הגענו לחמאם בשמונה בבוקר והחלפנו את שני המלווים שהעבירו שם את הלילה עם המשפחה.
אנחנו היינו איתם עד השעה שתיים בצהרים, ואז הגיעו שני מלווים אחרים להחליף אותנו.
חלק מהמשפחה נמצאים עם הצאן, ליד תיאסיר, ואחרים נשארו לשמור על הבית.. ואנחנו שומרים עליהם.
הלילה עבר בשלום. עקב הרמדאן הם ישנים פחות בלילה. מסיימים את הארוחה המפסקת (אִפטַר) ואחריה יש תפילות.. ולפני השחר אוכלים שוב ומנסים לישון. הם בעיקר עייפים.
בעודנו יושבים איתם בחוץ ובפנים ומדברים הגברים נרדמים לנו מול העיניים, מכוסים לגמרי.
ורק האשה נשארת איתנו ערה ועייפה, ולנו נשאר הרבה זמן לנקות את החצר הרחבה.
בשלב מסוים, כשכולנו היינו בחוץ הם ביקשו שניסע לראות את ההריסות של אל מייתה ואלבורג’. נסענו ובדרך מולנו ראינו מכונית עם מתנחלים. על המקום הם אומרים: תסתובבי.. נחזור.. השארנו מישהו לבד וחסר שהמתנחלים יגיעו לשם כשהוא לבד.. חראם (חבל). חזרנו מייד ואומנם מכונית המתנחלים היתה כבר שם ובראותם אותנו התחילו לנסוע לכיווננו.
הדרך היתה צרה מלהכיל שתי מכוניות. ניסיתי לעקוף מימין אך הרגשתי אבנים. נעצרתי. התפתחה שיחה מגומגמת מצידו של אחד הנערים וכעוסה מצידי. אחר הציץ מהחלון וזרק “יאללה תעופי” ושלישי יצא מן המכונית ושלושתם מסתתרים בסווצ’ר ובכובע על הפנים. לא אהבו שאני מצלמת. בסופו של דבר הסתדרנו והם עזבו.
בהמשך הגיעה משאית ולקחה ברזלים וחומרים להקמת הדיר במקום אליו העבירו את הצאן. כל הזמן יש אי בהירות והתלבטות: להישאר במקום, או להסתלק. אתמול הודיעו שהם עוזבים. בהמשך החליטו להישאר ולשמור על הבית.
במשך היום החליפו אותנו שני מלווים מבוגרים מקיבוצים בצפון. הבטיחו שיישארו עד שיחליפו אותם.
המשפחה עזבה את המקום.
בערב הגיעו שני מלווים לשהות בלילה.
כל מה שקרה לאחר מכן מסופר ברשתות: באמצע הלילה המתנחלים הגיעו בהמוניהם לאזור עם פנסים מסנוורים ומוזיקה רועשת. חיבלו בשתי המכוניות של המלווים ששהו שם, היכו את המלווה שירדה בטעות למטה. שברו את משקפיה. פלסטיני שהיה איתם התעלף כי לא עמד במתח. הם הובהלו לטיפול רפואי. המלווים חזרו למקום. בבוקר הלכו להעיד במשטרה.

הסיפור הנמשך הזה קורה בכל מקום בגדה בימים אלה. ברוב המקומות אין נוכחות מגינה והלוואי שהתיעוד הפלסטיני יגיע למקומות הנכונים.