Palestinian Jordan Valley (3 shifts accompanying Palestinian shepherds

Facebook Twitter Whatsapp Email
Nurit Popper, Irit Segoli, Miki Fisher, Tzvia Shapira (reporting), T.H translating

On the last three Wednesdays I joined volunteers accompanying Palestinian shepherds in the Palestinian Jordan Valley. We answered calls by Guy Hircefeld of Taayush to reinforce their shifts accompanying shepherds who are being harassed by settler-colonists of the various outposts.

On these three occasions, Nurit Popper and I accompanied shepherd H. of the Hadidiya clan. On the 13th, Miki Fisher was with us, and on the 27th – Irit Segoli. We met at the Rosh Ha-Ayin North train station. On the 13th Miki, Nurit and I drove in my own car to the Palestinian Jordan Valley, whereas on the two other occasions we had a ride with Omer (Taayush activist) from Rosh Ha-Ayin.

We met shepherd H. after having coordinated with him a day earlier. The meeting is always on the road at the same spot. When the flock appears on the hillside we watch the sheep descending towards the road – a lovely view. Once in a while settler-colonists’ cars zoom by, and it must be noted that they do stop and wait patiently until the entire flock has crossed. Perhaps because they see us watching at the roadside…

H. told us that when he knows he will not have accompaniers, he does not take this direction for fear of the settler-colonists. After crossing the road, the flock ascends the hill which is now all in bloom. This is the height of the Jordan Valley’s flowering season. Whoever knows this area in the summer and especially the recent droughty years cannot but gaze in wonder at the earth’s ability to contain such a rich and diversified variety of seeds that burst out after such a rainy time. This year has been undoubtedly been one of the most water-blessed the region has known for quite a while.

We accompany the sheep as they feed on grass, and cannot stare at all this beauty enough. First over all was the fiery red of the red buttercups, the week after was filled with the purple and blue of the vispids and prickly alkanets – all wildflowers common in this part of the world. Last week whites and various other shades burst forth. H. picks some Syrian oregano branches and adds them to the hot tea he prepares in his small pot, as he shares his breakfast with us. He treats us to a tasty flatbread which he warms on the tiny campfire he manages to light us even on day when the wind blows hard and cold. H. rides a donkey to which he ties on of the sheep. He explains that this is how he trains the sheep which he chooses to serve as the flock’s bellwether, the sheep that leads the flock with a large bell tied to its neck, and following the donkey. H. calls it Moriya

These days when the whole valley blooms and the wind is cool, one can hardly imagine how everything here turns dry and hot and brown in the summertime. The shepherds, too, enjoy this season of plenty when their sheep have enough fresh feed.

The two last occasions we spent there were peaceful. The “hills youth” (settler-colonist guests who enjoy harassing the Palestinians at any opportunity) were either fasting or otherwise busy. Anyway they did not come to harass the flock or H.

These days many of the sheep are pregnant, and we have seen one stopping midway and baying loudly, simply to have our attention. When Nurit went over to direct it to join the flock, we realized it had delivered a beautiful little lamb with black and white fur. We called H. and until he got there the lamb was already on its feet and sucking its mother’s plentiful teats. Since it could only walk very slowly at first, H. placed it inside a sack on the donkey’s back.

Thus we accompany H., up and down with the flock to the ringing of the leading Palestinian animals and the noise of the Jewish military shooting range nearby. No need to mention which is the better sounding…

Around 2 p.m. H. decides to get back and cross the road southwards towards the Hadidiya encampment, and we wait for Omer and his partner to finish accompanying shepherds at Farsiya and come by to pick us up.

We usually get back to Rosh Ha-Ayin at 3:30 p.m.


דוח שלוש משמרות בבקעה בליווי רועים:    13.03.19,   20.03.19,   27.03.19

נורית פופר, אירית סגולי ומיקי פישר,  צביה שפירא (מדווחת)


בשלושת השבועות האחרונים בימי רביעי הצטרפתי לליווי רועים פלסטינים בבקעת הירדן. נענינו לקריאותיו של גיא הירשפלד מתעאיוש לעבות את המשמרות שלהם, שמלוות רועים בבקעה ונתונות להצקות של מתנחלי המאחזים השונים.


בשלושת הפעמים ליווינו נורית פופר ואני את הרועה חמודי מקהילת חדידייה.

ב-13.03 הייתה איתנו מיקי פישר וב-27.03 הייתה איתנו אירית סגולי.

נפגשנו בתחנת הרכבת ראש העין - צפון.

ב-13.03 נסענו מיקי נורית ואני במכונית שלי לבקעה, ואילו בשתי הפעמים

האחרות נסענו ברכבו של עומר (פעיל מתעאיוש)  מראש העין .


אנחנו נפגשות עם הרועה ששמו חמודי לאחר שאנחנו מתאמות אתו יום קודם

ומודיעות לו שנגיע. הפגישה היא תמיד בכביש שעולה מכביש הבקעה לכיוון התנחלות חמדת, קצת מזרחית לבסיס הצבאי שנמצא שם. כשמופיע העדר במעלה הגבעה אנחנו צופות בכבשים היורדות למטה לכיוון הכביש. המראה יפה ביותר. על הכביש דוהרות מפעם לפעם המכוניות של המתנחלים יש לציין שהם מחכים בסבלנות עד שהעדר כולו יחצה את הכביש. אולי כי הם רואים אותנו צופות ליד הכביש.

חמודי אמר לנו כי כשהוא יודע שלא יהיה לו ליווי הוא לא הולך לכיוון הזה, מפחד מפני המתנחלים. לאחר חציית הכביש העדר עולה במעלה הגבעה הפורחת כולה. תקופה זו היא שיא הפריחה בבקעה. מי שמכיר את הבקעה בימי הקיץ או בשנים השחונות שהיו לאחרונה לא יכול שלא להתפעל מהיכולת של האדמה לאצור בתוכה מאגר זרעים כל כך עשיר ומגוון שבא לידי ביטוי בשנה ברוכת גשמים. והשנה הזו היא לכל הדעות אחת השנים הברוכות ביותר שהיו בבקעה.

אנחנו מלוות את הכבשים המלחכות עשב ועינינו לא יכולות לשבוע את היופי הזה. בתחילה שלט הצבע האדום של נורית אסיה ודמומית ארץ ישראלית, בשבוע שאחריו הצבע ששלט היה סגול (עכנאי יהודה) וכחול (לשון הפר הסמורה ולשון הפר המצויהולפני שבוע כבר שלטו הצמחים הסוככיים שצבעם לבן בוהק  )אסתום מצוי, סלסלה מצויה, ודרכמונית מצרית) בין הצמחים הצבעוניים השולטים מסתתרים גם צמחי נץ חלב,  פשתה שעירה ועוד רבים אחרים.

חמודי קוטף ענפים של אזוב מצוי  ומוסיף לתה החם שהוא מכין בקומקום הקטן שלו בשעת הארוחה, שאנחנו אוכלות איתו. הוא מכבד אותנו בפיתה טעימה שהוא מחמם על המדורה הקטנטונת, שהוא מצליח להדליק גם בימים שבהם הרוח חזקה וקרירה. חמודי רוכב על חמור שאליו קשור אחד או אחת הכבשים. הוא הסביר לנו שכך הוא מרגיל את הכבשה שהוא בוחר  להיות משכוחית - כלומר הכבשה המובילה את העדר, שפעמון גדול קשור לצווארה והיא או הן הולכות בעקבות החמור. חמודי קרא לה מוריה.

בימים האלה שהבקעה פורחת והרוח קרירה, קשה לדמיין עד כמה בקיץ הכול כאן יבש וחם והצבע החום שולט. גם הרועים נהנים מהתקופה המבורכת הזאת שבה יש לכבשים אוכל טרי בשפע.


שתי הפעמים האחרונות עברו עלינו ועל העדר בשקט ונחת. נערי הגבעות אולי צמו בתענית אסתר או היו עסוקים בדברים אחרים. הם לא הגיעו להציק לעדר ולחמודי.


בימים אלה הרבה מן הכבשים בהיריון, וקרה לנו שראינו כבשה שנעצרת באמצע הדרך ומתחילה לפעות בקול רם, פשוט רוצה להסב את תשומת ליבנו. כשנורית הלכה כדי לכוון אותה להצטרף לעדר, ראינו שהיא המליטה טלה קטן ויפהפה עם פרווה שחורה ולבנה. קראנו לחמודי ועד שהוא הגיע הטלה כבר נעמד על רגליו והחל לינוק מעטיני אמו השופעים.  מכיוון שהטלה יכול ללכת רק לאט בינתיים, חמודי שם אותו בשק שעל גב החמור.

כך אנחנו מלוות את חמודי עולות ויורדות עם העדר לקול צלצולי הפעמוני ם של המשכוכיות הפלסטיניות  ולקול מטחי היריות מהמטווח הצבאי הקרוב לכאן של היאהוד. ואין צורך לציין כאן מה הקול הערב לנו יותר.


בשעה 14.00 בערך חמודי מחליט לחזור ולחצות את הכביש לכיוון דרום למאהל של חדידייה ואנחנו מחכות לעומר והמלווה שאתו שיסיימו את הליווי בפארסייה ויעבור לקחת אותנו למרכז.

אנחנו מגיעות בדרך כלל ב15.30 לראש העין.