כללי:  הכרות עם השערים, עם הפועלים, עם הבעיות.

6:00 – שער 839, (סלעית), פגשנו את ג’מאל ויחד איתו ירדנו מהכביש לאזור המחסום. כ-15 טרקטורים שכל אחד מהם מחובר לעגלה ומוביל פועלים ופועלות העובדים/ות באזור התעשייה שבמקום, או חקלאים שעובדים בשדות שלהם שמעבר לגדר. חצי שעה עד שהשער נפתח. לאורך כל הדרך מכונסים הפועלים סביב מדורות. והם מקבלים אותנו במאור פנים.

6:30 נפתח השער. חיילת בודקת תעודות בעמדה, לידה עומד קצין עם הנשק שלוף. שולח מבטים לעבר המצלמה. כאילו לא החליט איך להגיב לתופעה החדשה.

כל טרקטור בתורו נכנס לאזור הגדר והדרך, כולם יורדים ונבדקים וממשיכים הלאה.

7:15 השער נסגר, לאחר שכולם עברו. הקצין לא התאפק ושאל אם גמרתי לצלם. אנשים שהגיעו אחרי שעה זו  מצאו שער סגור, למרות שלפי הידוע אמור להיות פתוח עד 7:30.

הבעיות שהוצגו בפנינו הן:
1. השער נפתח ב-6:30 עד אחרון הבאים, לא יותר משעה; ובין 16:00-16:30. החקלאים המעוניינים ברובם לחזור הביתה בצהרים, אין באפשרותם לעשות כן.

2. השער נסגר לפני תום השעה ולכן מי שמאחר לא נכנס.

3. יש מקרים שאנשים נקלעים בין השערים ולא יכולים להגיע או הביתה או לשדה.

4. ככלל, אין הצבא מקפיד על שעות ברורות של כניסה יציאה. ואי הידיעה הוא גורם שמקשה על התנהלות. לכן הם מקדימים כל כך להגיע בבוקר.

פגשנו אישה בת מעל 80 שהגיעה ברגל מכפר ג’ימאל, לעשב את שדה הזעתר שצמוד לגדר.

7:45 – שער ללא מספר (פלמה)

בבית ג’ימאל יש שלוט שמפנה לפלמה. נסענו על פיו ושאלנו איך להגיע לשער. הגענו לשער סגור כמובן. שעת פתיחה שלו לא ידועה לנו.

8-10 – שער זאוויה וכן היכרות עם העיירה זאוויה

בדרכנו לחפש את השער נסענו דרומה דרך כפר ג’מאל-ג’יוס-עזון-כפר תלת-סיניריה-בידיה-מסחה ומתחת לכביש 5 הגענו לזאוויה. לפי הדרכה של מיקי חיפשנו את השער, שאלנו אנשים, הובילו אותנו הלוך ושוב, בסוף שני צעירים נחמדים הציעו עזרתם. לקחו אותנו לבלדיה, ושם, חשמלאי של הבלדיה הדריך אותנו ברכב וברגל בתוך מטע הזיתים והפרחים לכיוון כביש 5. הלכנו בשביל עיזים, בו הולכים לדבריו מי שרוצים להגיע למטעי הזיתים שלהם שנמצאים מעבר לגדר. לצורך כך הם אמורים לחצות את כביש 5, מה שנראה לא הגיוני, ואחריו להגיע לשער, שגם הוא לא ממש נראה שער. האפשרות השנייה שלהם היא להגיע דרך המעבר שיוצא מהכפר לכיוון מסחה, מתחת לכביש 5 ואז לפנות שמאלה כ-700 מטר.

אני לא בטוחה שמה שכתוב פה נכון. אף אחד בכפר, מרבים ששאלנו, לא ידע להגיד באופן יותר מדויק מי ואיך מגיעים לשער. אותו בחור שהוביל אותנו טען שההולכים הם רק מבוגרים שלא זקוקים לאישור (מעל גיל 50), ללא כלי עבודה כלשהם. את הזיתים שקטפו הם מעבירים בשקים על הגב חזרה לכפר/עיירה. לא מצאנו אינפורמציה מדויקת לגבי פתיחת השער הזה.

את כל המסלול עשינו עם שני הנערים בני 17, וגם החשמלאי בן 30. הנערים דברו על פחד גדול מהחיילים. כשהלכנו לכיוון השער במטע, בשלב מסוים הודיעו שלא ילכו יותר כי אז יבואו החיילים ויכו אותם. והם אכן צפו בנו מרחוק. כשהוא סימן להם שהכל בסדר, הגיעו. ג’יפ צבאי שהם קלטו במבט לרחוק הפחיד אותם אך הוא חלף על פנינו ולא נעצר.

בעיקרו של דבר הכרנו אנשים בכפר. במכולת, בבלדיה, ברחוב וכולם היו מסבירי פנים ורצו לעזור. קבלנו מהם צרור כלניות וחברות בפייסבוק ובחיים. כן אנו מסכמות עם חברינו החדשים (אחרי החלפת טלפונים) שיעבירו לידיעתנו כל דבר חריג שקורה במלל ובתמונה.