6:40     מחסום שיח' סעד

תנועה ערה במחסום. אין רישום מיותר ואין תור. מפקד המחסום מעביר מורה שברשותו תעודה פלשתינית עם כתובת באבו דיס. הוא מכיר אותו ויודע שהוא עבר לגור בשיח' סעד. הוא מסביר לאיש הצעיר שבעצם צריך היה לשלוח אותו למעבר הזיתים ומבקש ממנו לשנות ב-DCO הפלשתיני, או המת"ק הישראלי,  את הכתובת לג'בל מוכאבר או שיח'  סעד כדי שיוכל להמשיך לעבור במחסום המקומי. האם כדאי לבחור לשנות את מקום מגוריו? לא נראה לנו, אמנם אין לו תעודה כחולה של תושב ירושלים, אבל לפחות כתובת בתוך ירושלים, ותקווה שלא יאבד את זהותו הירושלמית. המפקד מספר שהוא נאלץ להחזיר אנשים שמגיעים מסוואחרה כדי לעבור בשיח' סעד כי לפי הנהלים אסור לו להעביר תושבים ממקומות אחרים, וכשהוא מעביר מקרה הומניטרי או איש מבוגר, מגיעים מיד הרבה אחרים על סמך התקדים העובר במהירות הפלאפון מפה לאוזן.

7:15  נסיעה דרך סילואן

פחי אשפה ממתכת (כנראה כדי שלא ישרפו אותם) וגרפיטי לאורך כל הדרך בוואדי שכונת הבוסתן. במגרש המשחקים ההרוס במעלה עין חלווה הקימו התושבים מגרש של קט-רגל (ראו כתבה מ"הארץ" באתר שלנו). אין עבודות עירייה. בחניון גבעתי,  עבודת סילוק העפר בסלים בידי צעירים דתיים נמשכת במרץ מעורר השתאות או חרדה, על פי עיני המתבונן. מעניין מה מתכננים המתנחלים לתושבי השכונה לכבוד הפסח.

7:45   מעבר הזיתים

בצד של עזרייה (הגעה מהצד הפלשתיני) השירותים נעולים (זה כחודש, עפ"י האנשים) והצחנה בכל המתחם נוראה. כנראה שאנשים עושים את צרכיהם בחוץ לפני הכניסה למחסום. מפקד המחסום, ד', טוען שנהגי ההסעות במכוניות הפרטיות מזהמים וסותמים את השירותים ולכן הם ננעלו, ובכלל העניין הוא באחריות המינהל האזרחי. הוא מסכים לנסות לפתוח את השירותים בשעות העומס (בוקר ואחה"צ עם החזרה מהעבודה והלימודים) ולנעול אחר כך במשך היום, כשהתנועה דלילה מאוד. נראה לו בלתי אפשרי לנקות אותם כל יום… מצד שני, הוא אומר שעוברים במחסום אלפי אנשים ביום – אז אולי פעם ביום זה לא מספיק?

בדרכנו חזרה דרך מתחם הבידוק אנחנו שומעות מהומה גדולה וצעקות בצד של עזרייה. עדית ניגשת ומוצאת בחור ללא תעודת זהות (יש לו פלשתינית) במצב היסטרי. הוא אומר ששוטרי המחסום והמאבטח לקחו ממנו את הכרטיס המגנטי שלו (החדש). הוא מבוהל ומאשים את השוטרים והמאבטח גם בלקיחת החגורה שלו וביחס גס כולל הכאה. הוא נכנס חזרה למתחם הבדיקה ואנחנו אחריו. השוטרים והמאבטח דורשים מאתנו לצאת מהמחסום. אנחנו שולפות את האישור של דובר צה"ל, שלרוב משתיק את הדרישות האלה, אך המאבטח אינו מרפה. עתה אינו יכול לטעון שזהו שטח צבאי סגור, אבל מודיע שמותר לנו רק לעבור אבל לא לדבר עם התושבים. בינתיים מגיעים עוד שני שוטרים והבחור הפלשתיני מראה את תעודת הזהות  הכחולה של אשתו שעמה ועם שני ילדיהם הוא מתגורר במחנה הפליטים שועאפאט. הוא מראה גם פנייה בכתב חתומה בידי עורך דין שבה האישה מבקשת לאשר לו מעבר כדי לפרנס את חמשת ילדיהם, באין אפשרות להשיג מסמך אחר של איחוד משפחות. השוטרים והמאבטח אינם מרוצים מנוכחותנו ומכך שאנחנו טוענות שאסור להם להחרים כרטיסים מגנטיים. הם מסבירים שהבחור התבקש לחכות לפתיחת המת"ק בעוד חצי שעה כדי לקבל את התעודה המוחרמת. אנחנו מתבקשות לצאת מהמחסום ואם נרצה לחזור שוב וכך אנחנו עושות. שוב אומרים לנו שאנחנו מפריעות לעבודת המחסום (הריק למדי) בשיחותינו עם הפלשתינים ומעוררות אצלם רגשי מרירות. אנחנו נשארות עד שהמעבר למת"ק נפתח (גם זה מצריך כמה טלפונים לחמ"ל) והבחור הפלשתיני, מוחמד, נכנס למת"ק להיפגש עם ט' מפקד המת"ק. בשיחת טלפון קובל מפקד המחסום על התערבותנו וטוען שהבחור ניסה לעבור כמה פעמים ללא אישור ורק אחרי כמה ניסיונות והסברים חוזרים ונשנים לקחו לו את הכרטיס המגנטי במטרה לעכב אותו במת"ק שעדיין לא נפתח…  שוב המצב הבלתי אפשרי: אין איחוד משפחות, אין פרנסה, אין עבודה בשטחים ויש ילדים ירושלמיים להאכיל – אין מוצא.