א-רם  המחסום פתוח; הייתה הצטופפות מסוימת אולם התור זז בקצב סביר. החיילים היו רגועים וגם ידידותיים לנו. למטה, איפה שנוהגים לעקוף את המחסום, לא היו חיילים.

קלנדיה: נראה כי במחסום הוצבה קבוצה חדשה של חיילים. רק החלק הצפוני של המחסום היה מאויש.כשהגענו, החיילים היו באמצע עימות קולני עם פלסטיני שהיה תוקפני למדי ודיבר עם הרבה תנועות ידיים. זה עצבן נורא את החיילים. הסתבר שהוא נתפס יחד עם נער בזמן שניסו לעקוף את המחסום. הוא היה בדרכו לעבודה בירושלים והנער – שטען שהוא בן 15 – היה בדרכו לבית הספר. לאיש הייתה ת”ז כחולה שנלקחה ממנו לבדיקה ולנער לא היו דוקומנטים.החיילים הורו להם לחכות בצד. פתאום הדודה של הנער הגיחה מהצד שלנו עם ת”ז כחולה והתחננה בפני החיילים שיתנו לנער לעבור. הקצין, א’, אמר שהם בודקים את תעודות הזהות וזה ייקח בין 5 דקות לשעה. כששאלנו הם כבר עמדו שם כחצי שעה. צלצלנו למת”ק ושאלנו אם אפשר לזרז את העניינים. הם ענו שיבדקו. צלצלנו מספר פעמים למעקב והם היו עדיין “באמצע הבדיקה”.איילת ניסתה לצלם והם לא הרשו לה. וויתרנו. כאשר התכוונו לעבור לצד השני כדי לראות מה קורה שם, עצרו אותנו. אולם, חייל אמר שזה בסדר ועזבו אותנו.מורה ירדני, שנראה כבן 50, לא הורשה לעבור גם אם הוא נהג לעבור שם כל יום לעבודה ובחזרה. הוא עובד בבי”ס בביר נבאלה. הוא התעקש והחיילים שלחו אותו חזרה לרמאללה. הוא עמד קרוב למחסום ולא הסתלק. החיילים לא נתנו לו לעבור כי הדוקומנטים לא היו מעודכנים. הוא טען שכמה דקות לפניכן, מורה באותו מצב כמוהו הורשתה לעבור. הוא סיפר לנו שהוא עובד שם כל יום. הייתה לו תעודת מורה. נתנו לו כרטיס מהמוקד להגנת הפרט. כמו כן התקשרנו למת”ק. ופתאום הופיע דידי, קצין מהמת”ק, הוא זיהה את המורה הירדני ונתן לו לעבור.אלו נסיבות קלאסיות מהכיבוש ישראלי: המורה נשוי לפלסטינאית, יש לו 7 ילדים וגר מאחורי המחסום.יש לו דרכון ירדני לא בתוקף ולא נותנים לו ויזה או אישור שהיה כלשהו, כך שהוא בידיים שלהם. באופן כללי, הוא מורשה לעבור. אולם, הם יכולים להציק לו מתי שרוצים ואולי, יום אחד הוא יתעייף ויעזוב עם כל משפחתו לירדן.כאשר היינו כבר בסוף המשמרת שלנו והמחסום התרוקן, שני חיילים באו עם 10 או 12 אנשים שתפסו כאשר מנסים לעקוף את המחסום. דידי אמר שלא ידוע כמה זמן הם יעוכבו שם.האיש שנתפס בתחילת המשמרת שלנו הוכרח להצטרף אליהם. הנער נעלם. בסופו של דבר הוא עבר עם הדודה שלו אולם אנחנו לא ראינו מתי, איך ומדוע שכן היינו עסוקות בהסתכלות על דברים אחרים.לא יכולנו להישאר יותר ועזבנו.בדרכנו חזרה עברנו בכביש המיועד לפלסטינאים. החייל שבדק את הת”ז שלנו אמר שיכולנו לעבור בכביש המיועד ליהודים. ענינו לו שזה לא מוסרי והוא שאל למה. הסברנו שזוהי גזענות. הוא עשה סימן של גואל נפש ושלח אותנו לדרכנו.

ש