13.30 – 16.00

מחסום עטרות, איזור התעשייה, בית הספר התעשייתי, מחסום גבעת זאב, נבי סמואל

נסענו בכביש רמות ופנינו ימינה בצומת עופר. הכביש שוב שופץ; האספלט והפסים הצהובים בשוליו, נוצצים. החיילים המשועממים במחסום עטרות כלל לא הסתכלו לעברנו אבל בדרך חזרה ספרנו תור של כ- 30 מכוניות, כולל אפילו מכונית משטרה.

שלטים גדולים מקדמים את פני הנכנסים לאזור התעשייה ומודיעים על התחדשותו. מבני תעשייה חדשים מוקמים, הכבישים מורחבים, ובין שני הנתיבים המתוכננים הועמדו פנסי רחוב מרשימים. מסתבר שהמשבר הכלכלי לא השפיע על אזור זה. שני אנשי אבטחה ערבים היו אדיבים מאד וסיפרו לנו שהתעשיות אינן רק של יהודים ומחציתם בערך שייכים לערבים. לדבריהם הם מכירים כמעט את כל הנכנסים לאזור ורק את מי שאינם מזהים הם בודקים (מיותר לציין שאנחנו לא נבדקנו). המקום פתוח ומאובטח 24 שעות ביממה.

השומר בכניסה לבית הספר קיבל אותנו בחיוך רחב והספקנו לראות קבוצה של תלמידים העוזבים לחופשת סוף השבוע שלהם (ימי חמישי ושישי). שני מורים שיצאו גם הם בירכו אותנו, אחד בגרמנית והשני בעברית. המנהל בפועל (מזה ארבע שנים) של בית הספר, ואספי תמימי, טוען שהוא שמח שלא מונה כמנהל רשמי כי עליו לעמוד בדרישות של ממשלת ירדן וזו אינה מכירה בצורך של בית ספר בירושלים. הוא סיפר לנו שהוא עכשיו שייך למערכת החינוך הישראלית וייפגש בקרוב עם האחראים לחינוך בירושלים המזרחית. ההחלטה התקבלה משיקולים כלכליים, במקום תקציב של 400 ₪ לתלמיד יעמוד לרשותו תקציב גדול פי ארבע. הוא מקווה כי ימונה מעליו מנהל אדמיניסטרטיבי בעל ניסיון ושהוא יוכל בעיקר להתמסר לצדדים החינוכיים של תפקידו.

בנוסף לעבודתו בבית הספר הוא משלים את לימודי התואר השני וחוקר את את ההשפעה השלילית של חיי עוני ובורות על המוטיבציה של תלמידים. הוא מספר כי בעיר העתיקה חיות משפחות רבות בתנאי עוני נוראים; 20 נפשות בחדר, כאשר נפוצים במשפחות אלה שימוש בסמים ובאלכוהול, אלימות בתחומים רבים כולל הטרדות מיניות של ילדות על ידי אביהם.  שאלנו אותו על מדיניות הרחקת תלמידים בבית ספרו והפסקת עבודתם של מורים. מעט מאד תלמידים (פחות מ-10%) עוזבים את בית הספר במהלך לימודיהם ולגבי מורים, מותר לו להפסיק עבודתם של מורים כושלים בכל שלב של עבודתם. הוא סיפר לנו בגאווה על הוספה של כיתה י' לבית ספרו, דבר המבטיח חשיפה ממושכת יותר ומבטיחה יותר של התלמידים ללימודים המקצועיים.

לשאלתנו על הקשיים העומדים בפני התלמידים במעברים ובמחסומים, הוא סיפר שלשמחתו השנה ניתנים לתלמידים, גם משכם ומחברון, אישורי שהייה של 24 שעות במהלך כל חודשי הלימודים. התלמידים מרמאללה עדיין מקדישים כשעה מדי בוקר במעבר קלנדיה. בשלב זה הדרך חזרה מהירה מאד אך הותקנו כבר מכונות לבדיקת כף היד והודיעו כי בעתיד ייבדקו גם השבים לרמאללה. כל התלמידים עוזבים את בית הספר ביום רביעי אחרי הלימודים ונוסעים לבתיהם. הם חוזרים בשבת בשעת בוקר מוקדמת. 40 מהתלמידים חיים בפנימייה בבית הספר אך גם הם עוזבים בסופי השבוע. נשארים בבניין הגדול והנטוש, רק הוא עם אשתו ובנו התינוק.

המגמה הפופולארית ביותר היא מגמת המלונאות. יש אפשרות להקים מלון של ממש בקמפוס והם מחפשים עכשיו תורם כך שיוכלו לשמש מלון לצליינים המגיעים ללוד (מרחק של 45 דקות נסיעה בכביש 443).

הוא מתכוון גם לארגן עכשיו קורסים במחשבים לנערות ובעתיד לשתף גם בנות בלימודי המלונאות. במסגרת זו לומדים התלמידים בישול (אצל סגן השף של מסעדת נוטר-דם).

תמהנו לראות את מחסום גבעת זאב שצמח תוך זמן קצר למחסום ענקי על גדרותיו, חומותיו ומבני החקירה שבו, וכל זה עבור כמה עשרות הפועלים העובדים בבנייה של גבעת זאב וסביבותיה? המאבטח במקום ידע בדיוק מי אנחנו, וגם טען שפגש שכמותנו בתרקומיה. למפקד, קצין משמר הגבול מבוגר למדי, לא היה מושג והוא צלצל לממונים עליו לברר אם מותר לתת לנו להיכנס. התשובה הייתה שמותר לנו להסתכל מרחוק. היות ולא הייתה כל פעילות במקום, עזבנו.

מכוניות רבות של חרדים חנו ליד אתר נבי סמואל.  בעל המכולת פרש ארגזים עם פירות רעננים על הרצפה. כשראה אותנו חזר והתלונן על כך שבכל כמה שעות 'הם' באים ומסלקים אותו. הבטחנו לחזור בקרוב, ולעצמנו אמרנו שחייבים אכן לחזור ולצלם את העזובה הנוראה של הכפר הקטן הזה.