בשעה 14:15 עברנו את עזון ושמנו לב לסוללת העפר האדירה ולגלילי הגדר התלתלית החוסמים את הכניסה לכפר. כשעברנו ליד "הבית הורוד" תרנו בדקדקנות אחר סימן חיים. לא נראה היה שיש מישהו בסביבה: לא חיילים, לא מתנחלים, לא פעילים.

 14:45בית איבא

היו 13 מכוניות/משאיות/אוטובוסים ממתינות להכנס לשכם. עד כמה שיכולנו לראות לא היה תור ביציאה משכם באותה עת.

15:10

ארבעה סטודנטים נגשים אלינו. הסיפור שלהם: הם סטודנטים לשיווק ועושים מחקר כלשהו. הם לקחו מונית למפעל (על מורדות הגבעה, מזרחית למחסום, אך מחוץ לשכם) כדי לאסוף מידע למחקר שלהם (אחד הסטודנטים הראה לנו את הרשימות שלו, שלא יכולנו לקרוא. כשירדו מן המפעל הם נעצרו ותעודות הזיהוי שלהם נלקחו מהם. הם חיכו כחצי שעה, אך התעודות לא הוחזרו להם. האם אנו יכולות לדבר עם הקצין?

ראשית כל נגשנו לנציג המת"ק שבדיוק היה שם. הוא דבר עם הסטודנטים בערבית ושמע את הסיפור שלהם. הוא הלך לקצין לדבר אתו. בנקודה הזו הקצין קרא לארבעת הסטודנטים והכניס אותם למכלאת המעוכבים, מחוץ לטוח שבו יכולנו לדבר אתם (עד לאותו רגע הם היו יכולים להסתובב, בהמתנה לקבלת תעודותיהם בחזרה).

גרסתו של ד., הקצין האחראי על נקודת הביקורת: הם נתפסו כשהם מנסים לעקוף את נקודת הביקורת, אז אמרתי להם שעכשיו הם יעוכבו למשך שלוש שעות, כעונש. יצרנו קשר עם העמדה ההומניטרית והגשנו תלונה. שאלנו גם אם אנו יכולות לדבר אתם, ונאמרנו לנו ש"כן, בתום שלוש השעות". רותי דברה עם נציג המת"ק שאמר לנו שאיננו יכול לעשות דבר. בין אם סיפורם נכון ובין אם לאו (ויכול להיות שסיפורו של הקצין נכון), שאלה אחת ממשיכה לנקר בראשנו: האם הם נענשו כי דברו אתנו ובקשו מאתנו עזרה? כשעזבנו הם עדיין היו מעוכבים.    

15:30

שני בחורים צעירים עברו בתבור ההומניטרי. אחד צלע בבירור, ונתמך בידי חברו. ד. אמר לצולע לשבת על יד קיר הבטון, במקום מוצל, וושלח את חברו הבריא לסוף התור הרגיל, על מנת לעבור בו שוב. כשעזבנו בשעה 16:10 הבחור הנכה עדיין חכה שם, וארבעת הסטודנטים עדיין היו מעוכבים.

חוץ משני הסיפורים הללו נראה היה שנקודת הביקורת מתפקדת היטב, עם שני תורים לגברים צעירים ותור הומניטרי לנשים, משפחות, קשישים ומקרים רפואיים.