ב-11.12.12 השתתפנו – 7 חברות מחסום-ווטש' – בפעולת הסברה מול תלמידי י"ב בני תנועת המושבים ובני התנועה הקיבוצית(גם תק"מ וגם השומר הצעיר). הפעולה אורגנה ע"י אורי אופיר וסער מאגף המשימות של התנועה הקיבוצית והתקיימה במסגרת מסע אופניים של צעירים לקראת שנת שירות שנמשך כ-4 ימים באזור הדרום. הצעירים נפגשו כל יום עם ארגונים אחרים, עם אנשי צבא, עם גורמים רשמיים ולא ממשלתיים וביום זה הוקדש המפגש בירוחם לארגונים ותנועות שמאל כגון האגודה לזכויות האזרח, שוברים שתיקה, לוחמים לשלום ומחסום-ווטש.  במסע השתתפו כ- 1,200 תלמידים ומדריכים. נפגשנו ברחבה שליד המתנ"ס בירוחם וכל הארגונים התפזרו ברחבה, כך שהצעירים יכלו לבחור אל מי לגשת.

מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה שמחסום-ווטש' השתתפה באירוע השנתי המסורתי הזה, המארגנים ייעצו לנו להביא כיסאות, שולחן, חומר הסברה והמליצו שנהיה בין 4 – 6 חברות שמוכנות לדבר עם קבוצות קטנות של צעירים שפונים אלינו. לקחנו את הפעולה כ"פיילוט" לשנים הבאות כי לא ידענו בכלל במה מדובר.

ברגע שהגענו, הבנו שאנחנו האטרקציה הגדולה של האירוע, בגלל השם הנפוץ והפרובוקטיבי של התנועה שלנו. מייד עם הגעתנו הוצפנו בפניות ובצעירים שרצו להתווכח אתנו והיו כאלה שאפילו רצו לשמוע מה יש לנו להגיד. 

הסיכום הוא שהיינו מזועזעות ממה ששמענו וראינו, אך יחד עם זאת היה מאוד כדאי להשתתף במסע ההסברה ומאוד רצוי לחזור לשם בשנה הבאה (עם שלט גדול ויותר נשים). הבודדים מבין בני הנוער שנטו לקבל את המסרים ה"שמאלניים" פחדו לדבר ונמלטו מקרבתנו כשהאחרים זיהו אותם ככאלה. למדנו כמה דברים שכדאי לדבר עליהן בוועידה שלנו וגם ראינו שההבדלים האידיאולוגיים בינינו בכלל לא רלוונטיים כאשר אנו פוגשות צעירים שיודעים כל כך מעט על המציאות שלנו. גם תקפו אותנו על כך שאנו מבריחות ילדים לביקור בים ("לא מצייתות"). התמקדנו במסרים הגדולים ולא על הניואנסים כי לצעירים לא היה מושג על מה אנו מדברות. מסקנה ברורה הייתה שאנו צריכות להביא את המסרים שלנו באופן הברור ביותר, בלי לנסות לרכך אותם כי זה מה שמבלבל את הצעירים. 

מהמפגשים הקצרים עם הקבוצות הקטנות למדנו שלהראות מפה (באלון שלנו – "מי אנחנו" – יש מפה מאוד אפקטיבית אבל צריך להביא מפות גדולות של (OCHAמאוד עוזר כדי לדבר על הכיבוש, על 2 מדינות או מדינה אחת, על המחסומים, על הקו הירוק, איפה חברון ורמאללה לעומת ירושלים, על הדמוקרטיה, על החוק הבינלאומי. דיברנו על כך שהאלימות של הכיבוש לא עוצרת במחסום, שבהליכה לUNאבו מאזן הכיר בגבולות ישראל.

הרבה שאלו: "מה הפיתרון?", ולא שמעו מעודם על ההצעה הסעודית, על החלטות האו"ם, על הקו הירוק, על סיום הכיבוש. כמעט כולם חשבו ש"אין פיתרון". שאלו:"במציאות העכשווית שיש התנחלויות, מה אתן מציעות?" "זו ארץ אבותינו", "יצאנו מעזה ותראו מה קרה". דניאלה שאלה אותם איזה עיתון הם קוראים והרוב קוראים "ישראל היום". 

וכמובן שמלווה אחת, שכבר אחרי שירות צבאי, הזכירה שהיא היתה במחסום כאשר אמבולנס העביר חומר נפץ. לשאלתי, האם היא ראתה את זה בעצמה, היא הודתה שלא היא, אבל החבר שלה כן ראה והוסיפה: "את לא מאמינה לי?" האמבולנס הממולכד הזה כנראה עובר כמיתוס בכל הדורות של החיילים.