09:00  We left the Rosh Ha’ayin train station.  A pleasant, sunny day.

09:20  One soldier on the bridge which connects to the Miskha-A-Sawiyya road below.  Two armored military vehicles drive one behind the other toward the Za’tara/Tapuach junction.  Another military vehicle drives in the opposite direction.

09:35  Za’tara-Tapuach junction.  The parking lot is empty.  A soldier inspects a Palestinian vehicle opposite the bus stop.

09:45  Almond trees in blossom greet us at the entrance to As-Sawiya.  We came because the army had fired tear gas at children from the village school, most recently two weeks ago.  At the municipal building we meet a pleasant man who describes the attack:  The boys’ school is an easy target:  it’s far from the village center, very near a main West Bank highway between Nablus and Ramallah.  So access is very easy.  Using stone-throwing as an excuse, two military jeeps, each with five soldiers, came to the school gate and began raining tear gas on the school.  The school staff hurriedly sent the children home through the other gate, leading to the village center, preventing injuries.  He tells us that, from time to time, soldiers arrive on foot and rest beneath the olive trees at the school’s entrance.  “Showing the flag.”  Once the soldiers chased a group of children, caught one of them and he was released only after the Palestinian DCL intervened.    Settlers from Eli and Rechalim, which are located on 3000 dunums of village land, also harass them from the hills overlooking the village.  Recently they tried to burn the school.  The villagers are also subjected to theft:  last year the settlers, who benefit from generous budgets, entered the village and stole seedlings and flower pots.

The village has 3000 residents, less than one-third of its original population.  Like the village of Turmus Ay’ya, many of As-Sawiya’s villagers have left.  Since 1967, and particularly during the first intifada, about 7000 villagers left.  Some to the Gulf states, some to the United States.  But, unlike those who left Turmus Ay’ya, many of whom return every summer to visit and invest large sums, there’s no such investment in As-Sawiya.  Other than a relatively new mosque which was built with donations from villagers who’d become wealthy abroad, there aren’t many signs of prosperity, to say the least.

We drive to the school on an internal road.  An exuberant group of youths greets us.  The designated clown holds a cigarette, pretends to smoke.  When we adopt the role of educators and attempt to dissuade him from smoking at his age, he shows us the “cigarette,” which is only a piece of white chalk, and his friends laugh uproariously.  “They fooled us”…  And to think that in Israeli schools, youths his age are exposed not only to cigarettes but to liquor and drugs.

One of the teachers arrives in the wake of the youths and asks us to return to the other entrance, near which is the school’s office.  We return to the center of the village and see a paved road that leads us to the second entrance.  It’s a surprising sight:  unlike other schools on the West Bank where there’s one large, closed building, this school reminds us of a kibbutz educational institution:  structures scattered among green terraces.  It’s recess, and groups of teachers sit on a high wall, chatting and giggling.  Pupils run among the buildings and wave to us hello.  The atmosphere is very relaxed.

Next to a building with a sign reading “Library” (in English) is the administration building.  The principal and some of the teachers already await us.  The principal is filled with good will.  He tells us the school serves two villages:  the pupils come from As-Sawiya and from the neighboring village of Luban a-Sharqiyya.  The eleventh and twelfth grades are divided into two tracks:  science and literature.  But when we try to understand the security situation, we learn his hands are tied:  he needs permission from the Palestinian Ministry of Education to tell us about the school and the army’s attacks.  He telephones the office in Huwwara, but they tell him only Ramallah can grant authorization.  The principal gives us the Ministry of Education phone number in Ramallah.  Maybe we’ll have better luck.

The weather changes suddenly when we leave the village.  It’s pouring as we drive through Marda, Zeita-Jama’in and Kifl Harith.  All the streets are empty.  The rain has chased everyone home.  We saw no military presence in those villages or on our way back.

12:30  We returned to Rosh Ha’ayin.

9:00יציאה מתחנת הרכבת ראש העין. יום שמש נעים. 

9:20על הגשר המחבר את הכביש התחתי מסחה – א-סאווייה נראה חייל אחד. שני כלי רכב צבאיים ממוגנים נוסעים זה אחר זה לכיוון צומת זעתרה/תפוח. רכב צבאי נוסף נוסע לכיוון ההפוך. 

9:35 צומת זעתרה/תפוח. המגרש ריק. מול תחנת האוטובוס חיל בודק רכב פלסטיני. 

9:45 בכניסה לכפר א-סאווייהמקדמים אותנו עצי שקדיות פורחים.  אנו באים לכפר בעקבות תקיפות של הצבא בגז מדמיע את תלמידי בית הספר שבכפר, שהאחרונה שבהן ארעה לפני שבועיים. בבית המועצה אנחנו פוגשים את איש נעים הליכות, והוא מתאר בפנינו את פרטי התקיפה: בית הספר (לבנים) הוא מטרה נוחה לתקיפה: הוא ממוקם הרחק ממרכז הכפר, סמוך מאד לכביש ראשי בגדה, המחבר את שכם עם רמאללה. משום כך הגישה אליו קלה מאד. באמתלה של זריקת אבנים, הגיעו שני ג’יפים צבאיים, חמישה חיילים בכל אחד מהם, לשער בית הנספר והחלו להמטיר גז מדמיע על בית הספר. צוות בית הספר מיהר לשחרר את התלמידים לבתיהם דרך השער השני המוביל למרכז הכפר,  וכך נמנעו פגיעות בנפש. האיש מספר לנו שמעת לעת, מגיעים חיילים ברגל, ויושבים לנוח בצל עצי הזית שבכניסה לבית הספר. “סתם” הפגנת נוכחות. באחד האירועים חיילים רדפו אחרי קבוצת ילדים, תפסו אחד מהם ורק לאחר התערבות המת”ק הפלסטיני הילד שוחרר. ההתנכלות מגיעה גם ממתנחלי עלי ורחלים החולשים על הגבעות הצופות על הכפר ויושבים על 3000 דונם מאדמות הכפר. לא מכבר הם ניסו להצית את בית הספר. אנשי הכפר סובלים גם מגניבות : לפני שנה המתנחלים מדושני התקציבים חדרו לכפר וגנבו שתילים ועציצים.

בכפר גרים כיום 3000 תושבים, שהם פחות משליש ממספר התושבים המקורי. בדומה לכפר תורמוס עיא, גם כאן היתה עזיבה מאסיבית של תושבים. מאז 1967, ובעיקר בתקופת האינתיפאדה הראשונה, עזבו את הכפר כ- 7000 תושבים. חלקם למדינות המפרץ, וחלקם לארה”ב. אלא שבניגוד לעוזבי תורמוס עיא  שמגיעים בכל קיץ לכפר ומשקיעים בו הון רב, בא-סאווייה לא ניכרת השקעה כזו. פרט למסגד חדש יחסית, שנבנה מתרומות תושבי הכפר שהתעשרו בחו”ל, סימני רווחה כלכלית אינם נראים לעין, בלשון המעטה. 

דרך כביש פנימי אנחנו נוסעים לבית הספר. חבורה צוהלת של נערים מקדמת את פנינו. הליצן  

שבחבורה מחזיק בידו סיגריה ועושה תנועות עישון. כשאנחנו נכנסים לתפקיד חינוכי ומנסים להניא אותו מעישון בגילו הצעיר, הוא מציג את ה”סיגריה” שאינה אלא חתיכת גיר לבן, לקול תרועות צחוק של חבריו. “עבד עלינו”… ולחשוב שנערים בגילו בבתי ספר בישראל חשופים כבר לא רק לסיגריות, אלא לאלכוהול ולסמים. 

בעקבות הנערים מגיע אחד המורים ומבקש שנחזור על עקבותינו ונגיע לשער השני של בית הספר שמשרד ההנהלה ממוקם לידו. אנחנו חוזרים למרכז הכפר ומזהים כביש סלול המוביל אתנו לכניסה השנייה. המראה מפתיע: בניגוד לבתי ספר אחרים בגדה שבהם מבנה אחד גדול ומסוגר,  בית הספר הזה מזכיר מרכז חינוכי בקיבוץ: ביתנים מפוזרים בין טראסות מוריקות. זוהי שעת הפסקה, וחבורת מורות יושבות על גדר גבוהה, מפטפטות  ומצחקקות. תלמידים מתרוצצים בין הביתנים ומנפנפים לנו לשלום. האווירה נינוחה מאד.  

ליד מבנה שהשלט “ספריה” (באנגלית) מתנוסס עליו, נמצא ביתן ההנהלה. שם כבר מחכים לנו המנהל וכמה מאנשי צוות המורים. המנהל מלא רצון טוב. הוא מספר לנו שבית הספר משרת שני כפרים: התלמידים מגיעים מא-סאווייה וגם מהכפר לובאן א-שרקיה הסמוך. בכיתות י”א וי”ב יש חלוקה למגמות: מדע וספרות. אבל, כשאנו מנסים לברר את תמונת המצב הביטחוני, מתברר שידיו קשורות: כדי לתאר בפנינו את בית הספר ותקיפות הצבא, הוא זקוק לאישור ממשרד החינוך הפלסטיני. הוא מתקשר למשרד בחווארה, אבל שם מבהירים לו שאישור מתקבל רק מרמאללה. המנהל מפקיד בידינו את מס’ הטלפון  של משרד החינוך שם. אולי אנחנו נצליח. 

ביציאה מהכפר מזג האויר משתנה בפתאומיות. בגשם סוחף אנחנו נוסעים לסיור בכפרים מרדא, זיתא-ג’מעאין וכיפ’ל חארת’. בכולם הרחובות ריקים. הגשם הבריח את התושבים לבתיהם. בכפרים הללו עצמם, ולאורך הדרך חזרה, אין שום נוכחות צבאית. 

12:30 חזרה לראש העין. 

__._,_.___