בכניסה לאולם פגשנו זוג הורים מבוגרים, שבאו לקבל אישור לליווי בתם (24) חולת סרטן שמתחילה לקבל טיפולים כימותרפיים בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים. הבת, תושבת חברון, באה להגיש  את בקשתה במת"ק חברון; האם, תושבת בית לחם, באה להגיש את בקשתה במת'ק בית לחם. שלחו את האם לחברון.  פנינו לחנה ב', שערכה בירורים  והובטח  לה שכאשר יאושר רישיון הכניסה לבת, יאושר גם רישיון הכניסה לאם והיא תוכל לקבלו במת"ק עציון.  בשעה 12.30  עדיין לא התקבל הרישיון. התקשרנו אל מאיר, המטפל בבקשות בענייני בריאות והוא אמר שנתן את הרישיון כבר בבוקר והתפלא שעד עכשיו הם לא קיבלו.  הוא הבטיח להתקשר למת"ק החברוני.  כשעזבנו ב 12.50 הם עדיין חיכו. גם הבת, שחיכתה בחברון,  לא קיבלה. היא דיווחה שהחיילים לא מטפלים בממתינים. שוב פנינו אל מאיר והוא, שמוכן תמיד לעזור, אמר שיתקשר שוב.  קרוב ל  14.00  קיבלה האם את הרישיון.  הבת, חולת הסרטן, ישבה וחיכתה במת’ק מ 10 בבןקר עד קרוב ל13.30 ! רק אז קיבלה את הרישיון.

למה? ללא כל סיבה.  כך רצו החיילים.

זוג, שרצו לקבל רישיון כניסה לישראל כדי להשתתף בכנס של הכנסייה הבפטיסטית, לא הצליחו אפילו להיכנס לתוך המת"ק. החיילת באשנב הראשון סילקה אותם. הייתה בידם בקשה רשמית על נייר של הכנסייה, שעליה  נכתב בכתב יד: “מאושר” והייתה חתימה.  צלצלנו ל”מרכז ההיתרים”. חיילת ענתה באדיבות  ועשתה מאמצים למצוא את הבקשה.  עלה בדעתה שזה עבר ישירות  דרך המת’ק. הם צלצלו לאיש הכנסייה והוא אמר שמוהאנד אישר ושזאת חתימתו.  החיילת ממרכז ההיתרים העבירה אותנו לאון, עוזרו של מוהנד, שאמר שמוהנד כבר ל א במת’ק אך הוא ייתן הוראה לתת את האישור מייד כשהחיילים יחזרו מארוחת הצהרים.

האם קיבלו את האישור?  ודאי שלא! 
למה? כי החיילים יכולים לעשות מה שהם רוצים. מה איכפת להם שהאנשים יצטרכו לשוב ויטורטרו עוד יום?