התעללות שיטתית באמצעים מנהליים: עניין של מדיניות?

דיווח על פרקטיקות תפעוליות של
המערכת האזרחית בשטחים הפלסטיניים הכבושים
דיווח זה מבוסס על תצפיות שנעשו במשרד לתיאום מחוז אזור אתיונ ותחנות בידוק:

9.11.03 (יום ראשון) משרד לתיאום מחוז אתיונ ותחנת בידוק אתיונ
מאיה בלום, מיכל זופן, תמר גולדשמידט, צילי גולנברג
21.11.03 (יום שישי) תחנת בידוק בית לחם
יהודית אלקנה, חיה אופק, צילי גולנברג
21.11.03 (יום שישי) תחנת בידוק וואדי נאר
מיכל זופן, ריטה מנדס-פלוור
21.11.03 (יום שישי) תחנת בידוק קלנדיה
ברברה שמוץלר
23.11.03 (יום ראשון) משרד לתיאום מחוז אתיונ
מאיה בלום, תמר גולדשמידט, צילי גולנברג
20.11.03 (יום חמישי) הודעת דובר צה”ל:
“צה”ל והמערכת האזרחית מאשרים לפלסטינים להיכנס ולהתפלל בהר הבית”
נספחים:
מכתבנו לראש הממשלה ולשר הביטחון, 12 בנובמבר 2003

היתרים להתפלל בהר הבית
דיווח זה נכתב בתגובה לצו חדש של משרד הביטחון לכבוד חג הרמדאן, שהסתיים ב-24 בנובמבר. בעבר, ראשי משפחות פלסטינים בוגרים משטחים הכבושים הורשו להיכנס לירושלים להתפלל בארבעת ימי השישי של חודש הרמדאן, כל עוד עברו דרך תחנות הבידוק. ההסדר החדש (שפורסם על ידי דובר צה”ל ב-20.11.03) הציב את הזכות להתפלל כמשמעת הצגת היתר מיוחד לכניסה לירושלים. דרישה זו מייצגת החמרה משמעותית לכל האוכלוסייה הפלסטינית, שמרביתה דתית, ופגיעה נוספת בזכויות האדם בשטחים הכבושים.

ההסדר קובע: “צה”ל והמערכת האזרחית מכינים את המעבר של פלסטינים שעשויים לרצות להשתתף בתפילות ‘לילת אל-קאדר’ ובתפילת השישי האחרון של חודש הרמדאן.” על פי הסדר זה, הגעה להר הבית, שתהיה מותרת רק לגברים בני 45 ומעלה ולנשים בנות 35 ומעלה שיש להן משפחה, מותנית בקבלת היתר מיוחד במשרד לתיאום המקומי. בדיעבד, דרישה זו התבררה כצינית ומעוררת התנגדות, שכן הוענקו רק 5,000 היתרים לכלל האוכלוסייה הפלסטינית – כלומר רק 0.2% מתוך כ-3 מיליון תושבים בשטחים. עבור צה”ל והמערכת האזרחית, חופש הפולחן כנראה משמעותו דרישה מהפלסטינים לקבל היתר נוסף ולהוציא אותו לכמות זעומה של אנשים.

במקביל, ראש הממשלה אריאל שרון פרסם הצהרות בתקשורת המבטיחות “הקלת המגבלות המוטלות על חברי האוכלוסייה התמימים שאינם מעורבים בטרור”. תצפיותינו מראות שאין קשר בין הצהרות אלו לבין המציאות היומיומית של החיים הפלסטיניים. להיפך, ככל שמתרבות ההצהרות על הקלות במגבלות, כך מתרבות הגבלות חדשות על נסיעה, פולחן ודת. מצאנו הוכחות רבות לכך שההסדר החדש לא נועד לאפשר לפלסטינים להגיע להר הבית להתפלל, אלא למנוע מהם לעשות זאת. (ראו את מכתבינו לראש הממשלה, נספח).

ההוראה להציג את “היתר התפילה המיוחד” בתחנות הבידוק היא רק אחת מתוך עשרות, אולי מאות של דרישות, מגבלות ותקנות המיועדות למנוע את חופש התנועה של תושבי השטחים. בעקבות ההסדר החדש של חודש הרמדאן החלטנו לראות בעצמנו כיצד ניתן להשיג את ההיתרים הדרושים. כדי ללמוד מקרוב כיצד פועלת המערכת האזרחית, צפינו בפעילויות בתחנות הבידוק ובמשרד לתיאום מחוז אתיונ.

המערכת האזרחית
משרד לתיאום מחוז אתיונ הוא אחד משמונה משרדי תיאום ישראליים ביהודה ושומרון. הם חלק מהמנהל האזרחי המנוהל על ידי בריגדיר גנרל אילן פז. המנהל האזרחי נמצא תחת חסות משרד הביטחון, ומנוהל על ידי המדינה. מטרתו לפקח על החיים האזרחיים ביהודה ושומרון. הוא משמש כמעין “משרד הפנים” ומטפל בצרכים המנהליים של האוכלוסייה האזרחית. ככוח כובש, ישראל אחראית לניהול סביר של החיים היומיים של התושבים. הממשלה מנמקת את המגבלות על חופש התנועה של הפלסטינים כצורך ביטחוני, אך בפועל הן פוגעות בזכויותיהם של אזרחים תמימים שאינם מעורבים בטרור כאשר הן מונעות מהם להיכנס לשטחי ישראל כדי לעבוד, ללמוד, לקבל טיפול רפואי, או – כמו במקרה של היתרי הרמדאן – להתפלל. עוד יותר בלתי נסבל היא הדרישה כי הפלסטינים ידרשו היתרים כדי לנוע בתוך השטחים הכבושים. דרישה זו אינה חוקית ומפרה את כל האמנת האומות המאוחדות, פוגעת בזכויות אדם בסיסיות ומשמשת מטרה ביטחונית שאינה ברורה.

מדיניות ממשלתית כזו כגון סגירה, סגר, תחנות בידוק, מחסומים וגדרות “ביטחוניות” מאלצות את כל תושבי יהודה ושומרון להיות תלויים בהיתרים מהמערכת האזרחית המקומית. מרבית התושבים אינם קשורים לפעילויות טרור, ורק מעוניינים לחיות חיים רגילים, אך התלות המוחלטת בהיתרי נסיעה הפכה את החיים לסיוט. המערכת האזרחית קובעת אם מישהו יוכל לצאת מביתו, לבקר את ההורים, ללכת לעבודה או ללמוד, לעבד את שדותיו שנמצאים מעבר לגדר “הביטחונית”, לקבל טיפול רפואי או ללדת בבית חולים (ולא בתחנת בידוק). אלו עניינים של חיים ומוות, של הישרדות פיזית וכלכלית, עבור אוכלוסייה שלמה.

ערבית לא מדוברה על ידי אנשי הסגל בשירות: מתוך שני החיילים שעמדו בקופות, אחד מהם לא ידע לדבר או לקרוא ערבית. בזמן שהיינו שם, אחד הפלסטינים שבא לחלון אמר לו לקחת את המסמך שהביא ולחזור עם תרגום לעברית. המסמך היה מַעַסָה מעסיק פלסטיני, שביקש אישור מעבר לאזור בתוך הגדה המערבית, ולא לשטח ישראלי. “אם המסמך לא יהיה בעברית, לא נוכל לטפל בך,” אמר החייל בשירות.

הארה חיצונית: עם רדת ערב, בשעה 17:00, חזית ה-DCO enveloped darkness. הקהל באזור ההמתנה עומד בחשיכה. יש פנס חזק על הגג, אבל כל מה שהוא עושה זה להאיר את השומר המזויין העומד שם ואת סביבתו הקרובה.

הצפייה של MACHSOMWATCH 12:15 – 16:00, 23.11.2003

(הערה: רוב האנשים הממתינים כאן צמים במהלך הרמדאן ואינם מעשנים. היום הוא היום שלפני חג עיד אל-פיטר שמסיים את חודש הרמדאן.)

הגענו ל-DCO של אתציון ב-12:15. היו שבעים פלסטינים ממתינים. שני חלונות היו פתוחים: חלון #1 לאישורי כרטיס מגנטי, וחלון #2 לאישורי מעבר. הפלסטינים סיפרו לנו ש”מאות אנשים הגיעו מאז הבוקר”, ורובם ויתרו מתוך ייאוש ויצאו כשראו את תור ההמתנה. שאלנו כמה אנשים טופלו עד עכשיו. אמרו לנו שמ-08:30 בבוקר עד 12:15 בצהריים, רק תשעה אנשים התקבלו בעמדת אישורי המעבר. המספר העשירי עמד כרגע בהשתעשע ליד ברזל ההפרדה שבין הממתינים לחלון.

12:25 – החיילת בחלון #1 סוגרת את החלון כי “התור לא היה מסודר.” לאחר שהאנשים צעדו אחורה מעט, היא פתחה אותו שוב. כל הזמן הקהל היה במתח; אנשים היו מתוחים, מבעיתים מכעס ונרגזים.
12:30 – חלון #1 נסגר שוב.
12:40 – חלון #2 נסגר. (שוב, כעונש על הצפיפות.)
12:44 – חלון #1 נפתח שוב לאחר שהאנשים הממתינים שם יצרו תור. חלון #2 נשאר סגור.
13:15 – שעה מאז הגעתנו למשמרת הזו; חלון #2 עדיין סגור.
אנשים מסתובבים, מתוסכלים ועצבניים. מספר 10 עדיין מחכה בתורו.
התכתבנו עם Major Avi Shalev, מפקד ה-DCO של אתציון. המשרד שענה לטלפון אמר לנו שהוא בשעת הפסקת אוכל. לאחר מספר דקות הצלחנו להגיע לשיילב והוא טיפל במצב.
13:20 – שני חלונות נפתחו, וניתן גם לפתוח חלון נוסף לאישורי מעבר.
התור מתחיל לזוז.
13:50 – חלון #2 קורא למספר 27.
14:15 – החלון השני שנפתח (לפני שעה) לאישורי מעבר, נסגר עכשיו.
הוא יפתח מחדש רק ב-15:50, יותר משעה וחצי מאוחר יותר.
16:00 – התור זז בקצב איטי. חלק מהממתינים שמו לייאוש ויצאו בידיים ריקות. חלקם מיהרו לביתם כדי להתכונן לפתיחת הצום ולהתכונן לחג.

למה הם עומדים בתור? סיפורים אישיים

אישור ללוות חולה השתלת כליה שזקוק לטיפול רפואי בישראל “אני שמח כשאני מקבל אישור לשבוע.”

G.M. יש לו כרטיס זהות כחול (הוא תושב פלסטיני ממזרח ירושלים). אשתו מבית לחם. כיוון שכבר לא ניתן לשנות את הסטטוס האישי על בסיס איחוד משפחות, אשתו נשארת עם כרטיס זהות מאזורים הנתונים לשליטה צבאית. בניגוד לבעלה, היא צריכה לקבל אישור מה-DCO של אתציון כדי להיכנס לשטח ישראל, אפילו שהם גרים בתוך גבולות העיר ירושלים ב-בית חנינה. G.M. עבר השתלת כליה, שלטובתיה קיבל טיפולים אינטנסיביים בבית החולים איכילוב בתל אביב, כיוון שהניתוח לא ניתן היה לבצע בגדה המערבית. (כשהאח של G.M. נהרג, משפחתו תרמה את איבריו לחולים ישראלים.) מצב בריאותו של G.M. לא טוב. הכליה המושתלת שלו בסיכון לדחייה, והוא זקוק לעוד טיפולים חיוניים. יש לו מכתב מהרופא בבית החולים איכילוב המעדכן כי הוא צריך לבוא לטיפולים שבועיים. G.M. זקוק לאשתו לצורך הטיפולים הכואבים הללו, ולכן הוא צריך ללכת בכל שבוע ל-DCO של אתציון כדי לקבל אישור עבור אשתו להיכנס לישראל. כשהייתה לנו פגישה איתו, הוא לא הרגיש טוב. הייתה שעה 13:50, והוא היה מספר 64 בתור לאישורי מעבר. כשעזבנו, תורו עוד לא הגיע. הוא סיפר לנו כי ה-DCO מנפיק אישורים לשבוע בלבד. פעם, כשאשתו הייתה בהריון, הוא קיבל אישור לחודש. כשהוא חזר וביקש אישור נוסף לחודש, הם אמרו, “יש לנו תקנה שבה האישורים מנופקים לשבוע בלבד.” אם אשתו תבוא, עליה להציג אישור מעבר לישראל בנקודות הביקורת ובאמצעות מספר בדיקות פתע שהצבא עשוי להטיל בדרך בין ירושלים הצפונית לדלת אתציון. לכן, G.M. נאלץ להגיע בעצמו לבקש את האישור עבור אשתו. הוא בזבז ימי של המתנה חסרי תכלית בתור. לפעמים הוא חיכה עד שש וחצי בערב, כשסוגרים את הקופות. במקרים כאלה הוא נאלץ לחזור למחרת. “אני שמח כשאני מקבל אישור לשבוע,” הוא אמר לנו כאשר עזבנו.

“במקום ללכת לעבוד, אני פשוט עומד פה.” אישור מעבר באזורי הגדה

במהלך הסגירות, N., פלסטיני בן שלושים, צריך אישור מעבר מביתו ליד ההתנחלות אפרת למקום עבודתו ליד צעדה.