרה - משאית סמי טריילר מעמיסה קוביות בטון שהיו מונחות על הכביש וחילקו אותו לנתיבים. רוב הזמן המחסום ריק .

מ"ע שגר מול התנחלות משכיות, נעצר שוב בשבת שעברה למספר שעות במחסום תיאסיר. היוזם למעצר הוא ר' הרבש"צ של ההתנחלות. העילה לא ברורה. כיון שאין לו רשמית שום סמכות מחוץ לשטח ההתנחלות, הוא מזמין חיילים שיבצעו את העונש. התופעה הזאת קרתה בעבר פעמים רבות. בשבת האחרונה קרא לחיילים להרוס סככה שהוקמה בשטחי המרעה, במרחק כ-3 ק"מ מההתנחלות,  המשמשת להגנה על הצאן מהחום הנורא בבקעה.

ע' ממשפחת דראג'מה רגיל זה עשרות שנים לעבור בקיץ עם עדרו לאזור שליד משכיות. כשנטה את אוהלו כהרגלו השנה הגיע ר' מלווה בחיילים , עצר אותו במחסום ובהעדרו הורו לבניו להרוס את האוהל.

14.15- מחסום תיאסיר- בשעה זו רוב הזמן המחסום היה ריק.
 

15.25- מחסום גוכיה - כצפוי בחודשים האחרונים היה סגור, לא חיילים ולא תושבים.
 

16.05- מחסום מעלה אפרים - מכונית גדולה משוריינת עומדת באמצע המחסום. חייל יושב על המדרגות של הקבינה. מכוניות פלסטיניות עוברות באופן חופשי.

16.25 - מחסום זעתרה (צומת תפוח)
שני שוטרי מג"ב מוציאים צעיר פלסטיני אזוק מאחת מקוביות הבטון ומעבירים אותו אל מעבר לגדר הברזל הלבנה, ככל הנראה (ממקרים דומים בעבר) לחקירת שב"כ. איננו יודעות כמה זמן היה אזוק ומה קרה לו בסופו של דבר. נשארנו שם רק חצי שעה (אחרי משמרת ארוכה בבקעה). השוטר האחראי (מג"ב) אמר שטרם הוחלט מה ייעשה בו. לא הודיעו דבר למשפחתו. הוא מילא דוח, ככל הנראה על מעצרו של הצעיר.

התהליך הוא ששוטרי מג"ב, האחראים על המחסום, עוצרים באופן אקראי מוניות שיושבים בהן גברים צעירים, מורים למונית לחנות בכיכר ומעכבים אותה עד שבודקים את התעודות, ומישהו מחליט מי יילקח לחקירת השב"כ. אם החקירה מתארכת הם משתדלים לשכנע את נהג המונית לנסוע, כי אינם מעוניינים כנראה שיצטברו הרבה מכוניות. בחצי השעה ששהינו שם עצרו 3 מוניות ומתוכן נלקח בחור אחד לחקירה. עד שעזבנו הוא לא חזר. שתי מוניות המשיכו לחכות מעל 20 דקות.
לשוטרי מג"ב יש יותר סמכויות מאשר לחיילים ואולי זו הסיבה שהם מאיישים בזמן האחרון את הצומת הזה, כדי לאפשר ביתר קלות מעצרים בהוראת השב"כ.
בזמן שחיכינו עבר שוטר מג"ב בליווי אזרח יהודי(כנראה מכר או חבר),  שאיים עלינו שיפוצץ לנו את שמשות הרכב אם לא נסתלק מייד מהמקום. הוא אמר שהוא תושב האזור. השוטר לא הגיב לאיומיו ושניהם המשיכו בדרכם.
מאז הפעם האחרונה שהיינו במקום (לפני שבועיים) בנו גדר שמפרידה בין הכביש לכיוון חווארה, כולל הביתנים של החיילים, לבין כל שטח הכיכר. שני שערים להולכי רגל מאפשרים מעבר בין שני האזורים.

ליד הקיר הלבן,שלתוכו הוכנסו הצעירים לחקירה, ראינו אדם בלבוש אזרחי יוצא, מדבר בטלפון נייד, ואחר כך חוזר לתוך המתקן.

בצהל קוראים לזה: "דרדור אמצעים". כלומר:שימוש בכל ארסנל ה"אלפ"ה" (=אמצעים לפיזור הפגנות).

גם"נשק אל-הרג" הם קוראים לזה.

ראשונים הם רימוני ההלם שאחד לא הורג שכזה נחת במרחק של פחות מחצי מטר ממני. זה לא היה ב"כינון ישיר", כי אחרת?...

אחריהם תור כדורי הגומי שגם הם "נשק אל הרג" שכבר הרג לא אחד ולא שניים, וביום זה פצע עשרות ממשתתפי ההפגנה. אז מגיעים רימוני הגז. ולסיום, כרפרפת, מקדמים את הנורא מכל, את הביובית הצבאית – "הבואש" בלשונם.

אבל הפצועים הרבים לא ממש מוטרדים מההגדרות מכבסות המילים האלו. הם מנסים להחלים.

אלא שהמכבסה לא עוצרת בשמות הכלים והתחמושת, היא מחלחלת מבעד לקברניטים אל עושי דברם בצבא, משם לתקשורת, והרגל השימוש מחדיר אותה פנימה אל השפה הנוהגת, עד שאירועי היום הזה מכונים:"מהומות" או:"הפרות סדר".

כי זו ההגדרה הנשמעת למחאת הפלסטינים על אבדנם ומחיקתם, בעוד הצבא וחמושיו "מגיב" או "מחזיר את הסדר לכנו".

אבל גיבור היום לא היה הנשק לסוגיו, גם לא שר המשטרה (אהרונוביץ) שקיים במקום מסיבת עיתונאים  ואמר:"זה כמו משחק של חתול ועכבר...." והצמיד לעיניו משקפת שהוגשה לו בידי מלחכי פנכה, הביט ואמר:" "שילכו כבר הביתה....", וכשנעלם עם מאבטחיו שמעתי יחצ"נ מדווח טלפונית:"השר מאד מרוצה...".

גיבור היום לא היו גם הנערים שבאומץ לב הערימו צמיגים מול הפילבוקס שהפך לסמל הכיבוש והבעירו במרכזם אש שעשנה השחור עלה והתפזר וכיסה גם את פניו של יאסר ערפאת המביט תמיד מהחומה על המתרחש.

אפילו לא דר' מוסטפה ברגותי שהקדים להגיע ודיבר בזכות המחאה הבלתי אלימה וניבא שהצבא יפעיל כתמיד כוח והביע חשש מפני נפגעים שעלולים להיות.

ולא ידע מוסטפה ברגותי כמה צדק. ולא ידע שהוא עצמו יהיה במניין הנפגעים זמן לא רב אחר כך.

גיבורת היום היא אישה אלמונית שראשה ומרבית פניה מכוסות היו בכפייה, שיצאה מבין המוחים שעמדו במרחק שהועידו להם כדורי היורים, שאחזה בימינה דגל פלסטין מונף אל על וצעדה אל נוכח פני החיילים. היא הלכה צעד ועוד צעד, בנחישות ובדריכות, וכל רואיה קפאו על עומדם והס הושלך. היה זה שקט צועק מחרדה. והאישה המשיכה והתקדמה והתקרבה, צעד וצעד ועוד אחד, עד שמלאו עשרות המטרים שחצצו בין שני המחנות, וכשהגיעה אל חזית הרכב האימתני מכולם, זה שיורק את מימי הביוב מבטנו, והרימה את היד ונעצה את הדגל בסבכת המתכת שבחזית הרכב. אז הסתובבה והתחילה לצעוד חזרה. ושוב: צעד ועוד צעד, בגוף נחוש וחכם. ועדיין השקט שסביב, ועדיין קיפאון באנשים. רק דריכות וחרדה. וכשהייתה האישה רחוקה דייה כדי שיוכלו מפעילי הביובית לטווח בה, יצא זרנוק של מי סירחון מהצינור העילי והציף והקיף את גופה. אבל היא לא החישה צעדיה ולא נמלטה אלא המשיכה לצעוד. כאילו שיתוק אחז במוחה וחושיה כהו. ורק כשהגיעה אל קרבת חבריה ניכרה תנודת חוסר יציבות בהליכתה ושני בחורים מיהרו לעברה, שלבו זרועותיהם בשלה ותמכו בה בהמשך הדרך.

וגם לי היה רגע של נחת, פרטי: כשמסביב נשמע הדף פיצוצי הרימונים והתקרבתי לצלם את היורים,  אחז בידי בחור לא מוכר, משך אותי אחורנית לעבר בטונדה מאחוריה מצאו הוא וחבריו מחסה ואמר:"בואי הנה, שלא יקרה לך משהו. את חשובה לנו" –"למה אני חשובה?" שאלתי,"כי את באה אלינו ועומדת אתנו" השיב.

והתרגשתי ושמחתי שיש מי שמבין.

תמונות:

שרידי ביתם של משפ' סוופתא, אל חמה

שרידי השירותים לאחר ההריסות

הבת מכינה שיעורים באהל החלופי
התרנגולת, ניצולת ההריסות

ביום שני 26.3.2012 ירדה על משפחתו של ח'אבס סוואפתא עלטה. בעוד כל בני המשפחה עסוקים במטלות הבוקר נחתו עליהם 2 שופלים, 12 רכבים של המינהל האזרחי, חיילי מג"ב ועוד כ-40 חיילים, וציוו עליהם לצאת מביתם. ח'אבס, אישתו ו-5 ילדיהם עמדו במרחק 20 מ' מביתם,  החיילים עומדים בינם לבין הבית, וראו כיצד אנשי המינהל האזרחי משליכים את חפציהם החוצה, שקי עדשים ואורז נקרעים ותכולתם מתפזרת לכל עבר. שמיכות ומזרנים, ספרי לימוד ובגדים – הכל מושלך מסביב כאילו היה אשפה.

לכשסיימו לרוקן את הבית מחיי יושביו, נכנסו פקידי המינהל לצלם את הבית הריק (ללמדך שהכובש הרחמן הורס רק בתים ריקים, חלילה לא את החפצים), ואז עלה הכורת על הבית והפך אותו תוך דקות לגל אבנים, קרשים וקרעי ניילונים.

החתולה של המשפחה סירבה לעזוב הגורים שלה והבית נהרס עליהם, אבל חתולים, כמו חתולים, יש להם 9 נשמות, וכמה שעות לאחר מכן הבחינו בה בני המשפחה כשהיא עולה מבין ההריסות ונושאת החוצה את ששת גוריה, בריאים ושלמים. גם תרנגולת שהסתתרה בתוך תנור אלומיניום נמצאה חיה, בתוך התנור, אך מפאת הטראומה מסרבת לצאת ממנו. 

ולח'אבס ולילדיו (הגדול, בן 13) נהרסו החיים. ח'אבס הוא פועל שכיר, עני שבעניים, שגר על האדמה של נידאל ידידנו (האדמה שייכת לו ורשומה על שמו בטאבו), מעבד עבורו את השדות, מטפל ומטפח את עצי התמרים תמורת שכר נמוך ומגורים. אבל הסתדרו איכשהו. ועכשיו הלך הבית, כל מה שסיפק איזשהו ביטחון,  מקום לשים ת'ראש, מקום לאגור קצת אוכל ולהסתתר מהשמש הקופחת ומהגשם  - הכל הלך.

תוך שעות הגיעו מהאו"ם, מהצלב האדום (הביאו אוהל פלסטיק קטן) והרבה פוליטיקאים מהרשות הפלסטינית, שעודדו אותם במילים יפות ושיבחו אותם על עמידתם האיתנה ודבקותם באדמה, אותם פוליטיקאים שנעלמים מייד אחר כך ומשאירים את ח'אבס ודומים לו להתמודד עם צווי הריסה ועם הצורך לשלם מעל אלף שקלים כאגרת בית משפט כדי להשיג דחייה של צו ההריסה (לאלה ששילמו לא הרסו). לחאבס יש בקושי לאוכל ולספרים לילדים, מאיפה יביא לאגרת בית משפט?

וכאשר הם הולכים נשאר ח'אבס עם הכאב ואבדן העצות - כי איך ממשיכים מפה? מה אומרים לבן ח'אלד בן ה-13, שמסרב לומר שלום ליהודיות יומיים לאחר שבני עמן הרסו את חייו והוא מביט בנו במבטים שוטמים כל כך מוצדקים. ואנחנו יושבות עם המשפחה, הילדה הקטנה מכינה שעורים על רצפת האוהל, ובדמעות הם מספרים שוב ושוב על 40 הדקות הנוראות הללו. ואין לנו אפילו מילה אחת לומר להם. כי עם כל ההזדהות אנחנו לא יכולות אפילו להתחיל לחוש את השבר הנורא כאשר בולדוזר עולה ומחריב את ביתך .

ועם זאת, כאשר אנחנו עוזבות, הנער ח'אלד מוריד את ראשו בעברנו על פניו, ומלמל לעברנו בלחש "שלום" בעברית. ואני, ליבי נשבר.

"באל חמה ובפורוש בית דג'ן הרסו ב-26.3.12 שישה מבני מגורים, שלושה מבנים לבעלי חיים ושלושה מחסנים והביאו לעקירתם בכפיה של 36 בני אדם בתוכם 13 ילדים." מתוך דו"ח OCHA . עוד 12 מבנים לבעלי חיים הרס הצבא בחומסה ובאל-פרסיה וכך נפגעה פרנסתם של 40 בני אדם, מקרב אוכלוסיות מוחלשות ופגיעות במיוחד, שממילא בקושי מצליחות לשרוד. ובשבוע שלפניו הרס הצבא מבנים בפסאיל-אל-ויסטה ובג'יפטליק. 

כל הרס כזה מותיר אחריו משפחות שלמות ללא קורת גג, שבורות ואבודות כמו משפחת ח'אבס.

קשה להתייחס ביום כזה לעוד 10 דקות המתנה במחסום ועוד המתנה מעצבנת להינף ידו של כובש ולכן ויתרנו על הצפייה במחסומים.

מה כן עשינו? ביקרנו את ע' כדי לקבל ממנו ייפוי כוח לעורך דין. ע' היה עצור בעופר וכשהשתחרר לא קיבל את חפציו (טלפון, כסף) בחזרה. עורך הדין ינסה להשיג את חפציו עבורו.

אחר כך ביקרנו את ס', שגם הוא השתחרר ממעצר.  לפני שבועיים הביאו אותו באישון לילה למחסום כניסה לישראל, שער שומרון, ושיחררו אותו. רק שם נודע לו שהשוטרים לא הביאו איתם את תעודת הזהות שלו. מהמחסום הלך ס' על כביש 5 שעה וחצי ברגל, בלילה , ללא תעודת זהות. למה הלך? כי כביש 5 הוא כביש אפרטהייד, לפלסטינים אסור לנסוע בו ומתנחלים ושאר ישראלים לא יעצרו לו, בלילה, ויקחו אותו עד ליישוב הקרוב בו יתפוס מונית? כאשר צילצלתי לכלא הדרים לשאול על התעודה נאמר לי שרק ס' או עורך דין יכולים לבוא לכלא ולקבלה. ואיך יבוא ס' לישראל (שהרי בתי הכלא נמצאים בתוך ישראל, בניגוד לאמנת ג'נבה) בלי תעודת זהות? ייקח עורך דין – ומי ישלם ? כסף אין לו. וכך  נשאר ס' ללא אפשרות לנוע, ספון בביתו כי אין לו תעודת זהות.

זהו. 
שיגרת כיבוש בבקעת הירדן.

תמונות:
מחסום קלנדיה מראה שגרתי
כתובת חדשה על החומה בקלנדיה
היונה על חומת אר-רם

בדיוק לפני חמישים שנים, בשמונה עשר לחודש מרס 1962, בא הקץ לכיבוש אלג'יר בידי צרפת.
כיבוש שנמשך 132 שנים.

ואצלנו מה? –  המציאות בשטח מעידה באלפי עדויות הקורבנות ואלפי רובים משליטי דיכוי וגזל זכויות שהכיבוש אינו יודע שובע, שהוא רק מעמיק את אחיזתו ומשתרש ופולש והורס כל שטרם דוכא ונרמס ונהרס.

וכך, תוך בריונות חסרת מעצורים, בחסות לובשי מדים, הגיע "יגאל מבית-אל" (סיפרו האנשים), פשט בראש הכוח על הדוכנים לממכר פירות, שהיו ממוקמים על גבי עגלות מתניידות או קבועות, לאורך הדרך המובילה ממחסום קלנדיה אל אר-רם וסביב הכיכרות שבאזור, ולא עזב לפני שמבצע הגזל וההרס הושלם: ציוד הוחרם, הררי פירות טריים הושלכו לתוך גלי האשפה שלעולם אינם מפונים, ועל מי שהצליח לבנות חנות על יסודות של קרשים ויריעות ברזנט, איים/הבטיח לשוב בעוד שבוע ואם עד אז לא יפנה האיש, א-ג', בעצמו את מקור מחייתו, יבצע הצבא את מלאכת ההרס.

ולבד מההרס שזרעו במקום "יגאל" ואנשיו, וחוץ מההפסד הכספי לכל אחד מקורבנותיו, הנעמד באלפי שקלים לאדם, גם רוסקה פרנסת משפחות ואבד מקור מחייתן שסיפק בדוחק את צרכי בני ביתם.

זה היום השלישי בו נמשכת הבערה בעיירה אר-ראם.

מאז נרצח טלאל רבייא לא שב השקט לרחובות.

זה שלושה ימים שצעירי המקום יוצאים בהפגנות מחאה על רצח חברם והצבא הודף אותם במטחי ירי ורימוני גז.

"הוא היה רק בן עשרים וחמש, ממשפחה מאד ענייה, האח שלו זה המנקה מכוניות במחסום..." סיפר לי ע. טלפונית, והמשיך: "אפילו שלא הכרתי אותו טוב, בא לי לבכות כשסיפרו לי שהחיילים הרגו ככה סתם, באמת סתם..."

ומאז יום שישי בוער השטח. אל תחושות הכעס והכאב על אבדן חייו של טלאל רבייא מצטרפים התסכול הרב שהלך ונערם וגאה בשלוש השנים האחרונות, שכמו זרם כל העת בנתיבים תת-קרקעיים ופרץ בימים אלו אל מעל פני שטח בכדור הרובה שחדר את גופו של טלאל.

למעלה משלוש שנים, מאז ההפגנות נגד בניית החומה לא היינו עדות להפגנות סוערות ונחושות שכאלו.

לאט לאט נבטו התחושות והיו למורסה מוגלתית מבעבעת שמקורה בהשלמת החומה שסגרה על אר-רם משלושת עבריה בלווי גזירות ותקנות הכובש, שהפכו את העיירה המשגשגת והפורחת הזו לבית כלא ליושביה שנותקו מהעיר שהייתה מרכז חייהם (מזרח ירושלים), כשאותם שהייתה ידם משגת עקרו אל צדה האחר של החומה, ובאין ואקום הגיעו תושבים חדשים, אוכלוסיה מוחלשת וענייה.

ההפגנה והמחאה בשעות בהן שהינו במקום לא נרגעה. גם אש החיילים לא פסקה. האוויר היה רווי בעשן ובאדי הגז המדמיע ומוקדי תבערה פרצו בקרנות הרחובות.

הנהגה טבעית קמה וצמחה בין הנערים הבוגרים והם אילצו את הילדים שהזדנבו אחריהם לעמוד בעורף הכוח. רעולי פנים לחמו הנערים שחששו פן יזוהו ובעקבות הזיהוי יגיעו הציידים לקחתם. הם יידו אבנים לאין מספר וללא הפוגה לעבר החיילים שהתייצבו ממוגנים וחמושים כנגדם בצדה האחר של דרך המלך, בפתח בסיס רמה וירו במגוון נשקיהם לעבר המוחים.

למרות שכבר שלושה ימים אין רגיעה ורבים מהצעירים נזקקו לטיפולו של חובש לבוש אפוד זוהר שהסתובב בשטח והקל על עיניים פגועות ובמחווה של סולידאריות מרגשת גם בשלנו שבחרנו לעמוד עם ולצד הקורבנות, ולמרות חומרת האירועים, לא היה דיווח תקשורתי ולא צוותי צילום (מלבדנו), לפי המשוואה האומרת שפלסטינים פגועים מאש הצבא אינם בבחינת חדשות, גם לא בני משפחה שלתוך דירתם הממוקמת בקו האש חדר רימון גז שהתפוצץ ורק צעקות שבר העידו לשוהים מבחוץ על שהתרחש. הדירה הייתה סגורה ומסוגרת מבפנים ולא הצליחו אלו שהיו בה – נשים וילדים להיחלץ. אז הרפו הנערים ממלחמתם בחיילים והחלו מיידים אבנים לעבר חלונות הבית. כשנופצו השמשות יצא ענן סמיך של עשן לבן, אחריו נפרצה דלת הכניסה ואנשי רפואה חילצו את הלכודים כשאת צעירת הבנות היה צורך לשאת על כפיים כשהיא מעולפת ולהניחה בזהירות באמבולנס.

לקראת ערב כשסבלנות הצבא עמדה לפקוע קורבו החיילים אל הכניסה לעיירה, חסמו אותה והתחילו נלחמים בנערים שנסוגו לסמטאות אחוריות.

מי שכן הצטלמו וכן הונכחו על ידי התקשורת באותו זמן עצמו ובמרחק שאינו עולה על קילומטרים ספורים, היו שר התחבורה וראש העירייה שחנכו ברוב טקסיות את סיום שיפוצה של דרך בשכונת בית-חנינא, שכונה שסופחה לירושלים רבתי: בחזית הוצבה במה מאולתרת שלצדה דגל כחול לבן שהיה כמו קוץ בעיני תושבי המקום ואפילו מתקני חימום הובאו פן יתקרר מי מאח"מים.

"מה הם באים הנה, שיזוזו כמה מטרים מפה ויראו את כל הבורות שיש בכבישים שבצד..." אמר אחד מדרי המקום תוך שהוא וחבריו הביטו מביטים בתעוב על המתרחש.

וכל אותו הזמן, כמו בעולם מקביל הזוי, תיפקד מחסום קלנדיה בעצלתיים כבמציאות שלמרבה הייאוש הפכה להרגל ששוב אינו מגונה, וילד בן שבע שנפגע בתאונת דרכים ברמאללה הועבר נוהל גב-אל-גב מאמבולנס פלסטיני למקבילו הישראלי תוך שמירה קפדנית על נוהלי בטחון המדינה, שבפועל היו לא יותר מטלטול בלתי נמנע שהגביר את ייסורי הילד.

צילומים: למעלה: עצי זית כרותים
באמצע: כתובת "תג מחיר" על סלע
למטה: שטחים מעובדים בוואדי

בגלל קשיי השפה והתנאים בשטח, הפרטים כאן לא לגמרי ברורים והסליחה עמכם. בזמן שהותנו במקום הגיעו אנשי בצלם עם מצלמת וידאו וגם ארגון יש דין מעורב בחקירה. תודה גדולה לנתניה ומ' על מאמציהם כמתרגמים!  איכות התמונות נמוכה בגלל התנאים בשטח.

בעקבות פנייה מהכפר שוויכּה שהמאחז אשתמוע נבנה בקרבתו, נסענו לבדוק תלונה על כך שמתנחלים מאשתמוע פרצו לאדמות הכפר, גדעו עצי זית וריססו שדות בחומר לא מוכר שהלבין את היבול. הכפר מרוחק כ-2 קילומטר 

מכביש 60, עמוק בשטח, ומתגוררות בו כ-30 משפחות, 300 נפש. יש שם בית ספר שאליו 

מביאים תלמידים מהסביבה באוטובוס שמספקת הרשות הפלסטינית. הגענו לשדות בדרך לא דרך (והוקפנו בבוץ שכנראה כרת ברית עם האויב). הגענו למטע הזיתים ואכן ברור היה לעין שמישהו חתך את הענפים באופן אכזרי. על סלעים במקום נוצצת הכתובת "תג מחיר" ועוד אחד: "יצהר". לפי המסופר מפי אנשי הכפר, בהתקפה הראשונה לפני כחצי שנה המשטרה באה יחד עם גשש, וקבעו שהתוקפים באו מאשתמוע יחד עם חייל (או תושב המקום בנעלי צבא וחמוש בנשק). האם בחבורת האמיצים האלה נכללו אנשי יצהר או רק פעלו למענם?  

צילמנו את הנזק וקבענו להיפגש למחרת עם בעל השדה ת' ולקחת אותו לקרית ארבע להתלונן במשטרה. נפרדנו לשלום ונ' מבצלם ירד לשדות כדי לצלם ולאסוף דגימות מחומר הריסוס. הבוקר (יום ד') התקשר ת' ובישר למ' נהגנו המסור, שהוא עסוק ולא יכול להגיע. נעקוב אחרי הסיפור דרך בצלם ויש דין, וגם נהיה בקשר ישיר עם ת'.

נותרו כמה שאלות פתוחות: לא ברורה השתלשלות  העניינים, זאת אומרת ממתי הריסוס? מלפני חודשיים או לאחרונה? לגבי החקירה המשטרתית הקיימת: מה קורה בדיוק? 

ושאלה לא כל כך קשורה: אם יש אוטובוס של הרשות לתלמידים למה ילדי אום טובא צריכים לעבור  שבעה מדורי גיהינום וללכת ברגל לא-טוואני בחסות שמירת הצבא מפני אימת המתנחלים ממעון?

הגענו למת"ק עציון ב -13:00בערך. כנהוג בזמן האחרון, הכניסו את כל הממתינים ולא היתה 
התקהלות ליד הקרוסלה. אבל ב-13.25, כשהגיעו 5 אנשים, לא היה חיל ליד החלון והם 
לא הוכנסו. טלפון שלנו החזיר את החיל למקומו והוא הכניסם. מדי פעם הוא נעלם, כל 
פעם לתקופה של כחצי שעה ומדי פעם הטלפון שלנו החזיר אותו. זאת לא הייתה הבעיה 
הקשה שבה נתקלנו. הבעיה הקשה הייתה בעיית השב”כ.


השב"כ הזמין למת"ק אנשים רבים. פגשנו קבוצה גדולה של אנשים שחיכו במקום מהשעות 
המוקדמות של הבוקר ולא הוכנסו עד שעות אחר הצהרים המאוחרות. ב-16.30, כשהלכנו, 
עדיין לא נכנסו כולם ויש
 לשער שחלקם לא הוכנסו ונשלחו הביתה אחרי שחיכו יום שלם.


בשיחה עם אב שחיכה לבנו, התבררו הפרטים הבאים: בשבוע של ה-2 במרץ, התאריך 
המדויק לא בטוח, ישב הבן במכונית בכפר דורא. חיילים שהגיעו לכפר, הורו לו לצאת 
מהמכונית ומיד הכלב הנאמן של החיילים נשך אותו נשיכה הגונה בידו. אחד החיילים 
שהיו שם, נפל בעת האירוע. האב מניח שהוא כנראה החליק בבוץ. כשהוא קם, הוא הרים 
אבן ורוצץ את גולגלתו של הבן. לפי מסמכי בית החולים סורוקה , שקראתי, הבחור החל 
לפרפר, קיבל ואליום, הועבר לסורוקה ועבר שם ניתוח מוח לתיקון השבר הפחוס 
בגולגלתו. מיד לאחר שחרורו מבית החולים, לפני שבא הביתה, ביום חמישי ה - 9
במרץ, הובא לחקירת שב"כ בחברון. משם יצא מצויד בהזמנה לחקירת שב"כ בעציון. האב 
ובנו יצאו מדורא ב -6.30 בבוקר, כדי להגיע בזמן לחקירה בעציון. ב-11.00 הוכנס 
הבן לשב"כ. האב חיכה בחוץ. ב-14.00 הוא פנה אלינו וביקש שנעזור לו לברר איפה 
בנו. התחלתי במסכת טלפונים ואפילו דברתי דרך הפעמון בכניסה לשב"כ עם איש שב"כ 
שאמר שהבחור לא נמצא. אחרי שיחה עם האב, הוא אמר שיברר. ב-15.00 יצא אדם שאמר 
שראה את הבן יושב ושעדיין איש לא דיבר איתו. כשהבן עדיין לא יצא, הפעלתי "חלון 
גבוה". כחצי שעה אחרי השיחה אתו, בגללה, נקרא גם האב לשב"כ. הבן יצא ב-16.30
 בערך, והאב יצא מספר דקות אחריו. כשיצאו הבן 
והאב, הם דברו אתנו. ראינו את החתך בראשו של הבן שנעוצות בו עדיין סיכות. הבן 
סיפר שאמרו לו לא להביט על חיילים ואת האב חקרו מי האישה שהוא דיבר איתה והורו 
לו לא לדבר איתה. האב לא פחד ולחץ
 בלבביות את ידי כולנו לפני שהלך. אחריו יצא אדם שבחקירה היה אזוק זמן רב בידיו
 וברגליו. ראינו את הסימנים.

 מצורפות תמונות של ראשו של הבחור המנותח ושל ידיו ורגליו של הבחור שהיה אזוק.