בינואר 2001, שלוש נשים ירושלמיות יהודיות ראו לראשונה מחסום צבאי בגדה וצייתו למצפונן. מנקודה זו צמח מחסוםוואץ’ כארגון שחברותיו הן נשים מכל תחומי החיים בחברה הישראלית. תוך שנתיים מספרנו עלה מ-75 ל-500, נשים היו משוכנעות היטב שעם פעילותנו נשים קץ לכיבוש.
אין לנו הנהלה, כולנו מתנדבים וההחלטות שלנו מתקבלות בהצבעה בישיבת מליאה. אנו מגיעים לכל מקום נגיש בתוך השטחים הכבושים: המחסומים הצבאיים הרבים והשונים; כפרים פלסטינים באזורים רחוקים וקרובים; קהילות רועים נרדפות באזורים רחוקים, ובתי המשפט הצבאיים שבהם עומדים למשפט פלסטינים. מההתחלה, אנחנו כותבים ומתעדים את מה שראינו, שמענו והבנו. המידע שאנו אוספים פורסם באתר האינטרנט שלנו ונשלח לחברי הכנסת (הפרלמנט) ולעיתונאים של ישראל – שכן ככל שנפגעו יותר פלסטינים, כך פחות דיווחו על כך התקשורת הישראלית. עם שתיקת התקשורת גדל חוסר העניין וחוסר האמון של הציבור במציאות הקשה של הכיבוש שהוא שותף לה.
המחסומים הם רק ההיבט הגלוי של סיפור הכיבוש.
את עומק הפגיעה שנגרמה בכל היבט של החיים הפלסטינים לא ניתן לראות מתל אביב, חיפה או באר שבע. עם היעדר סיקור תקשורתי הוגן, הציבור הישראלי לא הצליח לעקוב אחר ההשתלטות השיטתית של המדינה על אדמות פלסטיניות (סיפוח דה-פקטו); להבין ואולי אף להזדהות עם גורלם של אנשים, מושפלים וחסרי אונים, שאינם יכולים לשלוט בגורלם או להגן על רכושם, ילדיהם ומשפחותיהם; למד עד כמה פלסטינים פגיעים כפי שכל אחד עלול לשרוף את שדותיהם ולכרות את מטעי הזיתים שלהם, להרוס בלילות ברחובות כפריהם, להפחיד, לאיים ולפגוע בלי לתת דין וחשבון, ובאין ספור מקרים אף מגובים על ידי הצבא והצבא. המדינה עצמה.
אנו צופים בכאב עד כמה הכיבוש הרסני עבור ילדינו שלנו, החיילים ש’מצייתים לפקודות’ רק במהלך שירותם הצבאי.
לקחנו על עצמנו לספר את מציאות הכיבוש, לפרסם ולהעביר לציבור הישראלי הלא-יודע את המתרחש במרחק דקות ספורות מבתיו, ובשמו.
