עופר - יידוי אבנים, קטינים
למשפט הראשון הגענו ממש ברגע האחרון והמרתק. השופט הודיע כי "בהתאם להסכמת הצדדים ולפי סמכותי אני מורה על ביטול כתב האישום נגד הנאשמים. ההפקדות יושבו להם". באולם נכח רק נער אחד - חליל עלי חליל סלאמה. האחרים כפי שנאמר לנו חיכו באולם ההמתנה ולא נכנסו לאולם (אולי הם היוו סכנה ביטחונית).
מה הסיפור? באוקטובר 2008 נעצרו 8 נערים באשמת יידוי אבנים. הם הכחישו את כל הענין. סנגורם, מחמוד חסאן, מארגון א-דמיר, הצליח לשחררם בערבות של 7500 ₪ כל אחד, ומאז הם חיו את חייהם בכפר, אולי הלכו לבית הספר ואולי ניסו לעבוד ולהתפרנס.
עברה שנה ושמונה חודשים. התביעה לא הצליחה להביא עדים שיאשרו את העבירה והיום, כפי שכבר כתבתי, משכה התביעה את האישום והכסף, 7500 ₪ בצרוף ריבית, יוחזר להם. יהיה מעניין לעקוב אחרי ההליך הזה של החזרת הכסף - מתי יוחזר, כמה, ואיך.
(ר' כתבה של עמירה הס על המקרה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1183384.html)
באולם מס' 1 בפני השופטת שרון ריבלין-אחאי ייצגו כמה עורכי דין כעשרה נערים ששמותיהם שמורים עמנו אבל איננו יכולות לדווח על ההליכים כי לא היו שום הליכים. היה בלגן גדול, נערים אסירים בבגדי שב"ס חומים נכנסו ויצאו אזוקים, ואחרים נכנסו במקומם וגם הם יצאו מבלי שנאמר שום משפט שיכולנו לשמוע או להבין. אנשי אבטחה שמרו מכל משמר שהאמהות תשבנה רק בספסל האחורי באולם (שיש בו 4 שורות של כיסאות ריקים), גם זה אולי מחשש בטחוני. עורכי דין הסתודדו עם התובע מיכאל אביטן, חיילות הכניסו והוציאו ערימות של תיקים, השופטת חייכה בנעימות, וקרובי המשפחה העבירו אינפורמציה משפחתית ואחרת בקול, בחיוכים ובתנועות ידיים. אנחנו היינו כנראה מחוץ לשמחה. אבל היה כדאי, כי בסוף ראינו את משפטו של אסמאעיל.
אסמאעיל שהיה מיוצג על ידי עו"ד מוחמד שדפאן, הוא גבר גבוה, לבוש בגדים בהירים ומדבר עברית טובה וברורה, תושב הכפר אידנא ונשוי לשתי נשים ואב ל-12 ילדים.
עד למעצרו עבד בשיפוצים בקרית גת ויש לו מעסיק קבוע. גם הוא "בא מהבית", כלומר היה משוחרר עד למשפטו. יש לו גליון הרשעות ובו 19 הרשעות שכולן קשורות לכללי וחוקי תעבורה. אלה שעליהן נשפט היום הן נהיגה ברכב ישראלי, בלי רשיון ובלי ביטוח, ונוסף על כל אלה - ברכב נמצאה סכין יפנית, אבל בית המשפט לא התעניין בסכין הזאת וכנראה בצדק.
איפה הוא נתפס? בכביש הראשי בכניסה לכפר. וככה הוא סיפר לנו: הרשות הפלסטינית אינה מאפשרת לנתיניה לקנות מכוניות משומשות מישראלים. מי שרוצה רכב יתכבד ויקנה רכב חדש, כאלה המיובאים (כנראה) על פי הסכמים של הרשות, ממדינות ערב. מכונית חדשה כזו עולה, יחד עם המכס, בין 120 - 150 אלף ₪ ולאסמאעיל אין כסף כזה. לכן הוא קנה, כמו תושבים רבים אחרים מכונית מישראלי. שילם 3500 ₪ והיה לו רכב לצרכי הבית, כמו שאמר, כי הוא צריך להוביל קניות מהשוק לקחת ילד או אשה לרופא, להסיע ילדים לבית הספר - דברים כאלה. לעבודתו בקרית גת הוא נוסע כמו כולם במוניות הצהובות. אבל מה? הרשות הפלסטינית כאמור, אינה נותנת לרכב כזה רשיון, ביטוח, ולא מאפשרת להעביר אותו טסט. אז הוא נוסע ברכב שלו רק בתחומי הכפר או על ידו וסומך על המזל שלא יתפסו אותו. אבל תפסו אותו ויותר מפעם אחת והפעם הוא הובא למשפט. השופטת אמרה לו בחיוך וברוח טובה: זה מסוכן לנהוג ככה. מזה הבנתי שאין לה מושג עד כמה זה מסוכן באופן כללי להיות פלסטיני בשטחים וגם אין לה מושג על תקנות הרכב של הרשות.
הוא נשפט לשלילת רשיון למשך שנה מהיום (שעל זה הוא אמר: מקובל עלי. בטח, זה בכלל לא עונש. הוא יודע שבלאו הכי הוא לא יכול לקבל רשיון); 3 חודשי מאסר על תנאי אם יעבור שוב אותה עבירה ועוד עונשים נוספים הקשורים כולם לאפשרות לנהוג ברכב, ו-5000 ₪ קנס
. על זה הוא אמר: אני לא יכול לשלם את זה. אין לי.
אחרי דין ודברים הסכים בית המשפט הנכבד לחלק את הקנס ל-10 תשלומים, 500 ₪ כל ח ודש, והמתורגמן ישב ומילא עשרה שוברים לתשלום ומסר אותם לנאשם.
ועכשיו השאלות: איזו מין קומבינה רקחו ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית שכתוצאה ממנה לא יכול פלסטיני, שום פלסטיני, לקנות מכונית משומשת מישראלי? לאן או למי הולכים כספי המכס (כ40 אלף ₪ בממוצע)? האם גם בכירי הרשות משלמים את המכס הזה? ומי הגאון שהגה את השיטה המנוולת הזו ההופכת את רוב תושבי הגדה לעבריינים ומשלמי קנסות ותחת איזה אילוצים הסכימה הרשות להסדר הזה?
טוב, עכשיו נראה כמה זמן זה יקח למשטרה לסגור את התיק שלו כדי שיוכל לקבל שוב רשיון עבודה ויוכל גם לשלם את הקנסות וגם לפרנס את נשותיו וילדיו.
בענין המשפט של אובאי פהמי אל עבודי (ר' דו"ח "עופר" מ 6.6.10) - המשפחה חיכתה כל היום בחמסין הנורא הזה, אבל עדי התביעה לא הגיעו. המשך המשפט נדחה ל-20 ביולי.