רמדאן

11:30 הגענו למחסום קלנדיה. אנחנו מאזור תל אביב ולא מכירות את המחסום היטב. אנחנו טועות ובמקום לעבור אל דרך המעבר השמאלי, שלא משמש היום פלסטינים אלא רק אנשי ביטחון ולכן הוא דו כיווני, אנחנו נכנסות דרך אחד משלושת המעברים הפעילים. אנחנו נמצאות עכשיו במכלאה, פשוטו כמשמעו. לכאן מגיעים פלסטינים שעברו את הבידוק הראשוני במגרש החניה שבחוץ, שם נבדק היתר המעבר, ואחרי שחיכו בשלושה תורים צרים וצפופים. מהמכלאה הם ימשיכו לבידוק השני - התיקים ותעודת הזהות. המעבר כאן בכיוון אחד בלבד. כמה רגעים חולפים, אנחנו מנסות לתקשר עם החייל שיושב בתוך תא ממוגן: מסבות את תשומת ליבו לילד שמבקש ללכת לשירותים וגם שואלות איך נצא מפה. לא קל לדבר איתו דרך קיר הבטון מאחוריו הוא יושב אבל למזלנו הוא כבר מיומן בקריאת שפתיים. איתנו הוא מדבר עם רמקול. פרט לו אין אף נציג של המחסום שאפשר להחליף איתו מילה. החייל אומר שבכל מקרה אין כאן שירותים ומציע לסובב לרגע את הקרוסלות לכיוון שלנו כדי שנוכל לצאת. אבל המעברים צרים מאוד, מתאימים בדיוק לאדם אחד . למה אי אפשר היה להוסיף כאן עוד שני סנטימטר, רק כדי שהעומד בתור יוכל לנשום? אבל מובן שאי אפשר.

אנחנו מצטרפות לתורים בדרכנו החוצה מהמכלאה. שתינו חשות עצבנות. מין תחושת של לחץ וחרדה שמשרה הארכיטקטורה הייחודית של המקום הזה: הגדרות הגבוהות שיוצרות תורים צרים מאוד, הקרסולות שנעות רק בכיוון אחד, המנעולים. האזור סגור ומסוגר. בתור אנחנו שומעות מהממתינים על הבוקר הארוך שכבר מאחוריהם ועל החשש שבסופו של דבר על אף המאמץ ולמרות שהצליחו לעבור יפסידו את התפילה.

12:15 הגענו אל תור הגברים במגרש החניה. רוב הגברים כבר עברו. בשעה זו הסיכוי להגיע לעיר העתיקה לתפילה כבר אינו גדול והאוטובוסים הממתינים מהצד השני של המחסום יצאו. מעטים עוברים, כמה מוחזרים לאחור כי הם לא בגיל המתאים (נשים מעל 40 גברים מעל 45). נוספה סככה ונוסף מעין מאוורר שמתיז סביבו טיפות מים צוננים. שני אלו מקלים מאוד. זה שיפור משמעותי ביחס לחום הנורא שזכור לי בשנים קודמות.

12:50 עברנו לתור הנשים. כמה נשים עוד מנסות לעבור את המחסום, רוב הקהל מחכה לתפילה שתערך כאן, כלומר במגרש החניה המלוכלך. כמה עשרות אנשים מסתדרים, גברים ונשים בנפרד, שטיחוני תפילה לרגליהם. אחרי התפילה מתחילה הפגנה של קבוצת 'מהפכת הזית', שמבקשת להשמיע את קולם של הפלסטינים לקראת ההצבעה באו"ם בספטמבר (שלוחות מכאן איחולי הצלחה). הם מצוידים בדגלי הלאום ובדגל סגול ועליו סמל התנועה החדשה. הם עומדים קרוב מאוד לחיילים, רק בטונדות בינהם. מה הם צועקים? בדרך חזרה לתל אביב נורה מספרת לי שכשהיתה ילדה צעקה בהפגנות "מדינה עברית עליה חופשית". הם קוראים גרסאות משלהם לקריאה זו בדיוק, בין הקריאות ששמעתי היתה למשל 'ירושלים, חופש, פלסטין חופשית', הדגלים שלהם ממש על פני החיילים. החיילים מוגנים מאחורי אפוד מלא, קסדות, כלי נשק. המפגינים חשופים. זה נמשך כחצי שעה. ברור לגמרי שזה יגמר ברימון גז, למרות שלרגע, כשהמפגינים הודיעו במגפון שהם מתכוונים להתפזר בקרוב בעצמם, נדמה שאולי לא. ובכל זאת - כמות עצומה של גז נורית לבסוף אל הקהל. היא עצומה מפני שגם אם לא נורתה לעברנו, הצריבה בעיניים ובאף חריפה מאוד. אני רואה נשים מתכופפות, מכסות את פניהן במטפחות. גם אנחנו רצות משם. כשאנחנו רחוקות אנחנו עדיין שומעות את ירי רימוני הגז אל הקהל. כמה חיילים שנמלטו גם הם מעננת הגז עוזרים זה לזה להתגבר על הכאב וגם לועגים לעצמם על קרביות לקויה - 'איזה מין חיילים אנחנו, כולה גז' וגם 'פעם אחרונה, עוד יומיים משתחררים'. אפילו לא צל של מחשבה על מה שהיה מנת חלקם של מי שעליהם נורו הרימונים וודאי כואבים יותר.  

מאחר ואנו ותיקות מחסומי שכם, וכיום צופות במחסום קלנדיה, שתי מחסומאיות ותיקות באזור ענאתא הדריכו אותנו למחסום ענאתא. נזכרנו שלפני שנתיים דווחנו ממחסום זה, גם אז בעת הרמדאן.

11.20

את המחסום להולכי הרגל מאיישים שמונה חיילי משמר הגבול ונציג מת"ק היושב ליד שולחן. עם הגיענו למחסום פגשנו באיש או"ם שניסה לעזור לאשה ושני ילדיה אשר נדחו במחסום היות ואינם מהאיזור המורשה לעבור במחסום זה. ההוראות אומרות שרק אנשי ענתא ומחנה הפליטים הצמוד שועפאט רשאים לעבור וגם להם יש תנאים מגבילים.

לבקשתו של איש האו"ם ניסיתי מזלי אצל קצין משמר הגבול כדי לברר אם בקלנדיה ינתן לה לעבור או שגם שם צפויות הוראות בלתי צפויות. הקצין בגסות רוח, מסרב לענות לי, ולו ב"כן או לא" כי שבקשתח, ו"יורה" לעברי, בשצף קצף, שהכל כתוב בעברית אנגלית וערבית. באמת שניסיתי אולם לא נמצא כתוב בעברית ולא באנגלית. כנראה שגם הערבית לא היתה ברורה. עובדה שקוראי הערבית לא ממש הבינו.

פלשתיני ממורמר שנדחה מעברו במחסום, ממלמל לעברנו על יחסם של החיילים "אין להם כבוד ומילים טובות". לדבריו יש לו רישיון לעבור לכל ישראל, ולמרות זאת לא מאפשרים לו לעבור היום.

עפרה פנתה לאותו קצין גס רוח, ששמו, לדבריו, ציון, וזכתה גם היא למענה גס שלא ידבר אתה. לשאלתה מדוע הוא כל כך עויין, הורה לה לעוף מפה שעכשיו שאמרה שהוא עויין בודאי שלא ידבר אתה.

האשה על שני ילדיה נעלמו מהאזור. בררנו עם איש האו"ם אם אכן נסעה לקלנדיה והוא פקפק בדבר כי לפני שעה כבר היה ניסיון של משפחה להיכנס דרך קלנדיה וגם משם נדחו, והוסיף: "בודאי חזרה הביתה. היא עם ילדים קטנים".

קבוצה של 5 נשים וגבר משכם, שהגיעו למחסום ענתא, באוטובוס,  "בטעות", מסורבים, ונאמר להם לעבור מקלנדיה.

ושוב מככב הקצין התוקפן בכפפות שחורות לידיו. הוא נואם לפלשתיני המבקש לעבור לתפילות יום השישי בהר הבית: רק לתושבי ענתא. זיתים קלנדיה, כל המעברים רק זה לא. יש חוקים במדינה הזו. תחזור אחורה יאללה".

סוף סוף נציג המת"ק הסובלני מצליח להסביר לנו את הההוראות: יכולים לעבור כל תושבי ענתא במגבלת גיל: גברים מעל חמישים, נשים מעל 45.

סוף סוף הבנו. חשבתי שיש לא מעט פלשתינים המתוודעים להוראות השעה רק כאשר הם מגיעים למחסום ואז מסורבים.

השמש קופחת ללא רחמים.

11.40 פלשתיני עם ויזה אמריקאית, כפי שמציין ומראה לנו, מסורב וחוזר כלעומת שבא. "רק דרך קלנדיה" אומר נציג המת"ק.

1145 שני פלשתינים שגילם מתאים ויש להם אישור מעבר מוחזרים כי אינם תושבי ענתא.

ציון הקצין גס הרוח מסתחבק, לשעה קלה, עם הפלשתינים שמעביר. והעוברים נתונים למצבי הרוח שלו.

תייר נוסף עם דרכון זר נדחה מן המחסום ואינו יכול לעבור מלווה בהוראה "רק דרך קלנדיה".

יש לציין שנציג המתק אכן סובלני, ויש והוא חוזר מספר פעמים על ההסבר מדוע אין פלוני יכול לחצות את המחסום. הוא משמש גורם ממתן לקוצר רוחו של הקצין ציון ממשמר הגבול. להפתעתי יש מי שמתעקש וחוזר ומנסה לשכנע את החיילים שהוא מתאים לעבור. למשל אותו פלשתיני שהוא רק בן 49. נציג המתק מנסה לסייע לו ומתקשר למחסום קלנדיה ושואל אם יוכל אותו פלשתיני לעבור דרכם. גם משם מגיעה תשובה שלילית. ביאושו הוא פונה אלי שאדבר עם הקצין, לי, שאני אישה בודאי יסכים, כך הוא מאמין. צר לי לאכזב אותו. במהלך המשמרת יצא עלינו קצפם של מספר פלשתינים שאמרו שהנה על התגים כתוב "זכויות אדם", ואנחנו לא יכולות לעזור בכלום. לא נותר לנו אלא להסכים אתם, ולספוג את כעסיהם. גם זה משהו.

רב העוברים לתפילות נוסעים באוטובוסים. הנוהל שחייל עולה בודק את תעודות הזהות ומאשר מעבר האוטובוס. אם יש נוסעים בעמידה הם מורדים ועוברים במסלול הרגלי – על מנת שהחייל הבודק יוכל לעלות בנוחיות לאוטובוס.

המעבר מהיר. לעתים, נוצר מעט עומס אך החיילים עושים את עבודתם בזריזות, והעומס מתפוגג.

1200 לידנו עוצרת מכונית פרטית בה נוהגת אשה פלשתינית. לידה גבר ומאחור יושבת אשה זקנה. לדברי הנהגת, אמה, זו היושבת מאחור היא בת שמונים. היא עצמה מענתא אך האם הנמצאת אצלה מחברון, ולכן לא נותנים לה לעבור ממחסום ענתא. ממחסום אחר אולי יתנו לאם בת השמונים לעמוד בתור ולעבור אך את הבת יפנו לענתא. ומה לעשות האם בת השמונים אינה יכולה ללכת לבד לתפילה. הם ויתרו.

1215 צפיפות במעבר הולכי הרגל. צעיר המבקש לחצות את המחסום ננזף "יאללה אחורה". אשה צעירה עם תינוק בן יומו בזרועותיה (מתקשה בזרוע אחת לאחוז בתינוק ובשניה לפתוח את תיקה ולהוציא את תעודת הזהות) נשלחת "יאללה אחורה". יש כאלה הממשיכים להסתופף בסמוך למחסום זמן מה. לחייל משמר הגבול נמאס ובאצבע מורה מתוחה הוא מגרש אותם: "אחורה יאללה, יאללה".

הפכנו למסבירות ההוראות של הצבא: גיל, מקום.

פלשתינית שהורחקה עומדת על מקומה ומסרבת להיעלם. ניגש חייל ומגרש אותה. היא נשארת על מקומה. לעומתה חברתנו אורית גורשה על ידי אותו חייל שטען שנוכחותה מפריעה לו, ואכן התרחקה. שוב הוא מנסה להרחיק את הפלשתינית והיא נטועה במקומה.

צעירונת בהריון שטרחה ובאה למחסום וכמובן נדחתה, נחה על מדרגת מכונית משמר הגבול המשוריינת וממוגנת להפליא. תמונה מדהימה שלא צולמה.

מגיעות שתי מחסומאיות העושות סבב מחסומים, ומבשרות לנו, שבעלי התעודות הכחולות שעברו לא יוכלו לעלות לתפילות. כל ערבי לא יוכל לעלות, גם אם הוא ערבי ישראלי, גם אם יש לו אישור תפילה. מתחת לגיל 50 לא יזכו ברמדאן, להתפלל במסגדי הר הבית.

בואו לא נשכח שכל הטרטורים הללו נעשים לאוכלוסיה בצום, בחום נוראי של צהרי יום שישי, על ידי משטר כובש חסר אמפטיה.

בסמוך ל13.00 נציג המת"ק מקפל את שולחנו הקטן והאדום ופורש. גם אנחנו.

"עוד לא בן חמישים" היה משפט המפתח.

בבקר ביום השישי השלישי לרמדאן שונו כללי המעבר: הוחמרו הקריטריונים ובוטלו אישורי התפילה.

חמישים היה גיל המינימום. צעירים מהם ולו בימים אחדים, גברים כנשים, בעלי או חסרי אישורים נדחו. שעות לאחר מכן (בשעה שמונה לדברי הקצינים),לאחר שאלפים שהתדפקו על שערי קלנדיה בשעות הבקר המוקדמות נואשו ועזבו את המקום, חדל להתקיים "השוויון" בין המינים וחוקי התקפות עבור נשים בלבד היו כבשגרה.

שני גושי אדם נבדלים היו במקום, גוש פנים וגוש חוץ.

הצבא על מגוון יחידותיו בשטח הפנימי, הסטרילי, מוגן ברובים ורימונים, במתחם מבוצר וחסום בגדרות מתכת, חסימות בטון וסלילי תיל.

ומחוץ, במעטפת החיצונית, אלפי נשים גברים וטף שנקבצו מכל רחבי הגדה המערבים, מבקשים לממש את הבטחת הריבון המחויב לחופש הפולחן.

הסדר המשמעת וההיררכיה שלטו בגוש הפנימי, לעומתו בחיצוני שלטו ההפתעה, הזעם והכאוס.

אנשים שרק לפני ימים אחדים קיבלו במשרדי השלטונות אישורי מעבר תקפים וחתומים ליום זה, נוכחו כיצד אותן ידיים שהגישו להם את האישור, דוחות אותו ואותם בניד יד וגסות קול.

גברים רבים שעד אמש היו קשישים דיים לעבור והפכו הבקר לאיום, התרוצצו חסרי אונים בין הפתחים, מושיטים בידם את המסמך לעדות צדקתם ומנסים בשנית, בשלישית וברביעית את מזלם.

אלא שהפתחים והסדקים היו מהודקים מתמיד. הסטריליות תוגברה וגם "ברשת הדייגים" (בעגת הצבא) כמעט ולא נתגלו פרצות. המעטים, בעיקר נערות, שהצליחו לחמוק ולעבור את חומת החיילים הראשונה, ניצודו במהרה ושולחו מבעד ל"שער המסורבות" היא "הדלת המסתובבת" לשיטתם.

גם מי שביתם במזרח ירושלים התקשו לשוב לביתם:"עוד לא בן חמישים" היה משפט המפתח...

בין המתרוצצים והמנסים מזלם היה הבחור שלפני שבועיים ראינו אותו נעצר ומופלל  בידי החיילים. האיש סיפר שנלקח תחילה לתחנת המשטרה שבמתחם המחסום, משם הועבר לעטרות ובסופו של יום מצא עצמו עצור בעופר. בין לבין, בדרך, הוכה בידי מוביליו. רק ביום ראשון, יומיים לאחר מעצרו שוחרר בערבות של 5,000 ₪. 

בתוך קהל הקצינים הבכירים שפקדו ופקחו עמדו שניים ששוחחו: "המון שב"חים עוברים פה!..." אמר האחד לחברו ושניהם הנהנו בדאגה למראה הנדחקים הרבים והמעטים העוברים כשהקריטריון היחיד שאין בלתו הינו הגיל הרשום בתעודת האדם, ולא ניכרה בהם אי נוחות או עברה בהם מחשבה באשר לתמונת האבסורד המתחוללת למולם.

 כשחלפו השעות ושעת התפילה בירושלים קרבה, נסגר המחסום בפני הקשישים. זו השעה שגם חזקת הגיל פוקעת. במזרחו של המתחם, בשער הגברים כרעו הנותרים על האדמה ונשאו תפילה מול בטונדות, חסימות, סלילי התיל, הכלים הכבדים ונוכח עיני החיילים שראו והתעלמו.

בשגרה, בשעה זו שבים חוקי המחסום לקדמותם. אלא שלא ביום השישי הזה. הוראת נוהל 'סגר' קידמה את מי שחיכו לשעת הצהרים כשבידיהם אישורי מעבר כדי לעבור לכוון ירושלים והם נידחו ושבו על עקבותיהם בבושת פנים לקול צעקות החייל המבוצר בעמדת הזכוכית הקדמית.

לילדה פלסטינית אסור, לפי הנהלים, לישון אצל סבתא שלה, אבל בהתנחלות ריחן רוצים ''צדק חברתי''

06:10 מחסום עאנין
רק כעת, באיחור של 10 דקות,  פותחים את שערי המחסום. כנראה המתינו לנו. כ-30 איש, טרקטורים אחדים וחמור אחד מגיעים בבת אחת לשער האמצעי וממתינים למעבר. כמעט ול העוברים הם גברים. שני צעירים אינם מורשים לעבור. נערים אחדים ממתינים מעבר לגדר, יודעים שלא יורשו לעבור.

06:50 משפחה מבקשת לעבור. האם הביאה תעודת לידה של הבת, ילדה בת 12. הילדה אינה מורשית לעבור. נשלחת לאחור עם אחיה. הילדה אינה רוצה להיפרד מאמה, שעברה את המחסום, ואחיה מושך בכוח בזרועה בכיוון הכפר. איננו מבינות מדוע הילדה לא מורשית לעבור. במת''ק טוענים שמפני שבהיתר של האם לא כתוב ''נלווים עד גיל 12''. לחיילת במחסום טענה אחרת: היא עלתה על המזימה! היא מצאה שהאם מחזיקה שקית עם בגדים (של הילדה?), סימן שהילדה מתכוונת לישון אצל סבתא שלה "בישראל!!, והיא לא תחזור וכן תחזור, אני מכירה את הבלגן" (סבתה גרה באום ריחן הסמוכה ככל הנראה, לא בתל אביב רחמנ ליצלן). מה החטא, אנחנו תוהות והחיילת משיבה שגם היא אוהבת לישון אצל סבתא שלה, אבל זה (מצביעה עליהם) בניגוד לכללים (כללים שחלים על הילדה, לא על החיילת).  

בדרכנו למחסום שקד-טורה פגשנו חקלאי מעאנין בחלקתו. הוא מראה על העצים שפרות ליחכו את ענפיהם הנמוכים, אותן פרות של תושב עין סהלה הישראלי שמחבלות בחלקתו (בצילום: הפרות מסתובבות באין מפריע בכרמי הזיתים) מספר שזרע פעם בצל מסביב לעצים, גידר את השתילים אך ללא הועיל. לדבריו הפרות מגיעות בעצמן ללא רועה וחוזרות לעין סהלה לפנות ערב. התלונות במת''ק ובמשטרה לא עוזרות. ראינו את הפרות העצמאיות מסתובבות בשטח. 

07:25 מחסום שקד-טורה
גם כאן אומרים לנו שהמחסום נפתח באיחור. עדר העזים המוכר לנו עובר למרחב התפר. גם אנשים אחדים עוברים. רק אשה אחת עוברת לגדה.
הרמת''ק כמיל מגיע ברכב אזרחי. אנו מבקשות לשוחח איתו וקוראות לו אך הוא מביט לכיוון שלנו ומתעלם. שלושה ג'יפים צבאיים מגיעים. באחד מהם יושב סמח''ט מנשה, אשר עוצר ומשוחח איתנו. אנחנו מספרות על הילדה מעאנין. אומר שיברר. לא נותן לנו שם ומספר טלפון, כי בעוד שבוע עוזב.

07:55 מחסום ריחן-ברטעה, מגרש החנייה הפלסטיני
(בצילום: קוביית שש בש בפארק המחסום, אמנות הכיבוש) המגרש אינו מלא. אולי בגלל מעבר הרשות הפלסטינית לשעון חורף סוחרי ועובדי ברטעה המזרחית טרם הגיעו. מקפידים על כניסת הולכי הרגל המעטים בחמישיות. אשה וארבעת ילדיה נכנסים יחד עם חמישיית עובדים. השומרת בבודקה נזעקת מייד, ''חמסה חמסה, מה קרה לכם? הרי אתם יודעים''. הם פנו לאחור וכעבור שנייה נכנסו. הסדר נשמר.

נהג מתלונן על קשיי פרנסתו. האופציה היחידה לעבודה בהסעות היא בחקלאות, עובד שכיר בחקלאות בגדה משתכר כ 50 ש''ח ליום. הוא דובר עברית שוטפת מהימים שעבד בישראל, למד גם מהספר "1000 מילים'', מסתבר שעבד אצל משפחה מפרדס חנה, ידידים של שולה, ומגלה בקיאות מפתיעה בתולדות המשפחה הזאת.

בכניסה להתנחלות ריחן מוצבים שלטים מפתיעים (מגוחכים) ''צדק חברתי'', ''רוצים שינוי'', ''עוד כסף לחינוך''. נראה שמתנחלי ריחן לא מבחינים בחוסר הצדק שבישיבתם שם. מעל שלטי המחאה שלט קבוע המזמין ל''אירוח גבינות יער ריחן'' ומאחוריהם שלט המכריז ''מי שמאמין לא מפחד''.

 09:05 מחסום ג'למה
מכוניות רבות חנות לפני פתח הטרמינל. שלא כרגיל, אין תנועת מכוניות של ערבים אזרחי ישראל במחסום הרכב. הנוסעים לבית החולים רמב''ם כבר ממתינים. אין עוברים אחרים בשעה זו.