התראות מחסום ווטש – נובמבר 2007

“המרקם של החיים” – “הכל זורם”

הרשויות הישראליות משתמשות בשני הביטויים הללו כאשר הן מתארות את “הכיבוש המואר”, שלדבריהן כמובן אינו מואר, חסר כל דמיון למרקם חיים, ובוודאי שאינו זורם.

היום התחיל במשהו לכאורה חיובי. משפחות האסירים בדרכם לבקר אסירים בבית הסוהר עופר, שנמצא ליד המחסום, נבדקו והורשו להמשיך במהרה, ללא עיכובים. קצין המחסום גרם לכך שהאנשים יעברו את הבדיקות של דיאולוגיה תיאום של מפקדת הצומת בזמן שמשפחות עברו. בדרך כלל נדרשים אנשים להמתין שעות, עד שהאוטובוס האחרון של משפחות הגיע והנוסעים נבדקו. היום הכל זרם בשקט, ואפילו נראו כמה חיוכים.

שניים מאנשי הביטחון ושוטר בבגד כחול עמדו לפני מסלולי הבדיקה. אחד מאנשי הביטחון החזיק רובה כאשר הקנה מופנה לעבר הקהל. “בבקשה, החזק את נשקך בזווית שונה, ישנם אזרחים וילדים שחרדים, אין צורך להצביע את נשקך עליהם”. לאחר מכן ניסיתי לפנות למצפונו… “גם אם אתה בטוח שהנשק נעול, ייתכן שירו כדור… תקלות קורות”. אז ניסינו עם הגיון: “עכשיו רובה שלך מכוון ישר לכיוון הבטן של השוטר מאחוריך”. “אל תתערב, זה לא עניינך, אני מכיר את הנשק שלי ואחזיק אותו איך שאני רוצה” – ענה החייל בכעס. כדי להראות מי הבוס, הוא המשיך ללכת הלוך ושוב, כאשר קנה הרובה מכוון לכל מי שעבר לידו.

נכנסנו לאזור ההמתנה המוצל של דיאולוגיה תיאום. החייל בכניסה גרם לכך שכולם יעברו בצורה יעילה, ולא צעק. כולם כבר יודעים את הכללים. שמענו שאנשים שהגיעו ראשונים, שעה וחצי קודם, עדיין מחכים. שום דבר לא זז. “המעבדת כרטיס המגנט לא עובדת”, אמר לנו המפקד, “אנחנו מנסים לתקן את זה בטלפון, הם יגיעו לתקן את זה.” שעה לאחר מכן הוזהרנו שהטכנאי בדרך. האנשים בתור הגיעו בשעה 05:00 לבדיקת הצומת והמתינו על מנת לא לאבד זמן עבודה. עכשיו כולם עומדים וממתינים לטכנאי בדרך.

אז הגיע צעיר, עם תיק גב קטן, ונושא את בתו בת השנתיים עם יד אחת, וביד השנייה מחזיק את הטלפון הנייד בו דיבר כל הזמן. הוא היה נראה מאוד לחוץ. אשתו אושפזה אתמול בבית החולים אל-מוקאסד בירושלים המזרחית, היא הייתה חלשה עקב אובדן דם והייתה אמורה ללדת את התינוק שלהם תינוק בניתוח קיסרי שהיה מתוכנן בעוד שעתיים. היה לו כרטיס מגנטי ועם היתר תקף, ועבד במשך שנים באותו מקום עבודה בעיר מודיעין. אך בגלל כל הלחץ והבלבול ביום הקודם, הוא אמר, הוא שכח את היתרו בתיק שלה, יחד עם המסמכים הרפואיים. הוא היה חייב להגיע לבית החולים באופן דחוף, לתרום דם ולהיות לצד אשתו.

המפקד במחסום מיהר לבדוק את המחשב, אך קיבל תשובה שלילית – המחשב הראה שאין לאיש היתר כניסה תקף לישראל! הוא התעקש שההיתר שלו בתוקף עד 22 בנובמבר. “אין לך היתר”, אמר המפקד, “המחשב אומר שאין לך”. בן דודו של האיש מעיד ששניהם יש להם היתרים ועבדו באותו מקום במשך שנים. אבל המפקד טוען שרק ישות אחת יכולה להחליט מי יש לו היתר ומי אין לו – המחשב. “אין לך היתר”, חזר המפקד באופן רגוע, בסבלנות, כאילו מדבר עם ילד קטן שקשה לו להבין. מצאנו אחד מחברינו, שפנה למקורותיו, ואז חזר אלינו עם אותה תשובה – “לאיש אין היתר להיכנס לישראל, המחשב של צה”ל אמר את זה, וכל מה שהוא אומר מדויק”. אבל היינו בטוחים שהאיש לא שקר. לפעמים אפשר להרגיש את זה גם מבלי להתייעץ עם המחשב של צה”ל.

הילדה בת השנתיים הייתה מצוננת, ובנוסף לכאב באוזניים. היא הייתה מטופלת, חמודה ופעילה כפי שיכולה להיות. בגדיה לא היו המתאימים ביותר, שערה לא היה מסורק בצורה הטובה ביותר, אפה היה נוזל, והיא כל הזמן זזה לכל הכיוונים כמו כל ילדה בת שנתיים. היא לא בכתה או קיטרה, פשוט רצה לכל כיוון. היא ניסתה לדחוף את עצמה דרך היציאות, טיפסה על הספסלים, קפצה על חבילת חטיפים שהוציא אביה מתיק הגב כדי לקבל רגע שקט, ניגבה את הספסלים ואת הרצפה עם הסוודר הלבן שלה, ונעלמה בשירותים… בעדינות, אביה רץ אחריה, לקח אותה ביד, הרים אותה על כתפיו, ניגב את אפה, חילק אוכל ושתייה – כל הזמן פותח וסוגר את תיק הגב שלו, ומשוחח עם המפקדים מנסה לארגן דברים בטלפון.

מעבידו רצה לשלוח פקס עם היתרו לדיאולוגיה תיאום, אבל מספר הפקס שלהם לא מפורסם. הפקס היה צריך להישלח לדיאולוגיה תיאום של בית-אל, בתקווה שמישהו ישלח אותו לכאן. בינתיים, אשתו ניסתה לשלוח את היתר מהבית החולים – בדיוק שעתיים לפני ניתוח קיסרי, ומאובחנת מאובדן דם רציני, היא רצה למשרד בית החולים, כי המפקד במחסום קלנדיה אמר שהבית החולים גם יכול לשלוח היתרים. “תגיד לאשתך שהיא צריכה לסדר את זה עם הרופאים, אין בעיה, הם יודעים את מספר הפקס שלנו”. האיש התקשר לחבר נהג מונית עם תעודת זהות כחולה (ישראלית), ביקש ממנו לנסוע במהרה לבית החולים, לקחת את ההיתר מאשתו, ואז להביא אותו למחסום.

היה כבר 11 בבוקר. האיש רץ במשך יותר משעתיים, משחרר את בתו הקטנה מבעיות שונות, משוחח עם המפקדים, כל הזמן מתקשר, ובאיזשהו אופן עדיין אופטימי. “המונית בדרך, ההיתר יגיע כל רגע”. בשעה 12:30 שמענו שהמונית עם ההיתר הגיע למחסום. עם בתו על ידיו, האיש רץ החוצה, ואנחנו בעקבותיו. יצאנו לכיוון חניון הע Vehicles.