בקעת הירדן (המשך)

… אני יודעת – זה הטיהור האתני, הרצון לגרש את הפלסטינים, ובעיקר את המוחלשים שבהם, ה”שקופים” כדי לספח את הבקעה. כל הסיבות ידועות, ובכל זאת, אין שום  קווים אדומים ? אני יודעת שתאוות העוד-ועוד אדמה מעבירה את מדינת ישראל על דעתה, אבל – ב-48 מעלות משאירים ילדים , זקנים וכבשים בשמש ? מחרימים מיכליות מיים ? מונעים מבני אדם גישה לביתם ומילדים לבית ספר ? איפה אמנת ג’נבה הרביעית ? איפה מגילת זכויות האדם?
והכי עצוב היה לראות שזה עובד – ח’אלת מקחול- לפני שנה וחצי, כשהרסו בפעם הראשונה, היו  11 משפחות והיום נותרו 5 משפחות בלבד ומרחבים צהובים ריקים בין המאהלים שהיו עד לא מזמן רצף של משפחות וביאושם מכרו את הצאן ועברו לטאמון, להיות מובטלים שם. כי אין עבודה בטאמון.
ביקרנו את מוחמד פאקיר שאת האוהל והדירים שלו הרס המנהל האזרחי ב-5.8. מתרומות שלכם קנינו לו יריעות צל שחורות. מוחמד מקבל אותנו במבט ריק, בוהה. אנחנו מסבירים לו מי אנחנו . המבט נותר ריק. בחור צעיר, ילד כמעט, שזקנו צימח רק זה עתה ועדיין אין צמיחה מלאה, והוא בהלם. נראה כלא מבין מה אירע לו , ואיך הוא בכלל מתחיל להתמודד עם זה. היריעות זרוקות בצד ולשאלתנו למה הוא לא פורש אותן מעל הצאן המתייבש בשמש הוא מושך בכתפיו ולוחש “בלילה”. אבל היריעות אצלו כבר כמה ימים. נראה שנפשית הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה. אשתו ואמו מצטרפות אלינו עם 2 הילדים – בן שנתיים ושנה. הצליחו לבנות מסמרטוטים איזה אוהלון מסכן וגם הצלב האדום תרם אוהל קטן. זה כל מה שיש. (תמונה)
עברנו את מחסום תיאסיר הפתוח. ממול לכניסה ההרוסה לעקבה (צה”ל הרס את כביש הגישה לכפר לפני כשנה וחצי) ישנו מאהל מסודר , ולידו מטע זיתים ומטע עצי תאנה. קטנים, אך מסודרים ומטופחים. גם פה הרס הצבא ב- 5.8.15 את דיר הצאן, אבל בעליו כבר בנה חלקית דיר חדש (ראה תמונות). פייסל מוסעד יוצא מגידרו כשאנחנו מסבירות לו מי אנחנו, ושאנחנו ישראליות, יהודיות. “תודה, תודה” הוא ממלמל בהתרגשות ואנחנו לא יודעים איפה לקבור את עצמנו.
האדמה היא שלו בטאבו. אבל אסור לבנות. גם לא דיר. גם המטע היפהפה אסור, אבל בינתיים לא עקרו . ליד ביתו כל הזמן מתאמנים , לפעמים מפנים אותו ואת משפחתו, ולפעמים לא. באים בלילה ויורים מעל לראשי הילדים. “איך אפשר לחיות ככה?” הוא שואל. בתוך האדמה שלי, הפרטית , הם יורים. לפני שנה נכנס הצבא להתאמן על אדמתו והטנקים הורידו 5 עצי זית כדי לעבור באמצע המטע – כל השטח מסביב ריק, שומם, ורק בלב המטע של פייסל חייב הצבא לעבור ? לפני שנה החרימו לו 3 פרות והוא נאלץ לשלם 3000 כדי לקבלן חזרה. 1000 שקל לפרה.
המקום גבוה ויש קצת בריזה , ויחד עם הנוף המרשים והתאנים שהוא מפנק אותנו בהם, אנחנו מתרווחים מעט. ואז אני מבחינה ב-3 מילדיו הקטנים, יושבים בצד ומשגרים מבטי משטמה לעברנו , נציגותיו של הבולדוזר והטנק והג’יפ הלבן של המנהל האזרחי שתמיד מסמל פורענות. מזכירים לי מי הוא מי כאן, עם כל הכוונות הטובות שלנו.
בכניסה לעקבה הרס הצבא באותו היום בית אבן ו-5 דירים (ראו דיווח של צביה שפירא), אבל לא הספקנו לבקר.
כמו כן החרים הצבא היום ב-14.30 טרקטור המשמש להבאת מיכלית מים מחקלאי בעין איבזיק שליד תיאסיר.
חומסה – הבית על הגבעה שמעל מחסום חמרה, ביתו של זובעה בשאראת. שבעה מבניו של זובעה עזבו למחוזות אחרים משום שאסור להם לבנות לעצמם משכן על אדמתו הפרטית (הרשומה בטאבו). נשאר רק מחמוד, ו-2 בנות מוגבלות. מחמוד בנה לו חדר בצמוד לבית אביו, על קצה ההר,  אלא שבחורף האחרון עף לו הגג. ולכן החליט לבנות בית קטן, חדר, קצת יותר פנימה, קצת יותר מוגן. על אדמת אביו. ב-8.8 באו נציגי המנהל האזרחי והודיעו לו להוציא את חפציו מהבית כי בעוד 10 ימים יבואו להרוס. לא חיכו 10 ימים. וב-10.8 הגיעו 2 בולדוזרים ו-6 ג’יפים והרסו את ביתו ועוד 3 דירי צאן. (ראה תמונות). עכשיו ישן מחמוד בחדר היחיד של הוריו, יחד איתם, עם אחיותיו , אישתו ושתי בנותיו.
היה קשה לעלות לביתו של זובעה. במרכז השביל היחיד המוביל לבית יצרו הגשמים העזים חריץ לאורך 100 מ’ לפחות, בעומק של חצי מטר במקומות מסויימים וברוחב של 40 ס”מ. כשהגענו לחריץ שקלנו לחזור למטה, אבל השביל צר ואי אפשר לתמרן בו על מנת להסתובב. עלינו כשאני רועדת מפחד. גלגלי המכונית נסעו על סף תהום. מחמוד סיפר שאביו בן ה-75 היה צריך להגיע בדחיפות לבית חולים (הוא עדיין מאושפז) והאמבולנס חשש לעלות. היה צריך להוריד את האב בטרקטור מההר לאמבולנס שחיכה למטה. ולמה הם לא סותמים את החריץ? כי אסור. שביל זה תשתית, ובשטח C אסור לשנות תשתיות. אפילו לא לתקן שביל קיים שנהרס בידי שמיים. צריך אישור, ואישור לא נותנים.
מחמוד מספר גם שעין אל שיבלי- המעיין ליד שכם ממנו קונים הפלסטינים מיים מכיוון שישראל מונעת אותם מהם, הולך ומתייבש, למרות הגשמים היפים של החורף האחרון. אבל החום הגדול והצריכה המוגברת ייבשו אותו. אי לכך עלה המחיר, באמצע הקיץ, ב-25%.
ובמחסום חמרה עדיין סגור המסלול  הצפוני והפלסטינים נאלצים לעבור לסירוגין. פעם אלה הבאים ממערב, מאזור שכם ופעם אלה הבאים מהבקעה. לא צפינו בתורים ארוכים עקב כך, בעיקר משום שבחום הנורא לא ראינו הרבה מכוניות כלל (מכוניות פלסטיניות רבות לא ממוזגות).
ולסיום אנקדוטה קטנה –  פלסטיני אחד שפגשנו , אחד מאלה שאת ביתם הרס הצבא, הושיט לי ארנק של חייל, עם תעודת חוגר, סידור תפילה ומכתבים אישיים. תוך כדי הריסת ביתו, איבד החייל את הארנק, והאיש הישר ביקש ממני להחזיר אותו. הוא עצמו מפחד. בצדק. מי יאמין לפלסטיני?

זה היה יום אחד בבקעת הירדן – ולמחרת, ב-17.8.15. הרסה ישראל עשרות בתים באזור שליד מעלה אדומים 127  ובפסאיל  בני אדם, בהם 80 ילדים, איבדו את קורת הגג שלהם, ויחד עם צאנם נותרו ללא מחסה מהחום הכבד.